סימן מז - בדין היסח הדעת · ב. הכרעת השו"ע למעשה
השו"ע (סי' קעט ס"א) כתב וז"ל: גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברהמ"ז, ואם אמר הב לן וניבריך הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אא"כ יברך עליו תחילה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש, אבל להרבינו יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפי' סילקו השולחן, אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה. עכ"ל. והנה לעניין מים אחרונים פסק השו"ע כהרא"ש דאין לאכול ולשתות אפי' בברכה, ולגבי הב לן וניבריך לכאורה נראה שלא הכריע בין הדעות.
המג"א (סק"ב) חולק על דברי השו"ע שפסק כהרא"ש, כיון שהרא"ש בקיצור פסקיו (אות לא) כתב בהדיא דאם מברך בתחילה אחר נט"י מצי אכיל וכדברי הטור, ואיך יהיה סותר בקיצור מ"ש באורך, (ובמור וקציעה כתב שהראיה אינה ראיה, דידוע שפסקי הרא"ש כתבם הטור בנו של הרא"ש) וכן משמע בר' ירוחם (נתיב טז ח"ז קמט א) שאין חילוק בין הב לן וניבריך לנטל ידיו והוא תלמיד הרא"ש. ועוד דהרא"ש עצמו כתב בפרק ערבי פסחים (פ"י סי' ז') בהדיא וז"ל: אע"ג דמשו ידייהו ואיתסר להו למיכל הא קיימא לן דהב לן וניבריך א"צ ברהמ"ז וסגי בהמוציא ע"כ. וכ"כ בסי' י' וז"ל: דהא מכי אמר הב לן וניבריך אסור לשתות בלא בוהפ"ג, קל וחומר כשנטל הכוס לברך, והתם כשנטל ידיו איירי. עכ"ל. וכן הקשה הדרישה (סי' קעט סק"ב), והט"ז (סק"א) כתב שאם רוצה לאכול או לשתות אחר שנטל ידיו וליטול ידיו שנית, הרשות בידו דהא יקיים שפיר תכף לנטילה ברכה, וא"צ ברהמ"ז תחילה, דודאי נחשבת הנטילה הראשונה כמים בעלמא ולא בתורת מים אחרונים, דהחשש הוא רק משום תכיפה. וכן הקשו האליה רבה (סק"א), ובמור וקציעה (בריש הסי').
והנה הפמ"ג (במשבצ"ז סק"א) ביאר דבמים אחרונים איכא ג' טעמים. א) היסח הדעת. ב) תכף לנטילת ידים ברהמ"ז. ג) כיון שהזמין עצמו לברך כאילו התחיל לברך. הב"י פסק כהטעם השלישי דכיון שהזמין עצמו לברך כאילו התחיל לברך. והט"ז פסק כהטעם השני, שצריך להתכיף את נט"י של מים אחרונים לברהמ"ז, ונמצא שנחלקו הב"י והט"ז האם מועילה נטילה שניה, להב"י משנטל חשיב כאילו התחיל לברך, א"כ אסור להפסיק אע"פ שאח"כ יטול שוב. והט"ז דטעמו משום שצריך להסמיך את הנטילה לברכה, א"כ לאחר שנטל ידיו יכול להמשיך לאכול בברכה ואח"כ יעשה שוב נטילת ידים ויסמיך אותה לברהמ"ז.
ועוד יש להקשות, שהב"י בעצמו (בסי' רעא ס"ו) ד"ה "וכתב" הביא לדברי הרא"ש דס"ל שאחר שנטל ידיו עדיין יכול לאכול ובלבד שיברך לפניו.
ועוד דבסי' תעז ס"ב פסק השו"ע שאם שכח לאכול אפיקומן עד שנטל ידיו יכול עדיין לאכול בלא ברכת המוציא, היפך מ"ש בסי' קעט ס"א.
וכתב המג"א (סי' תעז סק"ב) ליישב הקושיה מאפיקומן, דאתכא דרחמנא סמכינן, והסביר המחצה"ש שם, דהשו"ע בסי' קעט ס"ב כתב שאורח הסמוך על שולחן בעה"ב אפי' אמר האורח הב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת, וה"ה בליל פסח אף שאמר הב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת, דאתכא דרחמנא סמכינן כדין אורח, אלא שבסי' קעט כתב השו"ע דין זה באורח שאמר הב לן וניבריך, אבל אורח שנטל ידיו לא הוזכר שם, ומשמע שאם נטל הוי היסח הדעת אפי' באורח, ואילו בפסח אפי' נטל ידיו א"צ לברך מטעם דאתכא דרחמנא סמכינן, ואין תלוי בדעתו דהא צריך לקיים מצות ה' ובודאי השכחה גרמה לו ליטול ידיו, ולא הסיח דעתו לגמרי.
והן אמת שרבו החולקים על השו"ע בדין הנ"ל מ"מ כיון שיש הרבה ראשונים שסוברים כדעת השו"ע והם: רש"י, רשב"ם, הרא"ש, הרמב"ם, הריטב"א, הרא"ה, הרשב"א, רבינו יונה, הר"ן, האו"ז והראב"ד. ולדבריהם אחר שנטל ידיו אסור לאכול אפי' בברכה ודאי צריך להחמיר בזה, ואף המג"א והב"ח שדחו את דברי השו"ע כתבו בסוף דבריהם שיר"ש יהא חושש לחומרא שאם נטל ידיו לא יאכל ולא ישתה עד שיברך ברהמ"ז. וכ"כ הכה"ח (סי' קעט אות ב), ובבה"ל סי' קעט ד"ה "עד שיברך ברהמ"ז", ובילקו"י (ח"ג עמ' רלד) בסוף ההערה ובהלכה ברורה (ח"ט) בבירור הלכה אות א' ד"ה "ולעניין הלכה" כתב, שאפי' לו יהי כן כדברי האחרונים הנ"ל בדעת הרא"ש, הרי בלאו הכי מצינו הרבה ראשונים דסבירא להו להחמיר בזה. מ"מ נראה שלמנהג האשכנזים הרוצה להקל בזה במקום צורך יש לו ע"מ שיסמוך מאחר שכן דעת רבים מן האחרונים, ובנידון זה אין לחלק בין שתיה לאכילה, דרק בהב לן וניבריך יש לחלק כן. עכ"ל.
ג. כיצד פסק השו"ע בפלוגתת הרא"ש, ורבינו יונה והר"ן באומר הב לן וניבריך.
השו"ע (ס"א) כתב ואם אמר הב לן וניבריך הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות עוד אא"כ יברך עליו תחילה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש, אבל לה"ר יונה והר"ן אכילה שאני שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפי' סילקו השולחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה. עכ"ל. ולכאורה השו"ע לא הכריע, אלא שבב"י הקשה על שיטת הר"ן ורבינו יונה דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין להצריך ברכה לשתיה דכולה חדא סעודה היא, שתיה בתר אכילה גרירא, וסיים הב"י וכבר כתבתי בסמוך שהרא"ש חולק ואומר דלא מסתבר לחלק בין שתיה לאכילה, וא"כ נראה מהב"י שהכריע כדעת הרא"ש.
הט"ז (סק"ב) תירץ את קושיית הב"י והסביר דמ"ש לברך על השתיה מיירי שבא לשתיה בלבד, ובכה"ג אסור לשתות בלא ברכה, אבל אם בא לאכול ותוך כדי אכילה נגרר לשתות בזה א"צ לברך על השתיה דבזה שפיר אמרי' דגריר בתר אכילה. ועוד מוסיף דגם אם שותה משקה (יין) לתענוג א"צ לברך עליו דחשיב כאכילה משום דגריר, ורק אם שותה מחמת צימאון צריך לברך.
האליה רבה (סק"ד) כתב דנראה מדברי השו"ע שפסק כה"ר יונה והר"ן, מפני שהרא"ש יחיד לגבייהו, והביא שכן פסקו הגר"ז (סי' קעט ס"א-ב), וכן בביאור הגר"א ד"ה "אכילה" כתב שנראה עיקר כה"ר יונה והר"ן, וראיה לדבריהם מהגמ' בבר' (מח.) גבי ינאי מלכא דקאמר מאן יהיב לן גברא דמברך לן, דהוי הב לן וניבריך וא"כ כיצד הצטרף שמעון בן שטח עמהם לזימון, אלא מוכח כשיטת רבינו יונה והר"ן דהב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת לאכילה לכן הצטרף שמעון בן שטח. אולם התוס' בפסחים (קג:) ד"ה "כיון" תירצו לקושיה זו כך- דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד שהוציאם אע"פ שלא אכל כזית.
ויש להקשות על דבריהם שהרי בסי' קצג ס"א השו"ע גילה דעתו שפסק כהרא"ש, במ"ש לעניין זימון שהשלישי יכול להצטרף בתנאי שהשניים לא אמרו הב לן וניבריך, אבל אם אמרו, הוי היסח הדעת ואינו מצטרף עמהם. מוכח להדיא כהרא"ש שהב לן וניבריך הוי היסח הדעת אף לאכילה, וכן כתב להדיא הלבושי שרד סי' קצז (סק"א) שהשו"ע פסק כהרא"ש ולא כרבינו יונה והר"ן, וגם המג"א (סק"ב) כתב שלהר"ן מצטרף כל שלא נטל ידיו, אבל כאן השו"ע פסק כהרא"ש, וכן כתב הבה"ל ד"ה "אין צריך".
מ"מ למעשה אף אם דעת השו"ע כהרא"ש דבהב לן וניבריך הוי היסח הדעת, יש לחוש לדעת רבינו יונה והר"ן, ומספק ברכות אם רוצה להמשיך לאכול אין לו לברך, וכ"כ הבה"ל סי' קעט ד"ה "אין לברך", דלא נוכל להכריע לדינא בזה ויש להיזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן וניבריך דהוי ספק ברכה, וכ"כ בדה"ח, וכן פסק בכה"ח (אות ז') ובהלכה ברורה (ס"ג), ואם הוכרח לאכול מאיזה סיבה שהיא יהרהר הברכה בליבו, או שיאמר לאחר שלא אכל, שיברך ברכת הנהנין ויכוין לפטור אותו.
נחלקו האחרונים האם דברי רבינו יונה והר"ן אמורים רק בקובע סעודתו על פת, שאם אומר הב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת לאכילה, אבל אם אוכל שאר דברים, כגון פה"ב, או שאר מיני תבשיל ופירות אם אמר הב לן וניבריך הוי היסח הדעת גם לאכילה, או שאין חילוק. הפמ"ג במשבצ"ז (סק"ב) כתב ויראה בקבע לאכילה לאו דוקא פת, וה"ה שאר מידי דמזון לא מסלק בהב לן וניבריך, ואם רוצה לאכול עוד לה"ר יונה והר"ן רשאי בלא ברכה ראשונה, והביאוהו להלכה הבה"ל ד"ה "אם ירצה", והכה"ח (אות ט'), וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאו דבריו בספר וזאת הברכה עמ' 189 ד"ה "ויש להעיר"), כן פסק בהלכה ברורה קעט (ס"ג). ולדבריהם הא דאמרי' דדרכו של האדם להגרר מסעודה קטנה לסעודה גדולה זה לאו דוקא בסעודה אלא ה"ה בשאר דברים שאוכל. אלא שהגר"ז (בסדר ברכת הנהנין פ"ה ס"א) כתב גמר בליבו שלא לאכול או לשתות ואח"כ נמלך זקוק לחזור ולברך בכל מקום, חוץ מבסעודה שאע"פ שגמר בלבו שלא לאכול עוד אין זה סילוק והיסח הדעת, כיון שדרכו של האדם להמשך ולהגרר מאכילה לאכילה. מבואר בדבריו שרק בסעודה אמרי' שדרכו של האדם להגרר מאכילה קטנה לאכילה גדולה, ובהלכה ברורה בבירור הלכה אות ג' ד"ה "והנה", הביא שכן דעת האבן העוזר.
ולמעשה אין לחזור ולברך כשאומר בואו ונברך אף באוכל שאר מיני מזון ופירות, ורק בשתיה אם הסיח דעתו בהדיא ואפי' בלבו בלבד מלשתות עוד, ואח"כ רוצה לשתות צריך לברך מתחילה על המשקה. ובשעה"צ (סק"ט) ביאר דבשתיה כו"ע מודים דבהיסח הדעת צריך לחזור ולברך אף שלא אמר הב לן וניבריך, כן משמע בספר בית מאיר ובהגר"ז, ועיין עוד בבה"ל ד"ה "ואפילו". ורק באכילה אם אומר הב לן וניבריך כיון דאיכא פלוגתא בראשונים אם צריך לחזור לברך או לא, מספק אין לאכול עוד, ואם מוכרח לאכול יהרהר הברכה בלבו (כה"ח אות ז'), או יאמר לאחר שלא אכל שיברך ויכוין לפטור אותו.