ספר דרך תבונות· רבי משה חיים לוצאטו [הרמח"ל]
פרק ה
יְבָאֵר דִּיּוּקֵי הַמַּאֲמָרִים
הִנֵּה עַד הֵנָּה דִבַּרְנוּ מִמַּה שֶׁמִּצְטַיֵּר בְּשִׂכְלֵנוּ מִן הַמַּאֲמָרִים שֶׁנִּקְרָא אוֹ שֶׁנִּשְׁמַע. אָמְנָם עוֹד נֶחְקַק בְּטִבְעֵנוּ לְהִתְבּוֹנֵן מִתּוֹךְ הַנִּשְׁמָע מַה שֶּׁלֹּא נִשְׁמַע, מִפְּנֵי הֱיוֹתוֹ מִתְחַבֵּר בְּהֶכְרָח עִם הַנִּשְׁמָע. דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה: “זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ” — הִנֵּה מַאֲמָר הַזֶּה נָבִין תְּחִלָּה כְּפִי הֲבָנַת מִלּוֹתָיו אֵלֶּה, שֶׁאֵלֶּה הַמִּינִים הַמֻּזְכָּרִים בַּפָּרָשָׁה, מֻתָּר לָנוּ לֶאֱכֹל אוֹתָם; אָמְנָם, אִי אֶפְשָׁר לָנוּ שֶׁלֹּא נָבִין מִזֶּה גַם כֵּן, שֶׁשְּׁאָר הַמִּינִים זוּלַת אֵלֶּה, אֵינָם מֻתָּרִים לָנוּ; וְכֵן כְּשֶׁאָמָר: “אֵלֶּה דִבְרֵי דָוִד הָאַחֲרוֹנִים”, נִתְבּוֹנֵן מִזֶּה מִכְּלָל דְּאִכָּא רִאשׁוֹנִים — כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין “אַחֲרוֹן” מִבְּלִי “רִאשׁוֹן”. וְאוּלָם, כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבִינִים מִתּוֹךְ מַאֲמָר אֶחָד וְלֹא פֹרַשׁ בּוֹ, נִקְרָאֵהוּ “דִּיּוּק”. וְעַתָּה נְבָאֵר מִשְׁפָּטָיו.
הִנֵּה כְמוֹ כֵן, מַאֲמָר שֶׁיֵּאָמֵר, רָאוּי שֶׁיִּשָּׁמְרוּ כָל מִלּוֹתָיו הָעֵרֶך וְהַשִּׁעוּר הָרָאוּי לָהֶן, פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא יְיֻחַד נָשׂוּא לְנוֹשֵׂא אֶחָד אִם הוּא רָאוּי לְרַבִּים, וְלֹא יֹאמַר בְּנוֹשְׂאִים רַבִּים נָשׂוּא שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְאֶחָד מֵהֶם. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא יְיֻחַד לְנוֹשֵׂא נָשׂוּא אֶחָד אִם רָאוּי לוֹ יוֹתֵר; וְלֹא יֹאמְרוּ בְנוֹשֵׂא נְשׂוּאִים רַבִּים אִם אֵין רָאוּי לוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם. וְהִנֵּה עַל פִּי הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה, כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן לְפָנֵינוּ מִן הַמַּאֲמָרִים, יַבִּיט שִׂכְלֵנוּ אֶל חֲלָקָיו וְאֶל שִׁעוּרָם, וּכְפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה כָּךְ יִהְיֶה הַצִּיּוּר שֶׁיְּקַבֵּל מֵהֶם. וְכָל מַה שֶּׁהוּא חוּץ מִן הַגְּבוּל הַהוּא יִדּוֹן הֱיוֹתוֹ נִדְחֶה. דֶּרֶךְ מָשָׁל שָׁנִינוּ: “רַ”יְ אוֹמֵר: הַצָּד צִפֹּר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַבַּיִת — חַיָּב“. וְדִיְּקוּ בַשַּׁ”ס: “לַבַּיִת הוּא דִמְחַיַּב, אֲבָל לְבֵיבָרִין — לֹא”. יְסוֹד הַדִּיּוּק הַזֶּה הוּא, כִּי הִנֵּה יִחֵד רַ"יְ הַחִיּוּב אֶל הַנּוֹשֵׂא הַמֻּגְבָּל שֶׁל צָד צְבִי לַבַּיִת, וּמִן הָרָאוּי שֶׁנָּדוּן מִדְּבָרָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִכְּלָל הַנּוֹשֵׂא הַזֶּה שֶׁהִגְבִּילוֹ, לֹא יִהְיֶה בוֹ נָשׂוּא זֶה, פֵּרוּשׁ: מִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה צָד לַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה הַחִיּוּב עַל כָּל צָד, בְּהֶחְלֵט, לֹא הָיָה מַזְכִּיר בְּנוֹשְׂאוֹ “הַצָּד לַגְּבוּל”, דְּהַיְנוּ “הַצָּד לַבַּיִת”. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה.
וְאָמְנָם צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, שֶׁיֵּשׁ בַּדִּיּוּקִים שְׁנֵי מִינִים: מֻכְרָח וּבִלְתִּי מֻכְרָח. הַבִּלְתִּי מֻכְרָח הוּא הַתָּלוּי בְּדִקְדּוּק סֵדֶר הַמִּלּוֹת וְיַחֲסָן, דְּאַף עַל פִּי שֶׁתְּחִלַּת הַהִתְבּוֹנְנוּת נוֹתֵן שֶׁנְּדַקְדְּקֵהוּ, כְּבָר יוּכַל לִמָּצֵא טַעַם שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נוֹדֶה בַמַּאֲמָר וְנַכְחִישׁ הַדִּיּוּק, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁשָּׁנִינוּ: “אִם רֹב יִשְׂרָאֵל — מְבָרֵךְ”, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ: “בְּדִין הוּא, דַּאֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וְאַיְּדֵי דִתְנַן רֵישָׁא רֹב תְּנָא סֵיפָא נַמִּי רֹב”. — הִנֵּה נִדְחָה הַדִּיּוּק בְּמַה שֶּׁאָמַר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן הַתַּנָּא לְהוֹצִיא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֶלָּא לְהֶמְשֵׁךְ אַחַר לְשׁוֹן הָרֵישָׁא. אַךְ הַמֻּכְרָח הוּא הַתָּלוּי בְּעֶצֶם הַמַּאֲמָר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁנּוֹדַע הַמַּאֲמָר. וְנַכְחִישׁ הַדִּיּוּק הַהוּא, כִּי בֶאֱמֶת אֵינוֹ מִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ מָשָׁל, כֵּיוָן שֶׁיָּדַעְנוּ מַאֲמָר: “כָּל עֲמַר דִּנְקֵי — אַגַּב אִמֵּהּ סְלֵק”, מֻכְרָח שֶׁנֵּדַע גַּם כֵּן, שֶׁכָּל דְּלָא סְלֵק לָא הֲוָה נְקֵי אַגַּב אִמֵּהּ.
אָמְנָם כְּלָל הַדִּיּוּקִים הַמֻּכְרָחִים הֵם אֵלֶּה: כָּל מַאֲמָר כְּלָלִי מְקַיֵּם, יְדֻיְּקוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵי דִיּוּקִים, דֶּרֶךְ מָשָׁל: “כָּל דִּנְקֵי — אַגַּב אִמֵּהּ סְלֵק” — יְדֻיַּק מִמֶּנּוּ: כָּל דְּלָא סְלֵק לָא הֲוָה נְקֵי אַגַּב אִמֵּהּ — וְנִקְרָא זֶה חִלּוּף הַפְכִּי כוֹלֵל, וִידֻיַּק מִמֶּנּוּ, שֶׁאֶחָד מִן הָעוֹלִים יָפֶה הוּא הַ“נְּקֵי אַגַּב אִמֵּהּ”, וְנִקְרָא זֶה חִלּוּף קְצָתִי. וְכָל מַאֲמָר כְּלָלִי שׁוֹלֵל יְדֻיַּק מִמֶּנּוּ דִיּוּק אֶחָד לְבַד, דֶּרֶךְ מָשָׁל: “אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, אֵין יוֹרֵד מִלְמַעְלָה רַע”. וְנִקְרָא זֶה חִלּוּף כּוֹלֵל. וְכָל מַאֲמָר קְצָתִי מְקַיֵּם יְדַיְּקוּ מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה דִיּוּקִים. דֶּרֶךְ מָשָׁל: “יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר”, יְדֻיַּק מִמֶּנּוּ: “יֵשׁ זָרִיז וְאֵינוֹ נִשְׂכָּר” — וְנִקְרָא זֶה הֵפֶךְ; וִידֻיַּק מִמֶּנּוּ: “יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ נִשְׂכָּר וְהוּא זָרִיז” — וְנִקְרָא זֶה חִלּוּף קְצָתִי הַפְכִּי; וִידֻיַּק מִמֶּנּוּ: “אֶחָד מִן הַנִּשְׂכָּרִים הוּא הַזָּרִיז” וְיִקָּרֵא זֶה חִלּוּף קְצָתִי. וְכֵן כָּל מַאֲמָר קְצָתִי שׁוֹלֵל יְדֻיַּק מִמֶּנּוּ שְׁלשֶׁת הַדִּיּוּקִים הָאֵלֶּה. דֶּרֶךְ מָשָׁל: “יֵשׁ קֳדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן”, תְּדַיֵּק מִזֶּה (יֵשׁ קֳדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן): יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן וְהֵם קֳדָשִׁים, יֵשׁ שֶׁאֵין לָהֶם פִּדְיוֹן וְהֵם קֳדָשִׁים.