סימן כט - השותה חמר מדינה או יין שרף בתוך הסעודה או לאחר הסעודה
התוס' בר' (מא:) ד"ה "אי הכי", הביאו שני פירושים להא דיין גורם ברכה לעצמו. רש"י פירש, שהיין בא בהרבה מקומות ומברכין עליו אע"פ שאין צריכים לשתייתו, כגון בקידוש ובברכת אירוסין, וברש"י על הרי"ף (דף כט:) הוסיף הבדלה. ומשו"ה לא שייך שהיין יהיה טפל לפת, לכן מברך עליו בתוך הסעודה, וזו כונת הגמ' שהיין גורם ברכה לעצמו.
הרשב"א פירש דבכל הפירות המשקים שזבו מהם ברכתם שהכל, ובענבים אינו כן, אלא משתנית למעליותא ומברכים עליו הגפן.
ולפי"ז כתב בילקו"י (ח"ג קעד ס"ח) שיש מקפידים לכתחילה לא לשתות עראק ושאר חמר מדינה בתוך הסעודה, והטעם, שלפי רש"י היין גורם ברכה לעצמו כיון שמגיע בהרבה מקומות ומברכין עליו אע"פ שאין צריכים לשתייתו כגון בקידוש וכדו', א"כ עראק וקוניאק שהם חמר מדינה, וכאשר אין יין לקדש עליו בשבת אפשר לקדש ולברך עליהם אע"פ שאין זקוק לשתייתו, גם הם גורמים ברכה לעצמם וטעונים ברכה בתוך הסעודה. ולפי הרשב"א דיין אישתני למעליותא, הוא דוקא ביין אבל בשאר דברים דלא אישתנו למעליותא אין לברך עליהם בתוך הסעודה. ונמצא שהדבר שנוי במחלוקת.
הלבוש (קעז סוף סעי' ב) כתב, שאותם השותין יין שרף אחר ברכת המוציא קודם שאכלו, או בתוך הסעודה, או אחר הסעודה קודם ברהמ"ז, עליהם לברך לפניו ואין ברכת המוציא פוטרו, שאין יין השרף בכלל משקין, שאין שותין אותו כמו בשאר משקין לשרות המאכל, ואף אם שותהו לעורר תאות המאכל לא עדיף מפירות שכבר נתבאר (ס"א) שצריך לברך לפניהם, ויין שרף אינו בא לשרות המאכל אלא לחמם האצטומכא שיוכל לעכל, ואין זה נקרא מחמת הסעודה כי מילתא אחריתי הוא ע"כ. ומבואר דרק מים ושאר משקין ברכת המוציא פוטרתן דצורך סעודה הם דא"א לאכילה בלא שתיה, וחשיבי כבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, וכמ"ש הלבוש (ס"ז), וכן פסק הדברי חמודות (פ"ו אות פו), והאליה רבה (קעז סק"יא), והט"ז (סק"י) כתב על דברי השו"ע בסעי' ז' שנחלקו הפוסקים אם יש לברך על מים ושאר משקין בתוך הסעודה או לא, שמזה למדתי שהשותה יין שרף בתוך הסעודה צריך לברך שהכל, דעד כאן לא פליגי הנהו תרי דעות אלא בשאר משקין מטעם שא"א לאכילה בלא שתיה, אבל ביין שרף כו"ע מודים שצריך לברך עכ"ל. נמצא לדבריהם שהשותה יין שרף בתוך הסעודה צריך לברך שהכל, דאין ברכת המוציא פוטרתו.
אלא שהמג"א (קעד סק"יא) הביא מהראשונים, דמה שבא להמשיך תאות המאכל חשיב כבא מחמת הסעודה, ולכן צריך לברך על יין שרף שבא לפני הסעודה לאחר ברכת המוציא צריך לברך עליו משום שאין כונת רוב בנ"א לעורר תאות המאכל, שהרי רגילים לשתותו בכל בוקר אף בלא סעודה, אבל באמצע סעודה שכונתו בשתייתו לפתוח בני המעיים ולעורר תאות המאכל שעי"כ יאכל יותר, לא בעי ברוכי. אלא שבחיי אדם (כלל מג ס"ו), וכן בט"ז (סוף סי' קז) כתבו שיין שרף אם שותהו לפני הסעודה חשיב כבא לעורר תאות המאכל, דלא כהמג"א.
ולעניין הלכה נחלקו הפוסקים ביין שרף (עראק וכדו') כששותהו בתוך הסעודה האם צריך לברך. המשנ"ב כתב שהעולם נהגו להקל בזה ולא לברך, ובשעה"צ (מה) כתב שטעם מנהג זה הוא מחמת הספק. מ"מ הרוצה להסתלק מן הספק ישתדל לפטור את יין השרף בברכת שהכל על סוכר וכדו', וכל זה בשותה בתוך הסעודה, אבל אם שותה את היי"ש לאחר הסעודה שאז בודאי דעתו רק לעכל המזון שבמעיו ולא לעורר תאות המאכל, לכו"ע צריך ברכה. וכ"כ בחיי אדם (שם סעי' יא), ובמג"א, וכן פסק בהלכה ברורה (קעד הלכה יז).
סימן ל - בדין דברים הבאים לפני הסעודה.
א. בביאור פלוגתת הראשונים
איתא בבר' (מא:), אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ולאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם.
וכתב הרשב"א (מא:) ד"ה "ואני", ואני מסתפק בעניין שמועתינו, לפי שרב פפא לא דיבר אלא בשלש מידות לבד, ועדיין יש מידה רביעית שלא נתפרשה והיא דברים הבאים לפני הסעודה ודעתו לאכול פת אחריהם. לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון, ולפיכך אף הם אינם טעונים ברכה לאחריהם, ולפי הסברא הראשון עיקר שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל ע"כ. וכן הרי"ף בפרק ערבי פסחים (כד.) כתב לגבי ארבע כוסות דאיכא פלוגתא כמה פעמים לברך ברכה אחרונה על הכוסות. איכא מ"ד לא מברכין אלא בסוף, ואיכא מ"ד דמברכין לבתר תרין כסי דמיקמי סעודה ולבתר תרין דבתר סעודה, והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא ושפיר דמי למעבד הכי עכ"ל. ומבואר דס"ל דאף לאחר כוס שני שהוא קודם הסעודה צריך לברך לאחריו מעין ג' ואין ברהמ"ז פוטרתו.
הרא"ש (פרק ע"פ סי' כד) תמה על דברי הרי"ף, למה יברך אחר כוס שני ברכה אחרונה והלא הוא יין שלפני המזון, דקיי"ל בבר' (מב.) ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. לכן מסיק הרא"ש, שפרפראות ויין שבאים לגרר ולהמשיך הלב לסעודה בכלל סעודה הן, ונפטרין בברהמ"ז. ולפי"ז, כל דבר שאוכלים אותו קודם הסעודה אם אכלוהו כדי לעורר תאות המאכל חשיב כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, שטעונין ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה כיון שברהמ"ז פוטרתם, ודבריו הם כהצד השני שבחקירת הרשב"א.
בבעל המאור (שם) כתב ליישב דברי הרי"ף, דסמך על המשנה בפסחים בריש פ' עשירי דמיירי בעני שבישראל שלא יפחתו לו מד' כוסות, ולא הוסיפו לו לשתות גם בתוך הסעודה, ובזה נראין דבריו, הואיל ושתה שתי כוסות קודם הסעודה ואין לו יין לשתות בתוך הסעודה, השתא מיהת עקר דעתיה מלמשתי, אבל מי שיש לו יין לשתות בתוך המזון ברהמ"ז פוטרתם. ומבואר דאם אין לו לשתות בתוך הסעודה צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה. וכן כתבו התוס' בפסחים (ק.) ד"ה "ידי יין".
הרמב"ן (במלחמות ה' שם) כתב דלעניין ברכה אחרונה, בין שאין לו לשתות בתוך הסעודה ובין שיש לו לשתות דין אחד הוא שצריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה קודם הסעודה, והא דאמרי' בבר' ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, מיירי רק לעניין ברכה ראשונה, ולא לעניין ברכה אחרונה, ולכן קודם ברהמ"ז צריך לברך מעין ג' על היין ששתה קודם הסעודה. עיי"ש.
אלא שהרא"ש שם הקשה על דבריו, האיך שייך לומר שהיין שלפני המזון והיין של תוך הסעודה מאוחדים ולעניין ברכה ראשונה אחד פוטר את השני, ואילו לעניין ברכה אחרונה הם מופרדים, שברהמ"ז פוטרת רק מה ששתה תוך המזון, ומה ששתה קודם הסעודה אין ברהמ"ז פוטרתו, שהרי אם הם מאוחדים, הם מאוחדים לכל, בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה.
נמצא, דלדעת הרי"ף, בעל המאור, התוס' הרמב"ן והרשב"א אין שום סברא לומר שדבר שגורר תאבון יחשב כחלק מהסעודה שברהמ"ז תפטור אותו, ויש רק טעם אחד והוא, פטור ברכה. לדעת בעל המאור והתוס' בפסחים אם שותה יין בתוך הסעודה רק באופן כזה א"צ לברך על היין שלפני המזון מטעם פטור ברכה, וכשאינו שותה בתוך הסעודה צריך לברך. והרמב"ן ס"ל שהטעם של פטור ברכה מועיל רק לברכה ראשונה ולא לברכה אחרונה, ורק הרא"ש מביניהם ס"ל שכל דבר שנאכל קודם הסעודה אם בא לעורר תאות המאכל חשיב כחלק מהסעודה שברהמ"ז פוטרתן.
הב"י (סי' קעז) בד"ה "כתב", הביא לדברי הרשב"א, ובסוף הסי' הביא לדברי הרא"ש, וכן בסי' קעד ד"ה "וכתב". בשו"ע (קעד ס"ו) הכריע כדברי הרא"ש וז"ל: אין לברך אחר יין שבסעודה דברהמ"ז פוטרתו, וכן פוטרת יין שלפני המזון ואפי' לא היה לו יין בתוך המזון. וביארו האחרונים והמשנ"ב (סק"כד) דכיון שבאים לפתוח בני המעיים להמשיך האדם לתאות המאכל, הוי ג"כ כדברים הבאים מחמת הסעודה כדברי הרא"ש.
הבה"ל קעד ד"ה "וכן", כתב דדין השו"ע אינו ברור, כיון שהרמב"ן, הר"ן, והתוס' סוברים דבין יין של קידוש ובין יין שלפני המזון צריך ברכה אחרונה, ולפי"ז נראה שנכון לעניין קידוש לשתות רק מלא לוגמיו, ואם שתה כל הכוס יכוין בברהמ"ז לפטור היין ששתה מקודם ויוצא בדיעבד. אלא שגם לשתות מלא לוגמיו אינו פשוט, משום שבסי' קצ ס"ג כתב השו"ע, דאיכא פלוגתא באיזה שיעור מתחייב בברכה אחרונה במשקין, יש סוברים בכזית ויש סוברים ברביעית, ולסוברים בכזית צריך לברך אחר היין של קידוש ברכה אחרונה. אלא שלשתות פחות ממלא לוגמיו בקידוש א"א, דהשו"ע בסי' רעא ס"יג פסק שצריך לשתות מכוס של קידוש מלא לוגמיו, וע"כ אומר הבה"ל שבכל אופן יכוין בברהמ"ז לפטור את היין של הקידוש.
אולם הפוסקים הספרדים לא רק שלא חששו לדברי הבה"ל, אלא אדרבה, כתב הבן איש חי (בראשית פ' שניה אות כג) שמצוה מן המובחר לשתות רביעית בקידוש, וכן בכף החיים (רעא אות פג) הביא בשם ספר המנהיג שמצוה מן המובחר לשתות כל הרביעית, וזה משום שיש טעם נוסף בקידוש, דאין קידוש אלא במקום סעודה, וכמ"ש הטור (סי' רעב בסופו) דיין שלפני המזון נפטר בברהמ"ז וכו', וכל שכן בכוס של קידוש שהוא צורך סעודה טפי, דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה ע"כ. וכ"כ המשנ"ב שם, וכ"כ באור לציון (ח"ג עמ' קנו) ד"ה "אולם" לדחות דברי הבה"ל, וכן בהלכה ברורה (קעד ס"טו) בבירור הלכה ד"ה "והביאור", כתב דאיכא ספק ספיקא, שמא הלכה כהרא"ש שברהמ"ז פוטרתו, ואת"ל כדעת החולקים על הרא"ש שמא ברכה אחרונה היא דוקא ברביעית ולא בכזית, וסיים שהמנהג הוא שלא להקפיד לשתות פחות מרביעית. ועיין בשו"ת מאמר מרדכי להרב מרדכי אליהו זצ"ל (ח"ב סי' יט) ד"ה "ובזה" דכתב שבקידוש של שבת בבוקר שאוכלים אחריו רק מזונות, וכן בהבדלה, וה"ה בכוס ברהמ"ז שאין לאחריהם ברהמ"ז חייב לשתות רביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה ולא להיכנס לפלוגתא בין הפוסקים כמ"ש השו"ע בסי' קצ ס"ג. ואף שאם שותה רוב רביעית בקידוש הבוקר יכול לכלול בברכת על המחיה גם על הגפן ועל פרי הגפן, מ"מ אין זה אלא בדיעבד, אבל לכתחילה לא יעשה כן כמ"ש בהלכה ברורה (רח עמ' תמה).
וכתב הכף החיים (קעד אות לד), דמשמע ממרן בסעי' ו שאם לא שתה היין לפתוח בני מעיים להמשיך תאות המאכל, אלא לצורך רפואה או דבר אחר אין ברהמ"ז פוטרתו, וצריך לברך אחריו מעין ג' קודם נטילה, ומיהו זהו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד כגון ששכח לברך עד שבירך ברהמ"ז, ברהמ"ז פוטרתו, כמ"ש השו"ע (רח ס"יז), וכ"כ באור לציון (ח"ב ס"ז) בהערה ד"ה "והנה".
נמצא לדעת מרן השו"ע, שאם שותה או אוכל לפני הסעודה מדברים שמעוררים לתאבון, אף שאכל כזית ושתה רביעית א"צ לברך ברכה אחרונה, דבכה"ג ברהמ"ז פוטרתן וחשובים כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה. מ"מ כתב בהליכות עולם (ח"ב פ' נשא ס"יד) דכיון שדעת כמה מהראשונים שאין ברהמ"ז פוטרת יין שקודם הסעודה, וכן כל הדברים שבאים לעורר תאות המאכל, לכן בעל נפש ראוי לו שלא יאכל או ישתה מדברים אלו קודם הסעודה, אא"כ אוכל או שותה פחות מכשיעור. וכ"כ בהלכה ברורה (קעד ס"טו).
ב. פלוגתת האחרונים במיני מזונות, פירות, שאר משקים ומים, קודם הסעודה האם טעונים ברכה לאחריהם.
נחלקו אחרוני זמנינו בדברים שאין באים לעורר תאות המאכל האם צריך לברך אחריהם כשאוכל מהם קודם הסעודה, ופלוגתתם במיני מזונות, פירות, שאר משקין ומים.
במיני פת כיסנין: כתב הבן איש חי (פר' נשא ס"ד), שאם אכל מיני מזונות קודם ברכת המוציא צריך לברך מעין ג' ולא יסמוך על ברהמ"ז לכתחילה, ואם לא ברך ונזכר לאחר ברכת המוציא, לא יברך ברכה אחרונה על פת כסנין שאכל קודם המוציא, רק יכוין לפוטרם בברהמ"ז. וכ"כ בכף החיים (קעד אות לה), ובאור לציון (ח"ב פ"יב ס"ז) בהערה ד"ה "וביותר", הוסיף שאם לא יברך ברכה אחרונה קודם הסעודה יש לחוש לברכת המוציא שיברך על הפת משום ספק ברכה לבטלה, דעל הצד שמזונות אלו ברכתם המוציא הרי פטר את הפת שאוכל לאחר מכן, וברכת המוציא שיברך הרי היא ברכה לבטלה.
אולם דעת הבה"ל (קעו) ד"ה "ברך" שאין לברך ברכה אחרונה על פת כיסנין שאוכל קודם הסעודה, אלא יסמוך על ברהמ"ז שיברך לבסוף. וכ"כ בהליכות עולם (ח"ב פ' נשא ס"ג), ובשו"ת אוצרות יוסף (ח"ט סי' ב) ד"ה "אולם".
בפירות: כתב הכף החיים (קעד אות לה), אם אכל פירות קודם הסעודה צריך לברך בנ"ר לאחר אכילתו קודם ברכת המוציא, ואם שכח ולא ברך, יברך אפי' באמצע הסעודה. וכ"כ הבן איש חי (פ' נשא ס"ד), וכ"כ המשנ"ב (קעו סק"ב) והאורל"צ (ח"ב פ"יב ס"ז). אלא שבהליכות עולם (ח"ב פ' נשא ס"ד) כתב שאין לברך ברכה אחרונה מפני שיש אומ' שברהמ"ז פוטרתו. (ולקמן נבאר מדוע י"ל סב"ל).
בשאר משקין ומים: הט"ז (קעד סק"ט) כתב דכמו בשותה יין לפני המזון, ברהמ"ז פוטרתו מברכה אחרונה כיון שהוא גורר לתאות אכילה, ה"ה בשאר משקין שהם גוררים לתאבון, ועל כן אין צריך לברך ברכה אחרונה קודם האכילה על מה ששתה, וכתב באליה רבה דמים ג"כ בכלל שאר משקין. ואילו המג"א (סק"יד) כתב שאם שותה שיעור משאר משקין קודם הסעודה צריך לברך ברכה אחרונה, דדוקא יין שלפני המזון שבא להמשיך תאות המאכל א"צ ברכה אחרונה וברהמ"ז פוטרתו, אבל שאר משקין אינם גוררים לתאות המאכל ואינם קשורים לסעודה כלל.
האורל"צ שם בהערות, כתב כהמג"א שיש לברך ברכה אחרונה על מים ששתה קודם הסעודה, ע"פ מ"ש בשער המצוות פרשת עקב, שר' חיים ויטל שתה פעם אחת יותר מרביעית קודם הסעודה, והארי ז"ל הסתכל במצחו ואמר לו שתית מים ולא ברכת אחריהן. הרי שיש לברך ברכה אחרונה קודם הסעודה, וכ"כ הבא"ח שם, ובכה"ח שם, ואף אם שכח ולא ברך יברך אפי' באמצע הסעודה, ולדבריהם לא חיישינן לספק ברכות כמו שנראה בהמשך, משום שכן כתוב באר"י ז"ל.
אלא שהמשנ"ב (קעד סק"כה), ובבה"ל ד"ה "ואפילו" כתב, שרק אם אינו שותה שאר משקין בתוך המזון יכול לברך ברכה אחרונה על מה ששתה קודם הסעודה, ובאופן זה אם שכח לברך בנ"ר, אז אף שברך ברהמ"ז צריך לברך בנ"ר על מה ששתה, שאינם קשורים לסעודה כלל. אבל אם דעתו לשתות בתוך הסעודה נשאר המג"א בצ"ע אם לברך ברכה אחרונה, דחיישינן למחזור ויטרי שהובא בשו"ע קעד ס"ז, דס"ל שצריך לברך על המשקין בתוך הסעודה, ולדבריו השותה קודם הסעודה פטר את המשקין שבתוך הסעודה, וא"כ אין לברך ברכה אחרונה קודם הסעודה, וכן פסק בהליכות עולם (שם ס"ב), והסביר שאם אינו שותה בתוך המזון יכול לברך ברכה אחרונה מטעם ספק ספיקא, דשמא הלכה כהפוסקים דס"ל שאפי' יין שלפני המזון צריך ברכה אחרונה כמ"ש הבה"ל קעד ד"ה "וכן", ואת"ל שהלכה כמרן השו"ע שברהמ"ז פוטרת היין שלפני המזון, שמא מים שאינם גוררים תאות המאכל טעונים ברכה אחרונה, שאין להם שייכות לסעודה כלל. ואף שדבריו שם נאמרו לגבי מים, נראה דה"ה לגבי שאר משקין, דאין הבדל בין מים לשאר משקין לעניין הספק ספיקא.
מ"ש בהליכות עולם שם שאין לברך ברכה אחרונה על שום דבר מאכל חוץ ממים כמ"ש לעיל, הוא משום שיש לומר ספק ברכות להקל. דהתוס' בפסחים (קג.) ד"ה "רב" ס"ל, שאם אכל כרפס שיעור כזית צריך לברך אחריו בורא נפשות משום שההגדה מהווה הפסק, ומשמע שלולא שההגדה מהווה הפסק לא היה צריך לברך אחריה בנ"ר משום שברהמ"ז היתה פוטרת אותו, דברהמ"ז פוטרת את כל הדברים שנאכלים לפניה, אף שאינם באים לעורר תאות המאכל, שהרי כרפס אינו מהדברים שמעוררים לתאבון, והתוס' שם דף קטו. ד"ה "והדר" כתבו שא"צ לברך על המרור בתוך הסעודה, דברכת המוציא פוטרתו דהוה להו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה [ולא שנפטר מחמת הכרפס]. ובשו"ת אוצרות יוסף (ח"ט סי' ב) כתב שכן משמע בעוד כמה ראשונים, ומשו"ה אמרי' ספק ברכות להקל ואין לברך אחר דברים שנאכלו קודם ברכת המוציא, אף שהם מדברים שאינם באים לעורר תאות המאכל, דבדברים שמעוררים תאות המאכל דעת מרן השו"ע שברהמ"ז פוטרתן, וגם בזה כתבו הפוסקים דיר"ש לא יאכל שיעור כזית כדי שלא יכניס עצמו במחלוקת הפוסקים.
ומצוי בימינו, באירועים ובמסיבות שבכניסה לאולם יש שולחן שכולו מלא במטעמים, ובקל אפשר ליכנס לספק האם לברך ברכה אחרונה או לא, לכן ישתדל לא לאכול כשיעור ברכה אחרונה, ואם בכל זאת חשקה נפשו לטעום מכל הבא ליד, יאכל כשיעור חיוב ברכה אחרונה בין מאוכלים ובין ממשקים ויברך ברכה אחרונה, וישהה מעט ויעשה היסח הדעת בין ברכה אחרונה לנט"י, כגון שיצא מחוץ לאולם לזמן מועט. הליכות עולם ושו"ת אוצרות יוסף שם.
עיקרי הסוגיא בקיצור
א. איתא בבר' (מא:), אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ולאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם.
הרשב"א מא: ד"ה "ואני", כתב שר"פ דיבר על ג' מידות, ועדיין מידה רביעית לא נתפרשה, והיא דברים הבאים לפני הסעודה. צד אחד לומר שאין להם קשר כלל לסעודה וחשובים כבאים לאחר המזון, ומאידך יש לומר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה. ולמסקנה, פוסק הרשב"א כהצד הראשון, וכן פסק הרי"ף, ועוד ראשונים.
הרא"ש חולק וסובר שכל הדברים הבאים לפני הסעודה, אם באו לפתוח בני מעיים ולהמשיך תאות המאכל א"צ לברך לאחריהם, וחשובים כבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, וברהמ"ז פוטרתן.
השו"ע (קעד ס"ו) פסק כדברי הרא"ש וז"ל: אין לברך אחר יין שבסעודה דברכת המזון פוטרתו וכן פוטרת יין שלפני המזון ואפילו (לא) היה לו יין בתוך המזון (ועיין לקמן סוף סימן רע''ב).
הבה"ל ד"ה "וכן", כתב לגבי יין של קידוש, דכיון דאיכא פלוגתא בראשונים אם ברהמ"ז פוטרת יין של קידוש או לא, לכן ישתדל לשתות רק שיעור מלא לוגמיו ולא יותר, ויכוין בברהמ"ז לפטור היין של הקידוש.
אולם הכה"ח (רעא אות פג), והבא"ח (פ' בראשית אות כג) לא רק שלא חששו לדבריו, אדרבה כתבו שמצוה מן המובחר לשתות רביעית בקידוש. וגם המשנ"ב סי' רעב כתב שיין הקידוש מצורכי הסעודה הוא, וכ"כ באורל"צ (ח"ג עמ' קנו).
בהליכות עולם שם (ס"ד) ובהלכה ברורה כתבו, דכיון שיש ראשונים דס"ל שברהמ"ז אינה פוטרת יין שקודם הסעודה, וכן כל הדברים שבאים לעורר תאות המאכל, לכן יר"ש לא יאכל מדברים אלו שיעור חיוב ברכה אחרונה.
ב. נחלקו האחרונים בדברים שאינם באים לעורר תאות המאכל, ואוכל מהם קודם הסעודה, האם טעונים ברכה לאחריהם.
במיני פת כיסנין: דעת הבא"ח (ס"ד), הכה"ח (אות לה), והאורל"צ (ח"ב פ"יב ס"ז) שיש לברך מעין ג' קודם הסעודה, ואם לא ברך יסמוך על ברהמ"ז. אולם בבה"ל ובהליכות עולם כתבו שלא יברך, ויסמוך על ברהמ"ז.
בפירות: דעת הכה"ח, והבא"ח שם, וכן דעת המשנ"ב (קעו סק"ב) והאורל"צ שם (ס"ז), שיש לברך בנ"ר קודם נט"י, ואם שכח ולא ברך, יברך אפי' באמצע הסעודה. אולם הגרע"י שליט"א בהליכות עולם (ח"ב ס"ד) כתב שאין לברך מצד סב"ל.
שאר משקין ומים: דעת האורל"צ שם בהערה, הכה"ח שם, והבא"ח שם, שיש לברך ברכת בנ"ר קודם נט"י, ואם שכח ולא ברך, יברך אפי' באמצע הסעודה. אולם המשנ"ב (קעו סקכ"ה), והבה"ל ד"ה "ואפילו" כתב שרק אם אינו שותה משקין באמצע הסעודה יברך בנ"ר, ואם שותה בתוך הסעודה לא יברך, וכן בהליכות עולם שם (ס"ב) כתב שאם אינו שותה באמצע הסעודה איכא ספק ספיקא ומשו"ה יברך בנ"ר, אבל בשותה שאר משקין בתוך הסעודה לא יברך.