ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ב · הלכה יא
כתב הרב שני צבורין אחד של מצה כו' ובאו שני עכברים כו'. אינו צריך לבדוק. אמר המפרש דכיון דבדיקת חמץ דרבנן נימא זה העכבר שנטל חמץ נכנס לשאינו בדוק וזה שנטל מצה נכנס לבדוק ולפיכך א"צ בדיקה. ונראה מהא דבטול מיהא בעי. כתב הרב וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד חמץ ואין ידוע באיזה בית נכנס אין צריך בדיקה. אמר המפרש דהא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' יוסי פליג עליה דר' יהודה גבי שני שבילין אמרינן אחד טמא ואחד טהור ואמר בין כך ובין כך טהורין וכשם שהוא מיקל בספק טומאה ברשות הרבים ה"נ מיקל לענין בדיקה וא"צ בדיקה ומיירי שנשאלין בזה אחר זה מיהו לענין ביטול שהוא מן התורה לעולם צריך ביטול ואם היו שני הבתים לאדם אחד או שהיו לשנים ושאל עליהם ביחד שני הבתים צריכים בדיקה מספק דהא גבי שבילין אמרינן בבת אחת דברי הכל טמאין כלומר דכיון דאמרי בלשון הזה שנינו נכנסנו בשני שבילין הללו טמאין דלמאן מהדרינן ברישא הא תרוייהו בבת אחת והא לא מצינו למימר דנהדר להו טהורין דחד מינייהו ודאי טמא ומספיקא לא מטהרינן טומאת אהל והכי נמי אמרינן לענין חמץ. והרב ז"ל לא רצה לכתוב את זה לפי שאלו הענינים רחוקים הם להמצא ודי לו בכתבו בעיית התלמוד כדאמרינן צבור אחד חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל ולא רצה להאריך יותר במלתא דלא אתא אלא אגב גררא מיהו בהלכות שאר אבות הטמאות פי"ח הביא הכל בביאור. או שידוע שנכנס כו' ובדק ולא מצא אינו צריך לבדוק דהלכתא כרבנן דאמרי בודק עד שמגיע לסלע וה"נ אמרינן הכא כיון דבדק ולא אשכח דיו במה שבדק ואפי' בטול לא צריך. או שבדק ומצא ככר אינו צריך לבדוק והרב ז"ל פסק כר' דפליג עליה דרשב"ג גבי שדה שאבד בה קבר דאמרינן נמצא בה קבר הנכנס לתוכו טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי והכי נמי אמרי' הכא ככר שאבד הוא ככר הנמצא ונראה דאפילו בטול לא צריך ורשב"ג פליג עליה דר' ואמר תבדק כל השדה כלה וליתא לדרשב"ג מתרי טעמי חדא דהא קי"ל הלכה כר' מחברו ועוד דהא סוגיין כותיה אזלא כדאמרינן אם ת"ל היינו הך דעל היינו האי דנפק כו' ואע"ג דאמרי' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצדון וראי' אחרונה אפ"ה הלכתא כר' יהודה דההוא כללא ליתא. ומ"ש הרב דאין כאן קבוע הכי מפרשינן ליה דכי דיינינן דין קבוע דוקא היכא שבאותה שעה שנטל העכבר היה לנו הספק שלא היינו יודעים אם מצה או חמץ נטל והלכך דיינינן בזה דין קבוע שבשעה שנולד לנו הספק היה קבוע אבל אם באותה השעה שנטל העכבר היינו יודעים מאיזה מן הצבורין נטל כי הכא אבל אחר כך נולד לנו הספק לא דיינינן ביה דין קבוע שהרי בשעה שנולד לנו הספק לא היה קבוע: