סימן מא - בדין ברכת "הקסטה"
כתב הכל- בו (בברכת הפירות דף כ:), מרקחת שנותנים על רקיקים דקין ואותן רקיקים טפלים למרקחת שהדבר יודע שאין באים שם לאכול לחם, ואותן רקיקים אינם אלא לדבק המרקחת עליהם כדי שלא יטנפו הידים בדבש, הלכך הרקיק היא טפלה, וברכת המרקחת פוטרה עכ"ל. אולם המאירי (מד.) כתב ומכאן הורו רבים באלו המצות שעושים לשים עליהם הנוגא"ט שאין מברכים על הפת, ומ"מ מנהג אבותינו ורבותינו לברך על המצה, ונראה לי הטעם שאף היא חשיבותו גדול כערך הנוגא"ט, ואע"פ שהוא בא בשבילו כדי להניח עליו לאוכלו שיהא אף הוא עיקר, ולא נאמרו הדברים (במליח ופת) כשהוא טפל לו מצד אכילתו, אבל מצד ההנחה אינו כלום, ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה, שאין המצה צריכה לאכילת אותו הנוגא"ט, וכ"ש שאינו חשוב כ"כ במינו שאינו משבעת המינים ע"כ. נמצא שהמאירי פליג על הכל-בו וס"ל שיש לברך על הרקיקין הללו. אולם הב"י (סי' ריב ס"ב) הביא את דעת הכל-בו שאותם רקיקים טפלים ואינם צריכים ברכה כיון שהם באים רק כדי שלא יטנפו הידים, וכן פסק בשו"ע בי' קסח ס"ח ובסי' ריב ס"ב.
וכתב המג"א (סי' ריב סק"ה) אבל במדינות אלו שמניחים המרקחת על הדובשנים שטובים לאכילה, א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם. ונחלקו הפוסקים מהי כונת המג"א באומרו "שמברך עליהם", האם רק על הדובשנים, או שמברך גם על הדובשנים. המחצה"ש שם כתב, דלדעת המג"א צריך לברך גם על המרקחת, וצריך לברך תחילה על הדובשנין שברכתם במ"מ שקודמת לברכה אחרת. אולם בשו"ע הגר"ז (סי' קסח ס"ט) כתב שבכה"ג מברך במ"מ ופוטר המרקחת שהיא טפלה למין דגן, אלא שהגר"ז (בסי' רד ס"יז, וכן בסי' ריב ס"ה) כתב יסוד אחר, שכאשר שני המינים נתבשלו או נאפו יחד נעשו כדבר אחד ממש לברכה, לעניין שהעיקר פוטר את הטפל.
והנה המשנ"ב (בסי' קסח סקמ"ה) הביא, דכתבו האחרונים דבמדינותינו שנותנים מרקחת על הדובשנין שטובים הדובשנין למאכל בעצמם, א"כ כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין ומימלא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת, ומוסיף המשנ"ב ופשוט דדוקא אם בשעת האפיה נאפין ביחד אז מברך רק במ"מ אבל אם אפה הדובשנין לבד, ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשית המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם, ואין המרקחת באה ללפת הדובשנין וצריך לברך גם על המרקחת.
ולכאורה קשה, שהרי מקור דבריו הם כפי שכתב בשעה"צ (סקמ"א) מהגר"ז (סי' קסח ס"ט), ובגר"ז כתוב היפך המשנ"ב, דהגר"ז כתב לברך רק במ"מ ובזה פוטר המרקחת, ולא חילק כלל בין נאפו יחד או לא, והפשטות היא שאפי' לא נאפו יחד מברך רק על הדובשנין, ומקורו של הגר"ז הוא מהמג"א ושם לא הוזכר כלל אם נאפו יחד.
ונ"ל שהמשנ"ב הוכרח לומר כך בדברי הגר"ז, דאל"כ הגר"ז לכאורה סותר לדבריו, דמחד בסי' רד סי"ז פסק כדברי החיי אדם, דתערובת ב' מינים שניכרים וחפץ לאכול שניהם באותה מידה אין הולכים אחר הרוב, אלא צריך לברך על שניהם (כמו שנאריך בזה לקמן), ומאידך, בסי' קסח ס"ט כתב שדובשנין עם מרקחת מעליו מברך רק במ"מ ופוטר המרקחת, וזה סותר למ"ש בסי' רד שצריך לברך ב' ברכות אם המינים ניכרים, לכן המשנ"ב נאלץ להסביר בדברי הגר"ז, שמ"ש בסי' קסח מיירי בנאפו יחד שאז נחשבים למאכל אחד, כמ"ש בסי' רד סי"ז דכאשר שני המינים נאפו או נתבשלו יחד, נעשו כדבר אחד לעניין ברכה, ולכן בדובשנין עם מרקחת כתב לברך רק במ"מ ופוטר המרקחת. ואף שבסי' ריב המשנ"ב בסק"א הכריע כהפמ"ג שבתערובת ב' מינים ניכרים הברכה נקבעת ע"פ הרוב ודלא כהח"א, וא"כ גם בדובשנין עם מרקחת שעליה היה למשנ"ב לומר שצריך לברך ברכה אחת על הרוב. אלא דצ"ל דבכה"ג שיש דובשנין עם מרקחת עליה גם הפמ"ג יודה שצריך לברך ב' ברכות, ורק כאשר יש בתערובת ממש, כמו סלט פירות אמר הפמ"ג שיברך על הרוב ויפטור המיעוט, אבל כאן שאין זה תערובת ממש אלא שהמרקחת רק מונחת על הדובשנין, ואת שניהם חפץ לאכול באותה מידה, אפשר שגם יודה.
נמצא, דלדעת המשנ"ב עוגה שנותנים עליה שכבה חשובה של קצפת, מרקחת או ג'לי באופן שאינה באה רק ללפת את העוגה, אלא הם גם חשובים בשבילו, שחפץ בהם באותה מידה שרוצה את העוגה, אם נאפו יחד הם נעשו חטיבה אחת, וכיון שיש במאכל זה מין דגן מברך במ"מ ופוטר המרקחת, או כל דבר אחר שיש עליה, ואם לא נאפו יחד, אלא בתחילה אפה את העוגה ואח"כ נתן עליה את המרקחת או הקצפת או הג'לי, צריך לברך ב' ברכות גם על העוגה וגם על המרקחת.
ולפי"ז ה"ה בגלידה הנמצאת בתוך שני בסקויטים הנקראת "קסטה" שלא נאפו יחד, יש לברך גם על הביסקויט וגם על הגלידה. אולם על בסקויט שנתנו עליו קרם הקרוי "קרמבו" גם לדעת המשנ"ב מברך רק שהכל, כיון שהבסקויט בא רק כדי להחזיק את הקרם שעליו כדי שלא יטנפו הידים, וא"כ יש לו דין טפל, כמ"ש השו"ע בסי' קסח ס"ח ובסי' ריב ס"ב.
אולם באור לציון (ח"ב פ"יד ה"יח) בהערה ד"ה "ולעניין" כתב, שדברי המשנ"ב אינם מוכרחים, וכן בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' לג אות ד), ובחזו"ע (טו בשבט בר') עמ' רצא, כתב שמדברי המג"א והגר"ז שסתמו דבריהם משמע שבכל אופן יש לברך על הדובשנין ולפטור המרקחת, וזה משום שאפשר שהגר"ז ס"ל דכל שנדבקו יחד אפי' שלא נאפו יחד נחשבים לדבר אחד, וברכה אחת בעינן ולכן מברך רק במ"מ, ואין זה סותר למ"ש הגר"ז דתערובת שני מינים שניכרים מברך ב' ברכות, משא"כ עוגה עם קצפת או מרקחת אע"פ שהם שני מינים שניכרים, מכיון שאינם "ניבדלים" זה מזה נחשבים למאכל אחד, ולכן כתב בשו"ת יבי"א דלא יהא אלא ספק וקיי"ל ספק ברכות להקל ויברך רק ברכה אחת על העוגה.
ולפי"ז בגלידת "קסטה" מברך רק ברכה אחת במ"מ ופוטר את הגלידה, וה"ה בעוגה שנתנו עליה קצפת או מרקחת או ג'לי שיש לברך רק ברכה אחת במ"מ, אולם "בקרמבו" הדין הוא שמברך רק שהכל על הקרם ופוטר את הבסקויט, ואם משאיר הבסקויט לבסוף ואוכלו לבדו צריך לברך עליו במ"מ, שהרי כותב הט"ז (סי' ריב סק"ח) רקיקים הוו טפלה למרקחת, נראה דזה דוקא אם אוכל עם המרקחת, אבל אם אוכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקים ואוכלן בפנ"ע צריכים ברכה הראויה להם, דאז עשה מהם ג"כ עיקר, וכ"כ האליה רבה (סק"ז), וכן פסק הכה"ח (סי' ריב אות יד) וכן דעת הגרע"י שליט"א (הובאו דבריו בילקו"י ח"ג עמ' תקלא הערה ג), וכן בספר פסקי תשובה (סי' רעח) כתב שמדברי הט"ז (ריב סק"ב) מבואר שדין עיקר פוטר את הטפל באינם מעורבים, הוא דוקא בגונא שאינו חפץ כלל בטפל כמו בפת ומליח, אבל כשרוצה גם בטפל, אף שהוא טפל אצלו לא נפטר בברכת העיקר כשאין מעורבים.
בשו"ת יבי"א (ח"ז סי' לג סוף אות ג) דן לגבי גביע של גלידה, ופסק שאם אוכלו לבסוף לבדו א"צ לברך עליו, דהחילוק בין בסקויט של "קרמבו" לגביע של גלידה הוא, דהבסקויט הוא רקיק שנעשה לאכילה גם בפנ"ע, ולכן אחר שאכל הקרם ונשאר הבסקויט צריך לברך עליו ברכה הראויה לו, משא"כ גביע של גלידה שהוא מיוחד לכך, יש עליו תורת טפלה לעולם, וכשמסיים לאכול הגלידה, אוכל הגביע בלא ברכה. אולם באור לציון (ח"ב פ"יד עמ' קכו) בהערה ד"ה "ולעניין" כתב, שאם אוכל הקרמבו ונשאר בסוף הבסקויט אין לברך עליו כיון שהבסקויט בקרמבו טפל הוא לגמרי לקרמבו ולא אכלו אלא משום הקרמבו, ולא דמי למ"ש הט"ז עיי"ש. וקשה ממ"ש בשם הט"ז באות הקודם, ולכן בהלכה ברורה (קסח סעי' לא) כתב שאם אוכל הבסקויט לבדו לאחר שאכל הקרם מברך במ"מ. ועיין שם במ"ש לחלק בין הקרקרים של זמנם לבסקויט של ימינו המונח תחת הקרם.