סימן מח - בדין טרימא · א. בביאור פלוגתת הראשונים
איתא בבר' (לח.), א"ל ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו וכו', והילכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו בופה"ע, מ"ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא. רש"י פי' טרימא, כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. ולדבריו הא דאמרי' במלתייהו קיימי, פי' שעדיין ניכרת צורת הפרי ולכן פי' דבר הכתוש קצת, ומשמע שאם נתרסק לגמרי עד שאין ניכרת צורת הפרי מברך שהכל, וכ"כ בשיטת ריב"ב, ובפסקי הרא"ש (סק"יב), ובפסקי רבינו ישעיה דטראני (לח.).
אולם הרמב"ם (פ"ח מהל' בר' ה"ד) כתב תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו "עיסה" מברך עליהם תחילה בופה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. עכ"ל. מבואר דאע"פ שעשה מהם עיסה מ"מ במלתייהו קיימי. לפי"ז נמצא ששינוי צורת הפרי אינה מגרעת מברכתו כל עוד נשאר בגדר אוכל, וזו כונת הגמ' באומרה במלתייהו קיימי, וכן המאירי (לו.) ד"ה "פירות" כתב, פירות האילן או פירות הארץ "שנכתשו" או "נטחנו" אין כתישתן מפקעת ברכתן מהן, וכ"כ בדף לח. ד"ה "תמרה" המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והוא הנקרא בלשון תלמוד טרימא, או חשילתא וכן הדין בכל פרי, מברכין עליה ברכה שהיתה ראויה לה בעוד שהיתה קיימת, ובספר הפרדס (שער רביעי סעי' ח'- יג'), ובערוך ערך טרימא פי' טרימא, שלוקחין גופן של תמרים כמות שהן וטורפין אותן ומוציאין גרעינהן ולשים בהם שומשומין וכיוב' והם חשילתא, וכן כתב הרוקח (סי' שמא) ד"ה "קמח חיטים", וכן בראבי"ה (סי' צח) הביא בשם הירושלמי שכל הפירות בין בעינם ובין שחוקים כל זמן שלא נשתנו ע"י האור אומר בופה"ע.
בתרומת הדשן (סי' כט) דן במאכל שקורין לטווירג"א שעושין מגודגדניות שקורין וויכשיל"ן שמבשלים אותם עד שהם נימוחים לגמרי ומערבין בהן תבלין ודבש האם יש לברך עליהם שהכל נהיה בדברו או בופה"ע, ובתחילת דבריו הביא בשם רש"י והמהר"ם דנראה לברך על זה בופה"ע, כמו הומלתא דאתיא מבי הנדוואי שמברך בופה"ע, דאע"ג דהפרי נשחק ונימוח דק דק אכתי במילתא קאי, אלא שאח"כ כתב לדקדק מרש"י בד"ה טרימא וכן באשר"י קטן (פסקי הרא"ש פ"ו סי' יב) דמשמע שאם מרוסקים הרבה מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו, משום דלאו במילתייהו קיימי, וא"כ ה"ה לטוורג"א של וויכשלי"ן שהם נימוחין לגמרי נפקי ממלתייהו וברכתן שהכל, וההיא הומלתא דמברכין עלייהו בופה"ע, י"ל דהטעם דאורחייהו בהכי, ומשו"ה חשבינן קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק. וסיים שאע"פ שאין החילוקים ברורים לי מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר, ופסקו רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהכל, שעל הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. עכת"ד.
הטור (סי' רב ס"ז) כתב, תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי בורא פרי העץ, והרמב"ם כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשה מהם עיסה מברך עליהם בופה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין ג' ואפשר שגם ר"י מודה בזה העניין כיון שהם בעין חשובים כעיקר הפרי לדברי הכל. הב"ח ד"ה ואיכא" הסביר, דמ"ש רבינו חשובים כעיקר הפרי "לדברי הכל" כונתו אפי' לר"י, דגם הוא מודה שיברך בופה"ע כהרמב"ם דכיון שהם בעין כלומר שהוא גוף הפרי אע"פ שנתמעך חשוב כעיקר הפרי לדברי הכל, וכ"כ המאמר מרדכי (סי' רב סק"יב). ודלא כהפרישה (סקי"ז) והדרישה (סק"ד) שפירש פירוש דחוק.
ובסימן רד בסופו, כתב הטור, ועל המורבא המרוקח בדבש היה נראה לי לברך עליו שהכל מפני שהדבש עיקר, ובב"י שם נראה דמיירי שהחבושים או הורדים כתושים ביותר. וסיים הטור וכך היא סברתי, אלא שחברי חולקים עלי ואומ' שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו, ולדבריהם יש לברך על של ורדים בופה"א, והנני מבטל דעתי מפני דעתם. מבואר דהטור ס"ל כהרמב"ם דאע"פ שהפרי כתוש ביותר מ"מ במילתא קאי.
הב"י בסי' רד ד"ה "ובתרומת", הביא את דברי תה"ד שדן לעניין הגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי האם ברכתן היא עץ או שהכל. וכתב שאין דבריו נראין בעיני, שאם רש"י פי' דטרימא הם תמרים שכתושים קצת, כבר נתבאר בסי' רב שלדעת הרמב"ם אפי' מיעכן ועשה מהם עיסה מברך בופה"ע, ועוד שכבר נתבאר שמחלוקת רבינו הטור וחבריו אינה כשממשות הפרי קיימת דבההיא לכו"ע פרי עיקר ומברך עליו, אלא כשהפירות כתושים ביותר ואפי' הכי סוברים חבריו שמברך על הפרי וביטל הוא דעתו מפני דעתם. כלומר הב"י הבין בדעת הרמב"ם שגם על דבר "שנימוח לגמרי" מברך על הפרי כברכתו אם אדמה אם עץ, מכך שהב"י עונה לתה"ד שדיבר על גודגדניות שנתבשלו ונימוחו, שלדעת הרמב"ם ברכתם צריכה להיות בופה"ע. וכן פסק בשו"ע (סי' רב ס"ז) וז"ל: תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם אפי' הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהן בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. ע"כ. נמצא לדעת מרן השו"ע דלא שייך מושג של שינוי צורה בפרי שנתרסק או נימוח לגמרי, אלא כל עוד שהוא בגדר אוכל ולא הפך למשקה ברכתו עליו ואינה משתנית מפני הריסוק, דבמילתייהו קיימי.