ספר דרך אמונה· רבנו מאיר אבן גבאי
(ג):
ומה ששאלת שאם יוכרח שיש ספירות במה יוכרח שהם י' ושהוא כח אחד. גם זאת כתבתיה והארכתי בחיבורי (ח"א פי"ג). ובכאן ראיתי לרוות בה הצמאה למשוטטים לבקש את דבר יי' עם שכבר כתבתי למעלה בזה מה שהיה בו די. ואמנם אוכיח ואכריח שהם י' ספירות לא פחות ולא יותר מן התורה ומן בריאת העולם הגדול. ומן האדם שהוא עולם קטן ושהם כח אחד ובאו מאחד ומיוחד. ואמנם מן התורה כי עיקרה עשר דברות כנגד עשר ספירות, ולפי שלא היה המנין נשלם בפחות מעשרה היו עשר הדברות לתורה ולזה הוצרכו עשר ספירות כדי שיהיו שרש ועיקר להם, כי בפחות לא תשלם הכוונה בתורה ולא תקרא תמימה. ושנינו בספר יצירה (פ"א מ"ג) עשר ספירות בלי מה מספר י' אצבעות חמש כנגד חמש כו' כלומר חמש ימיניות וחמש שמאליות, כן היו עשר עשר דברות חמש כנגד חמש חמשה בלוח זה וחמשה בלוח זה. והנה הדבור הראשון כנגד כ"ע כולל כל שאר הדברות כן כ"ע כולל כל המדות כי ממנו באו וכולן היו בחביון אין סוף והנה אלו ואלו באו מכח אחד. הנה היו עשר ספירות ועשר דברות וכולן מכח אחד אלה מכח דבור ראשון ואלו מכח ראש האצילות מכח אין סוף:
ובמכילתא (יתרו) את כל בדבור אחד מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. א"כ מה ת"ל אנכי יי' אלהיך, לא יהי' לך, מלמד שאמר הקב"ה בדבור אחד עשרת הדברות חזר ופירשן דבור דבור בפני עצמו ע"כ. הנה אלו כנגד אלו ואלו עדות וראיה על אלו עשרת הדברות על עשר ספירות והן על עשרת הדברות עשרה מול עשרה והם נחקקים מעשר ספירות שהן שרשיהן למעלה. והנה הדברות עשרה מול עשרה ויש בהם שנוי וחלוף אלו מאלו שיש מהן מן הימין ויש מן השמאל. ועם כל זה הנה היו במחשבה העליונה באחדות שוה וגמורה, ולהורות על זה אמרן בבת אחת בדבור אחד. ולפי שאין הבריות כחן סובל זה הכח העצום בלתי בעל תכלית חזר ופירשן כל אחד בפני עצמו כפי כח הבריות והשגתן. וא"כ מה שאמרן תחלה בדבור אחד להורות ולפרסם אחדותו וכי כלם באו מכח אחד, עם שכשפרטן היו עשרה בהכרח וזה לא מצדו יתברך כי כח אחד ודבור אחד היו כלם בשכלו. וגם כשאמרן הנה היו באחדות ההוא בלי שום שנוי ותמורה, אבל מצד הבריות שכחן מוגבל ואין שכלם מכיל ענין עצום כזה הוצרך לחזור ולפרטן אחד אחד בפני עצמו, כי באופן הראשון לא היה איפשר ולא היה מקום וענין לתורה ולא תשלם הכוונה בבריאה. ולהורות על כי מוצא עשר ספירות מוצא עשרת הדברות וכלן מכח אחד התחילו הדברות בא' וסיימו בך' והסמיך א"ך לחשבון אהי"ה. עוד באו בעשרת הדברות תר"ך אותיות למנין כת"ר, ובחלק הד' פל"ד מחבורי הגדול הארכתי בזה, ושם כתבתי כי הדבור הראשון כולל כל שאר הדברות, ומזה יתבאר כי הוצרכו להיות עשרה ושכלם כחם כח אחד להורות על דוגמתם סוד עשר ספירות שהם עשרה וכלם כח אחד, הרי הכרחתי והוכחתי מן התורה שהספירות הוכרח שיהיו עשרה וכולן כח אחד:
ומן בריאת העולם הגדול. כי נברא בעשרה מאמרות ונכללו כולן בפסוק בראשית ואח"כ חלק פרטי הבריאה במאמר מאמר בפני עצמו להורות שהן עשר והעשר כח אחד. ובמדרש (תגחומא ישן בראשית א) רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתוב במעשה של כל יום ויום ויהי כן. רבי נחמיה אומר ביום ראשון נברא כל העולם שכן כתוב תוצא הארץ דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית, משל למה הדבר דומה לאדם שזרע ששה שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם. דעת רבי יהודה כי כל כח נאצל ביומו ודוגמתו נברא ביום ההוא. והנה לדעתו ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ, כלומר ששה מיני אצילות הם מעשה שמים וארץ כל כח נאצל ביומו והם סוד שמים וארץ בהם נשלמו והם סוד הבריאה. ורבי נחמיה דקדק הענין יותר ואמר כי הכל נאצל בבת אחת מעיקר אחד ואח"כ כל אחת פעלה מאמר אחת בפרט עד תשלום עשרה מאמרות להורות שהמספר עשרה וכחן כח אחד:
ואמנם מן האדם שהוא עולם קטן מיצירתו יתבאר בבירור כי הספירות עשרה והם כח אחד. כי כבר ידעת כי האדם נעשה לדמות המרכבה העליונה בעבור יהיה גם הוא מרכבה למרכבה, וכבר הארכתי בזה בחבורי הגדול (ח"א פי"ז) וגם בספר תולעת יעקב (בסוד ברכת אשר יצר) כתבתי מזה. והנה הוא נתקן ונעשה לדמיון המרכבה בדמיון זה המוח והגלגלת והלשון כנגד שלשה ראשונות. הגדול"ה והגבור"ה משל לזרועות האדם והתפארת משל לגוף. והתפארת עולה עד עולם הלבן במשל חוט השדרה והנמשך מן המוח. נצ"ח והו"ד משל לשוקים. יסו"ד עולם משל לאבר המוליד ובו המילה י' זעירא והוא הלוקט הזרע מכל האיברים ומריק בלויה שלו ובההוא שלם באחדות שלמה כי היא שלמות אדם ושלמות השם דכתיב (בראשית ה, ב) ויקרא את שמם אדם וכתיב (שם ב, כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד. הנה יצירת האדם נרמזת בעשר ספירות. וכבר ידעת כי כל אלו החלקים באו מכח אחד. כי הנה הויית האדם באה מנקודה אחת והיא הטפה הזרעית הדומה לגולם י' בתחלת יצירתה, וטפה זו מתחלקת בכח האויר שבה לי' חלקים והם האיברים הפשוטים, ומאלה הפשוטים נתרככו כל שאר האיברים שבאדם ובהם הוא אדם שלם עולם קטן לדמות העולם הגדול, והוא מעיד על העולם ההוא הנעלם סוד עשר ספירות שהם עשרה ובאו מכח אחד. כי הנה מן הי' שהיא נקודה נתפשטו ונאצלו עשר ספירות כמו שאבאר עוד בס"ד, והם בדמיון האיברים הפשוטים שנתהוו באדם מן הטפה שהיא לדמות נקודה כמו שכתבתי. הרי הכרח גמור כי הספירות עשרה ובאו מכח אחד מיוחד:
עוד הכרח לזה ממה שכתב הר' עזריאל ז"ל מקבלת הרב ז"ל רבי יצחק סגיא נהור וז"ל, הוסיף השואל לשאול הכרחת שיש ספירות אבל במה תכריח שהם עשרה שהוא כח אחד:
תשובה כבר הודעתיך כי הספירות הם ראש ותחלה לכל הבא בגבול. וכל הבא בגבול נגדר בעצם ובמקום, שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם, ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברוחב וכן בעובי הם ט'. ולפי שאין העצם מתקיים בלי מקום ולא המקום בלי עצם שאין המקום אלא מכח העצם אין המספר שלם בעצם ובמקום בפחות מעשר ולכך נאמר י' ולא ט'. ולפי שאין אנו צריכים אלא להשלים המספר בעשר שהוא נגדר בעצם ובמקום נאמר י' ולא י"א. כי כמו שהג' עולים לט' כן הד' שהוא מקום אל הג' עולה לי"ו אך דינו בי' לרמוז שהמקום מכח העצם אינם אלא כח אח(ד), כי אין לפחות מן האחד כח ג' העולה לנו המתקיים בהקפו שהוא רביעי אל הג' שממנו כח י' ע"כ:
והענין כי האין סוף שהוא בבלי גבול ובלי תכלית האציל נקודה אחת בעלת גבול ושעור לצורך הנבראים וכמו שכתבתי:
והנקודה הזאת הואיל ובאה בגבול יש לה ראש תוך וסוף, וכל אחד מאלו הג' קצוות כלול מהג' כי בראש יש תוך וסוף וכן בתוך וכן בסוף, נמצא שבענין זה עולים הג' לט' כשנכה זה בזה והמקום הסובלם הרי עשרה וכלם באו מנקודה אחת נמצא כח אחד והמספר עשרה. והנקודה הזאת היא י' שכשם שהיא אחת ומספרה עשרה ולזה האצילה עשר ספירות כלומר נתפשטה למספר זה, והוא סוד האצילות הקדוש שהוא עשר ספירות הבא מכח אחד מיוחד. ולהורות על כי כל אחד מג' אלה כלול מהג' באה הקבלה בציור הספירות ג' גלגולים בכל גלגול ג' ספירות שהם ג' של ג' ג'. וכל גלגול ציורו לדמות סגול זולת שלש ראשונות שהם לדמות סגולתא נמצא ט' והכח הכללי המחובר מכולן הרי עשרה וכח אחד לכולן שהו' כח הי' שנאצלו ממנה, הרי לך הכרח גמור שהספירות עשרה וכחן כח אחד: