אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מג - שני מינים מעורבים שחפץ במין אחד יותר מהשני

ספר ברכת ישראל

סימן מג - שני מינים מעורבים שחפץ במין אחד יותר מהשני

סימן מב - רוב דגן לדבק

איתא בברכות (לה:), גופא אמר רב יהודה וכו' שמן זית מברכין עליו בופה"ע וכו', ומסיקה הגמ' דקא שתי ליה ע"י אניגרון, ושוא' הגמ' א"כ הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל ומברך על העיקר ופוטר הטפל, אלא הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו, דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחילה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך האניגרון ובולע, פשיטא, מהו דתימא כיון דלרפואה קא מיכוין לא ליבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ע"כ.

ונחלקו הראשונים מהו הטעם שמברכים על שמן זית שמעורב עם האניגרון בופה"ע, האם זה בגלל שהוא חולה ואז עיקר רצונו זה השמן, או בגלל שנתן הרבה שמן ונעשה השמן עיקר.

רש"י פי' החושש בגרונו וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ומבואר ברש"י דעיקר הטעם שמברך על השמן עם האניגרון משום שנותן שמן הרבה, ולדבריו אפי' אדם שאינו חושש בגרונו גם יברך בופה"ע כיון שיש בתערובת זו הרבה שמן, ולפי"ז חושש בגרונו זה לאו דוקא, אלא אורחא דמלתא נקט, דכיון שחושש בגרונו נותן שמן הרבה. ושמן הרבה אין הכונה שהוא רוב בתערובת אלא כונתו שנתן שמן יותר מן הרגיל, וכמ"ש הב"ח (סעי' ג).

הרשב"א (לו:) ד"ה "הכא" כתב, כל ששותהו ע"י אניגרון ומיתכוין בו לרפואה מברך עליו בופה"ע דהוי ליה שמן עיקר, וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה, הוי ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון. ומבואר בדבריו דהטעם שמברך בופה"ע משום שהוא חושש בגרונו דאז מתכוין לשמן, וכאשר אינו חושש בגרונו אין מתכוין לשמן אלא לאניגרון. ולגבי כמות השמן שיש באניגרון, הרשב"א לא ביאר כלום, משמע שבכל שיעור של שמן (ובלבד שיועיל לרפואה) אם מתכוין לשמן להדיא מברך עליו, אע"פ שהוא מועט בתערובת, וא"כ "חושש בגרונו" זה בדוקא, והא דכתוב שמן הרבה זה לאו דוקא אלא אורחא דמלתא שחולה נותן שמן הרבה, אבל אה"נ אפי' אם יתן מעט שמן יוכל לברך בופה"ע כיון דעיקר כונתו היא על השמן ואע"פ שהאניגרון הוא רוב. וכ"כ הרי"ף (דף כה.), והרא"ש (סי' ב), והרמב"ם (פ"ח מהל' בר' ה"ב), וכ"כ רבינו יונה (דף כה.) ד"ה ודוקא". ומבואר בדבריהם דבב' מינים המעורבים, אם עיקר כונתו על מין אחד מברך עליו (אפי' שהוא מעט בתערובת) ופוטר את המין השני.

הרא"ה (לה:) כתב ודוקא היכא דחש בגרונו ושתי ליה ע"י אניגרון דהוי ליה שמן עיקר, פי' ודוקא היכא דחש בגרונו דהתם נותן בו שמן מרובה כ"כ שהשמן עיקר. ובפשטות נראה דהרא"ה מצריך תרתי, גם חושש בגרונו וגם שנותן שמן הרבה. דבתחילה כתב ודוקא היכא דחש בגרונו, וסיים בנותן בו שמן מרובה כ"כ שהשמן עיקר. וכן נראה מדברי הריטב"א (לו.), וכן בשיטת ריב"ב (על הרי"ף כה.), והדברים יותר מבוארים בברכות מהר"ם מרוטנבורג (סי' ה) שכתב, אבל אם נותן שמן הרבה לתוך האניגרון ושותהו לרפואה כגון דכייבין ליה חניכי, אז השמן עיקר ומברך על השמן בופה"ע.

ונמצא דאיכא ג' שיטות בסוגיין באיזה אופן מברך על שמן זית בופה"ע: שיטת רש"י, העיקר שיהיה שמן הרבה, והא דכתוב בגמ' חושש בגרונו, אורחא דמלתא. שיטת הרשב"א, ודעימיה החושש בגרונו זה בדוקא דאז מכוין על השמן, ומ"ש בגמ' שמן הרבה זה לאו דוקא. שיטת הרא"ה, ודעימיה בעינן תרתי כדי לברך בופה"ע על תערובת זו, גם שיהא חושש בגרונו, וגם שיתן שמן הרבה.

הטור (סי' רב) הביא דנחלקו בדין זה ה"ר יוסף ובה"ג, ה"ר יוסף ס"ל הא דכתוב חושש בגרונו זה לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט, וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך האניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו, אבל בה"ג כתב שאין לו לברך אלא אי כייבין ליה חינכיה דמכיון לרפואה ומתהני מיניה, אבל אי ליכא רפואה, אפי' נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ואינו מברך על השמן. ולמסקנא פוסק הטור דיותר נראה סברת ר' יוסף לברך אף שאינו חושש דכיון שהוא נהנה למה לא יברך, ואדרבה יותר פשוט שצריך לברך עליו כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה. הטור הבין בדברי בה"ג דכיון שעושה זאת לרפואה לכן מברך בופה"ע, ועל כך מעיר הטור, שהרי בגמ' יש צד דכיון שעושה לרפואה לא יברך (בהו"א), א"כ יותר מסתבר שכשאינו עושה לרפואה מברך בופה"ע כדברי רבינו יוסף. אולם הב"י ד"ה "ומה" כתב ליישב הדברים ע"פ הרשב"א, דבה"ג ס"ל כהרשב"א דכל ששותהו ע"י אניגרון "ומתכוין" בו לרפואה מברך עליו בופה"ע דהוי ליה שמן עיקר, וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון. והב"ח שם ד"ה "ולבה"ג" חידש שבחושש בגרונו אפי' שנותן שמן מועט כמו הרגילות מברך בופה"ע כיון שעיקר כונתו היא לשמן.

השו"ע (סי' רב ס"ד) פסק כדעת הרשב"א וז"ל: ואם שתאו מעורב עם מי סילקא שאז אינו מזיק אדרבא הוא מועיל לגרון, אם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בופה"ע, ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון. וכן פסק המג"א (סק"ט) דבמתכוין על השמן אפי' שהוא מיעוט מברך בופה"ע כדעת הב"ח, וכ"כ הט"ז (סק"ב) דלדעת בה"ג והרשב"א וכן פסק השו"ע דבתר מחשבה אזלינן, ואם הוא לרפואה עיקר המחשבה על השמן, ואם אינו לרפואה עיקר המחשבה על האניגרון, וכ"כ בביאור הגר"א (סק"י). אולם הפרי חדש (סי' רב) פליג וס"ל כדברי הטור וה"ר יוסף. אלא שבמשנ"ב (סי' רב סקל"א) הכריע כהמג"א דאע"ג דהאניגרון מרובה על השמן לא אזלינן כאן בתר רוב המשקה, אלא כל דבר שעיקר כונתו עליו (בין באכילה ובין בשתיה, כדוגמת שמן עם האניגרון שעיקר כונתו לשמן) הוא עיקר לעניין ברכה והמין השני נפטר בברכתו, המשנ"ב חוזר על כך בכמה וכמה מקומות, בסי' רג (ס"ז סק"יג) בבשמים השחוקים, בסי' רד (סי' י"א סקנ"א) חבושים המרוקחים בדבש ובסי' ריב (סק"א).

בשעה"צ (סק"לג) כתב שמהב"ח מוכח דאפי' נותן מעט שמן וכפי הרגילות שנותנים באניגרון ג"כ הוא עיקר, וכן משמע בהגר"א, אלא שבאליה רבה כתב שדוקא אם נותן שמן הרבה אע"פ שאינו רוב רק שלא יהא מעט, וכתב השעה"צ דנלע"ד דתלוי הדבר אם נותן שיעור כפי מה שמועיל לרפואה אז הוא נחשב עיקר.

אולם כל זה הוא רק לגבי שמן שמעורב עם האניגרון שעליו אמר השעה"צ שצריך שיעור שמועיל לרפואה, אבל בשאר דברים שאינם לרפואה אפי' יהיה מיעוט כמ"ש הב"ח והרוב יהיה מדבר אחר, אם עיקר כונתו בעיקר על המיעוט מברך עליו ופוטר השני, וכ"כ המשנ"ב לקמן סי' ריב סק"א דאם אחד מהם אינו דבר חשוב (דהיינו שחפץ בו פחות מהמין השני) אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי המיעוט החשוב דהוא עיקר, וכן כתב בכה"ח (סי' רב אות מג) כתב דלעניין דינא יש לפסוק כהב"ח כיון שכן הסכימו האחרונים, וכן דעת הרב משה לוי בברכת ה' ח"ג.

נמצא שיש לנו גדר נוסף בהלכות עיקר וטפל, דבשני מינים המעורבים שעיקר רצון האדם הוא על מין אחד, ועל המין השני פחות, מברך על המין שחפץ בו יותר אפי' שהוא מועט, ופוטר את המין השני אפי' שהוא מרובה.

וע"פ זה כתב המשנ"ב (סי' ריב סק"ו) שאם אוכל פת כיסנין עם גבינה או שאר דברים ללפת בהם, אף שגם הם חביבים עליו והוא תאב לאכול אותם, מ"מ מברך רק על הכיסנין במ"מ לבד, דמסתברא שהוא עיקר אצלו, (ואף אם הרקיק אינו מין דגן כגון פת אורז וכדו', שאז מברך רק בופה"א ופוטר את המין השני שבא ללפת את הפת אורז), וה"ה בכל דבר שאוכל עם מין אחר ללפת בו, דמה שאוכל ללפת נחשב רק כטפל. וה"ה לסלט פירות שיש בו מעט מפירות האדמה והרבה מפירות העץ, וחפץ בעיקר באכילת פירות האדמה, מברך בופה"א ופוטר את מין העץ, וזה על אף שחפץ גם במין העץ, אלא כיון שעיקר רצונו במין האדמה לכן מברך בופה"א דהוא עיקר. וה"ה בכל ב' מינים המעורבים (לבד מחמשת המינים) שאם עיקר רצונו על מין אחד ועל השני פחות, מברך על אותו מין שבעיקר חפץ שהוא העיקר.

ולפי היסוד הנ"ל, כתבו הפוסקים דב' מינים המעורבים כגון אורז עם אפונה מברך רק במ"מ ופוטר את הירקות, וזה משום דבד"כ כונת האדם בעיקר היא על האורז, משום שהוא סועד ומשביע, והירקות הם רק כדי להטעים את האורז, וכן ספגטי המעורב עם ירקות, וכן מאכל הנקרא כוסכוס (כמ"ש בחזו"ע טו בשבט בר' עמ' רפז) שנתנו עליו ירקות שמברך רק במ"מ כיון שעיקר רצונו זה הכוסכוס, (וזה מבלי להתחשב שהוא מין דגן "וכל שיש בו"). והנה בדר"כ במינים אלו המעורבים, הרוב הוא האורז או הכוסכוס ולכן אמרי' דעיקר כונתו של האדם היא על האורז או הכוסכוס, דלשם כך נתן מהם הרבה, וכמ"ש המג"א סי' רד סקכ"ה שבכה"ג הרוב הוא העיקר. אולם לפי היסוד שכתבנו אפי' אם האורז הוא מיעוט בתערובת, וכן הכוסכוס הוא המיעוט, אם עיקר רצונו זה האורז, והירקות הם רק להטעים האורז, גם מברך במ"מ על האורז ופוטר הירקות, שכלל זה למדנו מסוגיית שמן עם האניגרון, שאם עיקר רצונו הוא על מין אחד אפי' אם הוא המיעוט מברך עליו שהוא העיקר. ואף שמקרה כזה אינו מצוי, שהרי אם עיקר רצונו זה האורז מדוע נתן רק מעט, מ"מ אם הגישו לפניו תערובת כזו ועיקר רצונו הוא האורז מברך עליו ופוטר את הירקות, ומה שכתוב בספרי הפוסקים שעל אורז עם ירקות מברך במ"מ, אין זה בדוקא שהאורז הוא הרוב בתערובת, אלא שבד"כ בנ"א שאוכלים אורז עם ירקות נותנים הרבה אורז ומעט ירקות, שעיקר רצונם זה האורז שהוא משביע, אבל אה"נ גם אם האורז הוא מיעוט, אם עיקר רצונו זה האורז מברך רק עליו שהוא עיקר.

וראיתי שכ"כ בספר ברכת ה' (ח"ג פ"י הערה 149), אם חפץ לאכול את האורז כדי לשבוע ממנו, ומערב עמו קטנית או ירק כדי שטעמו יהיה ערב יותר, מברך את ברכת האורז אפי' אם הוא מועט יותר מתבשיל הירק והקטנית, כיון שהאורז הוא העיקר. עכ"ל. ועוד כתב שם בהערה 129 ע"פ הרי"ף (הל' בר' לז.) וז"ל: אורז כד מבשיל ליה, בתחילה מברך במ"מ ולבסוף בנ"ר וכו', הני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע"י תערובת לא, דקיי"ל כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו במ"מ. עכ"ל. ומשמע לכאורה שסובר שבמערב אורז בתבשיל ירקות מברך בופה"א מפני שהאורז אינו בעין אלא בתערובת. אבל ממ"ש דקיי"ל כרב ושמואל וכו' משמע שכונתו כשהאורז הוא מיעוט בתערובת, דדוקא בחמשת מיני דגן אפי' כשהם בתערובת מברכים עליהם במ"מ אפי' כשהם המיעוט בתערובת, כלשון רב ושמואל "כל שיש בו מחמשת מיני דגן" וכו', אבל אורז אע"פ שכשהוא בעין מברכים עליו במ"מ, מ"מ כיון שאינו מחמשת מיני דגן "אין לו את החשיבות" של חמשת מיני דגן. נמצא שאורז קיבל את החשיבות של ברכת במ"מ רק כאשר הוא הרוב בתערובת, אבל כאשר הוא מיעוט בתערובת אין לו את אותה חשיבות של מיני דגן שאפי' הם מיעוט מברך במ"מ. ולכן רק אם עיקר כונתו על האורז אז אף שהוא מיעוט מברך עליו במ"מ, והירקות טפלים שבאו להטעים את האורז, אבל אם אין עיקר כונתו על האורז מברך על הירקות ופוטר האורז, דבכה"ג רק במיני דגן אמרי' כל שיש וכו'.

אורז ואפונה בצלחת וכל מין בנפרד.

אולם כאשר יש בצלחת אורז ואפונה שאינם מעורבים וכל מין מובדל מחברו, בזה נחלקו הפוסקים האם יברך גם על הירקות או לא. דעת האור לציון (פ"יד ה"ל) שיש לברך גם על האורז וגם על הירקות בופה"א שהירקות אינם טפלים לאורז כיון שאינם בתערובת, וכ"כ בברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ג פ"י סעי' לו). אולם דעת הילקו"י (ח"ג עמ' תקלג ס"ה) שצריך לברך רק במ"מ, דכתב שאם יש לפניו כל מין בנפרד ואחר שסיים לאכול האורז אוכל האפונה בנפרד מברך על האפונה בופה"א. לדבריו אם אוכל האפונה עם האורז אינו מברך על האפונה, וכן בספר אנציקלופדיה לברכות הנהנין כתב שכן הורה לו הרב יצחק יוסף שליט"א למעשה ע"פ שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' לג), והטעם הוא דכיון שאוכלם ביחד ועיקר כונתו הוא על האורז לכן מברך רק במ"מ, דהאפונה באה רק להטעים את האורז ונפטרת בברכת האורז.

תבשיל אורז או כוסכוס ובתוכו חתיכות בשר או עוף.

תבשיל אורז ומעורבים בו חתיכות בשר או עוף קטנות מברך על האורז ופוטר את הבשר, שכן כתב באור לציון (שם) ובילקו"י (שם). ואם חתיכות הבשר או העוף גדולות (כמו בתבשיל הנקרא "גולש") ומעורבות עם אורז, דעת האורל"צ שמברך גם על האורז וגם על הבשר דכיון החתיכות הבשר חשובה אינה בטלה לאורז, וכן דעת הרב משה לוי בברכת ה' (ח"ג פ"י סעי' לז).

אולם דעת הילקו"י (ח"ג סי' ריב ס"ה) וכן דעת הגרע"י שליט"א הובאה דעתו שם בהערה ד"ה "ולפענ"ד", שרק כאשר הבשר או העוף נמצאים בנפרד בצד הצלחת או אפי' על האורז, ואוכל ממנו בפנ"ע בלא אורז (אפי' באמצע אכילת האורז) אז מברך גם על הבשר, שאז גם הבשר נעשה חשוב משום שאינו מעורב בתוך האורז, וגם אינו אוכלו עם האורז, ולפי"ז ה"ה בכוסכוס שמעורב בו חתיכות בשר ונאכלים יחד עם הכוסכוס אין מברך על הבשר, וכ"כ בברכת ה' (ח"ג פ"י הל' נא, נב), וכתב בהערה 187 דאין זה דומה למי שנותן נתח בשר או עוף בצלחת שיש בה אורז שצריך לברך גם על הבשר כמ"ש בסעי' לז, דשאני אורז שאינו מין דגן, משא"כ כוסכוס שהוא מחמשת מיני דגן ונחשב לעיקר ביחס לבשר אפי' אם מכניס לפיו רק מעט ממנו, דחמשת מיני דגן נחשבים עיקר אפי' שהם מיעוט בתערובת.

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בברכות (לה:) גופא אמר רב יהודה וכו', שמן זית מברכין עליו בופה"ע וכו', ומסיקה הגמ' דקא שתי ליה ע"י אניגרון, ושוא' הגמ' א"כ הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל ומברך על העיקר ופוטר הטפל, אלא הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו, דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחילה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך האניגרון ובולע, פשיטא, מהו דתימא כיון דלרפואה קא מיכוין לא ליבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ע"כ.

ישנם ג' שיטות בראשונים בביאור הגמ'.

רש"י פירש, חושש בגרונו וצריך לתת "שמן הרבה", ומשו"ה מברך בופה"ע על השמן, ולדבריו חושש בגרונו זה לאו דוקא.

הרשב"א פירש, כיון שהוא חושש בגרונו ומתכוין בו לרפואה משו"ה מברך בופה"ע "כיון שעיקר כונתו היא על השמן", ולפי"ז מ"ש שנותן בו שמן הרבה זה לאו דוקא (ועיין בטור שהביא פלוגתא זו בין רבינו יוסף ובה"ג).

הרא"ה פירש שצריך תרתי, גם שיתן שמן הרבה, וגם שיהיה חושש בגרונו שאז מתכוין לשמן.

השו"ע (סי' רב ס"ד) פסק כדעת הרשב"א וז"ל: אם שתאו מעורב עם מי סילקא שאז אינו מזיק אדרבא הוא מועיל לגרון, אם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בופה"ע, ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר, ואינו מברך אלא על האניגרון. וכן פסק המג"א (סק"ט) והמשנ"ב (סק"לא) דאע"ג דהאניגרון מרובה על השמן, דלא אזלינן בתר רוב משקה, אלא כל דבר שעיקר כונתו עליו הוא עיקר לעניין ברכה.

נמצא, שיש לנו גדר נוסף בהלכות עיקר וטפל, דבשני מינים המעורבים שעיקר רצון האדם הוא על מין אחד, ועל המין השני פחות, מברך על המין שבעיקר חפץ אפי' שהוא מועט ופוטר המין השני אפי' שהוא מרובה.

ולפי"ז אם הגישו לפניו בצלחת מעט אורז והרבה אפונה מעל האורז, אם חפץ בעיקר באורז, והאפונה באה רק להטעים את האורז, מברך רק במ"מ על האורז, דכיון שעיקר רצונו זה האורז, אז אפי' שהוא מועט בתערובת מברך עליו דהוא עיקר, ופוטר הטפל אפי' שהוא מרובה בתערובת.

סימן מד - שני מינים מעורבים שחפץ בשניהם באותה מידה.

נחלקו האחרונים מה הדין בב' מינים המעורבים שחפץ בשניהם, כגון סלט פירות שיש בו מפירות העץ ומפירות האדמה ומין אחד מרובה מהשני וחפץ לאכול את שניהם, דהיינו ששניהם חשובים עיקר בעיניו ואין אחד מהם טפל, כיצד יברכו על תערובת זו, האם אזלינן בתר רובא או לא. וה"ה תערובת ב' מינים שמין אחד הוא מין דגן וחפץ לאכול את שניהם. (ומיירי באופן שהמינים ניכרים ונבדלים)

הפרי מגדים בפתיחה הכוללת להלכות ברכות (אות יא) כתב, כלל אמרו בברכות הנהנין דאזלינן בתר רובא כמבואר בסי' רב ס"א בהגה שאם נתערב וכו', והך תערובת לאו דוקא שא"א להכיר, "אלא אפי' כל אחד עומד בפנ"ע נמי בתר רוב אזלינן", דהטעם הוא הכלל כל שעיקר ועימו טפלה הולכין בתר העיקר כמ"ש הט"ז, וזה מותנה כמ"ש בתנאי הראשון, והוא שיהיו המינים שניהם דבר חשוב ובר חיובא (הכונה שחפץ בשניהם באותה מידה), דאם חפץ במין אחד יותר מהשני אפי' שהוא המועט הוא העיקר (כמ"ש בסי' רב ס"ד), והוסיף הפמ"ג שאין זה דומה לביטול האיסורין דלא שייך רוב אא"כ אין ניכר, משא"כ בברכות הנהנין דשייך למיזל בתר רוב גם כאשר כל מין ניכר ומובדל, וכן פסק בדרך החיים (דיני ברכות הנהנין ס"יח).

אולם החיי אדם (כלל נא ס"יג) כתב, דאם עירב ב' מינים שאין ברכותיהם שוות כגון בופה"ע ובופה"א אם כל אחד ניכר לעצמו ואינו נעשה לטפל, מברך על כל אחד ברכתו הראויה לו. וכ"כ בשו"ת לב חיים לר' חיים פלאג'י (ח"ב סי' לו).

בהסבר פלוגתתם נראה שנחלקו מה נקרא תערובת, הפמ"ג ס"ל דלא רק בתערובת של ב' מינים שהם מרוסקים אזלינן בתר רובא, אלא גם כאשר ב' המינים ניכרים בתערובת, ומעורבים יחד בחתיכות קטנות וכאשר מעלה בכף לאכול מעלה משני המינים, (דבחתיכות גדולות שהדרך לאכול בכל פעם מין אחד אין זה נחשב תערובת) חשיב תערובת, שאם חפץ בשניהם הברכה נקבעת לפי המין שהוא הרוב בתערובת. ואילו החיי אדם ס"ל דכיון שהם ניכרים ונבדלים אמרינן כאילו הם מופרדים, ורק כאשר המינים נתמעכו או נדבקו שייך לקרוא לזה תערובת ואזלינן בתר רובא. והסברא נותנת דמה שקבעו חז"ל דאזלינן בתר רובא הוא באופן שאין אפשרות להפריד בין המינים, אבל כאשר אפשר להפרידם אין נחשבים תערובת וצריך לברך על כל מין את הברכה הראויה לו.

המשנ"ב (סי' ריב סק"א) הכריע למעשה בפלוגתא זו כהפמ"ג ודרך החיים שיש לברך על הרוב, וכמ"ש בשעה"צ (סק"ב) דספק ברכות להקל, ובבה"ל ד"ה "ואם" כתב שהרוצה לחוש לדעת הח"א ימעך את המועט כדי שלא יהא ניכר בפנ"ע ויברך על הרוב, וכן פסק באור לציון (ח"ב פי"ד הכ"ט) ובברכת ה' (ח"ג עמ' שיא הערה 129).

אמנם מצאנו להרבה אחרונים שנקטו להלכה כדעת הח"א, הבן איש חי (פ' פנחס ס"יז), כף החיים (רד אות ס), וכן בשו"ת לב חיים לרבינו חיים פלאג'י (ח"ב סי' לו), ובשו"ת שבט הלוי ח"ז (סי' כז, ג) כתב מאוד לבי נוטה בזה לשיטת הח"א דבמציאות אין הרוב קובע בזה, דהאמת הוא אם יש קומפוט ובו רוב בננות וקצת פחות מזה פרי העץ ושניהם ניכרים היטב, וכי בשביל שיש חתיכה אחת יותר ממין א' יקבע הרוב נגד מה שכונתו לשניהם, ואין דומה למשקה דאזלינן בתר הרוב עכ"ל. וכן פסק בהליכות עולם ח"ב (פ' פנחס אות ג).

נמצא לפי"ז שסלט פירות שיש בו גם ממין העץ וגם ממין האדמה ושניהם ניכרים וחשובים בתערובת, לדעת הפמ"ג מברך על הרוב דהוא חשוב עיקר ופוטר בזה את המין השני, ולדעת הח"א כיון שהמינים ניכרים ונבדלים, ושניהם חשובים בעיניו מברך גם בופה"ע וגם בופה"א.

ולמעשה פלוגתא זו שייכת בכל שני מינים המעורבים כאשר ניכרים לעין וחשובים בעיניו, וגם כאשר מין אחד מהתערובת הוא מין דגן, כגון סלט ירקות עם קרוטונים (שברכתם במ"מ), דלדעת הפמ"ג כיון שזו תערובת גמורה ויש בה מין דגן אומ' את הכלל "כל שיש בו" מה' המינים מברך במ"מ ופוטר את המין השני, ולכן בסלט זה יברך רק במ"מ, ובכה"ג אפי' שהקרוטונים הם מיעוט בתערובת מברך עליהם כיון שהם מין דגן, וכ"כ באור לציון (ח"ב פ"יד ה"לא) בעניין מרק ירקות שלמרות שיש מעט אטריות אינו מברך אלא במ"מ בלבד, דחמשת מיני דגן לעולם הם עיקר אפי' הם מיעוט.

ולדעת הח"א אפי' שהקרוטונים הם מין דגן כיון שהמינים ניכרים מברך ב' ברכות, במ"מ ובופה"א, וה"ה במרק ירקות עם אטריות, וכן באורז עם ירקות או בשר כמ"ש בילקו"י (ח"ג עמ' תקלד) ד"ה "ולפענ"ד". ומה שכתבנו בכוסכוס שמברך רק במ"מ ופוטר הירקות, זה משום שעיקר כונתו היא אכילת הכוסכוס, והירקות באים רק ללפת את הכוסכוס, אבל אה"נ אם חפץ בירקות באותה מידה שחפץ בכוסכוס כיון שהמינים ניכרים יברך ב' ברכות. והא דכתוב בחזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' קסו) מרק אטריות, אם יש באטריות כמות חשובה, אע"פ שהמרק הוא הרוב, הואיל והאטריות הם מחמשת מיני דגן, יש לברך במ"מ ולפטור את המרק. נלע"ד דהתם מיירי דכיון שנתן כמות חשובה של אטריות כונתו לשבוע מהם, וא"כ עיקר רצונו זה האטריות לכן מברך רק במ"מ, ואין הטעם משום הכלל "דכל שיש בו", דא"כ אפי' בכמות שאינה חשובה היה מברך במ"מ, אלא ודאי דכיון שנתן כמות חשובה של מין דגן, ומין דגן תכונתו להשביע משו"ה כתב לברך במ"מ, אבל אה"נ שאם שניהם היו חשובים בעיניו באותה מידה מברך ב' ברכות.

ולדעת הגרע"י שליט"א דפסק כהח"א ושו"ת לב חיים, דכאשר שני המינים ניכרים ונבדלים וחפץ בשניהם מברך שני ברכות, לכאורה היה נ"ל בעניין גלידת "קסטה" שיש לברך שני ברכות, גם שהכל על הגלידה וגם במ"מ על הבסקויט כיון שהמינים ניכרים, אלא שצ"ל דשם הדין שונה דאף שהם ניכרים מ"מ כיון שהם מחוברים ודבוקים חשובים כדבר אחד ולכן מברך רק במ"מ.

עיקרי הסוגיא בקיצור

נחלקו האחרונים מה הדין בתערובת ב' מינים כגון סלט פירות שיש בו מפירות העץ ומפירות האדמה, ומין אחד מרובה מהשני וחפץ לאכול את שניהם, דהיינו ששניהם חשובים עיקר בעיניו ואין אחד מהם טפל, כיצד יברכו על תערובת זו, האם אזלינן בתר רובא או לא. וה"ה תערובת משני מינים שמין אחד הוא מין דגן וחפץ לאכול את שניהם. (ומיירי באופן שהמינים ניכרים ונבדלים)

הבה"ל בסי' ריב ד"ה "ואם" הביא שנחלקו הפמ"ג והח"א בנדון הנ"ל, והכריע כדעת הפמ"ג, וכ"כ במשנ"ב (סק"א), וכדבריו פסקו האור לציון (ח"ב פי"ד הכ"ט) ובברכת ה' (ח"ג עמ' שיא הערה 129).

אמנם מצאנו שהרבה אחרונים נקטו להלכה כדעת הח"א, הבן איש חי (פ' פנחס ס"יז), כף החיים (סי' רד אות ס), וכן בשו"ת לב חיים לרבינו חיים פלאג'י (ח"ב סי' לו), ובשו"ת שבט הלוי ח"ז (סי' כז, ג) ובהליכות עולם ח"ב (פ' פנחס אות ג).

ולפי"ז בסלט פירות, נחלקו מי מהמינים חשוב כעיקר ועליו יקבעו הברכה, הפמ"ג ס"ל שמברכין על הרוב דהוא חשוב העיקר לעניין הברכה. ואילו הח"א ודעימיה ס"ל דכיון שהמינים ניכרים מברך שני ברכות בופה"א ובופה"ע.

סיכום דיני עיקר וטפל

נכתוב בקצרה את העולה לדינא בדברים המעשיים.

בדיני עיקר וטפל ישנם ארבע נושאים עיקרים שעליהם מבוססים דיני עיקר וטפל, וכאשר נקבצם נוכל לסווג כל סוג מאכל לאיזה נושא הוא שייך, וע"י כן נוכל לקבוע את ברכתו. ואף שישנם גדרים נוספים, מ"מ עיקר הדברים המעשיים הינם חלק מארבעת הנושאים שנכתוב לקמן.

הנושא הראשון: "עיקר וטפל הנאכלים בזה אחר זה", כגון אכל מליח ואח"כ פת כדי להעביר המליחות מפיו, שמברך רק על המליח ופוטר את הפת, וזה בתנאי שאינו חפץ באכילת הפת כלל, וכל אכילתו היא רק להעביר המליחות מפיו, ולכן אף שאוכלו בפנ"ע אין מברך, וכמו ששנינו במשנה (מד.) הביאו לפניו מליח ופת עמו וכו', זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ולפי"ז כל שני מינים הנאכלים בזא"ז כגון ששתה משקה חריף ורוצה להעביר החריפות ע"י עוגה או פת וכדו', א"צ לברך על העוגה או הפת, כיון שאוכלם רק כדי להעביר את החריפות מפיו, ואין חפץ בהם כלל מצד עצמם. (ועיין בכל זה בסוגיית עיקר וטפל, בדין מליח ואח"כ פת בסי' לו שכתבנו לעיל.)

הנושא השני: "שני מינים המעורבים שיש בהם מחמשת המינים". אמרינן בגמ' (לו:) רב ושמואל דאמרי תרוייהו "כל שיש בו" מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ, וע"פ הראשונים נאמר שאם נתנו את המין דגן לאחד משני המטרות הללו שהם, לתת "טעם" בתערובת, או כדי "להשביע", מברך על תערובת זו במ"מ, ולכן כל תערובת שיש בה מחמשת המינים, אם מין הדגן ניתן לאחת משני המטרות הללו מברך במ"מ, כגון קציצות בשר שנתנו עליהם ציפוי של פירורי לחם ע"מ לתת טעם בקציצה מברך במ"מ, וכן ראחת חלקום העשויה מעמילן של חיטה, כיון שנותנים העמילן של חיטה גם ע"מ שיתן טעם מברך במ"מ. (ועיין בכל זה בסוגיא, עיקר וטפל בדברים המעורבים בסי' מ' שכתבנו לעיל).

הנושא השלישי: "שני מינים מעורבים שחפץ במין אחד יותר מהשני", דין זה נלמד מגמ' בר' (לה:) בסוגיית שמן זית עם האניגרון, שם למדנו דכל שני מינים המעורבים, אם חפץ במין אחד יותר מהשני מברך עליו אע"פ שהוא מועט, דכמו שהשמן באניגרון הוא מועט ומברך עליו בופה"ע, כיון שעיקר כונתו על השמן דכייבין ליה חינכי', ה"ה בכל שני מינים. ולכן האוכל אורז ועליו אפונה מברך רק על האורז אפי' שהוא מיעוט, כיון שעיקר רצונו זה האורז והאפונה באה רק להטעים את האורז, וכן האוכל קרקר ממין דגן או אפי' שלא ממין דגן ומורח עליו גבינה או ממרח אחר, מברך על הקרקר כיון שעיקר כונתו על הקרקר. (ועיין בכל זה בסוגיא שני מינים המעורבים שחפץ במין אחד יותר מהשני סי' מג).

הנושא הרביעי: שני מינים המעורבים שחפץ באכילת שניהם באותה מידה, דין זה הוא פלוגתא באחרונים כמ"ש הבה"ל סי' ריב ד"ה "ואם" בין הפמ"ג לח"א, דכיון ששני המינים חשובים בעיניו נחלקו מי נחשב העיקר ומי הטפל, הפמ"ג ס"ל דבכה"ג הרוב הוא העיקר, והח"א ס"ל דכיון שהמינים ניכרים מברך שני ברכות, והנפק"מ היא בסלט פירות שיש בו מפרי העץ ומפרי האדמה, לדעת הפמ"ג מברך על הרוב שהוא העיקר, ולדעת הח"א מברך ב' ברכות מפני ששניהם עיקרים בעיניו. (ועיין בזה בתחילת סוגיא זו במ"ש).

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה