ספר דרך אמונה· רבנו מאיר אבן גבאי
(י):
ומה ששאלת ז"ל ברור וגלוי שק' ברכות כו' שכל א' כלולה מי' בהיות שכ"ע היא רחמים גמורים כו' ועוד על זה הרי מלכו"ת כו'. בני מה זו שאלה האם עלה על דעתך שיש להביא בענין הברכות כללות דין ורחמים שבכל אחת א"כ צריך לברך ר' ברכות, וק' שמענו ר' לא שמענו. ואף אם תוציא מן המנין כת"ר ומלכו"ת ישארו ק"ס, ומאה שמענו ק"ס לא שמענו. ולפיכך יש לך לדעת כי מאה ברכות כנגד עשר ספירות כנגד הרחמים שבהם שכל אחת מכולן כלולה ברחמים, ולפיכך מאה ברכות כנגד מאה אדנים, וכולן היו כסף להעיר על הכוונה כנגד הרחמים. וכבר ידעת כי הברכה מעוררת הרחמים למעלה מראש ועד סוף והדין שבהם נכללים ברחמים, והרי הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים והרי הכל רחמים, ולפיכך אין לחשוב כללות הדין כי הברכה כובשת ומסלקת הדין ומעוררת הרחמים ולפיכך ישמעאל בני ברכני, והבן זה היטב. ולפי שהברכות סבת הייחוד היה המספר מאה לא פחות. כי כבר ידעת כי המספר נחלק לג' מערכות אחדים. עשרות. מאות. וכל החשבונות בין באח(ד)ים בין בעשרות בין במאות אינן עולים כי אם עד ט', כי כשתתחיל למנות מא' עד י' תמצא שעד ט' הם פרטים וכלם קנו שם אחדים על שם הא' שהוא ראש לכלם, וכשתגיע לי' יש לה דמיון הא' והיא מערכת בפני עצמה, וכזה תדין בעשרות ובמאות. ומכאן תבין כי האצילות לא הגיע כי אם עד היסוד והסוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ותחת השמים הוא יסו"ד ואמר עליו אל מקום אחד שם תשלום האחדות. והי' שהיא היבשה חוזרת אל האחד להורות כי היא כלולה ומחוברת מכולן ואינה לעצמה כמו שאודיעך סוד זה להלן בס"ד. והברכות חוייבו להיות מאה לא פחות להעיד ולהורות על האחדות שהברכות סבת הייחוד כמו שכתבתי, כי המאה בסוף העשרות כי' בסוף האחדים שהיא חוזרת אל האחד וממנה תחלת החשבון כמו הא' בראש האחדים. נמצאת למד כי המברך צ"ט ברכת וחסר האחת קוצץ בין יסו"ד למלכו"ת ונרגן מפרי(ד) אלוף, ובהכרח לנו לומר שמלכו"ת מכלל המאה ובה חלק מהם שאם לא כן אינן מאה והגורע אינו מברך אלא מנאץ. ועל המברך נאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, הרי המברך נשא שם עין ההשגחה עין הרחמים הנקרא טוב עין, עין אחת בלא דין פקוחה תמיד להשפיע ולברך לדל, לדל דייקא כי לדל עם המלה עולה לחשבון אדנ"י מלחמו מלחם ו' הוא לחם מן השמים. והבן כי כל זה מעוררים הק' ברכות שבהם סוד הייחוד ובהם תשלומו. ואין שלמות בזולת מלכו"ת. ובפרק התכלת (מגחות מג, ב) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכת בכל יום שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך אל תיקרי מה אלא מאה. ובספר רעיא מהימנא (ח"ג קעט, א) ועוד והיה באכלכם וגו' (במדבר טו, יט) תרימו כגון רום ידהו נשא (חבקוק ג, י) ואינון עשר אצבעאן דסלוקו דילהון לעשר ספירות דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א דסליק מ"ה. ובאתוון דאלפ"א בית"א דא"ת ב"ש מ"ה סליק מאה י"ם ה"ץ והאי איהו דאוקמוה מרא מתניתין מה יי' שואל, ואמר אל תיקרי מ"ה אלא מאה לקבל מאה ברכאן דמחוייב ברנש לברכא למאריה בכל יומא והאי איהו דצריך למטעם ברנש בכל יומא למאריה ובגין דא ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב) ע"כ. הנה כי לדברי כלם הברכות ק' ואם אין מלכו"ת מכללם אינן ק' והלחם אזל מכלנו, והבן זה מאד:
ובספר הזוהר (ח"ב קכז, א) רזא דעלמא עילאה איקרי מ"י דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה איקרי מ"ה, ותנינן אל תיקרי מה אלא מאה בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון. אמאי איקרי מ"ה אלא אע"ג דמשיכו עילאה אתמשך לא אתגליא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין סופא דאמשכותא דכלא וקיימא באתגליא אף על גב דאתגליא יתיר מכלא קיימא לשאלא מ"ה מה חמית מה ידעת כד"א כי לא ראיתם כל תמונה ע"כ:
הרי ביארו בפירוש כי האחרונה נקראת מ"ה והיא היא מ"י הבת דומה לאם שהרי ה' י' היא וזה ג"כ להורות על הייחוד וכבר הארכתי בזה. ואמרו אל תיקרי מה אלא מאה ואמרו הטעם בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון. הנה כי היא שלמות העליונים ובה נשלם הייחוד. ובאמרם אל תיקרי מה אלא מאה ביארו כי היא עולה למספר זה ושהיא כלל כלם, ואם היא ריקה כדבריך איך היא מכללם כ"ש כלל כולם שנקראת מאה. וכבר כתבתי כי היא שלמות השם הגדול המיוחד ה' אחרונה והיא שלמות האדם העליון. ואמרו עוד אף על גב דמשיכו עילאה אתמשך והוא סוד התפשטות המחשבה, לא אתגליא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין סופא דאמשכותא דכלא. הנה כי עד כאן הגיע הייחוד והמשכת האצילות בה נשלם ובלתה אין שלמות והיא סוף ואחרית המדרגות. וכבר ידעת כי אין סוף בלא ראש. ובספר יצירה (פ"א מ"ז) שנינו עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן. הנה כי סוף המעלות נעוץ וקשור ומיוחד בהתחלה ובראש. כללו של דבר כל זה לבאר שאינה לעצמה ואינה חוץ לייחוד חלילה אבל היא בייחוד גמור עם העליונים לה ואינה דבר זולתם, והמכחיש זה הרי הוא מין מאמין בשתי רשויות. אבל היא רשות היחיד. ואתה השמר לך ושמור נפשך מאד והזהר ודע איך תיחד את השם ייחוד שלם:
ואם אמרת הרי מלכו"ת שנקראת יבשה וימה כו' ואין לה אלא מה ששופכין בה כו':
הנה דבריך אלה בלתי מכוונים ומסופקים מאד והם עדים עליך שלא עמדת על סוד הייחוד האמיתי. ואם מצאת לחכמי האמת אומרים שאין לה מעצמה כלום והיא כירח שאין לה אור מעצמה וכיוצא באלה הדברים שהמורים בתחלת המחשבה שהיא ריקה ויבשה ואינה כי אם דבר בפני עצמה כפי דבריך אלה, על דרך זה ידוע כי לפעמים האם משולחת בפשע בניה בסוד ובפשעכם שולחה אמכם (ישעיה ג, א) ואז אין שופכין בה כי מפני הרעה נאסף הצדיק (שם גז, א) ואם היא יבשה כפי עצמה נמצא שאז היא דבר לעצמה ואינה מכלל הייחוד חלילה, ונמצא כי כשמקבלת היא מכלל הייחוד וכשאינה מקבלת כשהיא מרוחקת היא מכלל הפרוד וידוע כי הנפרד הוא דבר בפני עצמו:
סוף דבר יראה מדברים אלה שאינה ספירה ואינה מכלל האצילות חלילה ואם כן נתפרדה חבילה ואך חלק, והם עצמם קבלו ואמרו שהיא כלולה מכלם והיא ממנינם ומיוחדת בכלם. ושנינו בספר יצירה (פ"א מ"ד) עשר ולא תשע והכוונה להביאה במנין המדות ולכוללה עמהם ושהיא ספירה בספירות העליונות, וכולם קבלו ואמרו עשר ספירות הוא האצילות והגורע או מוסיף בחשכה יתהלך. והוא קוצץ בנטיעות האילן הקדוש המיוחד. ואם ידעת זה איך נסתפקת אם היא בכלל ק' ברכות בעליונים לה, אבל על כרחך יש לך להאמין בהכרח שיש בה מה שיש בעליונים דין ורחמים שהרי נקראת מדת הדין הרפה מכלל שיש בה רחמים ג"כ, ולזה יש לה יחס וייחוד עם העליונים לה ותמנה מכללם, שאם לא כן על מה תשרה הברכה והשפע הבא אליה מלמעלה אם היתה ריקה מכל זה. וידוע כי צריך התעוררות שיעלה ממנה ובהתעוררותה כפי מה שיש בה תוכן לקבל מלמעלה, ואם לא היה בה דבר אם כן במה תתעורר לקבל:
ובספר התיקונין (תי' גב, פז, א) ה' אד' מן אדנ"י הכי סליק לחמש ורמז דמלה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב, ו). תא חזי אתערותא צריך מתתא לעילא הה"ד ואד יעלה מן הארץ ולבתר והשקה וגו', והשקה ו' איהו שקיו מלעילא לתתא דאיהו נחל קדומים דאתמשך מן מוחא. והכי צריך לאתערא אתערותא בקדמיתא מתתא ורזא דמלה אשה כי תזריע וילדה (ויקרא יב, א) זכר ע"כ. ואם היא יבשה ריקנית במה זה תתעורר ותזריע. ובספר הבהיר (ס"ו) ומאי ברכה אלא משל למה הדבר דומה למלך שנטע אילנות בגנו אע"פ שירדו גשמים ושואב תמיד וגם הקרקע לח צריך הוא להשקותם מן המעין שנאמר ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם, וא"ת שהיא חסרה כלום הרי הוא אומ' תהלתו עומדת לעד ע"כ. הרי לפניך שהגן קרקעו לח ואינו יבש ולא ריקן. ולפי שכבר החילותי להסיר מסוה העורון מעל פניך ולהאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם והמתחיל אומרים לו מרוק. גם בזה שהשלמות תלוי בו והוא יסוד הכל אאיר עיניך ואשלימך בו:
דע דעה נאמנה אמיתית כי כל אחת מהמדות יש בה דבר וגוון מעצמה ומחברתה, ולפיכך זו כלולה מזו וזו מיוחדת בזו ייחוד שלם, ובזה כל אחת נשמעת לחברתה ונפעלת ומקבלת ממנה, ובזה הענין והתבונה הגיעה אצילות והייחוד עד המדה הט' שהיא יסוד עולם בסוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. והסוד יקוו ויתכנשו הכחות כלם אל היסו"ד שעד שם הוא הייחוד שהוא הברית המיחד הגוף כמו הברית באדם הגשמי שהוא סיום ותשלום הגוף, וכתיב (דהי"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ ותרגם יונתן דאחיד בשמיא ובארעא, והכוונה על הצדיק הנקרא כל שהוא מיחד ומקשר השמים סוד ו' שבשם בארץ סוד ה' אחרונה בעת הרצון כברית הקושר ומיחד האדם בלויה שלו, אם כן הוא סיום הגוף וייחודו ועד שם הגיע הייחוד על הדרך והענין שכתבתי:
ותראה היבשה הוא כנסת ישראל. דע כי מדה זו אינה באחדות העליונים לפי שהיא כפי אמיתת עצמה אין לה גוון ודבר מעצמה כענין בכל אחת מהמדות העליונות לה וכמו שכתבתי, ולזה נקראת יבשה כפי עצמה, ולסוד זה אמרו חכמי האמת (עי' זוהר ח"א קכא, א) שאין לה אור מעצמה ולא שום גוון שיורה על עצמה עם שהיא ספירה ומדה והיא באצילות עם העליונים, ולסוד זה נקראת לבנת הספיר כמו שהספיר אין לו גוון מיוחד יורה על עצמו ועל אמיתתו ולזה הוכן לקבל כל הגוונים וכל התמונות, ואילו היה לו גוון מיוחד כפי עצמו כבר קבל צורה ולא יקבל שום גוון וצורה אחרת. כך המלכו"ת אין לו מעצמו גוון מיוחד יורה עליו, ולפיכך יקבל כל הגוונין והמראות העליונות, ואילו היה לו גוון ומאור מיוחד כפי עצמו לא יוכל לקבל גוון אחר כלל ובמה זה א"כ היה מכלל ייחוד העליונים ומתיחד עמהם, אבל ח"ו אלו היה בו גוון לעצמו יהיה רשות בפני עצמו, ולזה היתה הכוונה שלא יהיה בו שום גוון וכח מיוחד שיורה עליו ובזה יהיה מוכן לקבל כל הגוונים והכחות של מעלה לו ובזה והיה המשכן אחד:
וא"ת והרי אמרת שכל אחת מהעליונות לה יש לה גוון ואור מעצמה, ולפי שהיא גם כן כלולה ממה שבחברתה נשמעת לה ומתיחדת בה ולמה לא היה כן במדת המלכו"ת:
דע כי אילו היה כן לא היתה נשמעת ונפעלת כי אם מאותה מדה שהיא כלולה ממנה, ואין בזה הוראה שיש לה ייחוד עם כלם ושהיא נפעלת ומקבלת מהם ולא היה בזה ייחוד שלם. ואמנם הוצרכה מדה אחת תהיה מחוברת מכלם כח כללי לכלם שכל אחת יהיה לה שייכת ויחס עמה ממה שיש בה מכחה ובענין זה תתפעל ותקבל מכלם. ובזה תהיה קשר וייחוד כלם. ובזה יהיו כלם פועלים על ידה ויהיה יחודם שלם בה כי אין רשות לשום אחת לפעול כי אם על ידה ואילו היו פועלים על יד זולתה יהיה זה ח"ו קצוץ ופרוד, ולזה היה הרצון והחפץ שיהיה המלכות כח כללי מחובר מכלם. ולזה תמצא תמיד לחכמי האמת אומרים ומרגלא בפומיהו (עי' זוהר ח"א רלה, ב) שהמלכו"ת כלול מכלם, והכוונה להם ע"ה זה הסוד שביארתי:
ובספר התיקונין (תי' ד', יט, א) ז' ספירות כלילן בז' שמהן וכולהו כלילת לון ב"ת שב"ע י"ה חכמ"ה ובינ"ה. א' כ"ע וכלא כליל ב"ת שב"ע ולית ספירה מכלהו ספירות דיהא לה רשו לארקא ברכאן ולאשפעא לתתאין אלא בלתי בעל תכלית שב"ע בגין דאיהו קשורא דכלהו ספירות דאי ספירות הוו מריקין לבר מינה הוה פרודא ובגין דא לית רשו לארקא ספירא לשום אתר בר מינה לגבי תתאין ובגין דא איתמר בה (ירמיה ט, כב) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת. בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז, ג) דלית רשו לנביאה וחכימה למנדע לעילא שום ידיעה אלא בה. ובגינה אתמר (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים. ודוד בגינה אמר (תהילים קלב, יד) אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום ליי' איהי שלימו דאדם דייחודא שלימו דשמא קדישא שלימו דכל ספירה וספירה ע"כ. הנה התבאר כי כלם יש להם יחס ושייכות בה ושהיא כח כללי מחובר מכלם. ובגין דא לית רשו לארקא וכו' ואילו היה לה כח מיוחד מעצמה ולא היתה כלולה מכלם או אפי' מאחת מהם למה לא יהי להם רשות לארקא כו' אחר שאין להם יחס ולא ייחוד בה, אבל לפי שהיא כח כלם ואין לה גוון מיוחד בעצמה יורה עליה לזה לית רשו וכו' שהיה זה קצוץ:
והוסיף ביאור בזה לאמת ולגלות שהיא תמונת כל ודמות אדם העליון ושבה נראים כל הגוונים והמאורות העליונים, ואמר דלית רשו לנביאה וחכימא למנדע לעילא שום ידיעה אלא בה, כי לפי שהיא כלולה מכלם והיא תמונה לכלם וכל העליונים בה נרשמים ונחתמים בה השגת כל הנביאים ובה נבואתם וממנה יודעים בעליונים כל אחד כפי המדה שנשמתו אצולה ממנה לפי שבה נכללים כלם וכזו השגת החכמים בה. ואילו לא היתה כוללת כל המראות וההשגות להיות כח כללי מחובר מכלם ואין לה גוון ידוע ומיוחד לעצמה, הנה המשיג ויודע בה אינו משיג ויודע למעלה ממנה אם היה לה גוון מיוחד בפני עצמה, ולא היו המדות א"כ מתיחדות בהשגת הנביאים להיותה מכח כלם כמו שכן ראוי לאמותה. ולהורות עוד על אמיתת זה הוסיף ואמר ובגינה אתמר ומשה עלה אל האלהים, שהרצון בזה שלהיותה כלולה ומחוברת מכלם הנה בהשיגו ע"ה האלהים שהיא מדת המלכו"ת מיד ויקרא אליו יהו"ה שהוא ביתו ובו נראה ועלה למשה שהוא הבית שמשה נאמן בכולן, מה שאין כן בכל הנביאים זולתו, וזה לפי שהוא כלול ממנו ומיוחד בו וכל מראות זה השם המיוחד נגלים ונראים בהיכל זה ומתוכו. וזו היא הכוונה לדוד ע"ה באמרו אם אתן וגו' עד אמצא מקום ליהוה משכנות לאביר יעקב, שזה הבית הוא מקום שבו שוכן ונגלה ונראה בו השם המיוחד לפי שהוא כלול ממנו והוא משכנות לאביר יעקב. והוא שסיים איהו שלימו דאדם דייחודא, שאין האדם שלם אלא באשתו בסוד ויברך אותם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, ב) הרי שניהם נקראים אדם שלימו דשמא קדישא, שהרי ה' אחרונה שבשם שלימות השם וייחודו שלימו דכל ספירה וספירה להורות על מה שביארתי כי היא כלולה מכל אחת מהעליונות, ומה שיש בה כי היא תמונת כל אחת מהן ופועלת על ידה כי היא שליח כל אחת מהן ולפיכך נקראת על שמה ואין שום אחת מהן נשלמת אלא בה. לפי שאין לשום אחת רשות להשפיע ולפעול בתחתונים ולגמור פעולתה כי אם בה תחלה ומשם יפרד:
ולפיכך היא שלימות כל אחת בפרט ושלמות ואחדות כל האצילות בכלל להיותה כח כללי מחובר מכולם כמו שביארתי:
ובספר התיקונין (בהקדמה יא, ב) כד אתנטילת מכת"ר אתקריאת עטר"ת תפאר"ת. עטרה בריש כל צדיק תגא דספר תורה. ובגינה איתמר (אבות פ"ד מ"ה) ודישתמש בתגא חלף. כד אתנטילת מחכמ"ה עילאה דאיהי ראשית אתקריאת על שמה חכמ"ה. וכד אתנטילת מבינ"ה אתקריאת על שמה תבונ"ה. וכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב. דאתיהיבת מימינא הה"ד (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. כד אתנטילת מגבור"ה אתקריאת תורה שבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתניתין תורה שבע"פ מפי הגבורה נתנה. ותמן גבורים עומדים בפרץ ולא יכיל למיקם בה אלא גבור במלחמתה של תורה גבור ביצרו. וביומא תליתא נחיתת לעמודא דאמצעיתא על יד משה הה"ד (שמות יט, טז) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר בתרי לוחי אבנין נצ"ח והו"ד הה"ד (שם לב, טז) כתובים משני עבריהם וגו' ואינון תרי נביאי קשוט ומסטרא דעמודא דאמצעיתא אתקריאו נביאי האמת ושכינתא תורת אמת היתה בפיהו. ואתקריאת מראה הנבואה ורוח הקדש מסטרא דתרויהו וביום השביעי נתנה דא צדי"ק יסוד עולם. ובדרגא דילה מלכו"ת מליל עמהון והא אוקמוה ליה מלכים שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד רגע ובבת אחת וכלל בה כל העשרה ע"כ:
תן דעתך להבין זה המאמר הנכבד כי ממנו תוצאות חיים כוונת כל מה שכתבתי שמדת מלכו"ת כח כללי מחובר מכולם. וזה אמרו כד אתנטילת ולא אמר כד נטילת כלומר שבאה רשומה וחתומה בשם כל אחת מהעליונות בפרט ובכח כל מדה ומדה מהן וכחה אינו אלא כחן שאין לה כח מעצמה כי היא תמונת כל הספירות העליונות והיא פה לכולן, ולפיכך נקראת פי הגבורה והפה מוציא לפועל כל מה שבכח כל איברי הגוף לפי שהוא שוה לכולם וכלול מכולם. ולולא שהפה סוד המלכו"ת כלול מכולם והוא כח מחובר מהי' מלכים איך יתחברו ויתאחדו כולם לדבר בפה אחד ויכלול בו כל הי':
והשם המכונה למדת המלכו"ת הוא שם אדנ"י ולא מצד עצמה, כי אין לה שום שם יורה עליה אלא להעיד ולהגיד כי היא כח כללי מחובר מכולם. ולפיכך העלו לה שם זה המורה על אצילות מראש ועד סוף כי הא' יורה על שם אהי"ה והי' על שם יהו"ה. וד"ן יורה על נ"ד שמות מרובעים בצירוף יהו"ה והם עולים לחשבון יר"ו אותיות והם בדמיון נשמה ליר"ו אותיות שהם בויס"ע ויב"א וי"ט. ובתוך אלו הנ"ד שמות נכללים כל הדברים שבעולם ומהם המשכת הכח בכל הנמצאים. ולפי שמדה זו לה הממשלה על כל הנבראים וממנה מתפרנסים ומושכים כח וקיום והכל בכח ורשות זה השם המורה על כל האצילות שהיא כלולה ומחוברת מכח כולם לפיכך נקראת בשם זה המורה על כל זה:
ודע כי כמו שהיא נקראת בשמות העליונים לה לפי שהיא כח מחובר וכולל מכולן, כן נקראת בשם התחתונים והוא קשר וייחוד עליונים ותחתונים ולזה נקראת אמונה לפי שבה תלויה אמונה לפי שבה תלויה אמונת עליונים ותחתונים ובה נודעים ועילת העילות בה נגלה ונודע, ולפיכך היא אמונת ישראל להיותה כח כללי מחוברת מכל הספירות שהאמונה כולה תלויה בהם. ולפי שהיא כלולה מכולן ונושאת את שמותם נקראת אמונה:
ובספר התיקונין (ז"ח קג, ב) אבל כד עלת על כל עלאין ביניהו לית תמן נדות ולא רחוק ולא קצוץ ולא פרוד. ואיהו דקשר עשר ספירות פנימיים ועשר ספירות חיצוניים לגביהו. ובגין דאיהו מלגאו שוי אמונה דישראל בהון בההיא דהיא קשורא דכלהו פנימיים וחצוניים דהיא כלילא מעילאין ותתאין עד דלית סוף ותכלית, ובגין דא קרא לה אמונה דישראל דבה אשתמודעו עלאין ותתאין ועלת על כל עלאין ותתאין ע"כ:
שמענה ואתה דע לך. ובמה שכתבתי נשלמה הכוונה בשאלה זו ובה נשלמו כל העשרה שאלות ונסתם ונחתם זה החיבור הקטן בכמות וגדול באיכות:
ואני מאיר בן גבאי המחבר קראתיו דרך אמונה על שם האמונה הנזכרת להיות חבור זה דרך ושער אל האמונה העליונה השלימה אשר חוייב אל כל מאמין להאמין אשר בה תלוי השלמות והצלחת הנפש ותכלית הבריאה. וכענין סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב, יג) ודרשו רז"ל (ברכות ו, ב) כל העולם לא נברא אלא בשביל זה:
והרוצה לזכות באמונה זו צריך לבקש ולתור בחכמה לדעת ולהכיר את בראו, ואי איפשר לדעת אתו אם לא יהיה חכם בקי ומקובל אמיתי בכל מה שיכללהו החבור הקטן הזה:
ואחר שיקיף בכל זה ויחכם בו יתלהב לעבוד ולשמש את קונו, כי החכמה תדריכהו ותלמדהו לזה אחר שידע ויאמין כי הוא ברא התורה ונתנה לישראל. ושהחכמה היא נשמת התורה ובלתה אין דרך להבינה. ושהוא הנותן חכמה מפיו דעת ותבונה אין לשכל האדם יכולת ולא כח בה כי היא למעלה ממנו ולא תושג בחקירה כלל. ועל כל זה הזהיר משיח אלהי יעקב לשלמה בנו (דהי"א כח, ט) באמרו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, משמע שאי איפשר לעבדו אם לא תקדם לו הידיעה בו. ואי איפשר לדעת אתו אם לא מצד החכמה האמיתית היא חכמת הקבלה כידוע לבעליה הזוכים לה, כי מי שאינו יודע ומכיר נותן התורה והמצוה לקיימה לא ייראנו ולא יעשה מצותיו. והדרך לכל זה הוא דרך אמונה והוא החכם במה שיכללהו ספר זה ובלתו אי איפשר, וכמו שיתבאר כל זה לנכנס ומתחכם בדבר זה ובזה תלוי השלמות ותכלית הבריאה. והיא הכוונה בפסוק סוף דבר וגו' ופירושו סוף ותכלית כל דבר שבעבורו נברא הכל. דע כי הקב"ה נקרא כל להיותו צורה ודפוס כל הנבראים ויחסו בהם בכללם כיחס מושכל המלאכה אשר בנפש האומן העשוי במלאכה ההיא, ולזה הוא דפוס הנמצאות בכללם וסדרם וישרם. ואמרו נשמע לומר שאי איפשר להשיג ולדעת זה הדפוס אם לא מפי השמועה לא מצד החקירה, ולזה אמר נשמע לשון קבלה. אח"כ ביאר שזה הדפוס שבאה הקבלה בו הוא הנקרא אלהים ר"ל בעל הכחות כלם שהוא כלל הכל ובו היו כל הדברים בתכלית הפשיטות והאחדות. ואמר שמידיעת וקבלת השם הזה והאמונה בו יבא ליראה אתו שזה כולל מצות עשה ולשמור מצותיו שזה כולל מצות לא תעשה. ואמר ששני חלקי התורה אלו שבהם תשלום הרצון העליון הם כל האדם פי' עליון ותחתון. ומבקשי יי' יבינו כל. ובזה נשלמה הכוונה בזה הספר:
והיתה השלמתו יום שלישי שלשה ועשרים יום לחדש אדר ראשון שנת חמשת ומאתים ותשעים ותשעה לבריאת עולם:
ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
סוף הספר