ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ד · הלכה ד
כתב הרב גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב כו' אעפ"י שלא קבל עליו אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאלו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו. אמר המפרש הראב"ד הגיה א"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' ונדמה לו שזה האחריות מן האנס הוא ועל כרחם היה וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל ויכולין היו להחזירו לשמירת עצמם כשירצו וערב הפסח החזירוהו להם ובמוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומין שהן מן האונס אינן כדין אחריות. ע"כ וכתב הרב בעל השלמן ובאמת אין טעם להגהה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומלתא דאמר להו רבא מוכחת כן דסתמא קאמר להו בעירו חמירא דבני חילא בין קבלו עליהם אחריות בין לא קבלו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דא"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מלתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסין כראשונים והחזירוהו להם או אפילו יהיו אנסים הרי אמר להו רבא בעירו חמירא דבני חילא. קבלו עליהם אחריות בין לא קבלו כלומר שיוציאוהו מביתם ויחזירוהו להם ויהיו פטורין מן האחריות. או שמא האי חמירא דרב נחמן לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו בבית אחר ואוכלין אותו בביתו של ישראל ואמר להם רב נחמן שאעפ"י שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח כר' שמעון דאי כר' יהודה אסור: