ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק א · הלכה ב
כתב הרב החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ. אמר המפרש מדלא קרינא לא יאכל משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר של מאכל: ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא: הגה"ה אמר אברהם דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מלאכול לכלב אינו זקוק לבער והשאור אעפ"י שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא אם כן יחדו לישיבה וטח פניה בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ אין צריך לבער ע"כ: ומשמע מדבריו דאפי' לענין איסור אין דיניהם שוה דהא איכא פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב דהכא בשאור זקוק לבער ובחמץ אין זקוק לבער ואיסור החמץ והשאור שבו מחמיצין אחד הוא כלומר ואע"פ שיש שינוי ביני' שזה ראוי לאכילה וזה אינו ראוי לאכילה וזה מחמץ אחרים וזה אינו מחמץ אחרים אפילו הכי לענין איסורא דיניהם שוה ואין שינוי ביניהם לעבור עליהם: