ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ב · הלכה יד
כתב הרב כזית חמץ בשמי קורה וכו' היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו כו'. אמר המפרש משום דבהא ליכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה דהא לא עביד דסליק מנפשיה זהו דעת הרב. והכי גרסינן בתוספתא פ"ג דככר בבור א"צ סלם להעלותו והרי הוא כמבוער וצ"ע היכי פסק הרב ז"ל בהא דחמץ בבור לקולא דהא אמרינן בגמרא את"ל זמנין דנחית לצרכיה ואתי למיכליה והרב הוא דפסק כלהו בעיי דאת"ל בין לקולא בין לחומרא ואפשר דכיון דאשתכח בתוספתא דא"צ פסק הכי דבבטול סגי אע"ג דידע ליה כיון שאין דעתו לפנותו ודמי לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער וצריך לבטלו ומהני להו בטול ואע"ג דידע ליה ונמצא שאינו כמטמין בבורות כללא דמלתא כשהחמץ ראוי וחשוב כגון מי שהיה לו אוצר ידוע מחטים שהחמיצו או ככרות הרבה של חמץ אע"פ שאין דעתו לפנותו לא מהני בטול שדבר ידוע הוא שאין זה אלא הערמה ומטמין גמור הוא אבל כשהחמץ מעט כי הכא בודאי בביטול סגי והרב לא טעה והראב"ד השיג והושג ויש גאונים שכתבו שצריך סולם להעלותו דכיון דבידוע שיש שם חמץ איסורא דאורייתא הוא ועוד דלמא נחית לצרכיה ואתי למיכליה. והרי"ף לא הטריח עצמו לכתוב כל אלו הענינים בפרט משום דרוב הני עניני טרחא הוו ליה לפי שהם רחוקים ואינם נמצאים על הרוב ומזה הטעם הניח כמה דברים בתלמוד אך הרב השלם הביא הכל בשלמות. ונראה דבכלהו הני דמצרכי' בדיקה פעם אחרת מספק לא מברכינן על אותה בדיקה דהא קי"ל כל ספק דדבריהם לא בעי ברוכי. ע"כ מפרק אור לארבעה עשר: