ספר דרך אמונה· רבנו מאיר אבן גבאי
(ו):
ומה ששאלת למה אתן להם גבול ושעור וגשמות. דע כי הגבול הוא מצד הנבראים כמו שהודעתיך, כי לפי שהוצרכו הנבראים לבא בגבול ושעור מוגבל הוצרך שיהיה להם שרש זה למעלה, כי כבר ידעת כי אין סוף עם שהוא אין לו גבול ושעור האציל ממנו שרש הגבול למען הראות לכל באי עולם כי יש לו כח בגבול, ואלו לא המציא הגבול לא היינו יודעים שיש לו כח בגבול עם שהוא אינו מוגבל, ובזה נדע כי אין חוץ ממנו ויש לו כח בגבול מבלי גבול, ולפי שהוא שלם בלי חסרון המציא הגבול להגביל כל הנבראים בהגבלתו למען יוכלו להכיל אורו ותעצומו. והגבול הנמצא מאתו תחלה הוא אצילותו שהוא שרש לכל הבא בגבול. וכבר כתבתי שיש לו כח מכחו לפעול בהשלמה ובחסרון כפי צורך הנבראים ומדותיהם והתעוררותם שהם דברים מוגבלים ומשוערים, ובזה אנו מכירים שאין חוץ ממנו ושעם שהוא נעלה ומתעלם המציא הגבול לצורך הנבראים, והגבול ההוא מבלי גבול נאצל כי אין גבול למעלה מצד עלתם ורמז ההרהור הבא מאין סוף. ועם שכל הנתפס בהרהור ומחשבה הוא מוגבל הוא מצד הנבראים ולכך מדתן עשרה שאין להם סוף, כי מצד שהם באים מכח מי שאין לו סוף וגבול ושעור אין לכחם סוף וגבול, ומצד אשר הם משפיעים בהם שהם הנבראים בעלי שעור וגבול הוצרך שיהיה הכח ההוא מוגבל שאם לא כן לא יוכל המוגבל לסבול ולהכיל כח הבלתי מוגבל, נמצאת למד כי הגבול והשעור הנראה בהם הוא מצד הנבראים לא מצד מי שבאו מכחו. וממה שכתבתי בשאלות שקדמו יתבאר לך עוד הכרח מציאות הגבול והשעור בספירות והכל מצד הנבראים לא מצדו חלילה כמו שאכריח עוד זה:
שנינו בספר יצירה (פ"א מ"ה) עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף עומק ראשית עומק אחרית עומק טוב עומק רע כו'. לפי שיקשה כי מצד אחד יראה שיש להם מדה ושעור באמרו מדתן עשרה ומצד אחר יראה שאין להם שיעור וגבול ומדה באמרו שאין להם סוף, לזה אמר שיובן זה כפי הבחינות שיש להם ולא יקשה זה כלל יאמר כי הם עשרה כפי הערך שיש להם עם הנבראים מצד מה שהם מחודשים ומוגבלים הוצרכו מדות בעלי גבול ושעור כפי בחינתם ומדותיהם פעם לטוב פעם לרע. ולזה אמר מדתן לפי שהם מודדין לנבראים במדתם להשכירם או להענישם, אבל מצד שתופם וייחודם עם האין סוף אין להם סוף וגבול ושעור ומדה. וירצה מדתן עשרה כשלא תצרפם אל האין סוף כי אם בערך הנבראים. ואמר עומק ראשית בערך העולם שהוא מחודש ויש לו ראשית. ואמר עומק אחרית כמו שהורה שיש לו מחדש והוא בראו בראשית חכמ"ה, הורה שהאדון עצמו שחדשו יכול על העדרו ולכלותו ונשגב הוא לבדו אחר שממנו הוויתו. ועומק טוב ועומק רע כי מהאצילות הראשון והתחלת הרצון אף על פי שהוא בתכלית הפשיטות המציא מכח פשיטותו כל צרכי הנבראים דבר והפכו טוב ורע למדוד בהם אל האנשים כי הוא לא ישתנה כי השנוי הוא מצד המקבלים. עומק רום ועומק תחת. התחיל לחשוב מדות ששה קצוות שהם שרש הגבול והשעור לצורך הנבראים לא מצד עצמם מצד שהם בשתוף וייחוד בעלתם. וזה אמרו מדתן עשרה שאין להם סוף והמציא הגבול להורות שאין חוץ ממנו ושעם שאין לו גבול ושעור יכול על הגבול כמו שכתבתי. ובא ללמדך עוד כי אף על פי שנתן בהם שעור מספר עשרה אותו שעור אין לו סוף ולא תכלית לפי שמספר עשר כולל כל המספר:
והנה כל ההוים והנפסדים אשר אין להם סוף כולם מתגלגלים במספר עשרה וכלם נכללים במספר עשרה ולפיכך עשרה שאין להם סוף. ושני הפירושים אמתיים וממנו יתבאר לך כי אין השעור והגבול הנרמז בהם מצדם כי אם מצד הנבראים לקיומם כמו שכתבתי. וכבר ידעת כי הדברים נחלקים במוטבע במורגש במושכל בנעלם. והמוטבע מן המורגש והמורגש מן המושכל והמושכל מן הנעלם כי כח זה בזה. והנעלם אין לו סוף אם כן אפילו המושכל והמורגש והמוטבע אין לו סוף, ולפיכך אמר עשרה שאין להם סוף כי אי"ן סו"ף מתייחד בכולן וממנו הם משתלשלים והוא שוה בכולם ולפיכך מצדו אין להם סוף וגבול ושעור:
ולהעמידנו עוד על האמת במה שכתבתי שאין חוץ ממנו ושאין לו גבול, והמציא הגבול לצורך הנבראים להורות כחו שיש לו כח בגבול ושאין בו שנוי והוא יחיד בכולן, סיימה המשנה בספר יצירה ואמרה ואדון יחיד מושל בכולן ממעון שבתו עד עד. כי באמרה אדון רמזה שממנו הוייתם והוא יכול על כולם. ואמרה יחיד שהוא מתייחד בהם. ואמרה מושל בכולם עם שיש בהם דבר והפכו אמר שממנו יצא הכל והוא שוה בכל מושל בכולם בשוה באחדות פשוטה. ואמר ממעון שבתו עדי עד, להודיע שהגבול הנרמז ממעון קדשו שהוא כ"ע שהוא מעונו והוא במשל הגוף לנשמה. עדי עד שהיא העטר"ה סוד כנסת ישראל הנה עם שהוא בלתי מוגבל המציא זה הגבול מכחו להורות כי אין חוץ ממנו והגבול מבלי גבול מצדו אלא שהוצרך לצורך הנבראים שהם בגבול וכחם מוגבל כמו שכתבתי כבר:
ובספר התיקונין (קג, א) והמשכילים יזהירו (דגיאל יב, ג) מאן משכילים, אלין דאית בהו שכל למנדע למאריהו דאיהו עילה על כל עילין בשכינתא דאיתמר בה זה השער ליי' צדיקים יבאו בו (תהילים קיח, כ) שער בהפוך עשר כלילא מעשר ספירות למסטרא דילהון איהו גבול כגון ימא דאיתמר ביה אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה, כב) הכי איהי גבול ותחום לשמא דיהו"ה דאיהי רשות היחיד דתחומיה איהו שמונה אלפים אמה לכל סטרא ואינון יאהדונה"י ורשות איהו ליחיד דאיהו רחבו ארבעה וגבהו עשרה. איהי גבול לימא דאוריתא דאיהי אמא עילאה דגלגלוי דאשתכחו מן חכמ"ה דאיהו כ"ח מ"ה לא עברין מניה. אבל מסטרא דעילת העילות דלית לעילא מניה לית לה גבול מסטריה ולית לה תחום מסטריה ולא רשות עליה ולא בר מניה ולית לה מדה ושעור ע"כ:
וביאורו כי השכינה שער להכיר כבוד האין סוף שהוא עילת העילות והיא מבוא לדעת אותו ובלתה אי איפשר כי כל מבקש יי' יבא אל אהל מועד והבן. ואמר כי היא כלולה מעשר ספירות. ולפי שהם שרש הגבול כמו שכתבתי אמר שמצדם היא בגבול, ולפי שהיא קרובה לנבראים שהם בעלי שעור וגבול והיא להם כמו החול לים, כך היא גבול לשם יהו"ה שנכפלה בו ה"ה והיא שלמות השם הגדול לבל יתפשט יותר, כי גם הנבראים היו מתפשטים ולפיכך הוצרכה ה"ה לתחמו ולהגבילו ולהשלימו, וזהו סוד אמרם (חגיגה יב, א) אני אל שדי שאמרתי לעולמי די. הנה ביארו שנתן שעור לשמו בה' אחרונה להמציא ממנו נבראים מוגבלים ועולם מוגבל. ולפי שלא יובן חלילה שהיא לעצמה בשביל שהמשילה לחול והים והחול נכר הוא שהם דברים שונים, אמר כי לא נפרדה אבל היא רשות של יחיד שהוא יהו"ה שהרי ה' אחרונה מן השם ומכללו היא ובלתה אינו שם. נמצא שאינה זולתו ומכלל הייחוד היא. וביאר זה עוד באמרו דתחומיה שמונה אלפים אמה לכל סטרא ואינון יאהדונה"י, הנה גלה לנו ששני שמות אלו שהם יהו"ה אדנ"י נכללים באחד להורות על ייחודם והוא יאהדונה"י והם יה"ו ה', וכשהם בייחוד אחד נכללים בשם המיוחד יהו"ה והם שמונה אלפים לכל צד ועולים ל"ב כי היא לב השמים, וכלולה מל"ב נתיבות כי מחכמה נתפשטו הנתיבות לכל הצדדים ונשלם הייחוד. ואמר שהיא רשות ליחיד בפרט שהוא יהו"ה וזהו רחבו ארבעה אותיות וגבהו עשרה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואמר כי היא גם כן גבול לימא דאוריתא דאיהי אמה עילאה בינ"ה כוללת חמשים שערים שהם ים ונקראת מ"י מי ברה אלה, ומשם נמשכת תורה שבכתב ותורה שבע"פ סוד ו"ה, וגלי זה הים דאשתכחו מן חכמ"ה והם סוד הנתיבות והשערים כולם באו בבינ"ה שהוא הים מחכמ"ה כי הם שלמות התורה שהיא כלולה מל"ב נתיבות ומחמשים שערים. ואמר לא עברין מיג(י)ה שעד שם עד הגבול באו לא יעברו גבולם כענין עד פה תבא וגו' וכתיב (איוב לח, כא) חוק עולם ולא יעברנהו:
ולבאר שהגבול נרמז בה אינו כי אם לצורך הנבראים לא מצד המקור שנאצלו ממנו כי מצדו אין להם גבול ושעור אמר אבל מסטרא דעילת העילות דלית לעילא מניה לית לה גבול מסטריה ולית לה תחום מסטריה ולא רשות עליה ולא בר מניה. הנה הודיע שהמציא הגבול להורות שאין חוץ ממנו. וסיים ואמר ולית לה מדה ושעור כלומר מצדו כי הגבול הנרמז בהם לא היה כי אם לברא בו דברים מוגבלים כי בלתו לא יבראו ולא יתקיימו כי אין בבעלי גבול כח להכיל כח הבלתי מוגבל. ובמה שכתבתי בזה יש די והותר למה ששאלת למה אתן להם גבול ושעור:
ודע כי כל משוער בגבול יש לו גשמות וכל הנתפש בהרהור הלב קרוי גוף ואפילו הרוח. והספירות שרש הגבול ונתפשות בהרהור הלב. ועם כל זה אין הענין בהם חלילה כשאר הנתפשים בהרהור הלב אע"פ שהם דברים רוחניים, שהרי האצילות שהוא האלהות אין לצייר בו הרהור דמיון גשמות וגוף חלילה אפילו במחשבה והרהור, שהרי כתיב (דברים ד, טו) לא ראיתם כל תמונה עם שהגיעו למדרגת הנבואה ומופשטים היו ממחשבת גוף והרהור גשמות, וכתיב (ישעיה מ, יח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות ערכו לו, וכתובים רבים באו בתורה ובדברי הנביאים בהזהרת זה ושלא יביאו בדמיונם ובהרהורי לבם שיש גוף וגשמות חלילה, כי האומר כן חלילה עובד ע"ז וקוצץ נטיעות. ואם באו בתורה דברים מורים על הגשמות הנה הוצרכו ליכתב בלשון. ההוא לא להבין שיש שם גוף וגשמות חלילה אלא להורות על עניינים נעלמים מאד ממחשבת בני אדם אפילו מהמתחכמים שבהם, כתבתים בחיבורי הגדול בחלק הג' (פכ"ו) אשר קראתיו חלק התכלית, ואין בכאן מקום וצורך להאריך בהם כי יארך הדבור בהם מאד, ואין הכוונה בכאן כי אם לקצר, והרוצה לעמוד על עיקרן ואמתתן של דברים דברי הייחוד יעיין שם. ועם כל זה לא ראיתי לסגור השער בפניך מכל וכל, ולהועילך בקצת אשמיעך דברים בהם ישקוט וינוח לבך עד אשר תפרה ונחלת ואז תעמוד על ברורן של דברים בשלמות:
והם דברי המאור הקדוש ע"ה בספר התיקונין (תיקון ע' קל, א) וז"ל שם, ואית פקודין דתליין מגופא כענבין באתכלא. א"ל רבי אלעזר אבא והא לעילא אוקמוה דלית גוף ולית גויה. א"ל ברי בעלמא דאתי דאיהי אמא עילאה. אבל לתתא אית גופא בעלמא דין דאיהי שכינתא תתאה וגופא איהו אוריתא דמינה תליין כל פקודין ע"כ. ואתה עשה אזנך כאפרכסת ותן לב להבין בפירוש דבריו דברים שהם כבשונו של עולם בם יאורו עיניך, ומהם תעמוד על האמת בעסק התורה וקיום מצותיה ועבודת התפלה כי זה כל האדם:
דע להבין זה כי המאור הקדוש ע"ה אמר כי כל המצות נחלקות לאיברי האדם ועשה מן התורה דמיון גוף כגוף אדם, ואמר שיש מצות תלויות בראש ויש בעינים ויש באזנים וכן בשאר האיברים, וכשתשכיל בזה תמצא שהתורה כולה בגוף האדם, והיה זה כן לפי שבאה מאדם כמו שידעת ונתנה לאדם:
ולפיכך הוצרכה להתחלק באיברים לרמוז עליו ולזה קיומה תלוי בגוף אדם ובאיבריו, ולפיכך המקיים המצוה התלויה באבר זה מחזיק ומשלים האבר שהמצוה תלוי בו באיברי המרכבה, ולפיכך המקיים כל המצות הרי צלמו ודמותו שלם, והוא בדוגמת האדם העליון היושב על הכסא ובצלמו ושכינה שורה עליו שהרי השלים כל איבריו, וגופו נעשה כסא ומעון אל הדמות שהוא לעומתו. ומכאן תבין סוד עת לעשות ליי' (תהילים קיט, קכו). ומכאן תבין כי התורה יש לה נשמת חיים ולפיכך בקיומה מתנועעת לעשות פירות ופרי פירות והוא קיום הייעודים שבאו בה למקיימים אותה. וטעם זה כי העושה המצוה כתקנה ועל הכוונה הראויה, המצוה ההיא מתעוררת ועולה ומתקשרת עם דוגמתה למעלה בסוד הדמות שבאה ממנו, ולפיכך יש בה כח לקיים הייעוד ההוא הבא בה לעוסקים בה ומקיימים אותה כי רוח חיים בה, לפי זה חומר וצורה וגוף ונפש, קדושתה מרובה, וצריך לנהוג בה וכבוד ולעסוק בה בידים טהורות טהור, והמוסיף טהרה וקדושה כשעוסק בה ובמצותיה הרי הוא מוסיף בה מעלה וכבוד ובדוגמתה למעלה וקדושה וטהרה. וכן כשאדם עוסק בתורה אותם הדברים שהוא מוציא מפיו אם הם בכוונה ראויה עולים למעלה וחלים ומתקשרים עם דוגמתם שהרי תורה מתורה. וכן כשאדם מתפלל ומכוין בתפלתו הכוונה הראויה אותם הדברים עולים וחלים ומייחדים את השם הגדול באותיותיו. ולולי הדברים ההם והתיבות והאותיות יש בהם נשמה ורוח חיים לא היה מקום לשום דבר מזה. ודע כי נשמת התורה היא השכינה סוד ה' אחרונה והתורה לבושה, ומכאן תבין סוד כל מה שכתבתי למעלה בענין זה:
ובספר התיקונין (עי' זוהר ח"א כג, ב) אוריתא דבריאה איהי לבושה דשכינתא אם אדם לא הוה עתיד למיברי הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני, ובגין דא כל מאן דחב כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא והאי עונשא לאדם ע"כ. ודע כי הקבלה היא נשמתא דאוריתא, ולפיכך אין שלמות התורה אלא בה כמו שאין שלמות לגוף בלתי נשמה. והשכינה נקראת קבלה כי היא נשמת התורה והיא כגוף אליה. ובמה שכתבתי יתבאר לך מה שאמר המאור הקדוש ע"ה במאמר שכתבתי למעלה באמרו אית גופא בעלמא דין דאיהי שכינתא תתאה. וכבר ידעת כי העולם הבא ה' ראשונה והעולם הזה ה' אחרונה, אמר כי בעולם הזה יש גוף לא אמר כי העולם הזה הוא גוף ח"ו אלא יש לו גוף ואמר וגופא איהו אוריתא דמינה תליין כל הנה ביאר בפירוש כי התורה גוף והיא כנשמה אליה, וביאר הטעם דמינה תליין כל פקודין וכענין למעלה. ומכאן יתבאר למה בעולם גוף ובעה"ב אין גוף. והכלל העולה שם גוף וגשמות חלילה כי אם על הדרך שרמז המאור הקדוש ע"ה וכענין שכתבתי:
עוד יש דרך אחרת בזה והוא דק ואמיתי נגלה לעין הביאוהו בספר הזוהר (ח"א כ, א), והוא כי כל העולמות נתקנו כתיקון אדם שיש בו גוף ונפש, כי העולם של מטה הוא בדמות נרתק וגוף לשל מעלה לו, נמצא כי זה העליון בדמות גוף לשל מעלה ממנו והוא כדמות נשמה לשל מטה ממנו, וכענין זה כל העולמות עד עולם האצילות. ועולם האצילות כל אחת מהמדות כעין נרתק וגוף לשל מעלה ממנה וכעין נשמה לשל מטה ממנה וכן כולם, ולפיכך עולם האצילות הוא כדמות גוף לאין סוף והוא נשמה לו, ולפיכך נקרא בפי החכמים נשמה לשמות. ומכאן יתבאר לך כי אין שם גוף וגשמות חלילה אבל הענין הוא על הדרך שכתבתי. ובמה שכתבתי בזה נשלמה הכוונה בזאת השאלה: