אור ברסלב

ספר דרך אמונה· רבנו מאיר אבן גבאי

(ב):

(א):

ומה ששאלת באיזה הכרח יוכרח שיש בו ספירות כו', עם שכבר הכרחתי זה והוכחתיו הוכחה אמתית בחבורי הגדול בחלק הא' אשר קראתי חלק הייחוד, עוד ראיתי לבארו פה באר היטב להרים מכשול מדרך השרידים יחידי סגולה אשר יי' קורא:

דע כי אילו לא היה אצילות הספירות מאין סוף אי איפשר להברא שום נברא עליון ותחתון, כי לא תצוייר בריאתם אם לא באמצעות הספירות, כי אין סוף אין לומר בו לא רצון ולא חפץ ולא כוונה ולא מחשבה ולא דבר שיראה ממנו שהוא מוגבל אע"פ שאין חוץ ממנו, ואי איפשר לעולם שיהיה נברא תחלה מאין סוף אם לא באמצעות אצילות עשר ספירות כמו שאוכיח זה בראיות:

והאצילות היה מוכרח להיות כן, כלומר שיהיה בו אצילות ימין ושמאל ואמצעי לתיקון הנבראים כפי חלופיהם. ועוד כי בזולת נבראים לא היה נכר כבוד האין סוף וייחודו ואלהותו. ולפי שכל זה היה מוכרח להגלות ולהודע חוייב בהכרח אצילות הספירות מאין סוף להמציא נמצאים באמצעותם כדי שיגלה ויראה כבודו וייחודו ואלהותו על נבראיו. ולזה הוצרכו עשרה מאמרות במעשה בראשית כנגד עשר ספירות שבזה המספר נכללו כל הבדלי הנבראים (ב)פי מה שעלה במחשבה הטהורה בשלמות הבריאה. ושנינו (אבות פ"ה מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם. ובדרך משא ומתן השיבו על שאלה זו וגלו סוד הכרח וחיוב אצילות הספירות אשר בלתי אצילותם לא תצוייר בריאה משום נברא, והוא אמרם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע כו' ולתת שכר כו'. וסוד הענין כי במאמר אחד היה יכול להבראות אלא שהיו הנבראים על תכונה אחת. והמשל בזה כי אם היה נאצל מאין סוף כח אחד ומדה אחת לבד, הנה חוייב כי מן הפשוט לא יצא כי אם פשוט בתכלית הפשיטות והיה צריך לברא הנבראים באמצעותו ויחוייב שיהיו הנבראים כפי אותה מדה ויהיו כלם פשוטים, וזהו במאמר אחד פשוט יכול להבראות ולא היה בזה הכרה בכבוד האין סוף, שהרי נבראו המלאכים פשוטים ואין השלמות וכבוד האין סוף נכר בהם בשלמות, כי אין כבודו נראה ונגלה כי אם על נבראים מחומר כלולים מכל הצדדים והדרכים. והוא אמרם להשיב על השאלה אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו' ולתת שכר טוב וכו', כלומר ראתה החכמה להמציא נמצאים כלולים משני דברים טוב ורע כי באמצעות זה יגלה ויראה כבודו ואלהותו, וזה לא יתכן להיות בריאה זו כלולה משני הדרכים האלה אם לא יהיה להם שרש למעלה משני הדרכים האלה. ולהיות זה מוכרח חוייב שיאצל אצילות נורא וקדוש יהיה בו שרש אלה ההבדלים וחלופי הדרכים לתיקון הנבראים לשלמות הבריאה כפי מה שעלה במחשבה הטהורה. וכל שכן שהיה צריך לתת מקום לתורה ולמצות ולעבודות כגון התפלות והקרבנות. והמתבונן בכל זה היטב יתבאר לו בלי שום ספק שאין מקום לכל זה בלתי אצילות הספירות. ולזה הוצרכו עשרה מאמרות בבריאת העולם ועשרת דברות לתורה כי אין שלמות בפחות מעשרה, ולפיכך היה האצילות בזה המספר אשר זה ג"כ יעיד יגיד על ייחוד האין סוף וכמו שיתבאר עוד בס"ד:

והנה זה מופת ראיה על הכרח אצילות הספירות. ואחר הקדמה זו הכללית אשר ממנה תעמוד על קרן האורה נבא אל הפרטים. ותחלה אעירך על מה שהתעוררו חכמי האמת בשאלה זו (ב)פי מה שקבלו איש מפי איש. מצינו לרב המקובל רבי עזריאל תשובת שאלה זו שקבל מפי הרב הגדול המקובל החסיד רבי יצחק סגי נהור ז"ל בן הראב"ד ז"ל שהיה שלישי לאליהו ז"ל, וז"ל הוסיף השואל לשאול באי זה הכרח תכריח שיש שם עשר ספירות, כי רצוני לומר שאין שם רק אי"ן סו"ף בלבד:

תשובה אין סוף הוא שלמות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלמותו. ואם תאמר שהגבול הנמצא ממנו תחלה היה העה"ז שהוא חסר מהשלמתו חסרת הכח שהוא ממנו, ולפי שאין לחסר שלמותו יש לנו לומ' בהכרח שהוא בגבול מבלי גבול, והגבול הנמצא ממנו תחלה הם הספירות שהם כח השלם וכח החסר כשהם מקבלים מהשפע הבא משלמותו הם כח שלם. ובהמנע השפע מהם יש בהם כח חסר ולכך יש להם כח לפעול בהשלמה ובחסרון, והשלמות והחסרון הם הדברים המבדילים בין דבר לדבר. ואם תאמר כי הוא בלבד כוון בבריאת עולמו מבלי הספירות, יש להשיב כי הכוונה מורה על חסרון המכוין. ואם תאמר שלא כוון בבריאתו, אם כן היתה הבריאה במקרה וכל דבר הבא במקרה אין לו סדר, ואנו רואים כי הנבראים יש להם סדר ועל סדר הם מתקיימים ועל סדר הם מתחדשים ועל סדר מתבטלים:

הסדר הזה שהם מתקיימים ומתבטלים בו הוא הנקרא ספירות שהם כח לכל מצוי הנגדר בגדר מספר. ולפי שהיה מציאות הנבראים באמצעות הספירות הם משתנים זה מזה ויש בהם רם ושפל ובינוני ואע"פ שכולם מעיקר אחד והכל מאין סוף שאין חוץ ממנו. וחכמי המחקר קראו כח הראשון שכל הפועל ושאר הדברים כחות משכילות ואמרו שהם עשרה, ומדרך המנהג אין מצוי שאינו נגדר במספר ואין מספר למעט מעשר. עכ"ד. ובכלל דברי דבריו:

ועל מה ששאלת באיזה דרך תכריח שיש שם ספירות. דע כי אין סוף אין לומר בו לא רצון ולא חפץ ולא כוונה ולא מחשבה ולא דבור ולא מעשה אף על פי שאין חוץ ממנו:

ואין לומר בו שום דבר שיראה ממנו שהוא מוגבל, כי כל מוגבל משתנה ואין אצלו לא שנוי ולא חדוש ולא חלוף, ואנו רואים מתוך הכתוב שהוא אוחז דרך גבול ויעל וירד ויבא וילך וידבר ויאמר וכל כיוצא בזה. ואם תאמר כל זה נאמר להשגת השכל, כבר ידעת כי השכל יש לו גבול אם כן כל הדברים הנמצאים בכתוב נאמרים על הגבול אע"פ שהגבול מבלי גבול, והגבול הזה הם הספירות וכל סדרי בראשית וסדרי המצות שהם על סדר הספירות מעידות על זה, וכ"ש סדרי הקרבנות שכתוב בהן (במדבר כח, ב) את קרבני לחמי לאישי זה יעיד שיש רחוק שהוא מתקרב מדבר לדבר עד שהוא מגיע לכח העליון, וכל זה לא יתכן בלתי ספירות וסדורן במורגש במוטבע במושכל, כי לשון עליה וירידה שהיא מדרך הטבע והריח תריח שכתוב בו (בראשית ח, כא) וירח יי' את ריח הניחח שהוא מדרך ההרגש והשגת החכמה שכתוב (קהלת ה, א) מי כהחכם שהוא מדרך השכל כל אלה יש להם גבול, ומה שאין לו גבול אין להגבילו ולהמשילו בכל אלה. וסדר הספירות שהוא גבול מבלי גבול נקרא בב"ר (ג, ז) סדר זמנים כמו שאמרו (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן והם נקראים סדר בראשית עכ"ד:

ואחר שעוררתיך על הדברים האלה דברי אלהים חיים עוד ראיתי לעוררך על קבלת המלאך הדובר אבי החכמה אשר האיר העולם בספרו הקדוש הוא המאור הקדוש רשב"י ע"ה, ומדבריו תעמוד על קרן האורה בהכרח אצילות הספירות. ותחלה אודיעך מה שבא בזה בספר רעיא מהימנא (זוהר ח"ב מב, ב) כתוב שם בזה הלשון, דאפילו האי תמונה לית ליה באתריה אלא כד נחית לאמלכא על בריין דיתפשט עליהו יתחזי לון לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דילהון והאי איהו וביד הנביאים אדמה (יהושע יב, יא), ובגין דא איהו יימא אף על גב דאנא אדמה לכו בדיוקניכו אל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ, כה), דהא קודם דברא דיוקנא וצייר ציורא הוה איהו יחידי בלא צורה ודמיון, ומאן דאשתמודעאן קודם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסיר למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באת י' ולא באת ה' ואפילו בשמא מפרש ולא בשום אות ונקודה בעלמא, והאי איהו כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד, טו) מכל אבר דאית ביה תמונה ודמיון. אבל בתר דעביד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עילאה נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא יהו"ה כדי דאשתמודעון ליה במדות דיליה קרא א"ל אלהי"ם שד"י צבא"ות ואהי"ה כדי דישתמודעון ליה בכל מדה ומדה איך אתנהיג עלמא בחסד בדינא כפום עובדי בני נשא דאם לא אתפשט נהוריה על כל בריין איך אתשמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו. ויי למאן דישוה ליה לשום מדה אפילו מאינון מדות דיליה כל שכן לבני אדם אשר בעפר יסודם דכלים ונפסדים. אלא דמיונא דיליה כפום שולטנותיה על ההיא מדה. ע"כ:

והריני מאיר עיניך בפירושו, כי באמרו דאפילו האי תמונה הכוונה על אותיות ההויה אותיות השם הגדול שאמר עליו (שם ע"א) ולית בריה דלא רשים בהאי שמא בגין לאשתמודעא למאן דברא ליה והאי איהו י' דיוקנא דרישא דכל בריה וכו'. אמר שאפילו זאת התמונה לית ליה באתריה שבמקומו אין שם שום תמונה ודמיון וצורה אפילו דמיון נקודה אחת כלל אלא כד נחית וכו', אבל כשרצה להגלות ולהראות מלכותו על הבריות כדי שיתפשט אורו ואלהותו עליהם וזה אי איפשר כי אם מדרך הנבואה היה נראה ונגלה עליהם לכל אחד כפי מראה וכו' כלומר כפי השגת כל אחד מהם ודמיון צורתם, וזה אמרו והאי איהו וביד הנביאים אדמה, וכל זה בערכם וכפי יחסם ודמיונם לא שיש במקומו דבר מכל זה חלילה, והוא אמרו ובגין דא איהו יימא אף על גב דאנא אדמה לכו וכו' אלא שהוכרח כן להראות אלהותו ומלכותו לבריות:

וביאר עוד זה באמרו אבל בתר דעביד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עילאה, פי' הכוונה על אצילות הספירות אשר נתקן על תכונת אדם היושב על הכסא כידוע לחכמי לב, והוא המרכבה העליונה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם נחית תמן הוא נגלה באצילותו והוא כנשמה לו. ולפי התפשטותו באצילותו נקרא בשם המורה על דיוקן האצילות ההוא והוא שם יהו"ה הכולל כל האצילות, כי אין סוף כפי עצמו אין לו שום שם כלל. וביאר הטעם שהוא נקרא בשם זה עם שאינו לו שם כפי עצמו כדי דאשתמודעון ליה במדות דיליה. הנה ביאר תכלית הביאור כי הוכרח אצילות הספירות כדי שבאמצעותו יגלה ויראה ייחוד ואלהות האין סוף כי בזולת זה לא היה היכרא בכבודו. והיותו נקרא בשם יהו"ה אחר אצילות הספירות הנכללים בזה השם, להורות באצילות הזה על מציאות והיותו ייחוד האין סוף, וכשפועל בהם נקרא בשם זה להורות על שהאציל מאורו כל המדות הנכללות בשם המיוחד הזה, והוא כולל שאר שמות הקדש המורים על המדות כל אחד כפי המדה שפועל בה ומנהיג בה העולם כפי הצורך וכפי מה שמעוררים יצורי מטה ובזה הוא נודע ומתפרסם בעולמו, ולה הוצרכו המדות להיותם בגוף ומלבוש לשמות אשר בהם מנהיג העולם אשר על ידם הוא נודע פעם בחס"ד פעם בדי"ן כפי המצטרך לפי מעשיהם, והוא אמרו לבאר כל זה כדי דאשתמודעון ליה במדות דיליה נקרא א"ל אלהי"ם שד"י צבאו"ת אהי"ה כדי דישתמודעון ליה בכל מדה ומדה וכו':

הנה גלה לנו בזה הכרח אצילות הספירות, כי בזולת זה לא היה נודע ונגלה אלהות האין סוף ויכלתו וייחודו, ובהאצילו מאורו הספירות נתפ שט ונגלה כל זה בעולם ואז נודע ונגלה. והוא שהוסיף לבאר באמרו דאם לא אתפשט נהוריה על כל בריין והוא אור ההנהגה באמצעות מדותיו איך אשתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו. הנה ביאר כי הסבה בכל זה הוא אצילות המדות:

אם כן עלה בידינו אמיתת הכרח ישות והיות הספירות:

ואמר עוד אלא דמיונא דיליה כו', חזר לבאר הדמיון במשל נאה ומתיחס. אמר כי אין לו שום דמיון חלילה ומה שנראה מן ההנהגה פעם כך ופעם כך לא כפי עצמו וערכו, כי אינו מוגבל ולא ישתנה כלל, אלא הוא כפי המדה שהוא מושל ומנהיג בה פעם א"ל כשמנהיג עולמו בחס"ד כפי מעשיהם. פעם אלהי"ם כשמנהיג עולמו בדין כפי מעשיהם, והכל לגלות אלהותו ולהודיע יכלתו בעולם. ולהודיע זה הוכרח אצילות הספירות מה שלא היה כן אם לא נאצלו, כי כבר הודעתיך כי אין סוף אין לומר בו שום דבר שישמע ממנו גבול או שנוי שהוא אינו גבול, כי כל מוגבל משתנה וכל הדברים המתנהגים בהם הנבראים מורים על הגבול ויש בהם שנוי, ולהעלות מן האין סוף כל גבול ושינוי והפוך צריך שיאצל מאורו דבר יהיה שרש לכל אלה הדברים מצד הנבראים שאי אפשר להם בזולת גבול ושינוי והפוך ושאר המקרים, ולזה הוכרח אצילות הספירות שיהיה באמצעותו מקום לכל זה. ובזה יש מקום לבריאת העולם ולמקריו וחלופיו וגם לתורה ולמצותיה כמו שכתבתי. והרי זה מופת חותך על הכרח שיש שם ספירות:

עוד כתוב שם עילת העילות עביד עשרה ספירות וקרא לכת"ר מקור אין סוף לנביעו דנהוריה ובגין דא קרא לגרמיה אין סוף ולית ליה דמות וצורה ותמן לית מנא למתפס ליה למנדע ביה ידיעה כלל ובגין דא כתיב (עי' חגיגה יא, א) במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. לבתר עבד מנא זעירא ודא י' ואתמלי מניה וקרא ל(י)ה מעין נובע חכמ"ה. לבתר עבד מנא רברבא וקרא לה ים וקרא לה בינ"ה והוא קרא ליה מבין ביה חכם מעצמו מבין מעצמו כי החכמ"ה לא אתקריאת מגרמה אלא על שם ההוא חכם דאמלי לה מנביעו דיליה. ואיהי לא אתקריאת בינה מגרמה אלא על שם ההו' מבין דאתמליא היא מניה דאם הוא אסתלק מינה אשתארת יבשה הה"ד (איוב יד, יא) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. לבתר והכהו לשבעה נחלים (ישעיה יא, טו) עבד לה שבעה מנין יקירין וקרא לון גדול"ה גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד מלכו"ת. וקרא גרמיה גדול בגדול"ה וחסיד. וגבור בגבור"ה ופאר בתפאר"ת ובנצח מארי נצחן קרביא ואיהו נצח נצחים. ובהו"ד קרא שמיה הוד יוצרנו. וביסו"ד קרא שמיה צדיק ויסוד כלא סמיך ביה כל מנין וכל עלמין ובמלכו"ת קרא שמיה מלך. ולו הגדול"ה והגבור"ה והתפאר"ת והנצ"ח וההו"ד כי כ"ל דאיהו צדיק ולו הממלכה דאיהו מלכו"ת כלא ברשותיה למחסר במנין ולאוספא בהון נביעו ולמחסר כפום רעותיה ביה לית עליה אלא אחרא דאוסיף ביה וגרע ביה ע"כ:

ולמען חפצתי צדקך אגיד לך תעלומות חכמה בפירושו וממנו תעמוד עוד על תשובת שאלתך ואועילך בו למקצת שאלות ג' וד':

אמר כי עילת העילות עביד עשרה ספירות אל תטעה באמרו עביד שמא ח"ו הספירות ברואות חלילה לאבי החכמה ע"ה להאמין כן, אבל הוציא האצילות בלשון עשיה כענין אשר עשה לנו הנפש הזאת (ירמיה לח, טז) והנפש אור אצול מהפנים הפנימיים. ועוד לקח לשון עשייה שהוא ענין תיקון לומר שנתקן האין סוף בהם לתיקון העולמות וצרכם וכמו שכתבתי ולפיכך האצילם מאורו. וקרא לכת"ר מקור אין סוף מכאן יתבאר לך כי הכתר אינו אין סוף כמו שטעו בזה רבים ונכבדים אבל הוא נאצל ממנו. ובגין דא קרא לגרמיה אין סוף הוא אשר דברתי אליכם כי האין סוף אין לו שם כפי עצמו שאפי' שם אין סוף אין ליחסו לו על האמת, אבל כשהאציל אצילותו נקרא על שמו וכל השמות מושאלים לו כשפועל בהם, וכפי המדה שפועל בה כך נקרא באותה שעה, וכמו שאמרו חז"ל בואלה שמות רבה לפי מעשי אני נקרא וכמו שכתבתי בחבורי הגדול (פ"ג, ו), ואם כן אין סוף הוא כנוי לכ"ע אלא שהושאל לעילתו מצדו:

ולית ליה דמות וצורה, כלומר לכ"ע ומהתעלמותו ראיה על התעלמות עילתו ואין ביניהם אלא שזה עילה וזה עלול, והוצרך כן להעיד על מעלת העילה יתברך שאין שום דבר ושם תופס בו כלל ואין במקומו שום דמות וצורה כלל חלילה וכמו שביאר לעיל תכלית הביאור:

ותמן לית מנא למתפס ליה, ר"ל שמצד אצילות כ"ע עדיין אין היכרא במעלת האין סוף להתעלמותו והוא אמרו למנדע ליה ידיעה כלל ובגין דא כתיב במופלא ממך כו', ואין שם כלי עדיין בו יוכר ויודע כי האצילות הראשון מופלא ומכוסה בתכלית כי הוא אור שאינו נתפס ואם הוא כן כל שכן עילתו:

לבתר עבד מנא זעירא ודא י' היא החכמ"ה והיא גדולה שאין לה חקר ועליה נאמר (איוב כח, כא) ונעלמה מעיני כל חי. ולדקותה והעלמה אמר בה מנא זעירא כלומר למיעוט השגתה ואין אות שתורה עליה לדקותה יותר קטנה מאות י' שבשם. והנה נמשך האצילות מהמופלא אל הנעלם ועדיין הוא בתכלית ההעלם ואין הכוונה עדיין נשלמת בהעלם כזה כי אם מצד האין סוף להורות על תכלית פליאתו והעלמו, אבל לצורך הנבראים אין להם בהם סמך וקשר כלל ולא תפיסה לבריאתם כפי ערכם והבדלם וחילופיהם והשינוי המתחדש בהם. וכבר כתבתי כי כל זה והדומה צריך שיהיה לו שרש למעלה ובאופן אחר לא יתקשרו התחתונים בעליונים ולא תתפשט בהם ההשגחה והידיעה פעם לטוב פעם לרע כפי מעשיהם, ולזה הוצרך אצילות אחר יותר נגלה ונרגש בו יהיה מקום לכל זה, ר"ל שיהיה מקור ימשכו ממנו מדות יהיה בהם די ושלמות ושרש לכל הנבראים. ולזה אמר ל(ב)תר עבד מנא רברבא וקרא לה ים וקרא לה בינ"ה. הנה כי עם שהיא עמוקה ודקה בתכלית בערך הקודמים לה היא רברבא כערך י' עם ה'. והיא ה' ראשונה שבשם וממנה התחלת ההיפוכים. הלא תראה הי' גוף אחד מיוחד בלתי מתפרד, אבל ה' עם שהיא מעידה במספרה ומורה על המקור שיצאה ממנו הנה היא מורכבת משלשה ווי"ן וחוברו בה השניה בגוף אחד שהוא ד' להורות על ייחוד הקודמים בה, ונפרדה בה הו' האחת להורות עליה שהיא ר"ל בינה בין הגלוי וההעלם, ובזה היא סבת ההיפוכים כלם וממנה נאצלו והם שאר המדות הכלולות ממנה בפנים ואחור כמו שידעת, ולפיכך נרשמה באות ה' שהיא ד"ו להורות על מה שהאצילה שהם הששה קצוות כמנין ו' ועל האחרונה שהיא ד' כמו שידעת:

כי החכמ"ה איהי לא אתקריאת מגרמה אלא על שם ההוא חכם דאמלי לה מנביעו דיליה. תן לבך ועיני שכלך אם הם מאוכלי שולחנך ותבין מזה פנה גדולה בייחוד הנעלם, כי אם נאצלו המדות לא נפרדו אבל נשארו במאציל בייחוד גמור ולקח המשל בחכמ"ה ובינ"ה, כי הראשונה ידוע הוא ואמר שאם נקראת חכמ"ה ובינ"ה לא מצד עצמם חלילה כי היה נראה בזה שהם נפרדות והם רשות לעצמם, אבל נקראו כן על שם שנשארו מיוחדות בחכם מעצמו ומבין מעצמו וממנו נשאו שם זה מצד המלאם ממנו להיותם בייחוד גמור בו, והביא על זה מופת גמור וראיה ברורה באמרו דאם הוא אסתלק מינה אשתארת יבשה. ואלו היתה נקראת כן מעצמה מה יתן לה ומה יוסיף הסתלקותו ממנה, אבל זה מעיד שאינה מעצמה כלום כי אם מצד המאציל שנשארה בו שעם שנאצלה לא נפרדה, ולפיכך תקרא חכמה מצד החכם שהיא מתמלאת ממנו וכן בינ"ה, ונמצאת למד כי הם בו והוא בהם בייחוד אמיתי כי הוא החכמה והוא התבונה והוא הדעת ואינן זולת עצמו וגם לא זו זולת זו לא כמו שהם בנבראים כי הם זולת החכמה והתבונה והם זולתם ובלתם, והוא אמרו כאן חכם מעצמו מבין מעצמו כלומר שהם עצמו ואינן דבר חוץ ממנו. וכמו שבהיותם המדות והספירות בחביון אין סוף היו באחדות ובהשואה גמורה בתכלית מה שאיפשר, כן אחר שהאצילם מאורו נשארו בו באחדות ההוא עצמו ולא היה בזה כי אם גלוי מה שהיה נסתר וכמוס בחביון אין סוף ואין בו שום חדוש ושינוי ויציאה מן הכח אל הפועל כמו שאבאר עוד בס"ד. וממה שכתבתי (ב)זה יתבאר למשכיל כי הספירות הם עצם האלהות וכבר הכרחתי והוכחתי זה בחיבורי הגדול:

ואחר הדברים והאמת האלה תפול בכאן קושיא חזקה, שאם כן שהם עצם האלהות איך אמר דאם הוא אסתלק מינה והיא עצמו והוא היא ואיך יצוייר שהדבר יסתלק מעצמוה ויש להשיב בזה שאין באמרו דאם הוא אסתלק משמעות שום סלוק ופרוד חלילה, כי לא אמר אלא דאם וידוע כי אין בזה הלשון חיוב סלוק. ואמר זה להעיר על מה שכתבתי למעלה שאינה דבר לעצמה חלילה כי היא ברשות המאציל והיא הוא לא זולת זה:

עוד ראיתי להועילך בסוד זה הענין בטעם עמוק אמיתי למען תלך לבטח דרכך:

דע כי הסלוק או החנות והחבור הוא נאמר בערך הנבראים כפי התעוררותם לטוב או לרע כן מעוררים למעלה. וזה כי כשפועלים פעולות החסד הנה מעוררים המדה ההיא ונותנים לה מקום וכביכול מוסיפים בה כח לפעול פעולות החסד בעולם כפי התעוררותם, וזה סוד באלהים נעשה חיל (תהילים ס, יד) והרי זה מורה ייחוד וחבור הנשמה הטהורה יתברך בכחותיו. וכן כשהבריות מתגברים על יצרם וכובשים אותו לעשות רצון קונם הנה מעוררים המדה ההיא נותנים לה מקום וכביכול מוסיפים בה כח לפעול פעולות הגבורה בעולם כפי התעוררותם. וכשהבריות מעוררים פעולות מגונות ועוברים על רצון קונם כביכול מחלישים הכחות ההם ומסלקים אותם מלפעול פעולותיהם, כי כפי התעוררות למטה מתעורר למעלה וזה סוד צור ילדך תשי (דברים לב, יח). ואין הנשמה פועלת בכחותיה הפעולות המתחייבות ל(ב)ל כח מכחותיה, וזה משל הסלוק והפרוד לא שיש שם דבר מזה חלילה כי הנשמה כחותיה אדוקים בה והם עצם הנשמה ואיך יסתלק הדבר מעצמו, זה לא יצוייר בשום פנים אם לא שהענין הוא כמו שהמשלתי והוא האמת בעצמו:

אמר עוד והכהו לז' נחלים עבד ליה ז' מנין כו'. כי בג' ראשונות להתעלמותם ודקותם לא היה לנבראים התבוננות וקיום בהם, אבל הוצרכו בהכרח להעיד על התעלמות מופלא המופלא ועל ייחודו ולהשלים הכוונה באחרונות לתשלום עשר ספירות, כי כל שלשה שהיה מאציל ראשונה מאורו היו בהכרח בתכלית ההעלם ולטעם הנזכר, ולכן אין להשיב למה נאצלו אלו ומהבנין ולמטה צורך העולם והנבראים:

ודקדק אמרו עבד ליה כי כל פעל יי' למענהו (משלי טז, ד) ודרשו רז"ל (ילקו"ש שם תתקגז) לקלוסו דבר אחר לעדותו, וכמו שכתבתי עניינו בחיבורי הגדול (ח"א פ"י), וכביכול לו לצרכו כי לולא אצילותו לא היה ניכר ייחודו ואלהותו. וביאר צורך וחיוב זה באמרו וקרא גרמיה גדול בגדולה וחסיד וגבור בגבורה וכו'. הרי ביאר שעם שכפי עצמו אין לו שום שם שיורה עליו למעלתו ולהעלמו וכ"ש שום כנוי, הנה לצורך הנבראים ולקיומם וכדי שיכירו כבודו האציל האצילות למען יהיה לו מקום וכלי להתלבש בו לפעול באמצעותו בנבראים כפי התעוררות פעולותיהם, וכל זה אין מחייב רבוי בעצמו חלילה לפי שהוא בהם והם בו בייחוד שוה אמיתי ואינן דבר נוסף על העצם ולפיכך הותר לנו לתארו בהם, וכבר הארכתי בזה בחיבורי יעויין שם. ובמה שפירשתי נשלמה הכוונה במאמר הקדוש הזה ועלה בידינו כהוגן:

ובספר התיקונין (בהקדמה יז, א) פתח אליהו ואמר רבון עלמין דאנת חד הוא ולא בחושבן. אנת הוא עילאה על כל עילאין סתים על כל סתימין. לית מחשבה תפסה בך כלל. אנת הוא דאפיקת י' תיקונין וקרית לון י' ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין (ד)לא אתגליין ועלמין דאתגליין ובהון אתכסיית מן בני נשא. ואנת הוא דקשיר ומייחד לון ובגין דאנת מלגאו מאן דאפריש חד מחבריה מאלין י' ספירו' אתחשיב ליה כאלו אפריש בך ע"כ:

הנה ביאר כי לפי שאין מחשבה תופסת בעילות העילות ואין לומר עליו לא יש ולא אין הוציא מאורו י' תיקונין ונקראו תיקונין לפי שהם תיקון לו להורות ייחודו ואלהותו וקראן י' ספירות ועוד הוכרח אצילותן לאנהגא בהון כל העולמות מה שלא היה איפשר בלתי אצילותן שיבראו העולמות ולא הנהגתן. ואמר ובהון אתכסיית וכו' כי אחר אצילות י' ספירות נעלם ונתכסה מבני נשא, כי לא בא עליו שום רמז בתורה ולא בדברי החכמים ולא יושג כלל, כי כבר אמר עליו שהוא סתים מכל סתימין ולית מחשבה תפסה ביה כלל, ולא נודע כלל כי אם מצד אצילותו שמגלה אלהותו וייחודו, כדמיון הנשמה שאינה נשגת כלל כי אם באמצעות הגוף ואמר שהוא קושרם ומייחדם. ולפי שלא יחשב חלילה שהם דבר זולתו או הוא זולתם, אמר ובגין דאנת מלגאו מאן דאפריש כו', להודיע ולגלות שהוא להם כנשמה לגוף, וכמו שהמפריש אבר מחבירו הרי כאלו מפריש בנשמה עצמה שהרי היא מרגשת בפירוד וכאב האבר הנפרד וכל השאר נכאבים וחולים וכאילו נתפרדה חבילה, ועוד שמסלק הנשמה והחיות מן האבר ההוא שהרי היא קשר וייחוד כל איברי הגוף. כן המשל בכאן כי מאן דאפריש חד מחבריה מאלין י' ספירות אתחשיב ליה כאילו אפריש ביה שהוא נשמה לנשמה, והמפריש בזו מפריש בזו כי הוא ייחודם והם ייחודו והיו לאחדים. מזה המאמר יתבאר הכרח שיש שם ספירות וחיוב אצילותן:

ומעתה כוף אזנך ושמע דברי המאור הקדוש ע"ה בפרשת בראשית (טו, א) אמר ז"ל, זוהר סתימא בטש אוירא דיליה מטי ולא מטי בהאי נקודה וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקריה לתושבחתי' תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין ורזא דא זרע קדש מצבתה ע"כ. אמר כי זוהר סתימא הוא הסתום מכל, בטש אוירא דיליה סוד אויר הקדמון ונגע לא נגע בהאי נקודה היא ראשית חכמה שנאצלה מן האויר י' שבאויר, וכדין אתפשט האי ראשית והאצילה לה היכלא ליקריה לתושבחתיה דהאי זוהר שהוא כלי וסבה לפרסם כבודו ושבחו. ומה שקראו היכל שבו שוכנים ר"ל נסתרים ונעלמים הראשונים ובערך דקותם ומיעוט וקוטן השגתם נקראת בינ"ה היכל. ואמר דתמן זרע זרעא הוא משל שקבלה ונכללה אצילו השאר וממנה נאצלו כל שאר המאורות כמו שקבלתם מחכמ"ה וילדה והוציאה הזרע ההוא לאור ועשה פרי, ואמר שזה היה לתועלתא דעלמין. הנה ביאר בפירוש כי הוכרח אצילות הספירות לעזר ולהועיל לבריאת העולמות וקיומן וזולתם לא היה מקום וכלי לזה כלל:

עוד אמר באידרת נשא (ח"ג קלב, א) ז"ל, תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא דקדישין לא אתתקן בהדין תיקונין לא אשתכחו עילאין ותתאין וכלא הואי כלא הואי ע"כ. והוא מבואר וממנו תקח הכרח חזק ונאמן לאצילות הספירות:

עוד אמר בפרשת בראשית (ח"א כט, א) ואתה תן לב ודעת להבין כי הכל הולך אחר החתום. אמר שם ז"ל, כתיב (שה"ש ג, ט) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון דא תיקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה, דעד לא ברא הקב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד ולא קיימא מלה בר הוא הוא בלחודוי עד דסליק בזיהרא דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא למיברי עלמא והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא דזיהרא עילאה דמחשבה וברא עלמא ואפיק אילנין ארזין עילאין רברבנין מההוא זיוא עילאה ושוי רתיכוי על כ"ב אתוון רשימין אתגליפו בעשר אמירן ואתישבו הה"ד מעצי הלבנון וכתיב (תהילים קד, טז) ארזי לבנון אשר נטע. עשה לו לגרמיה לו לתיקוניה לו לאחזאה דאיהו חד ושמיה חד כד"א (שם פג, יט) וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגומ' ע"כ:

עם שכבר פירשתי זה המאמר בחיבורי הגדול (ח"א פי"ד) אפרשהו עוד כאן לשלימות הענין, ולמען אכריח ואוכיח עוד בו שיש שם ספירות. אמר שהאפריון האמור בשיר המקודש הוא תיקון שנתקן בו עלמא תתאה היא הכלה הכלולה מעלמא עילאה, כי מזיו המאורות העליונות לה שהוא תיקון עלמא עילאה נבראו בדוגמתן למטה ממנה והם מרכבותיה והיכלותיה והם תיקוניה, ואמר שקודם אלו הב' תיקונין ר"ל קודם האצילות והבריאה היה הוא ר"ל האין סוף ושמו סתום וגנוז בו, והוא רמז שכ"ע שהוא שמו שהאצילות גנז בו שהוא סוד השם הגדול והשם הקטן היה הכל בחביון אין סוף והוה חד באחדות שוה וגמורה ולא קימא מלה בר הוא הוא בלחודוי. וכפל הוא הוא לומר שהוא מספיק בהיותו בעצמו ולא היה שם אז שום דבר זולתו, והוא אמרו ולא קיימא מלה בר הוא כו' עד דסליק בזיהרא דמחשבה, שנפשו ורצונו אותה לברא נבראים לפרסם כבודו ואלהותו וייחודו. וקודם שהאציל אצילותו רצה להודיע לבאים אח"כ העומדים בסודו הכרח וחיוב האצילות וכי לא היה איפשר בריאת העולמות וקיומן כי אם באמצעותו, ולגלות זה העיקר אמר שהיה רושם ובונה במחשבה וראה שלא היה איפשר להתקיים בהיות הבריאה נמשכת תחלה מאין סוף בלא אמצעות אור נאצל מיוחד יהיה בו מקום ושרש לכל מה שעלה במחשבה לברא וכענין שכבר כתבתי, וכשראה כך במחשבתו הטהורה אתעטף בעטופא וכו' כענין עוטה אור כשלמה (תהילים קד, ב) והיא ראשית חכמה, ולמיברי עלמא הוצרך קודם להאציל האצילות העולם מההיא עטופא שהוא סוד הלבנון והוא אמרו ואפיק אילנין ארזין וכו' והם שאמר להלן ארזי לבנון, והם סוד ההויות שנאצלו מלבנון סוד החכמה שהיא ראשית האצילות, כי הראשונה נפלאת מלדבר בה כי בה היה הכל, ועליה אמר רבי אלעזר בפרקיו (פרדר"א פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבם, וכשהוציא כל למעשהו ולקיומו בו ברא העולם בסוד יי' בחכמה יסד ארץ כו', ואז נתישב הכל וקוים מה שלא היה קודם האצילות ועל הדרך שכתבתי. הנה ביאר הכרח הספירות במה שהקדים בזה:

עוד אמר להכריח זה עשה לו לו לגרמיה לו לתיקוניה לו לאחזאה דאיהו חד ושמיה חד. הנה זה תכלית הביאור להכרח האצילות שהוא מוכרח לפרסם כבודו ואלהותו וזהו תיקונו ולהראות שהוא באחדות שוה וגמורה ושהוא ושמו אחד כמו שהוכיח מאמרו וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגו', ומה אאריך עוד וכבר כתבתי בזה הרבה יותר מדאי להרים מכשול ולסלק מסלה מאבן נגף לפני השרידים אשר יי' קורא. ובזה נשלמה הכוונה בזאת השאלה:

תוכן העניינים

ספר דרך אמונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה