אור ברסלב

ספר דרך אמונה· רבנו מאיר אבן גבאי

(ה):

(ד):

ומה ששאלת היאך נוכל לומר כי הוא אחד והמספר עשרה המתאחדים בו כו'. גם בזו אשמיעך תחלה דברי ה"ר עזריאל ז"ל, כבר הודעתיך כי האחד יסוד הדברים ואין כח מתחדש בהם אלא ממנו והוא יותר מהם וכל אחד יותר על חברו של מטה ממנו. וכח זה בזה כח הראשון כח כלם וכח כלם אינו אלא כח הראשון אע"פ שהאחד הוא יותר על כלם שאין בפרט אלא מה שבכלל. והמשל בזה הזיק והאש והשלהבת והגוונין שהם עיקר אחד אף על פי שהם משתנים בהתחלק חלקיהם ע"כ:

כבר הודעתיך כי הנקודה והיא י' נאצלה תחלה בעלת גבול ושעור לצורך הנבראים ונתפשטה לעשר ספירות כמספרה י'. הנה שכל הי' היו בה כמוסים וגנוזים. וכשנגלו ונאצלו ממנה הנה לא נתחדש בהם כח זולתי כחה כי היא יסודם ואין כחם אלא ממנה והיא יותר מהם כי היא קדמה להם ובה היו כלם כי היא כללם, ולפיכך כל שנאצלה ראשונה היא יותר על האחרת שלמטה ממנה מן הטעם עצמו, ואם כן כח זה בזה וכח הי' שהיא הראשונה הוא כח כלם, ולפי שנשארו קשורים בה בייחוד אחד לזה כח כלם הוא כח ראשון, ואין בפרט שהוא האצילות אלא מה שבכלל שהוא המאציל:

ולהורות על זה באה הי' מלובשת כך יוד לגלות על המאציל ומה שהאציל מכחו י' הוציא ו"ד והוא הוא אלא שנתגלה ונתרבה יותר אחר האצילות, אבל לא נפרדו שהרי ו"ד לחשבון י' והם היא והיא הם ו"ד יצאו מן י' וסודו ה' אות אחת למספר י' להורות על הנאצלים ממנה ו"ד ו' ששה קצוות ד' רגל רביעית דל"ת שבאחד וסוד הכל ה' והיא י' שיצאו כלם ממנה ונשארו בה בקשר וייחוד אח(ד). נמצא שהנאצל מורה על המאציל שהוא הוא ואין כחו אלא ממנו שכחו מתפשט בכלם ובזה ייחודם שלם:

ובספר הזוהר (ח"ג י, ב) אמרו בזה הלשון, ר' אבא אמר חמינא דהא שמא קדישא כלא הוא שלו' וכלא חד דאורחין מתפשטי' להאי סטר ולהאי סטר. י' דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין בגין דהא י' קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא וחד באמצעיתא ב(ג)ין דתלת קשרין אשתלשלו בה. חד קוצא לעילא דא הוא עילאה מכל עילאין לאחזאה כתר"א עילאה דהוא רישא דכל רישין והוא קאים על כלא. חד קוצא באמצעיתא דא הוא רישא אחרא בגין די' תלת רישין הוא וכל חד וחד רישא בלחודוי ועל דא קוצא דאמצעיתא דא הוא רישא אחרא דנפיק מקוצא דלעילא והוא רישא לכל שאר רישין לאתבנאה שמא קדישא ודא ריש סתימאה דכלא. ריש אחרא תתאה הוא רישא לאשקאה לגנתה והוא מבועה דמיין דכל נטיעאן אתשקיין מניה ודא הוא י' כתלת קשרין ועל דא שלשלת איקרי כהא שלשלא דאתקשר דא בדא וכלא חד:

תאנא בספרא דחנוך בשעתא דאחזיאו ליה רזין עילאין וחמא אילנא דגנתא דעדן אתחזיאו ליה חכמתא דא עילאה וחזא דכלהו עלמין מתקשרין דא בדא, ושאל לון על מה קיימין ואמרי ליה דעל י' קיימי כלהו ומניה אתבניאו ואשתלשלו וחמא דכלהו מזדעזעאן מדחילו די' ועל שמיה איקרון כלהו. וספרא דשלמא מלכא אמר מכוון די' בקטפורא דתלתא דכלילן בקוטפון דגופיה חד דחילו דכלא. חד סתים שבילין. חד נהר עמיקין. לבתר פרט באתוון ביתא בשכלוליה:

יו"ד הא בניינא דכלא ושלימו דשמא קדישא י' רישא דכלא אב דכלא. ו' דאוליד ונפק מניה ומניה אשתכח ד' בת מטרוניתא דכל זינין בידהא אשתכחו וטמירא בכלהו עלמין על הא נפקין ועאלין. תתאי מינה אתזנו. הא יו"ד שלימו דכלא ושמא קדישא אשתכלל ביה ואשתכח סתים בגויה. לבתר י' אפיק כלא ושלשל כלא בקשורא חד דא בדא והא אוקמיה בוצינא קדישא. י' אפיק ההוא נהר דכתיב ביה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כגוונא ה' וההוא נהר אפיק תרין בנין כמה דאיתמר ומניה אתזנו לבתר נפקין תרין וברתא אתזנת מבן דא ו' הא בן הא מלכא דשלמא כלא דיליה לבתר אישתכח ה' דאתזנת מן ו' והא אוקמוה אשתכח די' עיקרא ושרשא ושלימו דכלא, הה"ד (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית ע"כ:

ועם שהמאמר מבואר במה שכתבתי למעלה. עוד ראיתי לחדש בו קצת להועילך. שמא קדישא כלא הוא שלום וכו'. דע כי שלום הנחתו ומשמעו הוא הסכמה וקשר הדברים וייחודם והוא חוט המחרז ומחבר ואותיות השם הקדוש שכל ההויות כלולות בו הנה הוא מקשרם ומיחדם ולזה נקרא השם המיוחד וכמו שאמרו חז"ל (סוטה לח, א) שמי המיוחד לי ולזה נקרא שלום שנאמר (שופטים ה, כד) ויקרא לו י"י שלום ואמרו (ויק"ר ט, ט) שמו של הקב"ה שלום. והנה יסו"ד עולם בפרט נקרא שלום על שהוא מקשר הלויה שלו עם העליונים לו ומסכים בין הכל ומחברם בדמות הברית באדם שהוא מחבר ומייחד זכר ונקבה, ולזה נקרא בספר הזוהר (ח"ג לא, א) שלמא דביתא שלמא דמטרוניתא, והיינו דאמר רבי על מטיל שלום קא בכינא. הנה מבואר כי מלת שלום משמע קשר והסכמה וחבור וייחוד הדברים כלם:

ולפי שהשם קדוש ונורא מייחד כל ההוייות וכוללן כמו שידעת נקרא שלום ולזה אמר רבי אבא כלא הוא שלום וכלא חד:

ואמרו דאורחין מתפשטין להאי סטר ולהאי סטר. הכוונה על התפ שטות המחשבה לדברים הפכיים ימין ושמאל ושאר ההפוכים, אמר שכל זה שלמות והשם הנקרא שלום מייחד כל ההפוכים ובו והיו לאחדים, וזהו השלום וההסכמה שנמשך ממנו בהיותו כולל כל ההויות המתפשטים לדברים הפכיים ומייחדם ומסכים ביניהם ומשלימם:

י' דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין. בא לבאר התפשטות הנקודה שהיא י' שהיא נקודה שבאה בגבול מבלי גבול וכל הבא בגבול נגדר בעצם ובמקום ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברוחב וכן בעובי והם ט'. וביאר תחלה השלש הכוללים הכל שבאו בנקודה שהיא הי' ומהם נתפשטו השאר כלם עד תשלום השם המיוחד כמו שיבאר למטה, והכל חוזר אל המקור שהוא הי' שיצאו ממנו להורות שכח כלם אינו אלא כחה:

והקדים תחלה שהי' מקושרת כלומר נכללת בשלש קשרים שהיא אחת כוללת ג' כגון זה י' קוץ אחד למעלה וקוץ אחד למטה וקוץ אחד באמצע הרי ג' בגוף אחד. והם רמז לכח"ב שהם בייחוד אחד במאציל ומציאותן מספיק לכל השאר אלא שהוצרך אצילותן בפרט לצורך הבריאה ולצורך הנבראים כמו שכתבתי, וסיים ואמר ודא הוא י' בתלת קשרין. ועל דא שלשלת איקרי בהאי שלשלא דאתקשר דא בדא וכלא חד. שהרי השלשלת שלשה קשרים הוא וכמו שטבעות השלשלת קשורות ומחוברות זו בזו ונאחזות מן הטבעת הראשונה וממנה מציאותן שאלו נפרדה מהם אין להם מציאות כך בכל ההויות נקראו טבעות, וכמו שרמז המאור הקדוש ע"ה (ח"א לא, א) בפסוק (תרומה כה, כז) לעומת המסגרת תהיין הטבעות. והנה כולן משתלשלות ובאות מן הטבעות הגדולה היא הי' ובלעדה אין לשאר מציאות כי כחן אינו אלא כחה, ולפיכך בכחה מתקשרים ומתיחדים כלם ואליה שבים, וזה עצמו מתבאר ממה שכתוב בספר חנוך שמאות הי' נתבנו ונתאחדו כל העולמות ובו קיומם ולפיכך היא יראתם. ולפי שאין כחם אלא ממנו נקראים על שמו כי הוא קשר כלם, כי התחתונים דוגמת העליונים וכלם בייחודם מעידים על שהאחד המציאם ובו קיום כלם. ואמרו אתחזיאו ליה חכמתא דא היא חכמת האלהות שהוא האצילות והתפשטות המחשבה מאות י', ומזה נתגלה לו סוד הדברים כלם ועמד על האמת בבריאה וטעמה וסודה מה שאי איפשר בזולת חכמה זו. וממה שכתוב בספרא דשלמא מלכא חזוק לכל מה שאמר רבי אבא:

ואמרו לבתר פרט באתוון ביתא בשכלוליה יו"ד הא בניינא דכלא ושלימו דשמא קדישא. אמר כי מאות י' נשתכלל ונבנה הבית בית החכמה דכתיב בחכמה יבנה בית:

והחכמ"ה היא י' שבשם וכל האצילות נקרא בית. ויו"ד הוא הוא בניינא דכלא כמו שקדם ושלמות השם הקדוש כי מאות י' יצא ו"ד שהוא לחשבון י' ומורה עליו ובם נשלם כל השם, כי י' הוליד והוציא ו' שהם שש קצוות וד' שהיא הבת והיא המטרונית, שכל תכסיסי המלך שהו' ה"ו בידה שכל מה שבעליונים ובתחתונים נכלל בה וממנה באו וממנה נזונים, הרי יו"ד שלמות כל האצילות ושמא קדישא נכלל בו ואשתכח סתים בגויה. כי בו היה סתום וגנוז. לבתר י' הוציא ממנו ושלשל ממנו הכל בקשר אחד כל השלשלת שכל הטבעות קשורות יחד זה בזה. אחר כך פרט כל השם איך נמשך ויצא מאות י' ואמר י' אפיק ההוא נהר וכו' והוא ה' ראשונה שבשם והיא לחשבון י' להורות שממנה מציאותה, והם ו"ד שהזכיר למעלה אלא שחוברו ונעשה אות שני של שם והיא אות אחת. ונעשת כך להורות על מה שהאצילה שהם היא ממש ואין שם רבוי דברים שהכל שב אל המקור שהוא הי', והוא שנתפשטה הה' אחר שנעשת אות אחת ה' נתפשטה וחזרה ו"ד כי ממנה יצאה ו' שבשם סוד שש קצוות והוא הבן. אח"כ יצאה ד' שהיא ד' שבאחד והיא הבת. ואחר שהאצילתן חזרו פנים אל פנים כי מתחלה דו פרצופין ד"ו ו"ד ונתאחדו יחד והיו ה' והיא ה' אחרונה של שם להורות על המקום שיצאו ממנו בתמונתה ה' והיא י' בחשבון להעיד כי משם יצא הכל. נמצא שאות י' עיקר ושרש ושלמות כל הדברים כי ממנה הוייתם ובה קיומם וממנה כחם ואחדותם:

עוד שם (ח"ג י, ב) תנן עשרה שמות אשתכללו ונפקין מהאי י' דהיא עשיראה דאתוון וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא כד אתעבדת ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד וכלהו סתימין בי'. י' כליל לון י' אפיק לון האי אב לכלא אב לאבהן מניה נפקו מניה יתבין. ו"ד רמז לי' בחושבן אתוון י' כליל לון י' שלימו דכלא ו"ד דכר ונוקבא ד"ו קרינן לון תרין ועל דא אדם דו פרצופין אתברי ואינון פרצופין דכר ונוקבא הוו כגוונא דלעילא ו"ד ואינון ד"ו מתתא לעילא וכלא חד מלה. ע"כ:

הרי ביארו לך כי עשרה שמות יצאו מאות י' שהיא חכמ"ה, ולפיכך היו עשרה שמות ועשרה מאמרות ועשר דברות למספר י', וכל אלו הכניסתן כלומר האצילתן בההוא נהר סוד ה' ראשונה כד אתעבדת כלומר שנכללת מכולן וכולן סתימין בחד שהשם המיוחד כולל את כולן והוא ייחוד כלם. וכלהו סתימין בי' כי בה היו כמוסים וגנוזים עד עלות הרצון ונאצלו כלם בשלמות השם. האי אב לכלא י' שהיא חכמה אב כל השמות שבה היו בכח כמו שהבן בכח האב. אב לאבהן חס"ד גבור"ה תפאר"ת מניה נפקו. ולפי שלא יחשב חלילה באמרו נפקו שנפרדו, חזר ואמר ביה יתבין שנשארו באחדות ההוא כמו שהיו אלא שנתפשטה המחשבה בגלויין ואצילותן. ושאר דברי המאמר מבואר בדבריו הקודמים. הנה התבאר כי האחד יסוד כל הדברים כי בו היו וכחם אינו אלא מכחו כי הם בו כשלהבת בגחלת:

וכלל כל הדברים כי מאות י' יצא הכל על זה הדרך כי היו נקודה אחת ובה ג' מרחקים שהוא קוץ עליון דק וקוץ אחד למטה וקוץ אחד באמצע וכשתכה זה בזה ותכלול זה בזה הרי ט', נמצא שמהקוץ הדק העליון נאצלו שלשה ספירות ימיניות:

ומהאמצעי העב ושחור יותר שלשה שמאליים. ומן התחתון שהוא ממוזג ואמצעי בין השנים שלשה אמצעיים. ועד הנה הגיע האצילות שהוא על היסוד שהוא תשיעי והתשעה סוף המספר והעשירי חוזר אל האחד שהוא ראשית העשרות והוא מלכו"ת שהוא כח מחובר מכולן, והיא בזה שלמות האדם העליון והיא שלמות השם הגדול ובלתה אין שם ייחוד והיא י' בשם הראשונה שממנה נאצלו כלם והם יהו"ה אדנ"י, וכשתחברם הנה יהיו שם אחד מתחיל בי' ומסיים בי' יאהד"ונה"י להורות על הייחוד י' בראש וי' בסוף, כי אף על פי שהאצילתם לא נפרדה מהם שהרי היא בראשם להורות שהיא מקודם וממנה נאצלו והיא בסופם להורות כי נשארו בה מיוחדים ונכללים ממנה וכחה כח כלם וכח זה בזה וכח ראשון כח כולם וכח כולם אינו אלא כח ראשון ולזה היא תחלה וסוף:

ובספר יצירה (פ"א מ"ז) שנינו עשר ספירות בלי מה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת. ופי' הרמב"ן ז"ל אע"פ שהדברים נחלקים בחכמ"ה בתבונ"ה ובדע"ת אין הפרש ביניהם שהסוף קשור בהתחלה וההתחלה בסוף והאמצעי כלול מהם. סימן לדבר שלהבת וגחלת כד"א רשפי אש שלהבת י"ה כלומר שהכל מתיחד כלהב אש המתייחד בגוונים וכולן שוין בעיקר אח(ד) עכ"ד. והם הם דברי ה"ר עזריאל רבו שכתבתי למעלה המשל שהביא מהז(י)ק והאש ושלהבת והגוונין שהם עיקר אחד אף על פי שהם משתנים בהתחלק חלקיהם. ופירוש לפירושו כי אע"פ שהספירות נבדלות בשזו מדת רחמים וזו מדת הדין אין לצייר שום פרוד חלילה אבל הם כגווני הנר שהם יחד בשלהבת והשלהבת שהיא עיקרן אחת והגוונין נכרין בה זה אדום וזה שחור וזה תכלת וזה לבן והם אחד בשלהבת והכל יצא מעיקר אחד שהוא הגחלת. ובפרק אלו דברים (ברכות גב, ב) א"ל ב"ה לב"ש הרבה מאורות יש באור:

ופרש"י ז"ל הרבה מאורות שלהבת אדומה ושלהבת לבנה וירקרקת ע"כ. ואין שנוי השלהבת כלבן ואדום מצד עצמה כי אם מצד הפתילה שהיא נאחזת בה או העץ והיא גורמת שנוי השלהבת והבדל גווניה. כן האור והחשך הנזכרים באצילות אינו אלא מצד המקבלים שהם כדמיון הפתילה והעץ שהאור נאחז בה ומצדה באים כל השנויים, כן הבריות גורמים השנוי והכל כפי מה שמעוררים למטה במעשיהם כך מעוררים למעלה ואין בפועל שום שנוי חלילה דכתיב (מלאכי ג,ו) אני יי' לא שניתי:

ובספר הזוהר (ח"א לב, א) אור אפיק יום חשך אפיק לילה לבתר חבר לון כחדא והוו חד דכתיב (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה ויום איקרון חד, והאי דכתיב (שם ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך בזמן דגלותא. אמר ר' יצחק הכא דכורא באור והכא נוקבא בחשך לבתר אתחברן כחדא למהוי חד. במאי אתפרשאן לאשתמודע בין חשוכא ובין נהורא אתפרשאן דרגין ותרויהו (ב)חד הוו דהא לית נהורא אלא בחשוכא וחשוכא אלא בנהורא, ואף על גב דאינון חד אתפרשאן בגוונין ועם כל דא אינון חד דכתיב יום אחד ע"כ:

דע לפירושו כי אור וחשך הנזכר באצילות שניהם יצא ממקור אחד והוא האור שאין לו קצבה ונקרא חשך בערך הנבראים לפי שאין מחשבה תופסת בו כלל ואין עין שולטת בו והוא שנאמר בו ישת חשך סתרו שעם שהוא אור גדול חשך הוא בערך עילתו וממנו יצאו אור וחשך, והאור ההוא הוא שנגנז והוא הוציא מדת יום והחשך הוציא מדת לילה והם דו פרצופין, והוא אמרו כאן אור אפיק יום חשך אפיק לילה. ואמר שאח"כ חבר לון כחדא והוו חד והוא שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה ויום איקרון חד שהרי ממקור אחד יצאו שניהם, ולהורות עליו היו שניהם לאחד. ולפי שהוקשה לו על מה שהניח שהם בייחוד אחד והרי כתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך אם כן יש פרוד והבדל בין שניהם תרץ ואמר שזה ההבדל הוא בזמנא דגלותא שהארץ מרוחקת והאם בפשע בניה משולחת. ולפי שהוקשה לו א"כ שהם אחד למה היו עשרה מאמרות ובמה יובדלו, והם אמרו במאי אתפרשאן לאשתמודע בין חשוכא ובין נהורא תרץ ואמר אתפרשאן וכו' ותרויהו בחד וכו', כלומר שניהם אחת שהם דבר אחד ונחלקים לעשרה באופן זה דהא לית נהורא אלא בחשוכא, אין אור שלא יהיה מעורב בחשך ואין חשך שלא יהיה מעורב באור והרי זה ייחוד גמור בין אור וחשך ומצד זה הוצרכו להיות עשר ספירות והם כח אחד מיוחד:

והמשל בזה למען יאורו עיניך ותלך לבטח דרכך בענין הייחוד. הנה מדת החס"ד אינה חס"ד גמורה שקצת דין מעורב בה אלא שרובה חסד. וגבור"ה אינה דין גמור שקצת חסד מעורב בה אלא שרובה דין, ובענין זה יתייחדו חס"ד וגבור"ה מצד שיש לכל אחת ממדת חברתה. והראיה על הייחוד בזה שהוצרכה מדה אחת ממוז(ג)ת להיות ביניהם כלולה משניהם והיא תפארת, להורות שחס"ד וגבור"ה אינם שני הפכים אבל הם דבר אחד מיוחד, ובענין זה הוצרכה המחשבה להתפשט לעשר ספירות והם דבר אחד וכח אחד כמשל הנקודה שהבאתי למעלה. נמצא גלוי לעין שאין אור שלא יהיה בו חשך ואין חשך שלא יהיה בו אור והוא אמרו דהא לית נהורא אלא בחשוכא וכו':

ולפי שהוקשה לו א"כ שהכל דבר אחד אם כן במה זה יובדלו שניהם ותוכר ותורשם אחת מחברתה, ולפי דבריך אין שום הבדל ביניהם וראוי שיקרא בשם אחד למה אתה קורא עשרה. לזה תרץ ואמר אתפרשאן בגוונין מי לבן מי אדום מי תכלת והכל בעיקר אחד שהוא השלהבת ועם כל דא אינון חד דכתיב יום אחד. אמר זה שלא תקשה עוד ותאמר עדיין יש שנוי חלילה, אמר שאין השנוי מצד הגוונין כי הוצרכו לקיום השפלים כפי חלופם ושנוייהם כן הוצרך שרש לכל זה כשלהבת שהיא אחת והם הגוונין הלבן שבה למדוד בה להולכי תום, והאדום שבה למדוד בה להולכים הדרך לא טוב. ואם לא היה שרש למעלה כשלהבת לכל זה לא היה שכר ועונש ואין מקום לתורה ולמצות ואם כן אין לעולמות מציאות וקיום. ובהיות הגוונין נכרין בשלהבת כל אחת פועלת פעולתה ויש מקום לכל זה. ועם כל זה אין השנויין כי אם מצד המקבלים כמו שהוא מבואר וגלוי ממה שכתבתי והמשלתי, והוא שסיים ואמר כל דא אינון חד וכו' כלומר מצדם ואם יש שנוי הוא מצד המקבלים:

ובספר הזוהר (ח"ב סב, א) אמר רבי יוסי לא שני קב"ה נמוסי בר אינון חייבי עלמא שניין לון ומהפכי רחמי לדינא כמא דאיתמר ע"כ. הנה ג(י)לו על מה שכתבתי שאין שום שנוי מצדו ואין שנוי בחוקו יתברך אלא מצד שהרשעים עושים הרע בעיניו משנין חוק ומפירים ברית והופכים ללענה משפט:

ועוד בספר הזוהר (ח"ג ל, ע"ב) הכי שמענא חייביא מהפכי רחמי לדינא דלית לך כל אינון כתרין עילאין דמלכא קדישא דלא כלילן חד בחבריה ועל דא חייבי מהפכי רחמי לדינא ע"כ. הנה ביארו שמצד שהמדות כלולות זו בזו איפשר שלפעמים תהפך מדת הרחמים לדין ומדת הדין לרחמים, שאם היתה מדת החס"ד מיוחדת למדת רחמים בלי תערובת דין לא היה איפשר לה שתהפך למדת הדין. וכן גבור"ה אם היתה מיוחדת למדת הדין בלי תערובת רחמים לא היה איפשר לה שתהפך למדת רחמים והייחוד היה נפרד ואך חלק. וכשהיה הצדיק הולך בתומו ושומר תורה ומצות לא היה עושה רושם למעלה ולא היה במעשיו ייחוד השם הגדול ולא תשלם הכוונה בתורה ובמצות שבאו ונתנו לזה התכלית. וכן כשהיה הרשע משחית דרכיו לא היה ג"כ עושה רושם למעלה ולא ישולם כפי מעשיו, כי לא היה מקום לזה בהיות המדות כל אחת לעצמה ולא היה מקום לשכר ועונש. אבל בהיות המדות כלולות זו מזו יש מקום להשכיר ולהעניש כפי מה שמעורר במעשיו כי כן מעורר למעלה ועושה רושם בייחוד. כי הנה הצדיק במעשיו הטובים מגביר מדת הרחמים על הדין שבה והופכה כולה למדת רחמים, ומתוך כך הדין מסכים עם הרחמים להשכירו ולמדוד לו במדתו וכפי הרושם שעושה למעלה כך מודדין לו למטה. וכן הרשע במעשיו מגביר מדת הדין על הרחמים שבה והופכה כולה לדין ומתוך כך מסכים הרחמים עם הדין להענישו ולמדוד לו כמדתו וכפי הרושם שעושה למעלה כך מודדין לו למטה:

הרי התבאר כי בהיות המדות כלולות זו מזו הוא שרש לכל המפעלים ולכל הדברים שיעוררו התחתונים ומתוך זה יעוררו כך בעליונים ובזה יש מקום לתורה ולמצות ולשכר ועונש, והבן כל זה היטב ובו תעמוד על קרן אורה ויתגלו לך תעלומות חכמה:

ובאידרת נשא (ח"ג קמא, א) כללא דכל מלין עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כלא חד כלא הוא כלא הוי כלא יהא לא שניא לא אשתניא לא משתני כו', ואיתימא מה בין האי להאי כלא הוא במתקלא חדא אבל מכאן אתפרשאן ארחי ומכאן אשתכח דינא ומסטרא דילן הוו שניין דא מן דא ורזין אלין לא אתמסרו בר למחצדי חקלא קדישא וכתיב (תהילים כה, יד) סוד יי' ליראיו וגו' ע"כ:

זה המאמר עמוק מאד וצריך פירוש ארוך ואני ירא לשלוח בו יד. אבל מנגלהו יתבאר לך כל מה שכתבתי בענין השנויים שהם מצדנו לא מצדו חלילה:

והנני חותם תשובה זו בענין אחד מצאתיו לאחד מחכמי האמת (עי' פי' הראב"ד לס' יצירה פ"א מ"ג) וממנו יתבאר לך כי אין הרבים אלא מכח אחד. וז"ל ואמנם אמרו י' ספירות בלימה לפי שהכל באים מכח אח(ד) מעילת העילות וכתר עליון וחכמ"ה כמספר עשר אצבעות. אע"פ שיש בנבראים מי שאצבעותיו יתרים כד"א (ש"ב כא, כ) אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש, אין עיקרו אלא י' כי הוא כולל כל הקדושות וכל המספרים ולהיות אדם נעשה בצלם אלהים להיות למשכן לו שנאמר (איוב יט, כו) ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה. אם כן יש לך להבין מזה (ב)שם שה' אצבעות מימין וה' אצבעות משמאל כולם מתפצלים מן האמצע שהוא הלב כי הוא תחלת היצירה וממנו משתלחים האיברים לכל צד ליד ימין ושמאל כד"א וברית יחיד מכוונת באמצע ר"ל בלב כי הוא שרש לכל המתפצלים, כן בי' ספירות בלימה אף על פי שיראה התאצלותם לכח רבים אין הרבים אלא מכח אחד הגמור:

וכנגד זה תמצא שכל האצבעות חוזרים להיות לכף אחת בימין ולכף אחת בשמאל ושתי הכפות לב' זרועות וב' זרועות מתייחדות ללב, וכן ברגלים הנה האמצע ושרש ב' הרגלים מעידים על ייחוד עולם העליון ועל ייחוד עולם התחתון ע"כ:

תוכן העניינים

ספר דרך אמונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה