ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ד · הלכה ג
כתב הרב גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו כו'. אמר המפרש אחר שסתם הרב דבריו ולא הביא ההוא דיחד לו בית אין זקוק לבער משמע דסבירא ליה דהיכא דקבל עליה אחריות אף על גב דיחד לו בית זקוק לבער וכן דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט ברייתא דיחד לו בית וסוגיא דידה משום דלית בית חדושא והיא בהדיא ההיא ברייתא דאמרינן לעיל מינה דקבל עליה אחריות אסור ובלא קביל מותר וסימן לדבר בדלא קביל היינו יחד לו בית ולרב בעל המאור יש סברא אחרת בזה לקולא דהיכא דיחד לו בית אף על גב דקביל עליה אחריות אין זקוק לבער משום דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם ומההיא קרא נפקא לן חמץ של גוים לאיסורא וכיון דיחד לו בית לאו ביתו מקרי דלאו ברשותיה קאי ותו דלא ימצא כתוב מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך ומש"ה אין זקוק לבער. ואעפ"י שהסברא נותנת כדבריו כסברא קמייתא נקטינן דלעולם בדקביל אסור וממילא שמעת דחמץ של נכרי אחר הפסח מותר באכילה וא"כ החמץ שמביאין הנכרים תשורה לישראל אם הגיע לישראל משחשכה מותר באכילה אבל אם בא לידי ישראל או לרשותו מבעוד יום אסור בהנאה דהו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה בד"א בשאר הימים אבל אם הביאוהו בביתו של ישראל ביום שמיני של פסח אע"פ שהיה מקצת היום ברשותו של ישראל ביום ח' של פסח מותר באכילה אחר הפסח שהרי אינו אסור ביום שמיני אלא לדידן משום מנהג דהא ידיע לן בקיבועא דירחא ומשום הכי מותר והוא שלא יתכוין הישראל לזה אלא שהניחו הגוי ברשותו שלא מדעתו ורצונו ואין מורין כן אלא לבני תורה: