ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק א · הלכה א
כתב הרב כל האוכל כזית חמץ וכו' חייב קרבן חטאת קבועה: אמר המפרש העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה שלש וארבעים ואוכל חמץ בפסח אחד מהן. וענין חטאת קבועה הוא חטאת שאינה באה זולת ממין הבהמה בלבד ויש הפרש בזה בין ע"ז ושאר עבירות השתים וארבעים עבירות שהשוגג בע"ז יהיה מי שיהיה מביא עז בת שנתה אבל מי ששגג באחת משתים וארבעים עבירות אם היה הדיוט מביא כשבה או שעירת עזים. ואם היה מלך מביא שעיר עזים. ואם כהן משוח מביא פר בן בקר. נמצא שהחטאת קבועה מביא בבהמה ידועה. אבל קרבן עולה ויורד הוא הקרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה וענין זה מבואר בפרק קמא דכריתות ובמסכת הוריות:
כתב הרב ואחד הממחה ושותה: אמר המפרש כלומר שממחה החמץ במים ושותהו ענוש כרת שהשתיה כאכילה לחייבו אבל אם היה מצה והמחה אותה אין יוצא בה ידי חובתו כדאמרינן בגמ' המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כו' וכדאמרי' גבי רקיק השרוי והוא שלא נמוח והטעם משום דהתם בעינן היכר אכילה וטעם מצה וליכא. אבל הכא בהנאה קא קפיד רחמנא והרי יש כאן הנאת גרונו ולא גרע חמץ מחלב ושאר איסורין שאם המחה אותן וגמען חייב ודוקא כששתה החמץ או שאר איסורין בבת אחת או בתוך שיעור שתיית רביעית אבל שתאן מעט מעט ושהה יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפין ופטור מכרת או מקרבן ומכין אותו מכת מרדות. וכי שתאן בבת אחת נמי דוקא שהיו קרים או פושרין אבל אם היו חמין עד שנכוה גרונו מהם פטור והוא הדין שהבולע חמץ ואעפ"י שלא לעסו שחייב כדילפינן קל וחומר ממצה ומה מצה שאם המחה אותה וגמעה לא יצא אם בלעה יצא החמץ שחייב אפי' כשהמחה ושותה אם בלעו לא כל שכן שחייב: