ספר האורה· רש״י
חלק ב
פרק א
[א] הלכות נדה לרבינו שלמה ז"ל.
נדה דאורייתא הכין פירושא, אם ראתה בתחילת נדותה טיפת דם כעין חרדל, או פחות מכאן, טמאה כל שבעה, בין שפוסקת באותה ראייה, ובין שאינה פוסקת עד סוף כל שבעה ובלבד שתפסוק לסוף שבעה, וטובלת לערב לעת צאת הכוכבים, ואותה טבילה היתה בזמנה, ועלה דההוא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה, ולבסוף אותן שבעת הימים היו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה הוא באותן הימים, אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום וטובלת לערבו של יום שני. וכן אם ראתה שני ימים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום, או יום כנגד שנים עד סוף אחד עשר יום, ומכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבוא, ונוהגת בעצמה דין שאר נדה, משהיתה יוצאה מן האחד עשר יום. ואותן הימים מקרא והלכה למשה מסיני הן במסכת נדה, ואם היתה רואה שלשה ימים רצופין באותן אחד עשר יום, בין בתחילה בין בסוף, זו הוא זבה גמורה, ותשב עליהן שבעה נקיים דבר תורה מיום שפוסקת לראות, וכשהיתה מונה שבעה נקיים אם ראתה באמצע השבעה או בסוף השבעה סותרת כל מה שלפניהם ומתחלת למנות מכאן ואילך. וכן כל ימיה אם לא הפסיקה להשלים ימי נקיותה. אבל פסקה מתחילין ימי נדותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשה בנידתה כמו שמפורש למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל שבעה, מה שאין כן בזבה, שאינה אלא שומרת יום כנגד יום, וחומר הזבה שכשרואה שלשה ימים רצופין יושבת שבעה ימים רצופין מה שאין כן בנדה, שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום שבעה טובלת לערב, ועתה פירשתי אחד עשר יום שבין נדה לנדה וימי זבה כדין תורה. ומתוך שרואות בנות ישראל שבאות לידי ספק זבה, שאם היתה טועה במנין השבעה מכנסת ימי נדה לתוך ימי זיבה, וימי זיבה לתוך ימי נדה. וכן מכמה עניינין כמפורש במסכת נדה, מתוך כך אמרו רבותינו אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת טובלת לערב ומשמשת, והן החמירו על עצמן, ועשו אתהן ספק זבות לישב שבעה נקיים כדין זבה שלא תבוא לידי הספק. והכי נמי אמרינן בפרק אחרון דנדה דמשום ספק [זבה] הוא, דאמרינן התם אמר ליה רב פפא לרבא מכדי לספק זבה שוינהו כו', גבי מילתא אחריתי קאמר ליה. ומיהו שמעינן מהכי דמשום ספק זבה הוא. והאי אפילו רואות טיפת דם כחרדל כו' דקאמר רבי זירא, רבותא הוא דאשמעינן, דמדאורייתא אינה יושבת שבעה נקיים אלא זבה שראתה שלשה ימים רצופין תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, והן החמירו שאפילו בתחלת נדה ובראייה אחת יושבת עליה שבעה נקיים, מה שאין כן בנדה, וליכא למימר דהא אתי לאשמעינן דמדאורייתא טיפת דם כחרדל לא מטמאה, והן החמירו דמטמאין, דהא אפילו מדאורייתא אשה מטמיא בראיית דם כל שהוא. כדתנן בפרק יוצא דופן מטמאין בכל שהוא ואפילו כעין חרדל ובפחות מיכן, הילכך לאו אדם טיפה כחרדל קא מהדר, אלא אראייה אחת, כדמפורש למעלה, והא דאמרינן דאשה מיטמיא בכל שהוא היינו לענין ראייה, אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה אינה מיטמיא בכל שהוא אלא עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת. כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה הוא תולה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול, אבל כגריס ועוד טמאה, כדמפורש בגמרא, וכל דין כתמיה נוהגין בזמן הזה כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר. ועתה פירשתי מה טעם יושבת שבעה נקיים:
וזו הוא דרכה של אשה שרואה דם מחמשה עשר יום לחמשה עשר יום או מחודש לחודש או מחדשים לחדשים, וזו הוא ווסת שאמרו חכמים שרגילה לראות מזמן לזמן, הגיעה יום שקבעה בו ווסת שלשה פעמים, פורשת מבעלה עונה אחת סמוך לוסתה ובודקת תדיר, דקבעינן הלכה כרבי יהודה שאוסר כל עונות ווסתה, ועונה או יום או לילה, ואותו יום או אותו לילה שקבעה בו וסת. בין באמציעתה בין בסופה, פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר, ולובשת חלוק לבן, ומצעים לבינים פרוסים על מטתה, שאם תראה דם כלום יהא ניכר בהן היטב, ואם עבר זמנה ובדקה וראתה דם אסורה לבעלה עד שתטהר, ואם לא ראתה כלום טהורה הוא לבעלה, ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה כלל. כיצד אם היתה רגילה לראות בתחילת היום משמרת ופורשת מבעלה כל אותו יום, ואינה משמרת סוף הלילה הסמוך לתחילת היום, ואם רגילה לראות בלילה משמרת כל אותה הלילה, ואינה צריכה לשמור סוף היום הסמוך לתחילת הלילה, דקא סבר רבי יהודה כניסת היום גרים, וכן כניסת הלילה, והכי אמרינן תני חדא רבי יהודה אוסרה לפני ווסתה, פירוש עונה אחת, ומתירה לאחר ווסתה, פירוש מיד אם לא ראתה, ותניא אידך רבי יהודה אוסרה לאחר ווסתה, לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחילת יממא, הא דרגילה למיחזי בסוף לילה, פירוש הא דתניא אוסרה לאחר ווסתה, דרגילה למיחזי בתחילת יממא. והא דתניא אוסרה לפני ווסתה. דרגילה למיחזי בסוף לילה דקא סבר רבי יהודה, דמי שווסתה בלילה ואפילו בסופה אסורה כל הלילה, ואם ווסתה ביום אפילו בסופו כל היום אסורה, אמר רבא הלכה כרבי יהודה, הגיע שעת ווסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה, טהורה לבעלה, ומכאן ואילך, מאחר שהיא בחזקת טהרה אינה צריכה שתבדוק את עצמה בשעה שבא בעלה לשמש דתניא החמרין והפועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ושוהין עמהן בין ערות בין ישינות, במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאה עד שתאמר לו טהורה אני, ותו אמרינן אמר רב כהנא שאילתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב כי מצרכו לכו בדיקה, ואמרי ליה לא, אבל צריך הוא לשאלה אם טהורה הוא. אבל בדיקה אינה צריכה, והכי אמרינן בפרקא קמא דנדה דכל לבעלה לא בעיא בדיקה, דאם כן לבו נוקפו ופורש, ואינה צריכה לא לבדוק ולא לפרוש מבעלה עד שמגיע שעת ווסתה:
הנדה והיולדת והמפולת טמאות לקוץ חלה, ואסורות ליגע באחד מאיבריו, ואסורות להתקשט ולהתנאות לפני בעליהן, ואסורות להרבות עמהן שיחה מפני הרגל עבירה:
כלים שהנדה נוגעת בהן, בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה, שהרי בני אדם שבזמן הזה מטמאין בקברות ובאהל המת ובשרץ ובמת, ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכינו מים לטהרינו כלים שהנדה נוגעת בהן, מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן הבעל, אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין בקערה אחת, ולא משיורי מאכלה, ולא יושבין על מושבה, ולא מקבלין כלום מידה אלא על ידי אחר. ונותנין אנו לה קערה ומטפחת וסדינין וכרים וכסתות להשתמש בהן בימי נדותה, ולעת טהרתה מכבסת במים אותן בגדים שיש עליהן כתם, ושאר כלי שימושה מדיחה במים ודייה:
ומנהג זה יפה לנהגו מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא, ויש נשים שנמנעות מלכנוס לבית הכנסת בנדותן ואינן צריכין לעשות כך, דמה טעם הן עושות, אם מפני שסבורות הן שבית הכנסת הוא כמקדש, אפילו אחר טבילה למה נכנסת בו, והלא מחוסרי כפרה שכבר טבל והעריב שמשו אם נכנס בו בכרת, ואם כן לא תכנסו בו לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד, ואם אינו כמקדש תכנסו. ועוד שהרי כולנו בעלי טמאי נפש ושרץ ונכנסין שם, הא למדת שאינו כמקדש ויכולת לכנוס, אבל מקום טהרה הוא ויפה הן עושות:
מעוברות ומיניקות שראו דם הרי הן כשאר נשים בין לשבעה נקיים בין לטבילה:
נדה שפסקה, סופרת שבעה נקיים כמפורש למעלה. ואותן שבעה שהיא מונה לא מיום שפוסקת לראות מתחלת למנותם אלא חוץ מאותו יום שפוסקת, שזה מנהג כותיים שסופרין אותו יום שפוסקת ולפיכך טמאים. דתנן בנות כותיים נדות מעריסתן ומפרש בגמרא לפי שיום שפוסקת בו סופרתן למנין שבעה, ולפיכך נהגו בנות ישראל לפנות שבעה נקיים חוץ מאותו יום שפוסקת בו, שאם ראתה אפילו יום אחד מונה שבעה והוא, ואם שנים ושבעה והן, ואם שלשה שבעה והן, וכבר היה אנשים שחלקו על רבינו שלמה בר יצחק נשמתו עדן בכך, שהיו אומרים מיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיב להם רבינו אם כן בניכם ממזרים הן שעל כן בנות כותיים נדות מעריסתן, לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיבו לו מן התשובה שלאחריו שהשיב רב אחא ואמר אנא נספריניה דהא קיימא לן מקצת היום ככולו, ואמר להם רבינו והלא תשובת רב אחא בצדו שהשיבו רבא באם כן וכו', ואתם העידו שאם רואה אפילו יום אחד מונה שבעה נקיים. ואותו יום שפוסקת בו לא תמנה כלל, ואם לשני ימים שבעה והם, וכן לשלשה שבעה והם, וכן כל ימיה עד שתראה שבעה נקיים, ואף על פי כן שאותן הימים שהוא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה, שלא יקרא עליהן שום נקיות שהרי אינם נקיות, אף על פי כן משלימין ומונה אותן, ויעלו לספירתה שהרי אינם חמורין הן מזבה דאורייתא שעולין לה ימי ספירה, דאמרינן ביולדות בזוב ימי לידתה שבעה לזכר ושבועים לנקבה, שאינה רואה בהן עולין לה ימי ספירתה למנין שבעה נקיים. ואף על פי שהן [טמאים] מעיקרא דברי תורה, כדכתיב וטמאה שבועים, [ויקרא י"ב ה'] וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זבה שיעלו לה מותר ימי השבעה שאינה רואה בהן למנין שבעה נקיים שבאו עליה מתוך חומר ואף על פי שטמאין מעיקרן. ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות להמתין בשבעה ושבעה. שבעה ימי נדותן תחלה, ואח"כ שבעה ימי נקיים, וכסבורין הם שאותן הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אינם עולין לה למנין ימי נקיותה, וכי איך נקראו נקיים והלא מלוכלכים הם וטמאים, ואינו כן, שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאים עולין לה לספירת ימי נקיותה, כל שכן זאת שאינה ודאית, ועוד יש בני אדם שקורין לאותן שבעה ימים האחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים נאים וכולן [אינן] פורשת עכשיו מן הטומאה ואוכלת ושותות עם בעליהן, ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו ליבון שלהן. ותשובה להן ממה ששנינו בפרק ראשון דמסכת (נדה) [שבת] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה [פירוש כיוצא בו, לעשות סייג וגדר והרחקה לעבירה שאמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה], מתוך שמתיחדין יבוא לבעול זבה שהוא בכרת, ותנא עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזירתן בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, אמרה להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, [דברים ל' כ'] בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שמחזירה דבר, פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לו חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבוניך מה הוא אצלך, אמרה לו אכל עמי, ושתה עמי, ויישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה על דעתו לדבר אחרת, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, [ויקרא י"ח י"ט] כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הוה במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה, פי' ושימש תלמידי חכמים להסבירו סתימות המשנה וטעמיה הוא הנקרא תלמיד, נידותיך כל שבעה של ראיה ראשונה, ואליהו שמע בישיבה של מעלה שלפיכך נענש אותו תלמיד, ולפיכך שאל לה איסור נדה משאר איסורין, ומה ששאל על הנדות תחילה ואחר כך על הליבון, לפי שהיה רוצה שתתודה, וכן אמר לה בימי נדותיך מהו אצלך, דשמא נכשל בהן, ולפיכך נכרת, ואמרה לו חס ושלום וכו' השתא אורי לי מיהו בימי ליבוניך, מהו אצלך וכו' ואותן ימי ליבון ששאל לה אליהו הן שבעה נקיים שזבה יושבת מן התורה, ולא אותן ז' שהחמירו על עצמן, לפי שבזמן אותו תלמיד היו מחזיקות בדין תורה. שהרי אותו מצינו שהיה בימי התנאים, כדקתני התם, דתניא מעשה וכו' ואותו חומרא מימי רבי זירא ואילך היתה, שהרי היא אומרה בכל מקום. ועוד שרבי סוף התנאים היה ובימי רבי מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא. דתניא בפרק אחרון דנדה התקין רבי שאם ראתה יום אחד תשב שנים והוא שנים ששה והם שלשה תשב שבעה נקיים, ותקנה זו של רבי אינו דומה לאותו שבימי רבי זירא, הא למדת מכאן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות בעצמן אלא ליבוניך, כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים, לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה, בנדת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה הוא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה תהיה בהויתה תהא, עד שתבוא במים, בתורת כהנים מטה חדא הואי ורחבה ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי, סינר שהוא חוגרת בה ומגיע ממתנים למטה, הרי משנה, והרי ברייתא, מתוכן אתה למד אע"פ שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים באותן שבעה נקיים, והן נקיים ולבנים בלא ראיית דם, אף על פי כן אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול, לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין, אעפי"כ שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה, כדתנן במס' כתובות כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שיש חימוד במלאכות אלו יותר משאר מלאכות, ומתוך חימוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה ישנה בהכרת, אע"פ שיש בהן שבעה נקיים, כדילפינן בגזירה שוה בבשר על גבי גחלים. דמה זבה הבא עליה כל זמן שלא טבלה ישנו בהכרת. לפי שאינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפילו תשב מאה ואלפים נקיים, כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, כלומר אחר הטבילה, אף נדה נמי אינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ולפיכך אסורה לקרב אצל בעלה לעולם עד שתטבול. כך ראיתי רבי נוהג אפילו במסירת מפתח או שום דבר מידו לידה היה פורש:
ואם תאמר וכי מאחר שמצינו שנדה צריכה טבילה, מהו זו טהורה שעושות בחמין, דע והבן שהנשים בדאוה מלבן, לפי שבשעת טומאתן היו מחליפות בגדיהן ולובשות מכוערות כדי שתתגנו על בעליהן, ולא יבואו לידי הרגל עבירה. ואחר שהיו פוסקות לשבעתן היו רוחצות ולובשות בגדים נאים, לפי שהיה קשה להן להתגנות כל כך, ואשר ראו כתוב ימי ליבון האשה התחילו לומר שאלו הן הימים שדברו חכמים, והתחילו לעשותן קבע והיו משרתות את בעליהן באותן הימים, ואסור לעשות כן, דהא אמרינן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה עד שתטבול קאמרינן וישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם על בעלה עד שתטבול, שכשם שישנה בהכרת בעת טומאתה ישנה נמי עד לאחר טבילה כאשר פרשתי, ולפיכך לא תתלבן:
ועוד יש רעה חולה אשר דבקו בה, שמתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן, התחילו לעשותה קבע, ושכחו עיקר רחיצה סמוך לטבילה שנעשית כהלכתה, וכמעט שבאות לידי ממזרות גמור, שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה, וכבר יבשו עליהן כל חבורות וגרבים וחוצצין, ואינה עולה להן טבילה, ומשמשות בהו, ונמצאו נבעלות בנידותן, ובועליהון בועלי נדות, וכולן בכרת במזיד, ולפיכך יש [מצוה] לשכוח אותה מנהג ולהשפילו, ולעשות לו גדר, שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין. מידי דהוה שגזרו רבותינו במסכת שבת, שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא, לפי שהתחילו לומר כמו כן, ומכל מקום צריך סמוך לטבילה ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין ולשרות שערתה ולחופפן, כדאמרינן בפרק אחרון דנדה, דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, לפי שלא יהא דבר חוצץ על בשרה, שאפילו חבורה קטנה חוצצת, כדאמרינן התם הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משום דאכתי הוו לחין, מכאן ואילך חייצי משום דהוו יבישין, ואמטו להכי צריכה חפיפה בחמין, לשרות בהן כל בשרה, ואיכא למישמע דחפיפה בגוף הוא, דאמרינן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, ואיכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, והלכה כאיכא דאמרי בכל מקום והכי קיימא לן. ומדקאמר נמצא לה דבר חוצץ בהדי חפיפה אלמא דחפיפה בגוף הוא, דאי בראש מאי שנא חציצה דנקט גבי הראש טפי משאר הגוף. אלא שמע מינה דבגוף, ויש שטוענין באותה חפיפה ואומרין דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה חופפת ראשה קאמר כאותה באותה חפיפה שמוצאין בראש. דאמרינן גבי נזיר לא יחוף שערו באדמה, ואמרינן שחפיפה זו בראש הוא ולא מצרכו סמוך לחפיפה טבילה בגוף. אבל על שפת הים מצריכין חפיפת הראש, ויש להשיב על דבריהם, שהרי כמה חפיפות מצינו בגוף, כדאמרינן מי שיש שם על בשרו הרי זה לא יחוף ולא יסוך בשמן, ואמרינן האי משטא דחפיפתא, משיחה שדרכה לחופפה על גרב וחבירה. הא למדת שחפיפה בגוף הוא, ועוד תשובה אחרת, שהרי בפירוש יש לשמוע שאותה חפיפה אינה אלא בגוף, דאמרינן התם מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה, מר זוטרא שרי, ורב חיננא מסורא אסרי. אמר ליה רב אדא [בר אהבה] לרב חיננא מסורא לאו הכי הוה עובדא באינשי ביתיה דאבא מרי ריש גלותא דאינקוט ועייל רב נחמן בר יצחק לפיוסה, ואמרה ליה מאי אייתי השתא תיסגי איתי למחר ואמר לה עבדי חסרת טשטקי חסרת דודי חסרת, כלומר עבדי חסרת [להסיק האש. דודי חסרת לחמם בהם מים, טשטקי חסרת] לישב עליו בשעת רחיצה, שכן דרך אותה רחיצה שקורין שורפינ"דרא, ואילו לחפיפת הראש כולי האי מיבעיא, אלא וודאי לחפיפת הגוף קאמר שמע מונה:
וצריכה אשה לפרכס את ראשה, ולנקר את שיניה, כדי שלא ימצא בהן לא עצם ולא בשר ולא קיסם, כדאמרינן מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה, והוצריכה רבי טבילה אחרת. ותגלחת צפרנים כדי לנקר מן הזבל שלא יהא חוצץ בפני הטבילה, והני מילי בצפרנים ובשינים כמו כן. אבל בית הסתרים לא, והקמטים אינם צריכים טבילה, ואף על פי כן צריכין הדחה, כדתניא בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לבוא במים ואמר רבא עלה נמי נהו דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא מים בעינן כדרבי זירא, דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והיינו דקאמר רבא בפרק אחרון דנדה לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים, אף על פי שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס לתוכה מים, דהא בית הסתרים הוא ולא בעי טבילה, אפילו הכי חציצה פסלה בה, כדרבי זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, הכי נמי מקום הראוי לבוא מים בעינן. וליכא למימר כי אתמר היינו שמעתתא דחציצה במסכת נדה לטהרות, אבל לבעלה לא, כדמוכח ביבמות בהחולץ, דתניא כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והאי נדה בנדה לבעלה קמיירי, להתיר האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנדה לטהרות לטהר את הטומאה צריכה למימר דחציצה מיפסלא לטבילה, והאי עיקר חציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתיב ורחץ במים את (כל) בשרו [ויקרא ט"ז ד'] גבי נדה לא כתיבא לא טבילה ולא חציצה כלל, אלא כולהו טבילות מהתם ילפינן להו דחציצה פסלה בהן. ועוד אי בטהרות מיירי מאי שנא דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ, אלא בוודאי בנדה לבעלה מיירי, ואף על גב דאית ספרים דגרסינן במסקנא דהאי שמעתא דלית הלכתא ככל הני שמעתא, כי איתמר ההוא לטהרות אבל לבעלה לא, שיבוש גדול הוא ולא גרסינן ליה, דהא מייתי סייעתא ממילתא דרבי שמעון בן לקיש, והאי מילתא לא דמיא מידי לכל שמעתא דאמרינן לעיל, והכי גרסינן לקמן. אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה ולא גרסינן כי הא דרבי שמעון בן לקיש, ובספרו של רבי יצחק בר מנחם לא גרסינן ליה וכן הנהיגה מרת בללט אחותו משמו את בנות עירה לחטוט שיניהן קודם טבילה. וכן השיב רבינו נשמתו עדן. והא לך תשובתו:
צריכות נשים בעת טבילתן לחטוט שיניהן, אף על גב דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים מקום הראוי לבוא מים בעינן, כרבי זירא כל הראוי לבילה כו', והבא לומר שלא אמרו חכמים כן אלא לענין טהרות. אבל לענין אשה לבעלה לא שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ ליבמתו, כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והכא וודאי לבעלה עסקינן, דאי לטהרות פשיטא מא' שנא משאר טמאות, ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר, שאין טבילתן לשום טהרות, אלא לאיסור והיתר, אבל אין להורות כן שלא להוציא לעז על הראשונות, ועוד דההוא מעשה בשפחה של בית רבן שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, ואם תאמר יחידאה הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא דמימרא הוא וליכא דפליג עלה, ועוד דרבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה, דאמרינן דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכו' עד מסקנא וכולה ההוא שמעתתא לענין אשה לבעלה, ובימי רבא לא היו טהרות, שמיום שפסקו מי חטאת כלנו טמאי מתים, ואין לנו לטהרה עד שיבוא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו:
שלמה בר יצחק נ"ע. ועוד שצריכה אשה שתסיר מעליה כל גלד וחבורה וגרב שלא יחצוץ על בשרה, מכה של הקזה עד שלשה ימים אינה חוצצת, לפי שעדיין המכה לחה ופתוחה, מכאן ואילך חוצצת לפי שעלתה על המכה קרטופנא. כדאמרינן רמי בר חמא הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי, מכאן ואילך חייצי, חולי שבעין שקורין קצירא אם לח אינו חוצץ אם יבש חוצץ, [דאמר מר לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ] ואימת נקרא יבש משמתחיל לירוק, אם פותחת עיניה ביותר גב העין חוצץ למעלה ואם עוצמת ביותר חוצצת למטה, דאמר רבי יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה ביותר לא עלתה לה טבילה:
כשטובלות פושטות זרועותיה לכאן ולכאן, ופורשת כפיה ומרחקת אצבעותיה זו מזו, כדי שיבואו המים ביניהן. דאמר (רבי יוחנן) [ריש לקיש] אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה, שכן דרך של אשה כשהוא אורגת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן. אמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצת, שתים איני יודע. ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא [נימא] אחת, והכי גרסינן בברייתא ורחץ את בשרו במים, [ויקרא י"ד ט'], שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, שמעינן ממסקנא דשמעתתא במסכת נדה, דרוב שערו קשור אחת אחת בין מקפדת בין שאינו מקפדת חוצץ ולא עלתה לה טבילה, וצריכה לחוף ולטבול, אי נמי מיעוט ומקפדת חוצץ ושתים ושלש שערות קשורין ביחד בין מקפדת בין שאינו מקפדת אינו חוצץ, ושאר כל דבר הנמצא בבשרה סמוך לטבילה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול פעם שניה, אם לאו עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה, דתנן במסכת מקואות זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ועוד שמעינן מהתם דאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני, ואם עושה אותה בשביעי אינה טובלת אלא סמוך לשקיעת החמה, שלא יהא לה פנאי ביום לשמש עם בעלה קודם שתחשך, מידי דהוה אזבה ודאית מדאורייתא, שאף על פי שזבה טובלת בשביעית לנקיותה מבעוד יום. כדכתיב ואחר תטהר [ויקרא ט"ו כ"ח], אחר מעשה תטהר, ואפילו מבעוד יום, שאף על פי שצריכה שבעה נקיים כיון שחשבה מקצתו אמרינן מקצת ככולו. לפיכך זבה יכולה לטבול במבעוד יום דבר תורה, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבוא לידי ספק. שמא תבעל לאלתר לאחר טבילה מיד ותראה דם אחר שתבעל. ותסתור כל מה שלפניה. ונמצא בועל נדה למפרע, ולפיכך אסור לעשות כן, והוא הדין לזבה זו שאינה טובלות ביום. וכדאמרינן נמי התם, אמר ליה רב פפי לאביי מכדי כולה ספק זבות שווינהו לטבול ביממא דשבעה אמר ליה משום דרבי שמעון, דתניא ואחר תטהר, רבי שמעון אומר לאחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק. והיינו היכא דתטבול בשביעי, והוא הדין נמי היכא דטבלה בשביעי, הילכך לא תטבול אלא סמוך לשקיעת החמה, או בליל שמיני, ואפילו באה לטבול חוץ לזמנה, אינה טובלת ביום. כגון שאם עבר ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד ליל תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה, שמא תראה בתה שהיא טובלת ביום ותלמד היא לעשות כמו כן, שתאמר אמי טבלה ביום גם אני אטבול ביום, והיא לא תדע שאמה שעשתה היתה בשמיני, והיא תעשה בשביעי, שאסור לעשות משום ספק זבה, אבל מחמת האונס שמתייראה שלא יזיקו לה גוים, כגון מקום סכנה מפני גוים מותר, או היכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעותיתא דליליא, או משום צינה, טובלת ביום שמיני, או בתשיעי, או באיזה יום שתרצה משמיני ואילך, והכי אמרינן במסכת נדה. אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה, ורב אידי בר אבין אטביל ביומא דתמניא משום אריוותא. ורב אחא בר יעקב משום גנבי, ורב יהודה משום צינה, ורבה משום אבילאי, והאידנא נמי איכא למיעבד הכי היכא דאיכא סכנתא, והיכא דליכא סכנתא לא תטבול אלא בלילה, מכל מקום אינה צריכה להמתין עד צאת הכוכבים. דמאי ניחוש בה שמא תבוא לידי הספק, הואיל ומחשיך ובא אין לחוש אפילו טובלת בשביעי, והתם נמי פסיק תלמודא, והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, אבל בליל טבילתה לא תחוף. דמתוך שממהרת לטבילתה לא חייפא שפיר, ואי לאו משום האי חששא מוטב שתחוף בליל טבילתה, הא היכא דאיפשר לחוף ביום חופפת ביום, כגון שאירע ליל טבילתה באמצע ימי החול, משום דהכי שפיר טפי, דאי חפפה בליל טבילתה אימר לא חייפא שפיר, והיכא דלא אפשר לחוף ביום, כגון שאירע טבילתה במוצאי שבת, חופפת בערב שבת, ולא תטבול במוצאי שבת עד שתחזור ותחוף את ראשה, ואם חלו שני ימים טובים אחר שבת, ואירע לה טבילתה בליל שני של יום טוב, דהשתא אינה יכולה לחוף בליל טבילתה, ולא ביום שלפני טבילתה, חופפת מבערב שבת. דמוטב שתקדים חפיפתה קודם טבילתה יום או יומים משתאחר לשמש עם בעלה לילה אחת, ותבטל מפריה ורביה, והאידנא לא חיישינן לשמא ירבו נוטפים על הזוחלים, ומטבלינן בכל נהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי, דמילתא דלא שכיחא הוא ולא סבירא לן לא כרב ולא כשמואל:
מתקנת רבי זירא ואילך מחמירינן עלן, ומחזקינן כל היולדות בין מפילות בין יולדות ולד קיימא, כיולדות בזב, דילמא ראתה דם קודם לידה, ובו נעשית זבה כדרבי זירא, והילכך אין האשה טהורה לבעלה בימי לידתה עד שתפסוק שבעה נקיים, חוששין שמא ילדה בזוב, וטועה הוא, לפיכך האשה בזמן הזה לאחר שעברו עליה שבעת ימי טומאתה לזכר, וארבעה עשר לנקבה אם פסקה סופרת שבעה ימים נקיים, בדקה בלא ראיית דם וטובלת ומשמשת, ואחר שטבלה יושבת על דם טוהר, שכל דמים שהוא רואה טהורין, ומותרת לבעלה עד מלאת ארבעים לזכר או כל ששים וששה לנקבה. דם טוהר הואי לה, ואפילו בדיקה אינה צריכה, אלא תשמש ותלך ואינה צריכה לפרוש מבעלה ומשמשת ביום ראייתה בלא שום טבילה, ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבועיים ללידתה, אלא פסקה בנתיים סופרת שבעה נקים בתוך שבועיים עצמן ועולין לה. אף על פי שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים מיהו לימי ספירה עולין לה, שכך שנו חכמים ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועיים ותשמש, אבל בתוך שבועיים מכל מקום אינה יכולה לשמש, אפילו ספרה בהן שבעה נקיים, דהא כתיב וטמאה שבועיים. (ויקרא י"ב ה') אבל אם לא פסקה שבעה נקיים אחר לידתה לעולם הוא אסורה עד שתפסוק שבעה נקיים ותטבול, דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור, וכן נמי אם פסקה מן הדם שני ימים או שלשה מסוף שבעת ימי טומאה של זכר, או מסוף ארבעה עשר של נקבה, מוספת עליהם שאר הימים הנקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה שאר הימים. וכן הלכה דהא רבא סבירא ליה כהאי מתניתא דקתני ימי לידתה, שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. כדאמרינן בבנות כותיים, ופסקינן בשאילתות דרב אחא הלכתא כרבא, משום דבכל דוכתא אביי ורבא הלכתא כרבא בר מהלכות יע"ל קג"ם שהלכה כאביי:
וביום מלאת ארבעים לזכר ושמונים לנקבה לערב צריכה לפרוש מבעלה, ואסורה לשמש אותה הלילה, ואפילו אינה רואה. שכך שנו חכמים היושבה על דם טוהר אסורה לשמש, וכמה, אמר רבא עונה, מאי טעמא הואיל והוחזק מעיין פתוח, כלומר מפני שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה הלילה ולא תרגיש לפרוש, כשם שלא הרגישה עד עכשיו והלילה דם ראייתה דם טמא הוא:
תנו כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה. תנו משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין. תניא היה רבי מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה תהא טמאה עליו שבעה. כדי שתהא חביבה עליו ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה:
פרק ב
[ב] שמחת חתן נעלה.
אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה, שאמרה נתרציתי, צריכה שתשב שבעה נקיים קודם החופה, שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם, שדרך אשה לחמוד קודם חופה ימים או עשור, ולכולהו אין אנו חוששין אם ראתה דם או לאו, שהרי תטבול קודם בעילת מצוה, אבל לשבעה ימים הסמוכין לבעילת מצוה, דהיינו ליל ראשון דחופה, אנו חוששין שאם תראה בהן דם לא מהנייא לה טבילה דקודם בעילת מצוה, שהרי צריכה לספור שבעה נקיים, הילכך לובשת בגדים לבנים כל שבעה ימים דקודם החופה, ופורשת סדין לבן במיטתה, ובודקת את עצמה פעם אחת או פעמים ביום, אם לא ראתה בהן דם טובלת בליל קודם ליל בעילת מצוה, שמא ראתה דם שנה או שנתים בימי בתוליה ולא טבלה, ומטהרת עכשיו בטבילה זו, ואם לא שמרה שבעה ימים נקיים קודם לכן, לא תבעל בלילה הראשון עד שתשמור שבעה נקיים מליל הראשון ואילך. שמא ביום שלפני חופה ראתה דם מחמת חימוד. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא רבינא תבע את בתו של רב חביבא לבנו ונתפייסה, אמר להו רבינא לקרובי האשה ליום פלוני נכתב כתובה, כי מטי האי יומא שקבע לכתוב הכתובה, אמרו ליה לרבינא לינטר מר עד ארבעה אחרינא, עד יום רביעי בשבת אחר מיום רביעי זה עד שבעה ימים. וההוא יום רביעי לכתוב כתובה כדין בתולה הנישאת ליום הרביעי. אמר ליה רבינא לרב חביבא מאי טעמא נמתין עד שבעה יומי, אמר ליה רב חביבא לרבינא לא סבר ליה מר, בתמיה, להא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים, אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים, בקטנה מי אמר, אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, גדולה מאי טעמא משום דמחמדא, קטנה נמי מחמרא, פירוש שכן דרכה של אשה שרואה דם מחמת חימוד בשעה שמתרצית ואומרת רצוני ליכנוס לחופה לאותו זמן. וכד מטיא לאותו זמן, או בין כך רואה דם מחמת חימוד. לפיכך צריכה שתשב שבעה נקיים קודם יום זה, שמא אתמול ראתה ולא מהניא לה טבילה דהשתא להבעל לאורתא, או שמא למן היום שנתעסקה בה וקיימו דבריהן לא הוה שבעה נקיים עד אותו יום רביעי שקבעו זמן לכתוב הכתובה, ולא יכלה לשמור שבעה נקיים. הילכך לינטר מר עד ארבעה אחרינא, ותתן על דעתה ותשב שבעה נקיים והבעל בליל הראשון של חופה כמשפט הבתולות להכנס בליל ראשון לחופתן, איעכב רבינא שבעה יומי בתר ההוא יומא שהתחילה לישב שבעה נקיים:
וצריכה טבילה חמירה במים חיים קודם כניסתה לחופה:
הלכה בועל בעילת מצוה ופורש, בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע זמנה לראות, בין בוגרת בין שאינה בוגרת, בין ראתה בין לא ראתה ופורש, לא להרחיק ממנה כאשה נדה, אלא פורש מתשמיש, הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמאה אלא מדרבנן, שהרי דם בתולים טהור, ומשום כבוד חתנות לא רצו להחמיר ולהרחיקו יותר, ומשמרת שבעה נקיים כזבה גמורה. ואף על פי שלא ראתה דם אלא בשעת בעילה [ראתה דם בתולים] האי דם בתולים כדם נדה חשבינן ליה, משום דאי איפשר למכה בלא ציחצוחי זיבה, ואמרינן התם על שמועה זו בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים:
מותר לבעול בעילת מצוה בשבת ואפילו לכתחילה, שאינו מתכוון להוציא דם אלא לבעילה, ואף על פי שמוציא דם מותר, כשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר לכנוס בה בשבת, ואף על פי שמשיר בה צרורות, דהואיל דלא נתכוון להפיל אותן צרורות אלא לכנוס בפירצה פטור, ואמרינן דם מפקד פקיד, כמו פקדון, כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם, להיות יציאתו על ידי חבורה, אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא, ואינו מתכוון לעשות בנין, אלא להנאת עצמו, ופיתחא ממילא הויא, וקיימא לן הלכה כרבי יהודה, דאמר מקלקל בחבורה פטור, והאי מקלקל הוא אצל הפתח שהבתולה חשובה מן הבעילה, וקיימא לן נמי הלכה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר והאי להנאת עצמו קא מכוון:
בועל בעילת מצוה עד שיוציא דם בתולים כל שהוא, ואם בעל ולא מצא דם ואחר כך בעל ומצא אפילו למאן דאמר טהורה פורש ממנה מיד, דהא השתא בזמן הזה קבעינן הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש. ואף על גב דטהורה היא דדם בתולים טהור:
חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פירוש משום דטרוד במחשבת בעילת מצוה אבל אם בעל חייב, והכונס את האלמנה חייב, והבתולה פטור. וקריאת שמע שאמרו חכמים זהו קריאת שמע שעל מטתו, אבל קריאת שמע של שחרית וערבית חייב:
הרואה דם בתולים אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעי חתום, על כן אילת אהבים זרע קודש שמרה בטהרה וחוק לא הפירה. ברוך אתה ה' הבוחר באברהם ובזרעו אחריו מקדש בני ישראל:
פרק ג
[ג] דין קידושין.
המקדש את האשה יביא עדים ויקדשנה בפניהם ויאמר לה תהא מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל:
פרק ד
[ד] דין שליח קדושין.
העושה את חבירו שליח לקדש לו אשה, אינו צריך לכתוב לו הרשאה, אלא כך יכתוב לו בפנינו חתומי מטה מינה פלוני בן פלוני את פלוני בן פלוני לקדש לו אשה פלונית בת פלוני, ויחתמו העדים, דשליח שעשאו בעדים כשר, והרשאה זו למה, אבל אדם שיש לו ממון בידו ורוצה לעשות שליח כדי להוציאו מידו צריך להקנותו לשליח אגב קרקע, כי הא דרב פפא הווי ליה תריסר אלפי זוזא ביה חוזאי אקנונהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתא. ולפי שצריך לעשות לו קנין לפיכך צריך לכתוב לו שם הרשאה, שאם לא יקנה לו לא יהא זה נותן לשליחו שעשאו בעדים, וכדאמרינן אין משלחין מעות בדיוקני, שאם יתן אותם לשליחו שעשאו בעדים ולא הקנה לו יכול לתבעם היום או מחר, כדאמרינן בבבא קמא, כן הורה רבי. וכן נהגו, והמקדש את האשה לחבירו יקדשנה בפני עדים, ויאמר תהא מקודשת לפלוני בן פלוני בטבעת זו כדת משה וישראל:
פרק ה
[ה] וששאלתם אם אומרין שבע ברכות בשעת אירוסין, ראיתי במקום הגאונים שאין אומרין אותם בשעת אירוסין, וטעם לא שאלתי, כי מפורש הוא. ששנינו מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה. ורבי יהודה לא אמר אלא (ביחוד) [ביהודה] הואיל ומתייחד עמה, כדמפרש אביי, ואף על פי כן חלוקין עליו חביריו, והלכה כמרובין, וכן נוהגין בכל מקום:
פרק ו
[ו] וששאלתם אם מזכירין ברכת אירוסין בשעת נשואין, ידעתי שבמקום גדולים אין מזכירין אותה, ויש טעם בדבר. שהרי שנינו מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית האירוסין, ולא קתני ברכת חתנים בבית חתנים, ואירוסין בבית חתנים, ואמרינן רב אסי איקלע לבי הילולא דמר בר רב אשי בריך שית, ואלו הן הששה, שהכל ויוצר האדם, ואשר יצר, ושוש תשיש, שמח תשמח, ואשר ברא, ואם היה מברך ברכת אירוסין הרי כאן שבע, ואיהו שית בריך ותו לא וכן הלכה:
והמזכירה בשעת נשואין מוציא שם שמים לבטלה:
פרק ז
[ז] וששאלתם מקום שמברכין ברכת אירוסין ונשואין ביום אחד, שחרית וערבית מנהג זה לא ראיתי, אבל במקומינו רגילין לעשותם ביום אחד, ומברכין שתיהן בכוס אחד, ומברך ראשונה ברכת היין וברכת אירוסין ושותה, וחוזר ונותן יין ומברך ברכת היין ושש ברכות של נשואין. ובמקום שמפסיקין וסועדים סעודה בנתים, נראה בעיני ודעתי נוטה שאסור לברך בראשונה ברכת חתנים, ואם עושין כן הוין ברכה שנייה שעושין בערבית ברכה לבטלה. כי מקום יש לה הואיל וברכו בראשונה ברכת נשואין גלו דעתם שזו הוא כניסתן לחופה, ולמה להם לחזור ולברך, וגם בברכת המזון שבנתים לא יברכו שבע ברכות, הואיל ואין דעתן להכניסן לחופה עד ברכה שנייה, הראשונה אינה חופה, שעדיין לא נכתבה כתובה. אבל שהשמחה במעונו מברכין, דאמרינן מעיקרא אימת, אמר רב פפא מכי רמו שערי באסונתא, שהן צרכי נשואין. והתם נמי הואיל ובשעת אירוסין כבר צרכי החופה מזומנין, ולא יחזרו בהן מברכינן שהשמחה במעונו:
פרק ח
[ח] וששאלתם אם האבלים מן המנין הוא, לא פירש שאלתו, אכן אם לענין עשרה או לקדושה ולתפילה הוא שואל, אם מן המנין, הוא ששנינו בכתובות חתנים ואבלים מן המנין ואוקימנא כי תניא ההוא לברכת המזון, וברכת רחבה אין לנו עכשיו. ובההוא וודאי אין אבלים מן המנין, ומסקנא דשמעתתא דמילתיה דרבי יוחנן בברכת רחבה קאמר לה:
פרק ט
[ט] וששאלתם מאחר ששנינו העונה אמן לאחר ברכה שאין בה הזכרת השם זה אמן יתומה, מהו לענות אמן על הרחמן דברכת המזון, ועל אמנים שבקדיש. ואני שמעתי מבית מדרשו של רבנא יעקב [בר יקר] אמן יתומה זה העונה אמן שלא שמע שום ברכה אלא ששמע מאחרים שעונין. וכן הוא מפורש בהלכות גדולות. וכן עיקר שלא לחנם תקנו רבותינו שבבבל דאמרינן אמן דיתגדל. ועוד מצינו בירמיה הנביא שאמר אמן אחר בקשה. שנאמר אמן כן יעשה ה' [ירמיה כ"ח ו'] ואמר ר' אסי בר חנינא אמן יש בו אמנת דברים, כלומר שמבקש מאת הקדוש ברוך הוא שיתקיימו הדברים, וכשם שאמר ירמיה אמן אחר דברי ריצוי, אף אנו נאמר אמן אחר דברי תחינה, כגון הרחמן שאומר בברכת המזון. ויהא שלמא שביתגדל שלמה בר יצחק:
פרק י
[י] מעשה בחתן אחד שעשה אירוסין ונשואין ביחד, ולאחר שקדש הביאן כוס לברך עליו ברכת אירוסין, וברך המברך בורא פרי הגפן, וברכת אירוסין, ולאחר שבירך ברכת אירוסין שתה, והביאו לו כוס אחר לברך ברכת נשואין, שכח ולא אמר בורא פרי הגפן והחזירו רבי, ושאלנו מה טעם, שהרי בירך תחלה בורא פרי מגפן עד ברכת אירוסין, ואף על פי שכוס שני אינו אלא של נשואין יכול לפטור עצמו בברכה אחת של בורא פרי הגפן, אף על פי ששתה בכוס ראשון דאירוסין, הואיל, ולא אמר בנתים על הגפן ועל פרי הגפן, מידי דהוה אשותה בסעודה, שאפילו הוא שותה עשרה כוסות אינו מברך אלא בכוס ראשון, והשיב לנו רבי שאני סועד דקבע סעודתיה, אבל ההוא לא קבע דברכת אירוסין לחוד וברכת נשואין לחוד, ובנשואין הוא דתקינו [רבנן] שבע ברכות, ובלא [בורא] פרי הגפן אינן אלא שש, שהכל, יוצר האדם, יוצר האדם. תרי זימני. שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא, לפיכך חייב לברך בורא פרי הגפן בכוס של נשואין, דאירוסין לחוד ונשואין לחוד, שמנהג זה שנהגו לעשות אירוסין ונשואין ביום אחד, לפי שאינם רוצים לעשות סעודה לאירוסין, שאם רוצין לעשות אירוסין קודם נשואין, יהא גנאי לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה כל היום, ולפיכך יש בני אדם שעושין אירוסין ונשואין ביחד, ונפטר בסעודה אחת, וכן אמר לנו רבי שלאחר ששתה המברך בכוס ראשון דאירוסין, צריך לברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן, אלא מפני טורח ותמיהות בני אדם הם נמנעים מלעשות כן:
פרק יא
[יא] שאלו לרבי במקום שעושין אירוסין ונשואין ביחד, מהו לברך ברכת אירוסין ונשואין בכוס אחד, ואמר רבי הרוצה לעשות כן אומר לו שתה מה שנשאר בכוס, ומוזג כוס שני לברך עליו ברכת נשואין, לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, שאין עושין מצות חבילות חבילות, ואין לומר דהני לאו שתי קדושות קרי להו, דכל שתי ברכות שתי קדושות הן, דהא גבי קידוש וברכת המזון הוא, דקאמרינן אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בערבי פסחים, והא דאמרינן בפסחים שמע מינה תמני וכו' שמע מינה אומרים שתי קדושות על כוס אחד, הני מילי בדלא אפשר שאין לו אלא כוס אחד בלבד כך אמר רבי:
פרק יב
[יב] שוב מעשה באחד שעשה אירוסין ונשואין ביום אחד, וכתבו את הכתובה והביאוה לבית חתונת לפני הזקנים שנתאספו שם, ולאחר שבאו עמד החתן וקידש את אריסתו, ומינו עדים כשרין, ולא קרובין להיותן עידי קדושין, ובא אחד מאותן עדים וכתב בכתובה וחתם גם את חבירו, שמע רבי ואיקפד, אמר שתי טעיות טעה אותו העד, אחד שעידי קדושין אין דינן לחתום בכתובה, אלא עידי שטר קנין כתובה, ואחת שחתם את חבירו, דאין עד חותם לעד חבירו, שאין העדים חותמין אלא מפי [תיקון העולם] שמא היום או למחר ילך אחד מהן [למדינת הים] ויביאו בית דין את השטר לפני האחד מן העדים שכתיבתו אחת, ואין כאן הכרת חתימת יד העדים, או אם יבוא אחד מן העדים בפנינו ומראין לו חתימותיו של שטר, ושואלין לו אם זה הוא כתב ידו, אינו מכיר חתימתו ונמצא השטר פסול על ידי [כן], ומתוך כך צוה רבי למחוק חתימת העדים כדי שלא תהא הכתובה שטר פסול, שאין חתימתה מקיימתה אלא פוסלתה, וחתימת עידי כתובה וקנין כתובה כחתימת שאר שטרות דכתובה אינה אלא כשאר שטרות דעלמא:
פרק יג
[יג] וכן הוא הקנין והחתימה. אחד מן העדים לוקח כנף בגדו ונותן ביד החתן, דעד הוי במקום כלה, שהוא לוקח, ומוקמינן הלכתא בהזהב כמאן דאמר קונין בכליו של לוקח, ואתיא לן קנין כלי משלף איש נעלו ונתן לרעהו, והחתן מקנה לו על ידו שהעד נותן לו בידו כל תנאי הכתובה, וצריכין עדים לראות בכתובה כדי לידע התנאי, ואם אין פנאי לכך, שואלין לחתן סכום התנאי של כתובה, ואם אין להם שהות לחתום בו ביום שקנו, יכולין הם לחתום כל זמן שירצו, שלא אמרו חתימת בו ביום אלא בגט, דתנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, נכתב בלילה ונחתם ביום כשר, דחד יומא הוא. אבל לענין שטרות וכתובה יכולים לחתום כל זמן שירצו, אלא כדי שלא יהא מרננין קרובי הכלה שאין בקיאין בדבר, חותמין בו ביום, משום הסר ממך עקשות פה וגו':
פרק יד
[יד] המברך ברכת אירוסין מברך בורא פרי הגפן, ואחר כך ברכת אירוסין, ושותה המברך, וטועם החתן, ומטעים לכלה, דקא מקדיש לה בגויה דכסא, ויכנסו לחופה וישוררו לפניהם, ונשמטין משם בעלי אסיפה, או לסעודת אירוסין, או לשום הפלגה שלא לברך ברכת נשואין עם אותו כוס, ושלא לעשות מצות חבילות חבילות, ושלא לומר שתי קדושות על כוס אחד, לאחר זמן יאספו שנית יביאו כוס שני ומברך שש ברכות ושותה הוא ושותין [החתן והכלה] ויזמרו להם בחופה יביאו עדים ומקנה החתן בפני העדים לכלה את הכתובה, ויחתמו הם על הקנין הזה, ולא על הקידושין, שהכל ראו ושמעו קידושיה, ואין להם שטר וחתימה אלא על הממון, ויתקיים השטר בחותמיו, ואין עד חותם את חבירו, שאם תבא לגבות צריך להכיר חתימת יד שניהן, ואם חתם אחד את חבירו, אין בית דין גובין על ידיהם, אלא כל זמן שהדור קיים, וזוכרים המעשה ואם לא קנו מידו ביום, יהא זריז ונשכר להקנות להם טרם ישכבון שלא ילינו בלא כתובה, ומסירתא והם [יחתמו] לעצמן, דאינהו שליחותא דידיה קא עבדו. וקיימו לן כרב דקונין בכליו של קונה, לפיכך מקנה החתן [את הכתובה לכלתו] בסודר העדים, ואם בא לארוס ולכנוס בבת אחת, אפילו קידש על ידי שליח יחזור ויקדש, ועל מעשה עצמו יאמר ברכת אירוסין וישתה, והשאר ישפכו וימזוג בו עוד ויברך עליו שש ברכות ישתה וישקה, וישפוך, והכוס שוברו. וישוררו לפניו בחופה, והמשמחו מעתה יזכה לחמשה קולות:
פרק טו
[טו] אשה כשהיא טובלת מנדתה והיא טהורה לאחר שטבלה ועלתה מברכת על הטבילה אומרת ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה:
פרק טז
[טז] הלכות פסח.
הלכות פסח מבוארות מבית מדרשו של רבינו שלמה בר יצחק ז"ל. אור ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ובככר ראשון שמוציא מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. ואח"כ הולך ומחפש לכאן ולכאן, סים לבדוק ובא להצניע מזון שתי סעודות ששייר לפניו, מבטל באמירה את הסמוי מן העין, דכתיב תשביתו שאור מבתיכם [שמות י"ב ט"ו], ואומר כל חמירא דאית בביתא הדין וגומר, ובהלכות גדולות כתיב בלשון הזה כל חמירא דאיתא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטול וליהוי עפרא, וכן עיקר:
פרק יז
[יז] שריפת החמץ.
וחמץ הנמצא אוכל ומאכיל עד למחרתו כל ארבע שעות, ותולין כל חמש ובתחילת ששית מבערנו באור או בכל דבר האבד שלא יראה ברשותו, ואף על גב דאיתותב רבי יהודה, במאי דאמר דחמץ בפסח בשריפה, אפילו הכי עבדינן כותיה, משום דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דכריתות, דתנן ואלו הן הנשרפין וכו' וקא חשיב חמץ בפסח דנהי וודאי דבביטול בעלמא סגיא ליה, מיהו עיקר מצותה בשריפה כרבי יהודה, ועושה לה מדורה קטנה ושורפו, אבל במדורת כירתו, אם יש דוד או סיר או יורה אסור לשרפו שם, פן יהנה ממנו שהרי הוא אסור בהנאה, ואם לאו שורפו בכירתו, ובשעת שריפה. ואחר לא יברך עליו כלום, להוציא מאותן בני אדם שמברכין עליו בשעת שריפה, וכסבורין שזה הוא הביעור שמברך עליו, ולא הוא, כי מה שהוא מפנה ביתו מן החמץ, זה שקורא ביעור, כמו בערתי הקדש מן הבית [דברים כ"ו י"ג] ואם חל ארבעה עשר להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ומה ששייר מניחין בצנעה כדי לאכול עד ארבעה שעות, ושיורי פתותין שנשארו מבטלו בלבו בשבת:
פרק יח
[יח] טהרת כלים.
בא לטהר כליו שוטפן ומדיחן יפה יפה ואין צריך לגוררן, אך מגעילן ברותחין ובכלי ראשון, דאמר רב הונא בריה דרבי יהושע עץ פרור מגעילן ברותחין ובכלי ראשון, וכל כלי מתכות כגון יורה ומריבת, וכל כלי שיש לו בית קיבול בין של ברזל בין של נחושת, יעשה לה שפת של טיט על שפתם, כדאמרינן בעבודה זרה:
ובעוד הן רותחין ישפוך המים, וישטפם במים קרים, ואחר כך יתן בכלי שטיהר מים וירתיחם ובעוד שהם רותחים יטבול בהן כל כליו כוסות וקערות סכין וקפיץ וכיסוי קדירה כל כלי עץ וכל כלי מתכות, דהלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ובלבד שיהיו מנוקין ומודחין תחילה, ויזהר שלא יטבול הכלי פעמים. פן יחזור ויבלע גיעולו. ואם שוקטין המים מרתיחתן, לפי שלא תועיל הטבילה, ויזהר שלא תנוח היורה הגדולה מרתיחתה, לפי שחוזרין ונבלעין בתוכה, והקטנים אף על פי שנגעלו בין זה אחר זה כולן טהורין, לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכה בולע, אלא פושט ולאחר הגעלת הקטנים חוזר ומגעילה כמשפט הראשון, שלא תצטנן אלא מתוך טהרה, כך השיב רב חננאל ורב האיי, ורבי אומר שאין צריך לחזור ולהגעילה, ובלבד שישליך המים מתוכה כשהן מרותחין שלא יצטננו מתוכה. ותחזור ותבלע. וידיחנה מיד בצונן, ואף הכלים הקטנים צריך להדיחן בצונן כשהן מרותחין:
פרק יט
[יט] טהרת סכין.
הסכינין מגעלין ברותחין בכלי ראשון מפני שפעמים שתוחבין בהן דבר מן היורה רותחת שעל גבי האור ואינן בכלל כל דבר אשר [במדבר ע"א כ"ג], ואף על פי שפעמים שיבוא באש שחותכין בהן דבר ונותנין כנגד האור לצלותו, מפני שאין זה דרך תשמישו, ולא דיבר הכתיב אלא בשפוד ואסכלא שכל תשמישן באור עד שמתלבן, ועכשיו אנו רגילין להגעיל אף הקערות בכלי ראשון לפי שאף הם פעמים שבולעות בכלי ראשון שהרי אנו מכסין בהן את התבשיל באלפס כדי שיתבשל מהר. ואבן מלח הדחתה מטהרתה:
פרק כ
[כ] דין כלי זכוכית.
וכלי זכוכית חדשים צריכין טבילה, שהן ככלי מתכות, וכן כלי שטף חדשים שלקחן מן הגוים מטבילן במים חיים, כדאמרינן בעבודה זרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים צריכין טבילה, דילפינן ממעשה מדין, ואותה טבילה לאו משום טהרה הואי, דהלא כלים ישנים לאחר שנתלבנו טהורים הם מן האיסור, וכחדשים דמיין. ואפילו הכי בעי טבילה, כדנפקא לן מקרא ואשר לא יבוא באש תעבירו במים [במדבר ל"א כ"ג]. דהיינו גיעול, וכתיב וטהר, ונפקא לן דהיינו טבילה:
פרק כא
[כא] דיני כפות של כסף.
וכפות של גוים שהן של כסף שנשתמשו בהם חמין שאוכלין בהן צריכין גיעול ברותחין וצריכין טבילה. וכוסות של כסף. כיון שאין שימושו במידי דמירתח סגי להו בטבילה לחודיה, והני מילי בלקוחין וכגון מעשה שהיה במדין שהן שללם אבל שאולין שהשאילן מגוי אין צריכין טבילה, וכלים של כסף הממושכנין מיד גוי אין צריכין טבילה, ואם ישראל רואה לפי דעתו שיניחם הגוי [מאחר שדעתיה לשקועי] כזביניתא דמיא, וצריכין טבילה [ואם לאו הרי הן כשאולים, וכלי זכוכית הואיל ונתכין הם צריכין טבילה] ושל חרס ושל עץ לא בעי טבילה:
פרק כב
[כב] ריחים של פלפלין.
ריחים של פלפלין צריכין טבילה, דמתכת שלהן עיקר, ולא אמרו אלא בכלי מתכות ובכלי סעודה, וכמעשה שהיה במדין שאותן כלים מתחילה היו של גוים וגזירת הכתוב הוא דצריכין טבילה. וכל שכן אם היו שלו ישינים ולבנם דאין צריכין, להוציא מאותן בני אדם המצריכין טבילה לכלים לאחר גיעולם בפסח:
פרק כג
[כג] ברכת טבילת כלים.
והבא להטביל כלים קודם טבילתן יברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו על טבילת כלים, ויש אומרים על הטבלת כלים, דכל המצות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, ואחר כך טובלין במים פעם אחת ודיו:
פרק כד
[כד] קוניא.
וקוניא כלי חרס שמתיכין עליהם עופרת ושועין עליהם ככלי מתכות דמו ובעו טבילה, ואף על פי שאין ניתכין אלא מגבן, וכההוא פלוגתא דקוניא דרב אחא ורבינא במסכת עבודה זרה, ופסוק הלכתא דאזלינן בתר גמר מלאכה, שניתך עליהן מתכות ובעי. טבילה, ולא הוזכר שום חילוק בין ניתך מאוירו לניתך מגבו:
פרק כה
[כה] קדירות של חרס.
וקדירות של חרס שנשתמש בהן לפני הפסח מניחן עד לאחר הפסח ועושה בהן אפילו במינן, ואין צריך לשוברן, דאף על גב דקיימא לן הילכתא כוותיה דרב, באיסורי בעלמא, אבל הכא הלכתא כשמואל, דאמר לא ישברו, הואיל וכולהו תנאי קיימא כוותיה. ואיפסקא הלכתא כוותיה דשמואל, דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו, בפסח בין במינו בין שלא במינו, אסור במשהוא כרב, שלא בזמנו אחר הפסח בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון, ושמואל כרבי סבירא ליה, דאמר להו שמואל להני דמזבני (בדדי) [כנדי] אשווי זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון:
פרק כו
[כו] והני מאני דצביעי בצריף שלועוין אלו"ם בין שחורים בין ירוקים בין לבינים אסורין בפסח אפילו חלוקין דאמר אמימר חזינא למאני דקוניא דמידייתי אף על גב דשיעו והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם:
פרק כז
[כז] דין עריבה.
עריבה צריכה לגוררה שלא ישאר כזית [בצק] במקום אחד, פחות מכאן בטל במיעוטו. ואינו עובר בבל יראה ובל ימצא. כדתנן בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו:
פרק כח
[כח] דין לישה.
אין לשין בפסח אלא במים שלנו בלילה, מפני שבימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי הרקיע, וכל העולם צונן כנגד גובהו של הרקיע, נמצאו מעיינות שסמוך לשפולי הרקיע רותחין, וניסן לענין הילוך החמה עדיין מימות הגשמים הוא, שאין חמה מהלכת בגובהו של רקיע עד תקופת תמוז. הילכך כיון דמעיינות רותחין חשו חכמים למיעוט עיירות שאין להן מי נהרות אלא מי בארות נובעין ומי מעיינות בשעה שאיבתן חמין הם, לפיכך ימלאם מבערב שיצטננו:
פרק כט
[כט] ואין לשין בפסח שתי מידות [ביחד], כדי שלא תבוא לידי חימוץ. ואף אין מקטפין, והלש אותן ואינו יודע למה הוא מודד. ומה לנו מדה בפסח שלא יפחות מארבעים ושלש בצים וחומש ביצה. כדי שלא להפקיע תורת חלה ממנה ששיעור חלה בכך, וכן עולה בגימטריא חלה מ"ג. אבל אם היתה יתירה ארבעה ביצים או שש בצים, אין לחוש בכך. כיצד הוא עושה מכניס מ"ג בצים בכלי מלא מים על כל גדותיו ומים הנשפכים חוצה זה שיעור מדת קמח לחלה, כאותה ששנינו בתוספתא דנזיר, נזיר ששתה מכל משקין האסורין לו מתרין בו ושתה, מתרין בו ושתה, חייב על כל אחת ואחת, וכמה שיעורן בכזית, וכולן מצטרפין לכזית, היין והחומץ כיוצא בהן, וכיצד יעשה, מביא כוס מלא יין ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב, ואם לאו פטור, וגזירת הכתוב הוא במידת העומר מתחייבת בחלה שלמדנו מלחם הארץ, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' [במדבר ט"ו י"ט], ולמדנו מלחם שמים לקטו לחם משנה [שמות ט"ז כ"ב] מה לחם שמים עומר ליום שעולה למ"ג ביצים וחומש ביצה, אף לחם הארץ אינו מתחייב בחלה בפחות ממ"ג ביצים וחומש ביצה וזהו עשירית האיפה:
פרק ל
[ל] דין לוה ככר.
אשה שלותה ככר מחברתה קודם הפסח, צריכה לפרעה אחר הפסח, ואין אסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח, הואיל ולא היה בעין בשעת ביעור, ויש בו משום גזל, ומשום לוה ואינו פורע שהרי שנינו דבי רבי ינאי יזפו פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור, ופרעו להו בשמינית. ואמר רבי יוחנן יאית הן עבדין:
פרק לא
[לא] דין טחינה.
לפני הפסח כשטוחנין חטה למצות נוהגין לשלוח שם ישראל אחר הריחים להיות יושב ומשמר, דכתיב ושמרתם את המצות [שמות י"ב י"ז] בעינן שימור לשם מצה, ואין ישראל צריך לעמוד עד שיטחון אלא שכל מה שהוא צריך לשלש מצות של לילה הראשון שהן חובה, והן צריכות שימור לשום מצה, אבל השאר אינן צריכות שימור וגוי שהוא טוחן ואין ישראל רואהו ועומד על גביו מותר, ואפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי, דאמר מר בציקות של גוים אדם ממלא כרסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, והוא שלא הכסיפו פניו, ואין לחוש שמא יערב חמצו לתוך הקמח, הואיל ולאחר כך מרקדין אותו בנפה, שאם יש שם חמץ נפה קולטתו:
פרק לב
[לב] דין אפויה.
פסח שחל להיות באחד בשבת, אסור לאפות מצה מערב שבת, הראשונים אומרים משום הידור מצות הוא, אבל מצינו בו איסור מדאורייתא, דהא הקשו מצות לפסח בשילהי פירקא בתרא צלי אש ומצות [שמות י"ב מ'], מה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות ומחצה ואילך, אף עשיית מצה, ואכילת מצה נמי הוקשו לאכילת פסח, כדרבא דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לרבי אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. מיכן סמכו רבותינו שלא לעסוק בבצק לצורך מצה קודם ביעור חמץ, שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי [שמות ל"ד כ"ה] לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים, ואם לש קודם ביעור הרי הוא כיוצא בפסח שנשחט קודם ביעור חמץ:
פרק לג
[לג] דין בשר מלוח.
בשר יבש שלא נזדהרו במליחתו מותר לאכלו בפסח, דאפילו למאן דאמר חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור. דמשמע במשהוא, הני מילי כי איתיה בעיניה דקנסינן ליה משום דעבר בבל יראה ובבל ימצא. אבל לא ע"י תערובות כגון הכא שלא נעשה שימור בבשר. ואיכא למיחש שלא נמלח בכלי או בדבר שיש בו חמץ אפילו הכי אינו אסור אלא בנותן טעם:
פרק לד
[לד] דין דלף.
קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. והוא דעביד טיף טיף, דכיון שהטיפות תוכפות זו את זו אין מניחות להחמיץ:
פרק לה
[לה] ואסור לאכול מצה מבעוד יום קודם שיקדש ויאמר ההגדה והלל, שנאמר בערב תאכלו מצות [שמות י"ב י"ח], שיהא חביב עליו:
והאוכל מצה בערב פסח כאלו בא על אריסתו בבית חמיו ולוקה. בתלמוד ירושלמי:
פרק לו
[לו] אם לשין בבצים.
שאלו את רבי מותר ללוש בבצים בפסח אם יש בהם משום חמץ או לא, ולא אמר רבי בדבר לא איסור ולא היתר, איסור לא אמר שאינו יודע אם דרך ביצים להחמיץ יותר ממים, שהרי אין לישה בלא מים, ומים אין מחמיצין את העיסה כל זמן שעוסקין בה, והיתר לא אמר, לפי שהעיסה הנלושה בבצים עבה ונפוחה יותר משאר עיסה. ויש לחוש שמא דרך ביצה להחמיץ יותר ממים, ושמא הלש בביצים אי אפשר בלא חימוץ, ואין בידו לשמרה מחימוץ כמו לישת מים, דאיכא למאן דבעי לאוקמי בפסחים. אין לשין ביין ושמן ודבש משום חימוץ, מכלל דאיכא מילתא דמחמצא טפי ממים. ואי אפשר לשמור מחימוץ. אפילו בעודו עסיק בה, וכמדומה אני, דמה שהעיסה נעשית עבה מפני הביצים, אין זה חימוץ שאפילו עושין פת מפירורי פת נעשית נפוחה כמו כן:
פרק לז
[לז] דין חטה הנמצא בעוף בפסח.
וחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח אין אדם שיכול להתירה, לפי שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור, ואוסר בכל שהוא. ואף רבי אומר שהוא אסורה, אבל יש להביא ראיה להיתר מטומאה אם לא שאין אנו יודעין אם למידין איסור מטומאה אם לא, ששנינו גבי טומאה, בעוף כדי שתפול לאור ותשרף, דכיון שהאוכל בתוך מעיו כשיעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה, לפי שבא לידי סירחון מיד ואינו חשוב אוכל. וכן יש לומר שאין זה בא לידי חימוץ אלא על ידי סירחון. אי דפשיטא לן למיגמר איסורא מטומאה:
פרק לח
[לח] דין תרומה.
על התרומה אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת להפריש שתי חלות כי אם בערב פסח. והיו מברכין על אחת להפריש תרומה, ועל השנייה להפריש חלה, ובטלתיה מפני שהוא לבטלה, שאין ערב פסח חמור משאר ימים, ופסוקה הוא בבכורות. אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה, אבל בנגיעה לא. אמר אביי הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שאינו רואה קרי. ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש עיסה ושדיא לה בתנורא והדרה ומפרשא לה חלה אחריתי, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ואי משכחינן קטן כהן קחזינן בבכורות דלא מפרישינן אלא חדא, ושנוייה הוא בסדר זרעים, בחוצה לארץ שתי חלות, זה הטעם כאשר פסקוה אמוראים בבכורות במקום שאין כהן קטן, ויש כהן גדול, ואין מברכין, וכן נוהגין בכל ערי לותיר, שאף על פי שיש כהנים אין מפרישין אלא אחת ולשריפה:
פרק לט
[לט] דין ברכת תרומה.
הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה. דלהפריש חלה לאו ברכה הוא, חלה הוא עוגה וחררה, ואינה שם הפרשה כלל, דחלה תרימו תרומה [במדבר ט"ו י"ט] כתיב. והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה. ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה, ואין לשנות, ועושה אותן כזית שהחריש דק, ופושטו כעין חררה מדקרי לה קרא חלה, ואחר כך משליכו לאור (לאחר כן מפרש מן העיסה כזית) ושורפה באש, ואפילו יש שם כהן, מפני שתרומת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, ומכיון שהוא רואה קרי אסור לאכלה, ואחר כך אם יש שם כהן יפריש כדי מתנה הוגנת בלא ברכה, שהרי כבר נפטרה העיסה בהרמה ראשונה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונותנה לכהן:
ואם יום טוב של פסח הוא ולש עיסה ביום טוב, כיצד יעשה, שאם מפריש תרומה ומברך עליה, לשרפה אינו יכול לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואם תאמר שמעכבה עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפה, הרי הוא באה לידי חימוץ. ועובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אלא כיצד יעשה, יפרישנה בלא ברכה מן העיסה ויעשה אותה כמו עוגה קטנה, ויאפה אותה עם שאר העוגות שיפריש מן העיסה, ולאחר אפייה יצרף כאחת בסל אחת, או בקערה אחת העוגה והתרומה ונראות כאלו הן מחוברות ביחד. לפי שהסל מצרפן [כדתניא רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן] לחלה ואחר כך יברך עליהן להפריש תרומה, ויצניענה עד לאחר יום טוב וישרוף אותה. ואם תאמר כשהוא בעיסה יברך עליה קודם אפייה, ויפרישה ואחר כך יאפה אותה. וימתין לה עד לאחר יום טוב, וישרוף אותה, אם היה עושה כן אינו יכול לאפות אותה, לפי שעדיין היא ראויה לבעל הבית כשאר העיסות, ולא הויא אפויה שלא לצורך ביום טוב, ויש שמפרישין אותה מן העיסה ושורה אותה במים, וכסבור הוא שלא תחמיץ, כדברי בן בתירא דאמר שורה אותה במים, ואין הלכה כמותו. דאמרינן אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר, ובשאר ימים טובים שאינן של פסח שאין לחוש בהן משום חימוץ. אם הוא משהה אותה עד לאחר יום טוב, יברך עליה לאלתר ביום טוב ומפרישה ומשהה אותה עד לאחר יום טוב, ואחר כך שורפה שאם חמצו אין בכך כלום:
ואם נאפית העיסה ושכח ולא הפריש ממנה לא תרומה ולא חלה. בין ביום טוב ובין בחול יבצע מן העוגה לאחר אפייה ויברך כאלו היה מפריש מן העיסה. שלמה בר יצחק:
פרק מ
[מ] דין מורסן בפסח.
אין עושין מורסן לעופות בשני ימים טובים לא בימים הראשונים ולא באחרונים, משום שנאמר לכם לכם, לכל צרכיהם, ולא לצורך בהמתכם, אבל בחולו של מועד שרי, ובחולו של מועד של פסח צריך שינוי, שלא יבא לידי חימוץ, הילכך צריך להכניס הסובין בתוך המים מרותחין כשהן בכלי על האור, וכל שעה יהא ממרס הסובין לתוך המים ובענין זה מותר, אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שני שמא יחמיץ:
פרק מא
[מא] דין תנור בשותפות.
שאלו את רבי ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות, מהו לומר לו ישראל טול אתה שבוע של פסח, ואני אטול לאחר כן כנגדך, ולאפות בו בשבת ואמר רבי ממתנה ישראל קודם הפסח ונוטל הימנו דמים מאותו שבוע, ואינו דומה לישראל וגוי שיש להם שדה בשותפות, לא יאמר לו טול חלקך בשבת, ואני אטול חלקי בחול. לפי שכל הטורח שהן טורחין בשדה לאמצע, וכשזה עודר בשבת, נראה כטורח בשביל ישראל. אבל כאן כיון שנטל דמים מתחילה מותר, וכן ישראל שרגיל לקבל ככרות ממערופיא שלו בכל יום בשבוע של פסח אינו מקבל, אבל מקבל הוא לאחר הפסח מאותו שבוע עצמו:
פרק מב
[מב] דין קידוש.
בליל שני ימים טובים הראשונים של פסח אין אומרים קידוש על היין בבית הכנסת. לפי שקידוש אחד מארבע כוסות הוא, ואין שותין אותו בבית הכנסת, נמצא, שותה חמש כוסות. שהרי אין כאן להוציא שום אדם ידי חובתו בפסח מפני שאין עני בישראל פוחת מארבעה כוסות, ואין זה דומה לומר אגדה של פסח בשנים או בשלשה בתים שהוא גומר ועושה כל הענין כסדר:
פרק מג
[מג] דין מרור.
רבי לא מצא חסא בפסח והביא מדוריא או עיקר של פורפירי"ץ והם שנויים בפרק ערבי פסחים, ומברכינן עליהון על אכילת מרור, ומה מברכין על שאר ירקות, בורא פרי האדמה, לפי שאינו יכול לטעום מן המרור בלא ברכה, וברכת המרור אין זו ברכה של ירקות, אלא ברכת המצוה ולפיכך אין מברך אכילת מרור ובורא פרי האדמה על המרור בלבד, ואין עושין מצות חבילות חבילות:
פרק מד
[מד] סדר ערוך לרבינו שלמה ז"ל.
כשחל ליל פסח להיות בשבת. אומר ויכולו בורא פרי הגפן, ואת יום המנוח הזה. ואת יום חג המצות הזה, ואומר ההגדה עם ההלל כסדרן, וחוזר ואומר הלל הגדול, וחותם בנשמת כל חי ובישתבח, דנשמת כל חי הוא ברכת השיר, ואחר כך מברך ברכת היין ושותה, ובמוצאי שבת מברך (יקנה"ז) יין קידוש נר הבדלה זמן, וחותם בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת [ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת] וקדשת את עמך ישראל בקדושתיך. ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש:
פרק מה
[מה] להוציא אחרים ידי חובתן.
הבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובאגדה וסדר ברכת מצה ומרור, יקדש וישתה כוס ראשון, ויטבול טיבול ירק ראשון, ויאמר ההגדה, וישתה כוס שני ויפרוס פריסת המוציא, ועל אכילת מצה, ויאכל, ויכרוך כהלל, ויקום ויעשה כן בכמה בתים. וכן בביתו באחרונה, ויגמור סעודתו ויברך על מזונו, וישתה כוס שלישי, ועל הרביעי יאמר הלל המצרי ויברך וישתה, ואחר כך ילך לבית שני, והם יברכו על מזונם וישתו כוסם ועל הרביעי יגמור להם את ההלל. ומברך וישתה, שלא אסרו רבותינו לשתות אלא בין שלישי לרביעי ופירשו הדבר בתלמוד שלא נשתכר ולא יבין באמרו את ההלל. אבל על היין ששתה בתוך המזון אמרו שאין משתכר, ואם יש עוד בית שלישי לגמור שם את ההלל, לא ישתה בשני כלל אלא יגמור להם את ההלל והם יברכו על מזונם וישתו כוסם. ומי שגמר סעודתו בביתו ואכל מצה הנאכלת באחרונה לשם מצה, אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול, וגם לשתות הוא אסור, אחר ששתה ארבע כוסות בביתו, ואסור לו לגמור את ההלל בבית אחר, לפי שנשתכר בכוסות של אחר המזון, ואם צריכין לו יקדש ולא ישתה:
וגומר האגדה וקוראין בשיר ובהלל, שכן מצינו באבותינו במצרים שאמרו שיר והלל על אכילת פסח, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג [ישעיה ל' כ"ט], בא הכתוב ללמד על סנחרב, וללמד על פרעה לומר שאמרו אבותינו שיר והלל בשעת אכילת הפסח, והקוראין צריכין שיהיו שלשה, כפי מה שמצינו במדרש כדי שיאמר האחד לחבירו שנים הודו לה' כי טוב, ומצינו באגדה מפני מה אין אומרים שירה אלא על היין, שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, [שופטים ט' י"ג], אם אנשים משמח אלהים במה משמח אלא מלמד שאין אומרים שירה אלא על היין:
פרק מו
[מו] ארבע כוסות.
וארבע כוסות הללו למה. כנגד ארבעה לשונות גאולה האמורה בגלות מצרים. והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם, בפרשת וארא [שמות ו' ז'] והלל המצרי יאמר על כוס רביעי עד ואמת ה' לעולם הללויה, ועונה הגדול שבקוראים, וקורא הודו, וארבע מקראות של אחריו, ושאר הקוראים אחר כל מקרא ומקרא אומרים הודו, וחוזרים וקוראים כולם כאחד מן המיצר עד זה השער לה' צדיקים יבואו בו, וממקרא זה ואילך כופל כל המקראות לפי שכל מקרא ומקרא חשוב בפני עצמו כפרשה, מפני שאומרים דוד וישי ואחיו ושמואל בשעה שמשחו את דוד. דוד אמר מקרא אחד, ישי השני, אחיו השלישי, שמואל הרביעי, וסימנך דיא"ש, חזרו וקראו אדי"ש (שיד"ך) [כשד"ך], ומקרא תשיעי ושנים עשר אמרו כולם, וכשמגיעין לאנא, קורא הגדול לבדו אותן שני מקראות, וכופלן, והן עונים אחריו כל קריאה וקריאה, ומשם ואילך קורין כולם כאחד עד מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותה כוס רביעי ואם יש שם חולה שצריך לשתות חוזר ומוזג כוס חמישי, ואומר עליו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים, עד על נהרות בבל עשרים וששה כי לעולם חסדו, ושוב אומר ברכת השיר שהוא יסוד תיקון אנשי כנסת הגדולה. נשמת כל חי וישתבח עד מלך חי העולמים:
פרק מז
[מז] אפיקומן.
פעם אחת שכח רבי ולא אכל מצת אפיקומן לאחר סעודתו קודם ברכת המזון ולאחר שברך הוזכר, ולא רצה לחזור ולאכול הימנה, לפי שהיה מיצריך לברך אחריה ברכת המזון ולשתות מכוס של ברכה. ואי אפשר לשתות בין כוס של מזון לכוס של הלל, דאמור רבנן בין כוסות הללו אם רצו לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא רצה לברך עליה ברכת המזון בלא יין לפי שתקנו כוס שלישי עליה ונראה שהיא צריכה כוס. ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך ברכת המזון, מפני שהם לא תקנו אלא ארבע כוסות בלבד. אבל כוס חמישי לא תקנו, ועל זאת נמנע מלאכול מצה לאחר ברכת המזון, והחזיק טעם בדבר הזה שאין צריך לחזור ולאכול מצה, לפי שסתם רוב מצות שלנו כולם עשיות כתיקון חכמים, ויש בהן שימור לשם מצה, ומצה שאוכל בגמר הסעודה עולה לו לשם מצה של מצוה, הואיל ונעשית בהן שימור לשם מצה:
וכן (נוהג) [נהג] רבינו שלמה מ"כ:
והשלש מצות מברך אחת לברכת המוציא, ואחת לאכילת מצה ולבציעה, ואחת לכריכה:
וכן אמר לו רבו רבינו יעקב הזקן משום אביו, הואיל ושלשתן באו לשם מצוה תעשה מצוה בשלשתן, אבל שאר בני אדם מניחים השלישית שלימה ולא נכון לעשות כן:
פרק מח
[מח] דין עירובי תבשילין.
פסח או שאר ימים טובים שחל להיות בחמישי בשבת, מניח אדם עירובי תבשילין מערב יום טוב, מפני שאין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת אלא אם כן עירב בפת ובתבשיל:
וכיצד הוא עושה, לוקח פת ומניח על גבו בשר או ביצה או דג כשהן מבושלין, ומזכה לכל בני העיר על ידי אחר, או על ידי בנו ובתו הגדולים, או על ידי אשתו, ולוקח מיד מי שיזכה להם ומברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרא לן לאפוקי ולבשולי לתקוני ולאטמוני ולאדלוקי שרגא מיומא טבא לשבתא, לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. ומיחד לו מקום:
פעם אחת הניחו [בבית רבי] עירובי תבשילין ערב יום טוב, למחר ביום טוב ראשון מצאו הפת לבדו שנשאר, והבשר שעמו נאכל, והרצו דברים לפני רבי, ואמר אילולי לא באו לפנינו עד למחר לא (תהא) [היה] תקנה בדבר. אבל עכשיו יש תקנה:
דאמר רב מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה ולקח בשר מן הקערה שלפניו ואחת מן הככרות. ואמר הכי אם היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב, ואם היום קודש ולמחר חול אינו אנו צריכין לכך ואין בדברי כלום. בדין יהא שרא לן וכו':
וייחד לו מקום:
פרק מט
[מט] המבשל כמה תבשילין ביום טוב ולא אכל מכולם בתוך הסעודה הואיל ולצורך יום טוב נתבשלו כולם מתחילה ועכשיו אינו צריך לאכול מכל אחד ואחד, אין בכך כלום ולא הוי כמכין מיום טוב לחול:
פרק נ
[נ] דין שני ימים טובים.
שני ימים טובים של גליות. אחד מחובר שנתלש ביום ראשון. כגון ענבים שבצרן:
ואחד עופות וכו' [ודגים שניצודו ביום טוב ראשון מותרין בשני ממה נפשך. הואיל ושתי קדושות הן. דאם יום טוב ראשון קודש ושני חול מותרין למוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו. ואם יום ראשון חול ושני קודש. כל שכן שהן מותרין דחול מכין ליום טוב. וכן רבי נוהג. והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן:
בפרק א' דמסכת ביצה דאיתמר שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה וכו':
ואמרינן הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. ועוד דאמרינן גבי שני ימים טובים של גליות שאירע יום שני בערב שבת ולא הניח עירובו מבחול, מניח אדם עירובו מיום טוב לחבירו ומתנה אם היום חול ולמחר קודש עירובו עירוב ואם היום קודש ולמחר חול אין בדבריו כלום. ואינו צריך לעירוב דחול מכין לשבת. אלמא דשתי קדושות הן ואחד מהן חול:
ועוד דגרסינן בעירובין ההוא בר טבייא דאתא בי ריש גלותא דאתצוד ביום טוב ראשון ואישתחוט ביום טוב שני. רב נחמן ורב חסדא אכיל. רב ששת לא אכל. ומאן דאכיל משום דשתי קדושות הן. ומאן דלא אכיל משום דתני איסי וכן היה ר' יוסי אומר בשני ימים טובים של גליות דקסבר קדושה אחת הן. דאפילו למאן דתנא איסי, וכן היה רבי יוסי עושה איסור בשני ימים טובים של גליות דשתי קדושות הן ושמעינן מינה דמחובר שנתלש ביום טוב ראשון מותר ביום טוב שני ממה נפשך. ואל תשיבני בכדי שיעשו אם ניצודו ביום טוב ראשון למוצאי יום טוב האחרון אסורין בכדי שיעשו שיום ראשון קודש הוא ובעינן שלא יהא מהנה מיום טוב לחול. ואם ניצודו בשני לערב יום טוב שני אסורין בכדי שיעשו:
דאימר קדוש הוא]:
פרק נא
[נא] דין החנוני.
ועל החנוני ששאלת דע כי אמיתיים דברי. ואין לך קל שבקלין שאינו [בקי] בהלכות מחובר ונולד:
כי כבר פסקה רב פפא. גוי שהביא דורן לישראל וכו' ומדבריו אתה למד שאפילו מן הגוי מותר לקבל:
ועוד מההוא ליפתא דאתאי למחוזא נפק רבא חזייה דהוה כמושא. אמר הא וודאי מאתמול עקרא ואי משום חוץ לתחום אדעתא דגוים אתא ושרייה רבא למיזבן מינייהו. והרי לך שלקחו אותן מן הגוים. ובלבד שלא יהא מן אותו המין במחובר או שיהא ניכר שמאתמול נתלש:
ומה שהביא ראייה מרבי יצחק בר יקר אני הייתי שם ולא מפני זאת חברו עליו אלא מחרוזות דגים היתה, ושראה אותה בבית הגוי מבערב יום טוב ולמחר הכירה בטביעות עינא והביאה, על זאת הוגד לרבותינו שיש שם בני אדם מהוגנין ויקולו בדבר ויבואו מן הניצודין ביום טוב ויאמרו מאתמול ניצודו אבל בדבר שאין במינו במחובר אין לחוש:
פרק נב
[נב] שכירות פועלים מקיבולת.
וששאלתם ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות לו בנין כולו, והתחילו לבנותו קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור, מהו שיגמרו במועד, לפי שאינו רוצין לבטל, ואם לא יהא מניחין לגמור במועד שוב לא יהא גומרין, והוא סבור ככולן אבד וכגנב דמי, כך דעתי נוטה שאסור להניח להן לגמור במועד, דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, דהיינו גוי שקבל מלאכה מישראל קודם יום טוב, בתוך התחום אסור, דכי אזלי, בני אותה העיר ולא ידעו דקיבלה גוי מישראל קודם יו"ט, ומשמע דכי אסר שמואל כגון במלאכה שהוא ידועה שהוא של ישראל, אבל חוץ לתחום קאמר שמואל דמותר, דהוה מקום שאין ישראל רגילין לשם, ואמר רב פפא אי איכא מתא דישראל דרין לשם ומקרבא להתם אסור דחזי ליה בני האי מתא. ומסקנא דבחולו של מועד דשכיחו אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אפילו חוץ לתחום אסור, דאמרינן מר זוטרא בריה דרב נתן בני ליה אפדנא במועד, מקבלי קיבולת חוץ לתחום, איקלעי רבה ורב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עייל לגביה דקא סברי אפילו חוץ לתחום אסור דרגילו למיזל התם:
פרק נג
[נג] דין שכירות.
וששאלתם מה לשכור גוים לכתחילה במועד, להוליך קורות עצי בנין ממקום למקום כדי שלא יאבדו, מותר לעשות כן ובלבד שיכול לעשות בצנעה עושה, ואם לאו שאינו יכול לעשות בצנעה יעשה כמו שיוכל, כדתנן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד, ואמרינן רב יוסף הוו ליה הנהו כשורי עיילינהו ביממא וכו':
פרק נד
[נד] מהו לתקן פרסות סוסים.
וששאלתם מהו לתקן פרסות סוסים בנגרי ברזל, דכי נזדמן לו דרך בחולו של מועד יש לומר כדבר האבוד דמי ושרי על ידי אומן גוי בחולו של מועד כל הני מותר במקום שנהגו, אבל ליתן כלים לכובס וליתן כלים לגוי אומן לתפרם מתחילה קיבולת הוו ואסור:
פרק נה
[נה] דין לקיטת ענבים.
וששאלתם מהו להתחיל בלקיטת ענבים ודריכתן בגת בחולו של מועד, כדבר האבוד דמי ומותר מיהא דרב הונא חצדי ליה חצדא בחולא דמועדא, ומסקנא דהא דתניא במחובר אפילו כלו אבד אסור, יחידאה הוא, ועוד דרב חצדי ליה חצדא ואיקפד שמואל דחצדי דחיטי הוו ולא פסיד, אבל ענבי וודאי פסידן, משום דמכחש כחשי כי שביק להו, ועוד כשמתחילין לבצור את הכרמים ונותנין רשות ליכנוס בהן כל מי שאינו בוצר כרמו ודאי הוה דבר האבוד ומותר לבצור ולדורכן בגת:
פרק נו
[נו] דין לוקח מגוי ביום טוב.
וששאלתם מהו לילך אצל גוי המכירו ביום טוב וליטול ממנו אגודת עשב לבהמתו, או תבן או עמרים. ואומר מה שאתה נוטל מאחת מהם כיוצא בזו אני נותן לך למחר, דבר זה אפילו מישראל אסור, לפי שהוא הזכרת סכום מקח, ותנן הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי, עשרה ביצים או עשרה אגוזים, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו, רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, והני [מילי] בחנוני ישראל, אבל בחנוני גוי כיון שרגיל אצלו גזירה שמא יביא בשביל ישראל מחוץ לתחום, והבא בשבילו מחוץ לתחום אסור אפילו לטלטלו וגבי בהמתו תניא גוי שליקט עשבים לבהמתו, מאכיל ישראל אחריו, ומקשינן והא אמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים, דמשמע במחוברין, לפי שהן מוכנין למאכל בהמה, אבל לא גבי מוקצה כגון שתלושין ומונחין באוצר שמוקצין הן, וגוי שלקט עשבים מוקצין הן אצל ישראל, ומתרצינן דקאי לה באפה ואזלה ואכלה אבל להאכיל בידים אסור, וכיון דדבר מוקצה אסור ליתן לבהמתו, הילכך הבא בשביל ישראל מחוץ לתחום אסור לו ליתן לבהמתו, יצחק בר יהודה: