סימן מב - רוב דגן לדבק
התוס' בפרק כ"מ (לו:) ד"ה "כל" כתבו, אם נתן קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ"מ, ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך במ"מ, וטוב להחמיר לגומעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממ"נ. עכ"ל. והביא דבריהם הב"י (סי' רח ס"ג) וכן פסק בשו"ע, וכתב הט"ז (סק"ד) דלכאורה נראה שאף אם יתן הרבה מחמשת המינים עד שיהיו רוב בתערובת, ונותן אותם לדבק אפ"ה אין מברך במ"מ, דכיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם במ"מ, ואף שבשאר מינים אזלינן בתר רובא, ולכאורה היה לנו לברך עליהם במ"מ כיון שיש בהם רוב דגן, הכא גרע טפי, שאינם בכלל מאכל כלל שאינם אלא לדבק, מ"מ אומר הט"ז שאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה מיניה, וזהו הספק שכתבו התוס' בסוף דבריהם, שאם יש רוב דגן טוב להחמיר ולגמוע אותו בסעודה.
וכתב הב"ח (סי' רח ס"ב), דאם נתן הקמח בתבשיל כדי לדבק אפי' אם הרוב הוא קמח והמיעוט משאר דברים מברכים בופה"א או בופה"ע או שהכל, וכן פסק בעולת תמיד (ס"ב) דאף ברוב דגן אין מברך במ"מ, וכ"כ בנהר שלום (ס"ב) דמסקינן בגמ' דאפי' תבשילא דליפתא דמפשו ביה קמחא מברך בופה"א משמע דכל שאינו אלא לדבק מברך בופה"א, ומ"ש התוס' וטוב להחמיר ולגומעו בתוך הסעודה, נראה דהיינו היכא דלא ברירא מילתא אי הוי לדבק או לא, לכן יחמיר לאוכלו בתוך הסעודה, אבל כשברור הדבר שהקמח בא לדבק אין מברך במ"מ. ובתהלה לדוד הביא בשם גן המלך (סי' קלב) להסביר אחרת דכיון שעושים כן לחולה חשבינן להו להך חולה כצרכי סעודה וכדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה דאין צריך ברכה, וכ"כ במשנ"ב (סק"יג), וכן פסק בחמד משה (ס"א) וכתב על הא דהסתפק הט"ז, במאכל הנקרא לעקו"ך, כתב שיש לברך עליו במ"מ כיון דכאן הקמח הוא העיקר ורק נילוש בדבש והרי זה פת כיסנין ואין כאן ספק, וכן פסק באליה רבה בעניין הלעקו"ך דרוב הדגן שם ניתן לאכילה ולכן מברך במ"מ, וכן במקור חיים (ס"ג) פסק לברך במ"מ, אלא דס"ל שכל תבשיל שנתן בו רוב דגן לא שייך בשום אופן עניין לדבוקי בעלמא, דכיון שהדגן רוב מברך עליו במ"מ.
נמצא דג' דעות נאמרו בעניין רוב דגן בתבשיל לדבק. הב"ח ודעימיה ס"ל ברוב דגן שאם בה לדבק מברך כברכת אותו תבשיל ולא במ"מ. המקור חיים ס"ל דברוב דגן לעולם מברך במ"מ, דאם יש רוב דגן אין נקרא לדבק. והט"ז הסתפק בדין זה דכיון שנהנה מצד ריבוי הדגן אין להקל בזה.
למעשה פוסק הכף החיים (סי' רח אות יב) שאם ארע כזה שנתנו רוב דגן לדבק יש לאוכלו דוקא תוך הסעודה, או לברך על דבר שברכתו במ"מ ועל דבר שברכתו כאותו מין ולפטור תבשיל זה ממ"נ כדי לצאת מספק. גם בשעה"צ (סי' רח סקי"ג) לא הכריע בפלוגתת הט"ז עם שאר האחרונים, אם נותן רוב קמח לדבק, ועוד שאין דבר זה מצוי שיתן בו כ"כ הרבה קמח ומטרתו רק לדבק ולא למאכל, ולכן כדי לא להכנס לפלוגתא זו יעשה כפי שכתב הכה"ח.