ספר האורה· רש״י
חלק א
פרק א
[א] דין אוחז באמה.
תניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין, כאלו מביא מבול לעולם, אלא יעמוד במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תחוח, ואל יעשה שעה אחת רשע לפני המקום. או יסייע בבצים מלמטה. המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:
פרק ב
[ב] דין בעל קרי.
והאידנא נהגו עלמא בבעל קרי בתשעה קבין אבל ברחיצה, בין ביום הכפורים בין בחול, והני מילי לתפילה, דצריך רחיצה בתשעה קבין, אבל לדברי תורה לא צריך רחיצה, בנהוג עלמא כרבי יהודא בן בתירא. ולא צריך לברוכי על הטבילה, דרחיצה תשעה קבין לא אשכחן דאיקרי טבילה, ועל רחיצה נמי לא [מברך דלא] אשכחן רחיצה בזמן הזה, הילכך לא מברך עליה, דאינה מצוה בזמן הזה, [דהא] אית לן שאר טומאות טובא, היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יהא מפסיק, אלא מקצר ועולה:
פרק ג
[ג] הלכות ברכות ותפילות.
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומה וכו':
פרק ד
[ד] דין נתינת שלום.
וכד משכים אינש קמי צלותא אסור למיתן שלמא לחבריה שיאמר שלום עליך, אבל מפני דרכי שלום, אומר לו צפרא דמרי טב (ובריך) [והוא מהדר ליה דמרי טב ודוקא] במשכים לפתחו, אבל פוגעו בדרך, או בבית הכנסת, נותן לו שלום בכל לשון, ואין בכך כלום, כדתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ועדיין לא התפלל:
פרק ה
[ה] דין קרבנות.
אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה [ויקרא ז' ל"ז], שכל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה, לא אשם ולא חטאת, אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת [ויקרא ו' י"ח], כל העוסק בתורת חטאת, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב אשם:
פרק ו
[ו] דין לשהות קודם תפילה.
המתפלל צריך שישהה קודם שיתפלל שעה אחת, ושעה אחת אחר שיתפלל תפילתו, ואפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק, ודוקא מלך ישראל, אבל מלכי אומות העולם פוסק, בדלא איפשר ליה לקצר, אבל איפשר ליה לקצר יקצר. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וצריך שיכסה את ראשו בשעת תפילה, ולא בשעת תפילה לחוד, אלא אפילו כולו יומא נמי, כדאמרינן אסור שיהלוך בקומה זקופה:
פרק ז
[ז] דין השכמה.
וצריך איניש לאיזדהורי למיקם ולאקדומי בבי כנישתה, כדי שימנה מעשרה [ראשונה], ואם עושה מאריכין לו ימיו ושנותיו:
פרק ח
[ח] דין להקדים תפלה לצרה.
לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם אבינו תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט, שנאמר וילך למסעיו מנגב [בראשית י"ג ג'], וכתיב בתריה אל מקום המזבח [שם שם ד']. וגדולה תפלה מכל הקרבנות [כולן], שנאמר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' [ישעי' א' י"א], וכתיב בתריה גם כי תרבו תפלה אינני שומע [שם שם ט"ו]:
פרק ט
[ט] דין המאריך באמן.
כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכל המתפלל ויוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפיציו, וכל המאריך בתפילתו אינו חוזרת ריקם, שנאמר ואתנפל לפני ה' [דברים ט' י"ח], וכתיב וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא [דברים י' י']:
פרק י
[י] דין השכים לצאת לדרך.
אם השכים לצאת לדרך, ועדיין לא הגיע זמן קריאת הגבר, מברך כולהו שאר ברכות בר מברכת הנותן לשכוי בינה, דלא מברך עד שישמע קול התרנגול, ומברך כל הני תשיסרי ברכות, וקורא קרבנות, וגריס מאי דבעי, עד זמן שמגיע שליח צבור לברך בבית הכנסת, וכיון שברכן, כבר אינו צריך לברכן, [דהוי מוציא שם שמים לבטלה], אלא יענה אמן אחר המברכין:
פרק יא
[יא] דין ברכת התורה.
אם תאמר הואיל דאמרינן שאין צריך לברך על תלמוד [תורה], שכבר נפטר באהבה רבה, מאי טעמא מברכינן [על קריאת התורה בציבור, תריץ האי וודאי לא דמיא להא, דלא מברכין] עלה מזה הטעם, אלא משום דהוה ליה מצוה בפני עצמה, כדתיקן עזרא, והוה ליה כמצות תפילין או ציצית או שאר מצות, דאי עביד ליה בעיא לברוכי:
פרק יב
[יב] דין לקרות בתורה על פה.
אם תאמר היכי מצינן לקרות פרשת תמיד שחרית על פה, דהא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ותירוצא דמילתא, לכך תקינו רבנן למקרי הני פרשיות על פה, שהוא צורך הקרבן, ובמקום קרבן חשבינן להו, ולכך לא חיישינן אם יקרא אותם על פה, לפי שהוא צורך הקרבן, כמו שאנו קורין בתפלת מוסף ובשבתות ובימים טובים ככתוב בתורתיך, ועוד שמצינו שקריאת התורה על [פה] התירו חכמים מפני צורך המועדות, שהוא צורך הקרבנות, כדאמרינן בתענית, במנחה יחיד קורא אותם על פה כקורין את שמע, דמצותו מפורשת בתורה לקרותו על פה, אבל השלש ברכות שאנו מברכין תחלה, אף על פי שאנו קורין אותן על פה, הרי אנו שונין משנת איזה מקומן שמצותו על פה, הילכך מברכינן, דהוה כמשכים לשנות קודם שקרא קריאת שמע:
פרק יג
[יג] דין מאה ברכות.
תניא רבי מאיר אומר אין אדם בישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום, קורא קריאת שמע [שחרית וערבית] ומברך לפניה ולאחריה, ומתפלל שלשה פעמים שמונה עשרה בכל יום, ואוכל [פתו] בבוקר ובערב, ומברך לפניהם ולאחריהם, ובכל פעם ששותה מברך, ועושה מצוה ומברך, וברכת ציצית ותפילין ותמני סרי דצפרא וברוך שאמר וישתבח:
פרק יד
[יד] דין שלא להאריך בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.
אם תאמר הואיל ואמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, היכי מצינו למימר זכרנו לחיים במגן, ובהודאה, וכתוב לחיים, ובשים שלום בספר חיים, דהני מילי תחנוני אינון, תירוצא דמילתא כי אמר רב יהודה לא אמר אלא ביחיד, שאין לו לבקש דבר הצורך לו, כגון חולה או פרנסה בשלש ראשונות, ודוקא קאמר לא ישאל, ולא קאמר אין שואלין, אבל צרכי צבור כגון זכרנו, וכתוב לחיים שכל ישראל צריכין לה, שואלין שעה צריכה לכך מותר:
פרק טו
[טו] דין טעה בשמונה עשרה.
והיכי דטעה בשמונה עשרה [באמצעות] קיימא לן דהלכתא כמאן דאמר אמצעות אין להם סדר, והכי פירושא אין להם סדר למהוי כשלש ראשונות וכשלש אחרונות, דאלו שלש ראשונות ושלש אחרונות היכי דטעה בחדא מינייהו אפילו בשלישית חוזר לראש, אבל באמצעות היכי דטעה בברכה ונזכר לאחר שעבר את מקומה, אינו חוזר לאתה חונן, אלא לתחילת ברכה שטעה:
פרק טז
[טז] דין שטעה ולא התפלל שחרית.
טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים, טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים, דתפילת ערבית חובה:
פרק יז
[יז] דין המתפלל ונזכר שהתפלל.
היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל, פוסק ואפילו באמצע ברכה, אבל ספק התפלל, ספק לא התפלל. מתפלל מספק:
פרק יח
[יח] דין תפילת נדבה.
קיימא לן כרבי יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ומפרשי רבנן הני מילי ביחיד, ואדעתא דרשות, אבל אדעתא דחובה אסור, וצבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור, דקיימא לן תפילות כנגד תמידין תקנום, וכשם שאין הצבור מביאין עולת נדבה כך אין מתפללין תפילת נדבה, אבל היחיד מתפלל תפילת נדבה, שכן היחיד מביא עולת נדבה, (אבל) [הילכך] אין מתפלל תפילת מוספין תפילת נדבה, שכן אינו מתנדב בקרבן מוסף, והא דאמרינן פוסק אפילו באמצע ברכה, הני מילי כשמתפלל אדעתא דחובה ושכח שהתפלל, ועומד ומתפלל אדעתא דחובה. ונזכר שהתפלל, פוסק אפילו באמצע, ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דלא אמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אלא תפילת נדבה, כגון תחנונים וכיוצא בהם, אבל תפילת חובה לא אמר:
פרק יט
[יט] דין שכח תפילת שבת.
אם עמד בתפילה ושכח כשהוא שבת, והתחיל לאחר שלש ברכות ראשונות ברכה של חול ונזכר שהוא שבת, גומר הברכה ומתפלל של שבת, דבשבת נמי חייב אדם להתפלל שמונה עשרה, אלא משום טורח צבור אין מתפללין:
פרק כ
[כ] דין להפסיק לקדיש ולקידוש.
לענין מפסיק שמונה עשרה לא יפסיק ליהא שמיה רבא מברך וכן (לקידוש) [לקדושה], ומיהו ישתוק ולא יענו בהדייהו ושמע להכי יצא, דשומע כעונה:
פרק כא
[כא] דין קדוש וברוך.
היינו טעמא דאין אומרים בברכות של שמע אלא קדוש וברוך, ובקדושה של שמונה עשרה אומר קדוש וברוך וימלוך, טעמא דמילתא לפי שבברכות של קריאת שמע בבורא קדושים מספרים ומגידים ענין שאופנים מקלסין בו, והוא קדוש לעומתם ברוך יאמרו, אבל ימלוך שהוא קלוסן של ישראל, אין אנו צריכין לאומרו בזה הענין, אלא אם כן בקלוסן של ישראל בתפילת שמונה עשרה:
פרק כב
[כב] דין לבו רואה את הערוה או עקיבו.
הלכתא לבו רואה את הערוה אסור, עקיבו רואה את הערוה מותר, נוגע אסור:
פרק כג
[כג] דין צואה על בשרו.
צואה על בשרו, או על ידו בבית הכסא מותר לקרות קריאת שמע, צואה בפי טבעת, נראית אסור לקרות קריאת שמע, לא נראית מותר לקרות, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואפילו יושב ונראית עומד ואינה נראית מותר:
פרק כד
[כד] דין רוח רע.
ריח רע שיש לו עיקר, כגון צואת אדם וכיוצא בהן, כל שמכוסה וריחה נודף מותר לקרות קריאת שמע:
פרק כה
[כה] דין צואה עוברת.
צואה עוברת אסור לקרות קריאת שמע כנגדה:
פרק כו
[כו] דין פי חזיר ומי רגלים.
פי חזיר כצואה עוברת דמי, ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ורשומן ניכר אסור:
פרק כז
[כז] דין צואה עשה כחרס.
צואה כחרס אסור, עד שיהא גוללה ונפרכת, או זורקה ונפרכת:
פרק כח
[כח] דין ערום.
אסור לאדם לקרוא קריאת שמע ערום, ובמים עכורים דאין לבו רואה את הערוה מותר:
פרק כט
[כט] דין מצא צבור שמתפללין.
היכי דאתי לבי כנישתא וצלי מנחה וקמו צבורא לצלויי תפילת ערבית, וקאים איניש ואתא ומצלי בהדייהו תפילת ערבית, ואף על גב דלא קרי קריאת שמע דאורתא, ולא בירך לפניה ולאחריה, ובתר דמצלי בהדי ציבורא קרי קריאת דערבית בשתים לפניה ושתים לאחריה כהלכתו:
פרק ל
[ל] דין שאלת מטר בכל עת.
ענין שאלת מטר בכל עת, חזי לן דמאן דסבירא ליה הא דחנניה מאי כל הגולה כל הגלות, כיון דזמן קצוב הוא עד ששים בתקופה, אפילו היכא דמצריך עלמא למטרא קודם זה הזמן, אין שואלין ותן טל ומטר בברכת השנים, אלא שואלין בשומע [תפלה], כדאמרינן שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, [ואפילו] בתקופת תמוז אי מצרכי כיחידים דמיא ובשומע תפילה:
פרק לא
[לא] דין לחזור על שליח צבור הגון.
שליחא דציבורא כמה דאיפשר גברא מעליא טפי עדיף מינוקא, אבל במקום דלא איפשר, אפילו בן שלש עשרה שנה ויום אחד, כי לא אפשר באחרינא שפיר דמי:
פרק לב
[לב] דין חזן המאחר.
שליח ציבור הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך עתה לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור והוא אינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש. לאחרים מוציא, לעצמו לא כל שכן, ואין בזה לומר המשמיע קולו בתפילתו [הרי זה מקטני אמנה] כיון דעל ידי הדחק הוא עושה [ומפני צורך ציבור] אין בזה משום קטני אמנה:
פרק לג
[לג] דין ציבור שנתאחרו
ציבור שנתאחרו ולא התפללו, ואין שהות ביום להתפלל בלחש, ולירד לפני התיבה, אף על פי שאסור לבוא לידי כך, ואפילו הכי יוצאין הציבור לידי חובתן בתפילת שליח ציבור. וזה הוא חובתן, צריכין הציבור לעמוד אחריו בשעה שהוא יורד מראש התפלה ועד סופה כאדם שהוא מתפלל לעצמו ואין מפסיקין, ואין משיחין, ועונין קדושה:
פרק לד
[לד] דין שכור.
שכור אסור להתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה. ואיזהו שכור, כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, אבל שתוי שיכול לדבר לפני המלך, לא יתפלל לכתחילה, ואם התפלל תפילתו תפילה, ושתוי אפילו רביעית לא יתפלל, ואפילו איניש דטרודא דעתיה לא מיבעי ליה לצלויי עד דצלילא דעתיה:
פרק לה
[לה] דין עונין אמן אחר ישראל מברך.
היכא דלא אכיל [אין עונין אמן אחר המברך, היכא דאכיל] עונין אמן אחר ישראל המברך, דכיון שאינו מחיוב בברכה אוכל שיצא ידי חובתו אף על פי דאינו שומע בברכה, כגון מי שאומר ברכותיו בלחש, כיון דידעו דמברך הוא אי ענו אבתריה שפיר דמי, אבל מצוה מן המובחר מאן דמברך בצבורא שיגביה קולו, כדי שישמעו כולן ועונין אמן:
פרק לו
[לו] דין מחויב בדבר וסומך על חבירו.
אם הוא מחויב בדבר ברכה וסומך על אחר, צריך הוא שישמע ויכוון את לבו במה שהוא מברך, ויענה אמן אחר החתימה, ובהכי יוצא ידי חובתו, אבל אם הוא מחויב בברכה וסומך על אחר ועל אותו שסומך אינו שומע ברכותיו אלא מעט, ועונה אחריו אמן, ופוטר עצמו בכך, כגון הני דאמרינן יהיו בניו יתומים שזהו אמן יתומה:
פרק לז
[לז] דין מצא ציבור שמתפללין [ימתין].
הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין. צריך להמתין עד דעני קדושה ועני אמן דהאל הקדוש, וכן נמי דהודאה ומנהגא דרבנן דכד עייל איניש לבי כנישתא וקא מצלי ציבורא בלחש ואינו יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח צבור לקדיש, ימתין עד דמסיימין, וכד פותח שליחא דציבורא, מתחיל הוא ואומר ה' שפתי תפתח, ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא מילתא בלחשא, ואומר קדושה בהדי [צבורא], וגמר צלותא, ושפיר דמי למיעבד הכי דלית [בה] הפסקה, דכי אמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור, היכא דאתחיל מקמי דאתחיל שליחא דציבורא, אבל כד מתחיל [בהדי] שליחא דציבורא שפיר:
סליקו ברכות ותפילות:
[לז*] הלכות נטילת ידים והמוציא והזימון.
כד בעי אינש למברך אריפתא, צריך ליטול את ידיו, ואחר כך ליקבע סעודתיה, ואפילו חולין צריכין נטילת ידים, דתניא נוטלין לידים לחולין ולמעשר, וכל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, ובר נדוי הוא, וזה אחד משלשה דברים המביאים את האדם לידי עניות. וכד משי ידיה צריך לנגבינהו שפיר, וכשיטול ידיו מברך על נטילת ידים:
פרק לח
[לח] דין מים ראשונים ואחרונים ואמצעים.
מים ראשונים חובה, ונוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, וטעונים ברכה. מים אחרונים חובה, ואין טעונין ברכה, ואין נוטלין אלא בכלי, אמצעים רשות בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה:
פרק לט
[לט] דין להגביה ידיו.
מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה, אחרונים צריך שישפיל ידו למטה, ראשונים ניטלין בין בחמין ובין בצונן, אחרונים אינן ניטלין אלא בצונן, אבל בחמין שהיד סולדת בהן אסור, פושרין שרי, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים, ואפילו לחולין:
פרק מ
[מ] דין ממי נוטלין.
אין נוטלין לידים אלא מדבר דאתי מכח גברא, ואין נוטלים לידים לא בדופני הכלים, ולא בשולי מחץ ולא במגופת חבית, ולא יתן [לחבירו] בחפניו, דאין נוטלין לידים אלא בכלי, והכל כשירים ליתן מים לידים, ואפילו חרש שוטה וקטן. ואם אין עמו אחר, מניח חבית בין ברכיו, ונוטה על צדה ונוטל והקוף נותן מים לידים, והיכי דמסגי על כיף נהרא וליכא מנא בהדיה, למשקל מיא לממשא ידיה לא לישקול מיא בחדא ידיה ולמשיה לאידך [ידא]. אלא לשכשונהו לתרווייהו במיא דהוה להו רחיצה:
פרק מא
[מא] דין נטילת ידים לנהמא ולשבעת המינים.
מאן דבעי למיכל נהמא ומשכח מיא דרמא באגנא או במשיכלא, משכשך בגווייהו ידיה ושפיר דמי. וכי אמרינן צריך נטילת ידים ואזמוני, הני מילי היכא דבעי למיכל נהמא, אבל אי בעי למיכל פירי משבעת המינים. כגון חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון וזית ושמן ודבש, שהוא דבש תמרים, ואי נמי מחמשת המינים, חטה ושעורה ושיבולת שועל ושיפון וכוסמין, כד עבידי כמעשה קדירה, אף על גב דטעונין ברכה לאחריהם, לא בעי נטילת ידים, והילכתא אוכל מחמת מאכל צריך נטילת ידים, מאכיל גופה לא צריך נטילת ידים:
פרק מב
[מב] דין המוציא.
בתר דמשי ידיה אי איכא קביעותא דגברי חד שרי המוציא לכולהו, וכן ברכת היין חד מברך לכולהו, ועני כולהו בתריה אמן (ונכנס) [ונפקי], אבל יין שבתוך המזון כל חד שרי לנפשיה, מפני שאין בית הבליעה פנוי, ומיקמי דבצע בעי למיתן מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד, ובתר דשרי לבצע אסור ליה לאישתעויי ער דטעים אותה פרוסה, ואי אשתעי מקמיה דניכול צריך לחזור ולברך, ואין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיכלו אמן מפי העונים, רוב העונין, וכן נמי בברכה של פירות ובקדושא ואבדלתא ובכולהו ברכתא דמיכלא ומשתייא אי איפסוק להון, צריך לחזור ולברך, אבל האי פסיקותא דקא פסיק לצורך מיכלא הוא לא צריך הוא למיהדר ולברוכי, דלאו הפסקה הוא, והיכא דמי דלא הוה הפסקה, אמר רב טול וברך טול וברך והבא מלח והבא ליפתן ואפילו גבול לתורי גבול לתורי לא הוה הפסקה, דצורך אכילה נינהו, דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך [דברים י"א ט"ו], והדר ואכלת ושבעת וברכת, וכולהו בדיעבד, שנים ממתינים זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינים זה לזה בקערה, והבוצע הוא פושט ידיו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו, הרשות בידו, והיכא דמשכח איניש תרי דאכלי ולא גמירי כל סעודתייהו, מצוה לאכול עמהם להצטרף עמהם לזימון, אלמא כל היכא דמצי למיכל אי מייתי ליה מידי מצטרף בהדייהו:
פרק מג
[מג] דין ברכת היין וקידוש וברכת חתנים.
מאי טעמא תקינו רבנן ברכות בימים טובים וקידושא ואבדלתא וברכת חתנים אחר בורא פרי הגפן, דכיון דצריך לקדוש ולהבדיל עד דמקדש ומבדיל הוה צורך אכילה, ומשום הכי לא הויא הפסקה, וברכות דחתן, חובה הן עליו ועל היושבים שם שרי לברוכי קמיה קודשא ברוך הוא מעין אכילה, ומשום הכי לא הוי הפסקה, אבל כל שאר מילי אפילו אפסיק בה צריך לחזור ולברך, וכד שרי המוציא לא ליבצע ויברך ואחר כך יאכל, אלא מברך תחילה ואחר כך בוצע, וצריך שתכלה ברכה עם בציעת הפת:
פרק מד
[מד] דין פת הצנומה בקערה.
ופת צנומה בקערה כי ליכא שלימא אחריתי, אי אית בה פירורין כזית, מברך עליה המוציא, ודוקא פת צנומה בקערה, דכיון דשדי רותחין עלה, הוה ליה כלי שני ואינו מבשל, אבל רמא פת בקדירה הוה ליה כלי ראשון, וכיון דמבשלה אף על גב דאיתיה בעיניה נפיק ליה מתורת לחם, ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואין קרוי לחם אלא האפוי בתנור, אבל מעשה אילפס פטורין מן החלה, ואין מברכין עליה המוציא [ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ולחמא דטפקא וכל מעשה אילפס כי הרתיח ולבסוף הדביק דברי הכל כתנור דמיא ומברך עליה המוציא], והיינו דקא מדמי מעשה אילפס לטפקא, משום דסבירא ליה כרבי יוחנן, ואנן חזי לן דבטפקא לא נחלק אדם מעולם, דהא אמרינן בפירוש האי בוכיא היסיקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה בגומרי שפיר דמי, ומדקא שרי למיפא בה מצה בפסח מכלל דכתנור דמי ואין מחלוקות בדבר דהיכא דהרתיח ולבסוף הדביק ודאי מותר כמו תנור, והמוציא בצע ליה מהיכא דגמר בישוליה היכא דבשיל שפיר, והיכא דאיקרי ואכיל נהמא ואישתלי ולא שרי המוציא, ובתר הכי אידכר הדר שרי המוציא ואכיל, ודוקא דלא גמר סעודתיה, אבל אי גמיר סעודתיה ולא יכול למיכל טפי לא ליבריך דמעיקרא הוה חזי ליה לברוכי המוציא, וכיון דאכיל וגמיר אידחי ליה וכל הנראה ונדחה [שוב] אינו חוזר ונראה, והיכא דשכח והכניס אוכלין לתוך פיו ולא בריך אי מידי דלא מאיס הוא פולטן ומברך, ואי מידי דמאיס הוא מסלקן לצדדין ומברך, ואי משקין בולען, והני כולהו אמרינן בברכות דקמי מיכלא ומשתיא, כגון המוציא ובורא פרי הגפן ושהכל, וברכות דפרי דאמרינן כיון דגמיר אידחי ליה ואינו חוזר ונראה, אבל ברכות דבתר מיכלא יברך במקום שנזכר עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה שיעור עיכול, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, והיכא דאכיל ומספקא ליה אי בריך אי לא בריך, אי משבעת המינין אכל דמחייב ברכה מדאורייתא מספיקא הדר מברך, ואי משאר מיני מאכל דחיובא [דברכה] מדרבנן נינהו מספיקא לא הדר ומברך, כל המצות שהאדם חייב אדם אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת [דברים י'], מי שאכל הוא מברך, שינוי צריך לברך, בין בדברים שטעונין לאחריהן במקומן, כגון מיני דגן, ובין בדברים שאינן טעונין לאחריהן במקומן, כגן פירות ויין צריך לברך, דהלכתא כרב ששת, והיכא דאכיל נהמא וצריך לאפנויי ואזיל והדר אתא שרי המוצאי ברישא והדר אכיל, ולגבי תפלה אף על גב דצלי ליה רובא דצלותא הדר מצלי מן רישא, כדתנן היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל, להיכן חוזר, רב חסדא ורב המנונא חד אמר למקום שפסק. [וחד אמר חוזר לראש, ופסק רבינו האיי דהלכתא כמאן דאמר למקום שפסק], ואם [שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש] ובתר דאכלו בתר דאמרו הב ונברך אסור למשתי דהא עקרי נפשייהו ממשתייא, ואי בעי מיהדר ומשתי צריך לברוכי [בורא פרי הגפן, וכיון דבריך אכסא קמא תו לא צריך לברך] עד כסא דברכתא דמזונא, אבל אי נמלך בעי לברוכי על כל כסא וכסא:
בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון, בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה, ברך על היין שלפני המזון, לא פטר את היין שלאחר המזון, פירוש יין ששותין לאחר סעודה ועדיין לא ברכו ברכת המזון, הוא שנקרא יין לפני המזון, אבל ברכו ברכת המזון הוא יין של אחר המזון, וצריך ברכה, ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון, בין בחול בין בשבתות וימים טובים:
שינוי יין צריך לברך, וקיימא לן מחמרא בישא לחמרא טבא מברך הטוב והמטיב:
ומאן דשתי מיא נמי כיון דבירך זימנא קמייתא תו לא צריך לברוכי, דאי קבע מיכלא אמיא ולית ליה חמרא דעתיה אמירו וקבע סעודתיה אמשתיא עליהו, וכיון דבירך זימנא קמייתא, תו לא צריך לברוכי, ואי לא קבע אמיא, דאית ליה חמרא ושתי ובירך על כוס ראשון בורא פרי הגפן, וצריך הוא למשתי מיא צריך לברוכי שהכל ולא מפטר בבורא פרי הגפן, והילכך צריך לברוכי עליה שהכל, דכיון דאית ליה חמרא ושתי מיא נמלך הוא אמיא:
ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, אבל יום טוב וראש חודש, אין משנה בפתיחתה ובחתימתה, אבל אומר קדושת היום באמצע. שלשה שאכלו אם ביקש אחד מהם ויצא לשוק, קורין לו ומזמנין עליו והוא דקרי ליה ועני, דכיון דשרי המוציא כחדא איקבעי להו בחובה, והני מילי בשלשה, אבל בעשרה, כיון דבעי לאדכורי שם שמים, כגון נברך לאלהינו לא מזמני עליה עד דאתי, דכתיב במקהלות ברכו אלהים [תהלים ס"ח כ"ז]. שלשה שאכלו כאחד, אם ביקש אחד מהם לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן כדי לזמן עמו, אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא, והם גומרין סעודתן, דכי אמרינן שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק, היכי דגמרי סעודתן בבת אחת, ואין אחד מהם צריך לצאת, אבל אם רצו השנים לצאת מפסיק היחיד סעודתו ומזמן עמהם, וכששנים יוצאים אם ירצה אחד מהם לחזור ולגמור את סעודתו מתחיל ומברך המוציא:
וקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן הלכה. ואמרו רבוותא והוא שנכנס לשלש עשרה אף על גב דלא פרח, אבל לא הגיע לשלש עשרה אין מזמנין עליו, ואנן לא סבירא לן הכי, דכיון דקרו ליה קטן אפילו בן תשע ובן עשרה. כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, והכי חזינא לרבינו האי גאון ז"ל:
שנים שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין ואפילו טובל עמהן בציר, או שתה עמהם כוס אחד מצטרף, ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה אכלו ירק מצטרפין לנברך אלהינו, אבל ששה לא רובא דמינכרא בעינן וקא אמרו רבנן דוקא לאצטרופי לעשרה לענין נברך לאלהינו. אבל לבי תלתא לא מצטרף עד דאכיל כזית דגן:
וכד אכיל כזית דגן מפיק את אחרים ידי חובתן, [מאן] דאכלו שיעור [דרבנן] כוותיה או כזית או כביצה, אבל אכלו אינהו כדי שביעה ואיהו אכיל כזית [לא מפיק כזית] שיעורא דאורייתא, שהוא מכביצה ולמעלה אלא מברך מאן דאכיל ושבע:
בא ומצאן כשהן מברכין אמרו נברך, הוא אומר ברוך ומבורך, אמרו ברוך אומר אמן:
וברכת [הלחם] של מצה וברכת היין של קדוש היום, אף על פי שיצא [מוציא]:
ומברכין על היין אף על פי שלא נתן לתוכו מים בורא פרי הגפן, אבל כוס של ברכה אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה [טעון] הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף וכו', ואנו אין לנו אלא [ארבעה הדחה שטיפה חי ומלא], הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, וחי בלא שום מים עם ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן לתוכו מים, כדאמרינן בכוס של ברכה נותן לתוכו מים. ומלא דאמר רבי יוחנן כל המברך על כוס של ברכה נותנין לו נחלה בלי מצרים. וגם עיטור נהגו למיעבד שאף האחרים נוטלין בידיהם כוסות, כדי לעטר כוס של ברכה, וכן נמי מאן דשתי חמרא או מיא ואכיל פרי ובתר דשתי ואכיל שח ולא בירך על הגפן או שהכל צריך לחזור ולברך:
סליקו הלכות נטילות ידים והמוציא והזימון:
פרק מה
[מה] הלכות פירות ומיני מזונות.
כיצד מברכין על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן, ועל פירות הארץ [הוא] אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, ועל הירקות [הוא] אומר בורא פרי האדמה, רבי יהודה אומר מיני דשאים, שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ, ודוקא היכא דשתי ליה על ידי אנגרון לרפואה, דהוה ליה שמן עיקר, אבל היכא דאכיל ליה על ידי פת, הויא ליה פת עיקר, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה:
קימחי דחוטי שהכל נהיה בדברו, וכן קימחא דשערי וקרא חייא שהכל, ושהוא בראש הדקלים שהכל, קפרס בורא פרי האדמה, פלפלא רטיבתא בורא פרי האדמה, ויבשתא ולא כלום, [וכן זנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה, יבשתא ולא כלום], חביץ קדירה וכן דייסא דכעין חביץ קדירה, כגן דאיכא [בה] דובשא, בורא מיני מזונות, כל שהוא מחמשת המינין בורא מיני מזונות, חוץ מאורז ודוחן, טחנו אפאו או בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות [בתחלה] בורא מיני מזונות, ולבסוף בורא נפשות רבות, וכל שהוא מחמשת המינין ועבדוה בקדירה במאי דאשכח, אף על גב דשאר מינין גברי בורא מיני מזונות, ואי כייס להו מיכס בורא פרי האדמה, והיכא דקא אכיל אינש פת תערובות, כגון קמחא דדוחן, דערביה בהדיה קמחא דשערי או דחטי וכן נמי [פת] גלבונים, או אחד מהני מיני דלאו מחמשת המינין [אינון, היכא דטחנן וערבינהו בחדא חד מחמשת המינין ועבדוה פיתא מברך עליו המוציא, ואחריה שלש ברכות ואף על גב דהני שאר מיני, לא מברכינן עלייהו בורא מזונות, אפילו הכי כי ערבינהו בהדא חד מחמשת המינין] ובשלינהו בקדירה או כל מעשה קדירה דקמחא דשאר מינין דערב בהו קמחא דחיטי או דשערי, או דחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות הם הכי נמי היכא דעריב אינש קמחא דשאר מינין בהדי קמחא דחמשת המינין ועבדיה פתא, מברך עלייהו המוציא ושלש ברכות לבסוף, והיכא נמי דעריב קמחא דפרי העץ, כגון אלונים וכל דומיהם, דרגילו אינשי דאגב הדחק טוחנין להון וערבין להון בהדי חמשת המינין אי עבדינהו מעשה קדירא [מברך עליה בורא מיני מזונות ואי עבדינהו פיתא] מברך עליה המוציא, דכל מיני בתר חמשת המינין אזלי גרירי, כללא דמלתא כל מיני דגן מבושלין כגון חמשת המינין חטה ושעורה ושבולת שועל ושיפון וכוסמין שהם מבושלים בקדירה, בתחלה מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה ואם לא בשלינהו וכייס להו מיכס, מברך בתחלה בורא פרי האדמה [ולבסוף בורא נפשות רבות], וכן לכל המינין, מאי טעמא בעינייהו קיימא, ורהיטא בין דמפשי ביה קמחא, בין דלא מפשי ביה קימחא, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, חביצא [אי] אית בה פירורין שיש להם תואר לחם אף על פי שהם פחותים מכזית, מברכין עלייהו המוציא ושלש ברכות, ואם אין להם תואר לחם, בתחלה מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:
טריתא דארעא בורא מיני מזונות ואי קבע סעודתיה עלוהי המוציא ושלש ברכות, דובשא דתמרי שהכל דזועה בעלמא הוא, ואי עבדינהו טרומא בורא פרי העץ דבמילתייהו קיימא, ולבסוף על העץ ועל פרי העץ:
ששובא [שתיתא] עבה דלאכילה עבדו בורא מיני מזונות, רכה דלרפואה עבדו לה שהכל:
פת הבאה בכיסנין, פירוש הוא פת בין מתובלת בין אינה מתובלת שעושין אותן (כענין) [כעכין] יבושין, וקורין אותן ברנדלי"ש וכוססין אותן בבית המשתה, מברך לפניה ואין מברך לאחריה, ואי אכיל להו בתורת כוסנין, וקבע סעודתיה עילוייהו, בתחלה מברך המוציא, ולבסוף שלש ברכות:
על הירקות בורא פרי האדמה, שליקות בורא פרי האדמה, דבמילתייהו קיימא, [תומי וכרתי] קרא חייא וסלקא וכרבא שהכל, וכד שליק להו בורא פרי האדמה, [וכן נמי כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותיהו מברך עליו שהכל ואי שליק להו בורא האדמה], אבל כל מידי דאורחייהו למיכלינהו בחיותייהו מברך עלייהו בורא פרי האדמה, דבמילתיהו קיימא:
ושלקות דאישתני לעילויא כגון [קרי וסלקא] כרבא כד מבשלי בורא פרי האדמה, לא מבשלי מברך שהכל, (גרגלילה) [גרגלידי] דליפתא בין רברבי בין זוטרי, כד מבשלי בורא פרי האדמה, בחיותייהו שהכל, דלאו דרכיה דאיניש למיכליה בחיותייהו, וקיימא לן [כרבי יוחנן דאמר] דאפילו על פת ויין אם אמר שהכל יצא, מיהו בתחלה צריך לברך על כל מין ומין כהלכתו, אבל אי אישתלי ובריך אכולהו שהכל יצא, אי נמי כגון דלא ידע ברכתא דההוא מינא, ואיתיה באתרא דלית תמן מאן דגמיר מיניה ברכה דההוא מינא, אומר שהכל ויצא, או נימא הכי בריך רחמנא מלכא מריה דההוא מינא או דברא ההוא מינא, אבל מאן דאתי קמיה מיני מגדים, ולא ידע אי (שהכל כיוצא בו) [מיני אילן אינון] או פרי האדמה, לא לבריך עלייהו שהכל, אלא בורא פרי האדמה ונפיק [בהו], כדתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל יצא, וכללא דמילתא כל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף, וכל היכא דליכא כזית בתחלה מברך עליה, דאסור ליהנות מן העולם [הזה] בלא ברכה, ולבסוף לא בעי ברכה:
תבשילא דסילקא [וליפתא] אף על גב דמפשי ביה קימחא, בורא פרי האדמה, דלדבוקי בעלמא הוא דיהבי ביה קימחא:
ומיא דסלקא (ודבשתא) [ודשבתא], ודכולהו סלקי בורא פרי האדמה, דקיימא לן דמיא דכולהו שלקי כשלקי גופייהו:
כל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר וחלב וגבינה ובצים ודגים מברך שהכל, על המלח ועל הזמית כמהין ופטריות שהכל:
על המים ועל השכר שהכל, ואחריו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת חי העולמים, והני מילי אי שתי להו לצמאו, אבל אי לא צריך להו למשתי ושתי להו כגון מאן דחנקתיה אימצא, לא צריך לברוכי על היין בורא פרי הגפן, היו לפניו מינין הרבה בזמן שברכותיהן שוות אף על פי שיש בהן ממין שבעה, חביב עדיף, אין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף, וכל המוקדם בפסוק קודם לברכה, כגון ענבים ותאינים ורמונים, [אבל כל הסמוך לארץ קודמים לברכה כגון זתים ותמרים ותמרים קודמים לענבים ותאינים ורמונים], כדרב המנונא, וענבים נמי דקדומי לרמונים, הני מילי בדלית חד מינייהו חביב, כגון דאיכא אינשי דחביבי עלייהו רמונים ותאינים מענבים חביב קודם, אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה [בתוך הסעודה], כגון בישרא וכוורי וכל מיני בישולא דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וירקי ובוציני, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דפת פותרת כל מיני מאכל דאכל בתריה, [דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון חביצא ודייסא טעונין ברכה לפניהם, ואין טעונין ברכה לאחריהן] דברים הבאים לאחר הסעודה ונאכלין לאחר הסעודה, כגון תמרי ורמוני ושאר [מיני] מגדי ואייתינון ואכיל להון בתוך הסעודה [טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, וחביצה דאכיל להון בתוך הסעודה מאי טעמא] לא צריך ברכה [לאחריו], דכיון דמין דגן הוא מיפטר בברכת המזון, אבל תמרי ורמוני ושאר מגדי דלא מין דגן הוא, לא מיפטר בברכת המזון, אי לא אכיל בהו פת, כללו של דבר דברכות כל שלפניו בורא מיני מזונות, לאחריו על המחיה, והני מילי בחמשת המינין, אבל בשאר מינים, כגון אורז ודוחן אליבא דמאן דאמר דהלכתא (כחנינא) [כמתניתין] דהכוסס את האורז, היכא דאפאו ובשלו דמברך בורא מיני מזונות, אפילו הכי לאחריו לא מברך אלא בורא נפשות רבות, [וכל שלפניו בורא פרי האדמה, לאחריו בורא נפשות רבות], כגון כוסס חד מחמשה המינין, או מאן דאכיל פירי דארעא וירקא, דמברכין לקמייהו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשת רבות, [וכל מאי דמברכי קמיה שהכל, כגן ירקי ומגדי טובא המפורשין לעיל, דלאו דרכו למיכלינהו הכי, או מאן דשתי מיא ושכרא ושאר משתאות מברך קמייהו שהכל, לאחריו בורא נפשות רבות], וכל שלפניו בורא פרי העץ, כגון פירות דחמשת המינין, דאינון גפן ותאינה ורמון זתים ותמרים, לאחריהם על העץ ועל פרי העץ, אבל כל שאר [פירות] אילן דלא מחמשת המינין הללו האמורים בפסוק מברך לפניהם בורא פרי העץ, ולאחריהם בורא נפשות רבות, כללא הוא כל אילן דנתרי טרפיה בסיתוא ופיישין גווזיה ועיילי מאן בגויה ומהנפיק טרפיה מני גווזייהו, אילן הוא ומברכין על פירותיה בורא פרי העץ, וכל אילן דיבוש בסיתוא ובלי לגמרי גווזיה וטרפיה והדר פארי משרשין דידיה, עשב הוא ומברכין על פירותיה בורא פרי האדמה, כללא אחרינא תניא בתוספתא כל שמוציאה עלין מעיקרה עשב הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה, וכל המוציא עלין מעצו, עץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ, ואי בר ריחא הוא, דדמיא להדס [מברך] עצי בשמים, סוכר וקניא דסוכר בורא פרי האדמה, כללא דמילתא כל שהוא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ, וכל שאינו פרי, אף על גב דמעץ קא נפקי, או מאן דאכיל קליפי עצים, לא מברכין אלא בורא פרי האדמה, וכדמפורש בענין צלף וקפרס ואביונות לא מצינו אילן שמברך על פירותיו ברכה אחרת חוץ מבורא פרי העץ, אלא פירות שלא נגמרו כגון בוסר [ופגין] ובישלא כומרא שמברכין עליהן שהכל, אי נמי אילני סרק שהאוכל ממה שמוציאין כגון בנות אסא, אף על גב דבשילן והוין כמו פירות, לאו פירות, חשבינן [להו], ולא מברכין עלייהו אלא שהכל, וכן כל כיוצא בהן:
מאימתי מברכין על המוגמר, משתעלה תמרתו, דבעי אוריחי, ואף על גב דעדיין לא ארח, ועל כל המוגמרות כלן מברך עלייהו בורא עצי בשמים, חוץ ממושך ואיזבד שנטל מן חיה, מברכין עליו בורא מיני בשמים משחא דאפרסמא מברך בורא שמן ערב (ועשרתא) [וכשרתא] שהוא גליא (דמשחא) [ומשחא] כבישא שעיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשכרין אותו ומשחא טחינא, כולהו מברך עלייהו בורא עצי בשמים:
סליקו להו הלכות פירות ומיני מזונות:
פרק מו
[מו] הלכות ציצית.
עשיית ציצית, מייתינין ארבע חיטין וכופלין אותן לתמניא. וכל חד וחד מתמניא הוי עד זרת ומשוינן להו בתוך שלש אצבעות באורך קצה הטלית. ולא לפחות השיעור באורך קצה הטלית [פחות] ממלא קשר אגודל ולא ליהוי יותר משלש אצבעות, אלא משלש אצבעות [ועד] מלא קשר אגודל צריך לקבען בטלית, והשלשה חטין שוין והרביעי עודף עליהן בהיקף שני פעמים בגודל, ובשעה שמתקנין החוטין, הכי מתקן להון, פותח ארבע אצבעותיו מגודל ועד קמיצה וכשהן פתוחין הרבה הוי זרת ומתחיל וכורך שני פעמים החוט בגדלו ואחר כך מותח החוטין עד קמיצה, וחוזר אותן ארבע פעמים עד גודל, ואחר כך חותכין באמצע במקום העומד על הגודל ונמצאו שלש החוטין שוין, והרביעי עודף עליהם, כשיעור כריכת שני פעמים על הגודל ותולה אותן בטלית ומשוה ראשי החיטין ונמצא חוט השמיני עודף על השבעה, ובאותו יותרת העודף החוט השמיני קושר על השבעה ושונה ומשלש, [והוא הנקרא חוליא, ואחר כן כורך עד שליש הזרת באותו החוט ואחר כך קושר שני פעמים למטה ואחר כן ושאר אותו החוט השמיני] שוה עם השבעה ונותרו שם שני שלישי זרת ענף, וזהו נוי תכלת שאמרו רבותינו שליש גדול ושני שלישי ענף:
סליקו להו הלכות ציצית:
פרק מז
[מז] הלכות כלאי בהמה.
אסור להרביע כלאים, סוסיא על חמרא, וחמרא על סוסיא וכן למלאכה, לא שנא בהמה וחיה, ולא שנא עוף, ואסור למינקט חמרא קמי סוסיא, ואפילו ליחדה נמי לחמרא קמי סוסיא בביתא אסור, ואסור נמי למימר ליה לגוי לארבועי כלאים שאף הם נצטוו על הכלאים, והלכתא כל שני מיני בפרות אסורים לחרוש ולדוש ולמשוך ולנהוג ואפילו פרה וחמור, וישראל שנתן בהמות לגוי והכניסן לגורן פטור מלא תחסום ומלא תחרוש בשור ובחמור, וגוי דמשתתף בהדי ישראל בחרישה ובדישה לענין שבת ודאי אסור, דחייביה רחמנא שביתה הוא ובהמתו שורו וחמורו, אבל לענין חסימת פי פרה וחרישה בשור ובחמור, כיון דגוי קא עביד והוא ליתא בהדיה לא עביד ישראל אסורא ופטור לענין דישה בשור ובחמור, דאמור רבנן מאי טעמא אסר רחמנא חרישה בשור ובחמור משום דשור פשר וחמור לא פשר, וחס רחמנא לחלישת דעתא דחמור ואסור:
פרק מח
[מח] הלכות כלאי הכרם.
והלכתא מותר לזרוע תבואה או ירקות בכרם לכתחלה בחוצה לארץ בזמן הזה. דהלכתא כרבי יאשיה, דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ומי שיש לו [נטיעה של] גפן או שלש נטיעות ויש להם ענבים ארוכים שנתונים על גבי קנים מותר לזרוע תחתיהם [ירקות], ואין צריך להרחיק מן הגפנים [כדי עבודה], ומותר לאכול מאותן ירקות בחוצה לארץ, כדתנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לה בחוץ לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד, הלכך כיון שאינו זורע [ג'] מינין בבת אחת אלא ירק נטוע בכרם מותר בחוצה לארץ, והלכתא מותר להרכיב אילנות מין במינו שחורות בלבנות וגסות בדקות, ואף על פי [שיש לו] שם לווי, אבל אילן שנושא פירות במין שאינו נושא פירות אסור להרכיבן זה עם זה, וכל שכן מין בשאינו מינו:
פרק מט
[מט] הלכות שעטנז.
עיקר שעטנז שוע טווי ונוז, שוע תרגום וטח את הבית [ויקרא י"ד מ"ב] וישוע, והוא ניפוץ, ולפיכך הלבדין אסורין מפני שהן שועין, נוז הוא דבר שמחובר ותלוי בדבר אחר, כגון התפירה והארוגה ועשיית הגדולים והעבותות, והלכתא אסור לתפור שני בגדים, אחת של פשתן, ואחת של צמר, ואפילו בחיטי משי כדי לעשות בגד אחת ללבוש, כיון (שאחדן) [שדוחק] זה בזה בתפירה, נעשין כשועין וכנווזין, וקיימא לן (כרבנן) [מדרבנן] או שוע או טוו או נווז, ובגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוים, ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותן תכריכין למת, ובגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. האי מאן דאית ליה חוטא דכותנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידוע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי, והלכתא בגדים של מלבוש ושל כסות, כיון שאסורין מן התורה אפילו לתופרן בחיטי פשתן [אסורין אבל כרים וכסתות שאיסורן מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן] אין בכך כלום, ומרדעת של חמור הרי הוא ככרים וכסתות, הילכך אסור לתפור [שום] בגד של צמר בחוטי פשתן, ובגד של פשתן בחוטי צמר ולא לחבר שום [דבר של] צמר בצמר עצמו אלא במינו, אלא אם כן מחברו בקנבוס או במשי, ולתקן בגדי צמר בפשתים כגון אהרש ואלניפרא אסור דשנו, האי נמטא [גמרא] דנרש שריא, ושמעת מיהא דבגד שהוא תחתיו של אדם, שהוא עשוי להצעה ולא לדבר אחר, וכן נמי כרים וכסתות אין בהם משום כלאים, אלא מטעם שמא תכרך נימא [אחת] על בשרו, ובזמן שהם קשים ואין לחוש לכריכת נימא מותרין לגמרי, והילכך כרים וכסתות שהן תפורין בכלאים אין לחוש לכריכת נימא דקשים הם לית לן בה ומכל מקום ראוי נמי לכתחילה לשמור הניכרים וכסתות דידן שלא לתפרן בכלאים, מפני שפעמים שאדם מנענען ומוציא מהן תבנן או צמרן ומתכסה בהן. הני צררי דזוזי אין בהן משום כלאים, ומפני מה גזרה תורה על שעטנז ועל הכלאים, מפני שקין הביא זרע פשתן והבל הביא צמר, וגזר הקדוש ברוך הוא שלא יתערבו מנחת חוטא ומנחת זכאי:
פרק נ
[נ] הלכות חלה
תנו רבנן ראשית עריסותיכם [חלה תרימו תרומה] [במדבר ט"ו כ'], כדי עיסותיכם, וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, [דכתיב] והעומר עשירית האיפה הוא [שמות ט"ז ל"ו], מכאן אמרו שבעה רבעים קמח ועוד [חייבת] בחלה, ושיעור חלה אחד מעשרים וארבע בעיסה, ולענין הפרשת חלה מן העיסה אפילו לש סאה סולת בעריבה אחת בבת אחת, אין עליו להפריש אלא חלה אחת, כדכתיב ראשית עריסותיכם [חלה תרימו תרומה], וזה שחייבו חכמים אחד מעשרים וארבעה מתחילת חיובה של עיסה, וכמה שיעורה מג' בצים וחומש ביצה קמח:
ובפסקא נמי שיעור חלת עיסה, שאמרו חכמים שבעה רבעים קמח ועוד, חייבין בחלה, הואי מ"ג ביצים וחומש ביצה קמח, לפיכך הלש שיעור זה בעריבה אחת חייב בחלה, אפילו לש מאה שיעורין במאה עריבות חייב להפריש מכל אחת ואחת, דילפינן מעיסת מדבר דהוא עומר. ולענין הביצים היאך מודדין בהן, ממלאין כלי מים ונותנין הביצים לתוכו וכמדידת המים מודדין הקמח, ולאו שיעור זה לעמוד עליו, אלא כך שיערו חכמים שהוא שיעור ביצה בינונית משקל י"ג זוז י"ד גיראות במשקל כסף של בגדד (זה) [וכמשפט הזה] שיערו לעיסת מדבר לחלה ולפסח, וכך אנו נוהגים חלה גדולה שנותנין לכהן מותר להפרישה ביום [טוב] ולקרות לה שם [ולאפותה, אבל בפסח אין יכול לקרות לה שם], שאם קרא אינו יכול לשרפה ביום טוב, [דקימא לן אין שורפין קדשים ביום טוב], ואם אפה אותה לאחר שקרא עליה שם הרי אפה מה שאסור לאכול ביום טוב, ואסור לעשות אלא אוכל נפש בלבד, ואם מניחה בלישה אתיא לידי חימוץ, אלא (אם כן) [כיצד] יעשה, אופה כל העיסה ואחר אפייתו מצטרף כל הלחם בסל, כרבי אליעזר, ומוציא ככר אחד מן הסל [מכ"ד] ככרות וקורא לה שם ומניחה עד חולו של מועד ושורפה, וכן הלכה, והכא מנהגא בכל דוכתא בגולה, לאפרושי שתי חלות, אחת לאור ואין לה שיעור, ואחת לכהן ויש לה שיעור, כדמפרשינן, והיינו טעמא דעבדינן הכי משום דלא איפשר למיכלה בטומאה, ואי איפשר לבטלה כדי שלא תשתכח תורת חלה, הילכך עבדינן הכי, והכי מנהגא מפריש מתחילה מראשית העיסה מעט לישה ומברך עליה [קודם שישרפנה] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה, ואחר כך נוטל [מעט] מן העיסה [בלא שיעור והוא חלת האור ואין לה שיעור ושורפה ואחר כך מפריש חלה אחת] בלא ברכה, ואומר הרי זו חלה לכהן, ואין לה פדיון ואוכלה כהן, וביום טוב מפריש חלת האור ומניח לה למוצאי יום טוב ושריף לה בתר יום טוב, שאין שורפין קדשים ביום טוב, וחלת כהן מפרישה ביום טוב ואופה ונותנה לכהן ואוכלה ואפילו בו ביום, וביום טוב של פסח הא דאמרינן שאינו יכול להפרישה כדרך שהוא עושה בחול בשאר ימים טובים, והלכך אין מפרישין חלת האור אלא לאחר אפייה, כרבי אליעזר, דאמר הסל מצרפן לחלה ואף חלת כהן נמי מפרישה מן הסל, אף על פי שיש לו להפרישה מן העיסה, כדכתיב ראשית עריסותיכם, אפילו הכי מצוה למיעבד הכי כהלכתו חלת האור תחילה ואחר כך חלת כהן ולהפרישן שניהם מן הסל, דהלכתא כרבי אליעזר, ואי איכא כהן קטן יהיב ליה לכהן קטן:
פרק נא
[נא] הלכות ערבי שבתות.
תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, בזמן שהספינה גוששת למטה מעשרה טפחים משום גזירת תחומין נגעו בה [והני מילי לדבר הרשות], ולפיכך נהגו [להפליג] בים הגדול אפילו בערבי שבתות, והיכא דשכח פת בתנור, וקדשי עליו היום מצילין הימנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים צאו והצילו עמי, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין, ואף על גב דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, אפילו הכי כמה דאיפשר לשנויי משנינין. וחייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. (משלחים כתבים מערב שבת אם קצץ שכר המשלח עם השליח, בין יש שם ביד, בין אין ביד ואם מגיע), [ולענין משלחת כתבים ערב שבת אם המשלח קצץ שכר לשליח בין יש בשם בי דואר בין אין שם בי דואר בין מגיע למי שנשתלחה בין אין מגיע מותר, ואין מדליקין בשבת בחלב מבושל כלל אלא אם כן נותן לתוכו שמן, דקיימא לן כרב ברונא אמר רב, דאמר חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק]:
[נא*] ענין הטמנה.
וענין הטמנת חמין תקנה גדולה הוא ועונג שבת ובלבד שיטמין כהלכתו, ודין הטמנה כך הוא, כירה שאינה גרופה וקטומה, אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן, ותבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל תבשיל שבישל כל צרכו, וחמין שהוחמו כל צרכן משהין, אף על פי שאינה גרופה וקטומה, ודווקא דבר שמצטמק ורע לו, כגון לפדא ודייסא ותמרי וכיוצא בהן, אבל דבר שמצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור, וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל דבר, בין שבישל כל צרכו, בין שלא בישל כל צרכו, וכל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקר גזירתה דילמא אתי לחתויי בגחלים, וכיון דגרופה וקטומה לא אתי לחתויי, ואי עבר ושהה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אסור, עקרו של דבר אפילו הניח אדם במזיד קדירה חייתא יוקדת מבעוד יום [קרוב] לחשיכה ובשלה בשבת מותר, אבל יש דברים שגזרו חכמים [ונביאים] איסורא לא מפני שהוא עושה מלאכה בשבת, אלא שמא יבוא לידי עשיית מלאכה בשבת, וכל מה שהוצרכו לגרוף את הגחלים מן הכירה או שיתן עפר עליהם ויקטום גזירה הוא שמא יחתה בגחלים משחשיכה תחת הקדירה כדי שתתבשל, ונמצא עושה מלאכה בשבת כשיחתה את הגחלים, וכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינה גרופה וקטומה דלא אתי לחתויי בגחלים ועיקר מצטמק ויפה לו, כך הוא תבשיל שאדם שמח כשהוא מתייבש ומצטמק, כגון לפדא, שאם תהיה קלושה במים אין לה טעם ואם יצטמק ייטב טעמו אסור לשהותה שמא יבוא לחתות בגחלים כדי שיצטמק, והרי הוא כתבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל דבר שמצטמק ורע לו שאדם עצב כשמצטמק ומתייבש, כגון דייסא וכיוצא בו שאם ייבש אינו ראוי לאכילה כגון זה משהין אותו דלא אתו לחתויי [בגחלים] והוה ליה כתבשיל שבישל כל צרכו ומותר:
פרק נב
[נב] הלכות עירובין.
והיכא דגוי דר במבוי [של ישראל] ודאי צריך ישראל לשכור ממנו ולערוב בהדי הדדי, ולטלטל כל צרכו במבוי ואין להם (ממש) [חשש] לביטול דגוי שמא יחזור ויבטל, ואין הדבר תלוי [בביטול, כי שכירות הוא, ולכך אין אנו צריכין לשכור בכל שבת ושבת כי הדבר תלוי] בתנאי השכירות שאם יתנה עם הגוי בשעה שישכור הימנו לחדש ולחדשים או לשנה, או כמה שיתנה, אין צריך לחדש העירוב ולחזור ולהתנות עד משלם ימי שכירותו, ומי שרוצה להחמיר על עצמו, ולשכור בכל ערב שבת ושבת ולחדש עירובו הרשות בידו, ואפילו בשבת עצמה מותר לשכור מגוי [ואפילו בפחות משוה פרוטה, וכיון ששוכר אותו מן הגוי אף על פי] שאינו משום העירוב בביתו של גוי אלא בביתו דיו, ומאן דמקלע באישפיזא [דגוי] בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק לשכור הימנו רשותו עד שחשיכה יכול לשכור משתחשך ושפיר דמי, והלכתא ישראל השוכר בית לנכרי בחצירו, אינו אוסר עליו ואין צריך ישראל לחזור ולשכור ממנו רשותו דאומדן דעתא הוא [דכי] אוגר ליה ישראל ביתא לגוי, אדעתא דאסר ליה רשותא עליה לטלטולי בשבת לא (אסר) [אגר] ליה הני תרי בתי דסמיכי להדדי כיון דאיכא בין הני תרי בתי חלון דהוא ארבע על ארבע. והוא בתוך עשרה ומערבין הני תלתי בתי כחדא מחמת אותו חלון שביניהם, וכיון שסמכן על אותו חלון שביניהן נעשו הני תרתי בתי כחדא ביתא ושרי לטלטולי בכל הני כותלים והחורים והחלונות שבכותלים [ושרי] נמי לטלטולי מבית לבית, אפילו שלא כדרך אותו חלון, אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, ועירובי תחומין ושתופי מבואות מערבין [בין] בפת בין בפירות בין ביין בין בשמן, וכל זה לקולא, כי אם עירב עירובי תחומין ושתופי מבואות בפת. כל שכן דמעלי פה ומשפט אחד לכל העירובין לעשותן משלו, ולזכות בהן על ידי אחר בן דעת, או ליטול מכולם ולעשותן ושיעור אחת לכולם אם הם מרובים משמונה עשרה ולמעלה מזון שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין, כגרוגרת לכל אחד ואחד בתחילת עירוב, אבל לסוף כל שהוא. וצריכין הגבהה, וצריכין ברכה, וסוגיין כרבי יהושע, דאמר אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת, ואין מערבין אלא בפת שלימה, ואפילו הוא כזית, ואין מערבין בפת פרוסה, ואפילו הוא מאפה סאה, ומאי טעמא אין מערבין בפרוסה, משום איבה, ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום, ומעשה באחת שהיתה מריבה עם חברתה, ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה ונשקתיה, אתא אמר ליה לאימיה, אמרה המין רחמא מתוך כך עשו שלום, הדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום [משלי ג' י"ז]. חפצי הגוי קונין שביתה בכל מקום משום שביתה. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. שור של פטם כרגלי הקונה שור של אדם כרגלי כל אדם, השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל, ואם שאלו ביום טוב כרגלי המשאיל. וממלאין מבור הגלגל [ומבור] היקר בשבת [שלא] אסרו השמעת קול בשבת אלא קול שיר בלבד אבל אקושי (אערעא) [אתרעא] וכיוצא בזה לא, וקול השיר כגון שרים ושרות שמכין בתופין ובמחולות ובטבלא, וכל כיוצא בהן. [גרסינן בגמרא דבני מערבא אמר רבי אליעזר כל משמיעי קול בשבת אסורין, ר' אילעא אעצר בסידרא סליק לביתיה ואשכחן דמוכין דמך על ארעא (כגון) [בנין] דלא מקשי [על תרעא] בשבתא, ואמרו נמי ר' ירמיה שרא מקיש על תרעא בשבתא, אמר [ליה] אביי מאן שרי לך. ואנן סמכינן אגמרא דילן דאמרינן מסתברא הלכתא כרבא דאמר לא אסרו אלא בקול שיר בלבד ועוד אמרינן אמימר שרי למימלא בגלגלא דמחוזא, ועוד משנה שלימה הוא וממלאין מבור הגדול בגלגל בשבת], והני מילי בבור ברשות היחיד, אבל בור של שני שותפין אם עירבו עירובי חצירות מותרין למלא הימנו. אבל אם לא עירבו כשיש כותל בין אותן שני חצרות שעומדות על פי הבאר, שוב אינן צריכות דבר אחר, והיכא דאיכא בור ברשות הרבים, אסור למלאות הימנו בשבת, אלא אם כן עשו לו סביב מחיצה גבוהה עשרה טפחים, וגם אין לשתות לאדם שיעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, עד שיכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, וגם לא ישקה לבהמתו, והיא עומדת ברשות הרבים, עד שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה, וכן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, וכן לא ירוק ואף מי שנתלש רוק מפיו, לא יהלך ד' אמות עד שירוק ומרזב המקלח מים לרשות הרבים אסור לשפוך מים שילכו לרשות הרבים משום דקא אזלי מכחו, ואי איכא ארבע וחמשה ישראל דדיירי בפונדק אחד אף על גב דשכר האי פונדק מבעליו צריכין כל אחד ואחד לערב בהדי הדדי מפני שכיון שישראל הם אותן דיורין קנה כל אחד ואחד הדיורין שבפונדק בביתו בשכירותו וכדידיה דמי, ולפיכך צריכין לערב כולהו כחדא למשתרי להון הבתים והחצירות שבפונדק, ואם אותן הדיורין שבפונדק גוים הן ששוכרין אותו מבעל הפונדק, ואיכא חד ישראל ביניהן לא צריך האי ישראל דדייר תמן שום שכירות מן בני ההוא פונדק ושרי לטולטוליה בכוליה פונדק, דאי אפילו דייר חד ישראל בביתא דגוי המיוחד לו לאותו גוי לא צריך ההוא ישראל למיגר מיניה ושרי ליה לישראל לטולטוליה בביתא דגוי, דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אסור עד שיהא שני ישראלים אוסרים זה על זה, אבל אי דיירי שני ישראל בביתא דגוי, צריכין הן לשכור מן הגוי, ולערב בהדי הדדי שכיון שהן שנים אוסרים זה על זה, והני מילי שצריכין השנים שכירות ועירוב בזמן שהן חלוקין, ואין אוכלים בספל אחד, אבל אי אכלי בספל אחד לא צריכי עירוב כיון דלא חלוקין בעיסתן אין אוסרים זה על זה, ואם יבא ישראל (לשכור) [לשבות] בחצרו של גוי צריך לשכור ממנו רשותו וכיון ששכרו אין צריך לערב ומותר לו לצאת משם אלפים אמה לכל רוח ולטלטל בכל בלא עירוב, ואם החצר משני גוים צריך לשכור משניהם, ואם שכח ולא קנה מן הגוי, אסור לטלטל בחצר, אבל לצאת יוצא אלפים אמה ואפילו בשבת גופה קונה מן הגוי בפלפלין או במעט מאכל חוץ מן הכספים ומן הפרוטים שאסור ליתן לגוי:
פרק נג
[נג] הלכות קידוש.
ובערבי שבתות וימים טובים היכא דאתחיל ליה למיכל מקמי תשע שעות, ואימשך ליה לסעודתיה עד שקדש עליו היום, פורס מפה ומקדש, ואחר כך שרי המוציא, וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון, אין קידוש אלא במקום סעודה, משום דכתיב וקראת לשבת עונג, [ישעיה נ"ח י"ג], במקום שקראת לשבת שם תהא עונג. המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא, ולהוציא אחרים אף על פי שלא טעם מוצאן ידי חובתן, ובלבד שיטעמו היוצאין מלא לוגמיהן, ואם לא טעם כי אם אחד מהם יצאו כולם ידי חובתן, אבל אין מברכין [על הכוס] אלא אם לא ישתה אדם ממנו ואפילו בשתיית תינוק שפיר דמי. אם אין להם יין מקדש על הפת, וצריכין כל היושבין לטעום מן היין או מן הפת, וסדר קידוש על הפת בשבת אומרים ויכולו והמוציא במקום בורא פרי הגפן, ואינו בוצע עד שיאמר אשר קדשנו במצותיו ואוכל, ובפסח אם אין לו יין מקדש על הפת, ואינו אוכל עד שיסדור הסדר ואחר כך אוכל, ואף על פי שמקדש בלילה מקדש ביום, וקידושא ביום בורא פרי הגפן, וזהו קידושא רבא, ומאן דמברך מקדש השבת טעות הוא בידו [אמר רבא נשים חייבות בקידוש היום, דכתיב זכור ושמור [שמות כ' ח' דברים ה' י"ב] כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, על פת ויין]. נטל ידיו לא יקדש הוא אלא אחר יקדש, והוא יוצא ידי חובתו בשמועה ושתייה, ואינו צריך לחזור וליטול ידיו הכי הלכתא נטל ידיו קבע דעתו על הפת, והיכא דלא נטל ידיו עיקר קידוש על היין, וכיון דנטל ידיו סח דעתיה מיין, דאין נטילת ידים לפירות, והלכך קבע דעתו על הפת, ומברך על הפת, ואין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין, אבל אשיכרא לא, והיכא דשכר חמר מדינה הוא מבדילין, אבל לא מקדשין, ואי לית ליה חמרא, מייתי ענבי ועצר להו [במעלי שבתא, או] במעלי יומא טבא, ולאורתא מקדש עלייהו, וכסא דטעים ליה בפומיה לא מיבעיא ליה לברוכי עליה ברכת המזון ולא למימר עליה קדושא ואבדלתא, דאמר מר טעמו פגמו, אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, ומיהו אם אין לו אלא [יין פגום מקדש עליו, דקפיד לכתחילה משמע ולא כל צמוקין שרי לקדושי עלייהו אלא] כגון דכמושין בגופנייהו ולא דיבישין וכד עצר להו נפקא מינייהו לחלוחית הכי הוא דתרינן להו במיא ומעצרינן להו ומקדשין ומברכינן עלייהו [אבל אי כד עצר להו לא נפקי מינייהו לחלוחית לא מקדשין עלייהו], וחמרא דריחיה חלא וטעמא חמרא מקדשינן עליה ומברכין עליה ברכת המזון, ובורא פרי הגפן, דבתר טעמא אזלינן, ושמרים דרמא עלייהו מיא אף על גב דאית בהו טעם יין לא מברכינן עלייהו בורא פרי הגפן, ולא מקדשינן, דקיוהא בעלמא הוא, ולאחר שקידש על הכוס נוטל ידיו על השלחן ומברך על נטילת ידים, וחייב לבצוע על שתי ככרות [ומברך על העליון המוציא, משום דכתיב לקטו לחם משנה [שמות ט"ז כ"ב]]. ונשים חייבות בקידושא של יומא, אפילו להוציא אחרים שאינם יודעים לקדש ואי [קדוש] ואישתלי ולא טעם ליה ושתי ליה אחריני או אשתפיך מייתי ליה כסא אחרינא ומברך עליו בורא פרי הגפן, ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קידושא [אחרינא] דאמר מר המקדש אם טעם [מלא לוגמיו] יצא, ואם לא טעם לא יצא, והני מילי כגון דקדיש ושתי ליה אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחר בורא פרי הגפן ודיו, אבל אי שלא במקום סעודה קדוש או קם מן ההוא דוכתא צריך לאהדר ולקדושי, ואי אשתלי ולא קדוש, וטעם מידי מקדש, דאמר רבא [הלכתא] טעם מקדש טעם מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל השבת כולו. ומאן דאית ליה שרגא [בביתו] ובעי למיכל בחצר מצותה למיתב בהדי שרגא ומקדש:
פרק נד
[נד] דין נר.
לא יפלה את כליו לאור הנר, אבל מסתכל הוא מה שבכוס, או מה שבקערה ואינו חושש, ולא יקרא לאור הנר אפילו גבוהה שתי קומות, ואי איכא אחרינא בהדיה וקרי תרווייהון בחד ענינא שרי, ובין שמש קבוע ובין שמש שאינו קבוע בודק כוסות וקערות לאור הנר בדנפטא, אבל בדמשחא שמש שאינו [קבוע] אסור ושמש קבוע מותר, ואין מורין כן. ואלו גוי דמדליק נר בביתא דישראל אסור [לישראל] לאשתמושי לאותו הנר דוודאי אדעתא דישראל הוא מדליק דהוא מריה דביתא, ואי מתקן הנר לאפושי נהורא הכי נמי אסור לאשתמושי לאותו הנר ישראל, וכל שכן אם עבדו ושפחתו מדליק, ותיקן הנר שהוא אסור לשם רבן הם עושים, ועוד ששביתתן על רבן:
טלית שאחז בו את האור, פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה, וכן ספר תורה שאחז בו את האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה ונר שעל גבי טבלא בשוכח מנער את הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנער את הטבלא, נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול הדלת כדרכו, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת ואפילו ברוח מצויה, בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, ומותר לכבות את הנר בשביל החולה שיש בו סכנה, כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת, דהלכה כרבי שמעון במוקצה חוץ מן מוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת, פמוט שהדליקו בו באותו שבת דברי הכל אסור לטלטלו לא הדליקו עליו באותו שבת מותר לטלטלו לדברי הכל, וכן הלכה, ומטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה בין לא יחדה, והוא שלא היה עליה כל בין השמשות, אבל היה עליה כל בין השמשות מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. דג מלוח מותר לטלטלו, בשר בין חי בין מלוח מותר לטלטלו. מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין הכל כדברי בית הלל. והלכתא מניחין נר על גבי דקל בשבת. ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב. גוי שליקט עשבים או מילא מים להשקות בהמתו בשבת, מאכיל ומשקה אחריו ישראל, אם אין מכירו, אבל אם מכירו אסור. גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם הדליק את הנר להשתמש בו, או עשה כבש לירד בו, יורד וישתמש בו ישראל, בין מכירו בין אין מכירו, דנר לכבש בין לאחד בין למאה:
פרק נה
[נה] דין שביתת עבדים.
ואסור לאדם לומר לעבדו לקוט לנו ענבים שנאכל לערב, שעבדו חייב לשמור שבת כמוהו. ועבדו ושפחתו מותר לקיימן אף על פי שלא נתגיירו, אבל חייב אדם להשביתם מלעשות מלאכה כל עיקר, דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך [דברים ה' י"ד]. ועבד כנעני שלא רצה להתגייר אסור לקיימו וימכרנו לאלתר, ואם התנה אותו העבד עם רבו על מנת שאינו מל וגלגל עמו שנים עשר חודש, אם מל מוטב, ואם לאו ימכרנו לגוים, ושפחה שאומרת יהודית אני, וכל מעשיה מעשי גוים, מותר למכרה לגוים, ולא כל הימנה שתאמר יהודית אני, שטבילת עבדים לא בסתר הוא. כדאמרינן גר צריך [טבילה עם] שלשה. וקיימא לן דמוזהרין אנו ומצווין על שביתת עבדים ושפחות בין מולין בין שאינו מולין:
[נה*] דין שלש סעודות.
ועיקר שלש סעודות חדא בליליא וחדא בצפרא וחדא במנחה, והאי דנהוגי למיעבד תרווייהו אחדא (הוא) [זימנא איכא] מאן דלא שכיח ליה, ולא אפשר לתקוני תרתי מאכלי לתרתי זימנא לשחרית ולמנחה. וכי היכי דלא ליפשע במצות שלש סעודות, שרינן להו לפסוק סעודתן משום כבוד שבת, ולברך ברכת המזון באמצע ואף על גב דדעתייהו למיכל טפי הני ברכות לאו לבטלה נינהו אלא לקיומו. שלש סעודות שצוהו המקום ומברכינן להו אך מצוה מן המובחר למעבדינהו שחרית ומנחה [כדאשכחן בערבי פסחים ערב פסח שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות], ומי שאכל הרבה ואין נפשו יפה עליו לאכול שלש סעודות, אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער יאכל ויקיים, ואם לאו פטור, שלא תקינו שלש סעודות אלא לכבוד שבת ולעונג, וכיון שמצטער פטור, וביומא דשבתא דחסרי עשרים וארבעה ברכות מתפילות ערבית יוצר ומנחה ושני ברכות דתפילין שאין נוהגת בשבת ויום טוב [אייתי תשעה עשר] חילופינהו, שבעה דתפילת מוסף, ושמונה דסעודה שלישית וארבעה דהבדלה, הרי תשע עשרה אשתיירו חמשה וצריך לאשלימינהו במיני מגדים, מדיחין כוסות וקערות ותמחיון מלילי שבת לשחרית ומשחרית למנחה, ומן המנחה למעלה אסור, וכוסות מותרין שאין קבע לשתייה ולמרהט בשבתא [לבי מדרשא] שפיר דמי [דאמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקאי רהטי לפירקא [דשבתא] אמינא קא מחלליין רבנן שבתא כיון דשמענא להא דאמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג [הושע י"א י'] אנא נמי רהיטנא]:
פרק נו
[נו] הלכות ברכות שבת.
משכימין לבתי כנסיות לדברי שירות ולפסוקי דזמרה, ולהאריך בהם כפי הצורך, כדי לקרות קריאת שמע בעונתה, ומתפלל תפילה בעונתה, ויורד שליח צבור לפני התיבה וענו קדישתא, ומשלים תפילת יוצר וברכת כהנים, ומפטירין בקדיש עד עושה שלום, ויושבין הציבור כולן ומסדרין את הפרשה דענינא דיומא, שנים מקרא ואחד תרגום, ואית נמי דמפסיקין בקדיש, ואית בעי למיעסק בתנויי, ואית נמי מוציאין ספר תורה לאלתר ממקומו ועומדין מפניו וקורין ומתרגמין ומפטירין ומשלימין תפילת מוסף. [אמר מורי כך שמעתי שנוהגין בבתי כנסיות של חכמי הדור, בשבת אין מוציאין אלא ספר תורה אחת, וקורין שבעה ומקדש לאלתר, והמפטיר קורא בו ג' פסוקים מפני כבוד התורה. ואחר כך גוללו, וכשמוציאין שני ספרי תורה, אין מקדשין עד שמסיים לקרות בשני, וכן הדין נותן בשבת דחד סיפרא, דכיון דאמר רבנן אין המפטיר קורא בתורה אלא מפני כבוד התורה, למה לקדושי בתריה פרשה בפני עצמה, שכבר סיים השביעי את הסדר, אבל היכא דמפקין תרי סיפרא תורה המפטיר קורא בפני עצמו בחד מינייהו, נמצא פרשת של חובת ציבור הוא לקדושי בתריה, ובקדיש אחד פוטר את שתיהן, והכין הלכתא], ואסור לאיניש לישתועיי מכי פתח ספר תורה עד דמסיימו למקרי, וכן נמי נהגו למשלם פרשיותיהם עם הצבור אחר תפלה ואי נמי אפשר דמקדמו טובא בעמוד השחר ומשלים פרשיותיו ומשכים לתפילתו. וכד מכנסין לבי כנישתא ובעי למידע אי הוה עשרה, קיימא לן דאסור למנות אפילו לדבר מצוה, והיכא עבדו, פתח חד ואני, תניין ברוב, ג' חסדך, ד' אבוא, ה' ביתך, וכד משלמי האי פסיקא על האי סידרא, ידעו דאיכא עשרה, וכד קרי קרי סדרא קרי שבעה גברי, ומברכי כלהון לפניהם ולאחריהם גזירה משום הנכנסין והיוצאין, והלכתא פותח ורואה בספר תורה מקום שיש לו לקרות ומברך, ומצוה לקרות כל אחד ואחד. ואם לא ידע העולה לקרות בדקדוק, על החזן לסייעו בלחש, ואי נמי אם העולה לא גמיר, לימא ליה החזן בלחש כל תיבה ותיבה, והקורא יקרא בקול רם, כי היכי דלשמעו ציבורא, ובהכי נפיק ידי חובתיה, ומצוה נמי לתרגומי לכולהו. והכל עולה למנין שבעה אפילו קטן ואפילו עבד. והמפטיר עולה למנין שבעה היכא דלא אפסיק בקדיש, ואי אפסיק בקדיש אינו עולה, והקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקין, וגם אין משיירים בפרשה פחות משלשה פסוקים, והמפטיר לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה, ואי סליק ענינא בבציר מעשרים ואחד פסוקים. כגון עולותיכם [ספו] [ירמיה ז' כ"א] לא איכפת לן:
פרק נז
[נז] הלכות טלטולי שבת.
תנו רבנן שבו איש תחתיו [שמות י"ו כ"ט], כתחתיו, גופו שלש אמות ואמה, כדי פישוט ידים ורגלים אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו, [שם שם] אלו אלפים אמה של תחום שבת, וקיימא לן דכל בר ישראל ששובת [בשבת] במדברות באתרא דלית תמן מחיצות, אין לו לטלטול אלא ארבע אמות והילוך גופו עד אלפים אמה, אי אצטריך ליה מידי התם, וברשות היחיד אם הוא מיוחד לו לבדו מטלטל את כולו, ומהלך גופו חוץ לרשותו עד אלפים אמה, ואם אינו מיוחד לו, אלא שיש שם דיורין הרבה, מטלטל בכולן על ידי עירוב, וגופו של אדם מותר לו להלך מרשות לרשות אלפים אמה, אבל כי שלמו אלפים אמה לא שנא מרשות לרשות, ולא שנא בתוך רשות אחת עצמה, אסור לפסוע אפילו פסיעה אחת גסה. ומשום הכי דאתי בספינא בשבת אסור לצאת מן הים שהוא כרמלית לרשות הרבים, משום דוודאי מחוץ לתחום אתי, והלכך אסור לצאת חוץ למקומו, אבל אם שבת בתוך התחום עד שחשיכה באותה ספינה, מותר לצאת ממנה. מותר לאדם לילך על גבי עשבים בשבת, דדבר שאין מתכוון הוא ומותר. אין מחשיכין על התחום לשכור פועלין ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, לאחר שמבדיל מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והוא באה. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני כו'. השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור לו את התינוק, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריותו עליו, ואם היה שכיר שבת. [שכיר חודש שכיר שבוע, נותנין לו שכרו של שבת], לפיכך אחריותו עליו בשבת, ולא יאמר לו תן לי שכרי משבת, אלא תן לי שכרי של עשרה ימים. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, או מניחו על החמור, ואם אין עמו נכרי כשהיא מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלו הימנה, ואם אין עמו לא נכרי ולא חמור, אמר רבי יצחק מוליכו פחות פחות מארבע אמות [וכן הלכה ואין מורין כן, וצריך לישב על פחות פחות מארבע אמות] אבל [עמידה] אסור, ואם עשה כן מחלל הוא את השבת. ודוקא כיס דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל מציאה לא, ואם היתה חבילתו מונחת [לו על כתיפו] רץ תחתיה עד שהוא מגיע לביתו וזרקה כלאחר היד, ודווקא רץ, אבל קלקלי לא, דכיון דלית ליה היכרא אתי למיעבד עקירה והנחה, ואם היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית כגון קרני דאומני דלא חזיין לטלטולי, מביא כרים וכסתות ומניחן תחתיה ומתיר החבלים. והשקים נופלים מאליהן, ודוקא בשלופי זוטרי דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו ולא מבטל כלי מהיכנו:
ובהמה שנפלה לאמת המים בשבת, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה ואף על גב דקא מבטל כלי מהיכנו צער בעלי חיים קודם דהוי דאורייתא, והני מילי בדלא איפשר למיעבד פרנסה במקומה, אבל איפשר למיעבד [לה] פרנסה במקומה, עושה לה פרנסה ודיו. ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס, אבל אין מדדין אותה בחצר משום דמקפיא נפשה, אף על פי ששאר בהמה חיה ועוף מדדין בחצר, אפילו ברשות הרבים, תרנגולת אפילו בחצר אסור לרדותה, והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, נוטל אחת ומניח אחת דדמי כמהלך, אבל היה גורר אסור ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד מותר לטלטלו. ומחמר כלאחר היד ליכא אלא איסורא דרבנן, אבל מחמר כדרכו איסורא מדאורייתא הוא, ומיהו לא הוה מאבות מלאכות אלא לאו בעלמא הוא [בלא מלקות] וענין מחמר הוא, המנהיג בהמתו ועליה משאי ודרך אותה בהמה להטעינה משאי וכל צערא דבהמה שרי ולא חיישינן לשחיקת סממנין, הלכך אי אכלה כרשינין יריצנה בחצר משום רפואה, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, המוליך בהמתו לשתות וימשכנה באפסר ישמור שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח, כלומר שלא ישלשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה, והא דתניא ובלבד שיגביה האפסר מן הקרקע טפח, אוקימנא בחבלא דביני וביני, כלומר שלא יהיה האפסר נתון בראש הבהמה וראש האפסר ביד האדם המושך אותו ואותו דביני וביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח [וכן הלכה], וקיימא לן דישראל מצווה על שביתת בהמתו וחיה ועוף דיליה, וגם הם כרגלי הבעלים שאין להם רשות להניחם לילך ולשתות [מים] ולא לשום מידי חוץ למקומו, והלכך אסור לו לבר ישראל לאושילו ולאוגירו בהמתו לגוי אפילו קודם שבת. [אלא אם כן היתה במקום קרוב דמהדריה ליה ניהליה ערב שבת] עם חשיכה, ואם תאמר כיון דאושילה או אוגרה קנייה וקיימא לה ברשותיה לענין שביתת שבת, לא מצית אמרת, חדא דשכר שבת קא שקיל, ועוד דבהמה שם בעלים עליה ואילו היכא דאוגרה ישראל לבהמתו לגוי לארבעה או לחמשה ימים כי היכי דניהדריה ניהליה בערב שבת עם חשיכה, ועבר ההוא גוי על דעתו או דאזיל לארעא רחוקא ולא מצי ישראל למיסבה מיניה האי שבתא, אסור למישקל מיניה אגר שבתא, והיכא דאגר ישראל בהמתו לישראל חבירו ואמר ליה על מנת דליתן ליה כל תלתין יומא דקיימא ההוא בהמה גביה [אגרא דינרא לכל יומי ומשכה ההוא בהמה גביה] יומין טבא. מהו למישקל מיניה אגר תלתין יומין והרי אית בהון [ארבע] דינרא דארבע שבתות, הכי דיניה אי אמר ליה יומא בדינרא, אף על גב דכל ישראל שובתי שבת [הם] ובהמתותיהן [שובתות] עמהן, אפילו הכי מיחזי כשכר שבת ואסור, ואי אמר ליה בהבלעה, כגון דאמר ליה שבעה דינרים תתן לי בכל שבת ושבת, או תלתין [דינרין] בכל ירחי שרי, דהבלעה משרא שרייא, והני מילי בבהמה של ישראל דמצווה על שביתת בהמתו, אבל אי אוגר איניש או אשאיל ספינתיה לגוי לשבעה או לעשרה ימים וקא מסגיא ההוא ספינתא בשבתא לית לן בה. דאי משום שביתת [כלים] לא חיישינן לשביתת כלים, אלא היכא דעבדי מלאכה ברשותיה דישראל אבל אי אושלינהו מקמי שבתא ועבדי מלאכה ברשותיה דגוי לית לן בה משום שביתת כלים ואי משום שנקראת על שמו [לא] דמיא למרחץ [דמרחץ] משום הכי אסור בארושותא דמרחץ לא עבדי אינשי ונקראת על שמו, אבל ספינה לא נפקא מכלל שאר כלים ואינה נקראת על שמו ומותר, וישראל וגוי שהם שותפים במלאכה ושותפות כלים וסחורה, משפט אחד להם, ועיקר שיתנו מתחילה שלא יגע [ישראל] בשכר שבת כל עיקר, ואין לחוש לשביתת כלים אלא במקום קבוע כמרחץ ובית הבד ובורני וריחים בזמן שהיה אחד מהן של ישראל כולו מפני שהוא קבוע נקרא על שם ישראל [וכשהגוי עושה בו] מלאכה בשבת יש שם חילול השם בדבר, אבל כלים המטלטלין ממקום למקום, שכיון שהוא ביד גוי וברשות גוי הן מערב שבת מבעוד יום, אף על פי שהן כולן של ישראל, אם עשה גוי מלאכה בהם בשבת, אין בכך כלום מפני שאין נקראין אלא על שמו, וכל שכן שבשותפות גוי וישראל שאם גוי עושה בהם מלאכה אין בכך כלום, דליכא שביתת כלים אלא ישראל עצמו שלא יעשה בהן מלאכה בכלים שלהן, וכן הלכה. וישראל שיש לו בית ריחים של מים ונותן אותו לגוי בקבלנות מותר, משום דכיון שהשכירו לגוי קנאו גוי דשאלה קניא אגרא קניא דהלכה כבית הלל דלית להו שביתת כלים. וריחים של ישראל חוץ לתחום מותר ליתן אותו בקבלנות לגוי, אף על פי שטוחן בו גוי בשבת דהלכה כבית הלל. והלכתא צדדין אסורין אבל צדי צדדין מותרין, הילכך אסור לשפשף אפילו בצדדין של חמור, דלא מיבעיא על שדרתו של חמור דדרך רכיבה הוא, אלא אפילו צדי חמור נמי אסור דצדדין אסורין, אבל צידי צדדין דמותרין כגון דחק באילן ונתן בו עץ או קורה שנמשכת ויוצאת חוץ לאילן ואותה קורה עצמה היוצאת מן האילן הוא צידי האילן, ואם עשה סוכה ונתן ראשי העצים של הסכך אותה קורה הקבועה באילן אותה סכך נקראת צידי צדדין, אי נמי סולם הסמוך על אותה קורה היוצאה מן האילן שאסור לעשות באותה הקורה שהוא צדדין, ומותר לעלות בסולם שהוא צידי צדדין ובלבד כשלא יניח רגלו כשעולה בסולם באותו עץ הקבוע באילן אלא מותר להניח רגלו בשליבותיו של סולם לעשות ממנה לבית או לעלייה ולדבר המותר לעלות לו בשבת. והילכתא כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר, כגון כוסות וקערות וכדומה להם מותר לטלטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואפילו מחמה לצל, דבר שמלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים וכיוצא בו לצורך גופו מותר, מחמה לצל אסור. [אבל של בשמים כיון דקפיד עליה מיחד ליה מקום אסור לטלטולי בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, וכל שכן מחמה לצל]. ותרבא דאשכפי הוא אוזמל [של רצענין], וסכינא דאשככתא הוא סכין המיוחד לשחיטה וחצינא דנגרי הוא הגרזן והמעצד של חרש וכל כיוצא בזה, דאדם קפיד עליה אי מפגמי ואדם קבע מקום ומסיח דעתיה מלעשות בהן מלאכה אחרת והוה מוקצה מחמת חיסרון כיס ואסור לטלטלן ואפילו לרבא. והלכתא כל הכלים הנוטלין בשבת שבריהן נוטלין עמהן. בין שנשברו בשבת, בן שנשברו בערב שבת. ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה [אפילו מעין מלאכה] אחרת. ומגופת חבית והוא כיסוי חבית שנתכתתה הוא ושבריה מותר לטלטל בשבת, ולא יספות ממנה שבר, לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסורה. פירוש לא יספות לא (יסמוך) [יחתוך]. ומותר לרבץ הבית אפילו לכתחילה. וקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אף על פי שאינו קשור ותלוי אם יש לו תורת כלי פותח ונועל בו. וכיסוי בור ודות וכיוצא בו דהוין כיסוי קרקעות אם יש להן בית אחיזה מטלטלין אותן ואם לאו לא. כסוי כלים. כגון כסוי כדים ופיטסין וכיוצא בהן בין יש להן בית אחיזה בין אין להן ניטלין בשבת. וחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה. בין ניטלת ביד אחת, בין ניטלת בשתים מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. ואמיתא ואזוב ופינס ומיני תבלין, הנכנסין לעצים אין מסתפקין דמוקצין נינהו, למאכל בהמה מסתפקין מהן בשבת, דדעתיה דאיניש (למידי) [למיכל כל מידי] דחזי ליה. ומולל בראשי אצבעותיו ואוכלי ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. והמולל מלולות מערב יום טוב למחר מנפח על (ידו) [יד על יד] ואוכל. אבל לא בקנון ולא בתמחוי. ואם בא למלול בשבת מלל בשינוי בראשי אצבעותיו. ואפילו חדא אתרתי (ומנפה על אחת). [וכשמנפח מנפח בידו אחת] ובכל כחו. והני ליבנא דאייתור מבנינא שרי לטולטילינהו בשבתא הואיל וחזי למיזני עלייהו שרנינהו ודאי אקצינהו. אפילו לרבי שמעון דכגרוגרת וצימוקין דמו דהוו מוקצה. קרימות של מחצלות. פירוש שירי מחצלות שבלו מותר לטלטלן בשבת. דחזייא לכסוי בה טנופא. שירי פרוזמיות. פירוש (שירי) [פרוזמיות] בלאות של טלתות אסור לטלטלן [בשבת]. אם אין בהם שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. ובשר בין מליח בין תפל מותר לטלטלו. דג תפל אסור לטלטלו, דג מליח מותר לטלטלו.
פרק נח
[נח] דין חיה.
וחיה משעה שהדם שותת ויורד ויושבת על המשבר, וכל זמן שהקבר פתוח, פירוש בית הרחם, בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה, מחללין עליה את השבת (משלשה ועד) [כל שלשה], שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. אבל עושין על ידי ארמאי ולא שנא חיה, ולא שנא חולה, [ולא שנא ימות החמה], ולא שנא ימות הגשמים אם נצטנן, אי נמי הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז. וכל האמור בפרשת (חיה) [תוכחה] עושין לחיה [בשבת, שנאמר] ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו' [יחזקאל ט"ז ד'], ולכסכוסי כיתנא בשבת. פירוש (לטוץ) [לכווץ] הבגד ונראה קמטים קמטים וכשלובשו מתפשט (לרכובי), [לרכוכי] קא מיכוון ושפיר דמי. וכיתנא משלפא (לריחיא מרכיא) [לדידה מקניא]. פירוש למשוך הבגד ששטחו בקנה להנגב בו ונעשה נגוב וישאר בקנה במקומו ולא יטלטלנו ומותר אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור. ותלא דבישרא הוא יתד של עץ העשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו את הדג כיון דדגים ריחם רע אסוחי אסח דעתיה מינה והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס ואסור לטלטלו. וטיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ. וכיבוס מנעל בשבת אסור אבל שיכשוך מותר. ומשמטין מנעל מעל גבי האימום בשבת. אף על פי שאינו רפוי. ונוטל אדם את בנו ברשות הרבים והאבן בידו. אם יש לו געגועין עליו, ודוקא אבן דאי נפיל לא אתי לאתויי. [אבל אם דינר בידו של תינוק אסור להוציא דאי נפל אתי לאתויי]. ופגה שטמנה בתבן מבעוד יום להתבשל בחמימות התבן, וחררה שטמנה בגחלים מבעוד יום ובא שבת תוחבה בכוש או בכרכר. דהלכה כבן תודאי. האי פוגלא בין מלמעלה למטה בן מלמטה למעלה מותר, דטלטול מן הצד לאו שמיה טילטול: