אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן כו - בדין פירות מבושלים שהובאו באמצע הסעודה

ספר ברכת ישראל

סימן כו - בדין פירות מבושלים שהובאו באמצע הסעודה

סימן כב - בביאור סוגיית חביצ"א

כתב המג"א (קעז סק"ב), כל דבר שבא לקינוח ואפי' היה לפניו בשעה שבירך המוציא, ואפי' פירות מבושלים אין פת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת. וכ"כ השל"ה (שער האותיות אות ק כלל ד אות ב), והוסיף רק שיאכל קצת מהם תחילה בלא פת. במשנ"ב (סק"ד) כתב ואפי' בישלו הפירות עם בשר משמע מכמה אחרונים שצריך לברך עליהם דאין הפירות נעשין טפלים לבשר, והוא דלא כדעת החיי אדם שכתב שהפירות טפלים לגבי הבשר. אכן בספר יד הקטנה מצאתי שמצדד ג"כ לומר דלא יברך, אלא דכתב טעם אחר בזה, דהיכא דמבשל הפירות עם הבשר, או עם שומן ודבש ועושה מהם תבשיל (שקורין עפיל צימע"ס) נראה שכל עיקרן הוא שהן באים למזון ולסעודה ולא לקינוח בעלמא וכו', ומסיים דלצאת ידי ספק כשרוצה לאכול הצימע"ס מפירות מבושלים, יקח תחילה איזה פרי חי ויברך עליו להוציא את זה, ואם אין לו פרי חי, יאכל תחילה וסוף עם הפת. ואין בכלל זה מה שמביאין מעט פירות מבושלים לקינוח סעודה (שקורין קומפוט) דזה אין בא למזון כלל רק לקינוח סעודה וצריך לברך עכ"ל. וכן בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת בר' סי' א אות כו) פסק שעל פירות מבושלים הנאכלים לקינוח סעודה צריך לברך לפניהם, כי הדבר ידוע שאינם באים ללפת בהם את הפת אלא לתענוג, ודלא כמ"ש בספר זכרנו לחיים שעל פירות מבושלים הנאכלים קרוב לגמר הסעודה א"צ לברך כלל, אלא שלא פירש שיחתו. וכן בילקו"י (ח"ג קעז סעי' ז) כתב לברך על קומפוט בסוף הסעודה שבא לקינוח וכן המנהג, ולא חיישינן לסב"ל שכן פשט המנהג לברך כמ"ש השדי חמד, וכן פסק באורל"צ (ח"ב פ"ו ה"טו).

נמצא, שפירות מבושלים הבאים בתוך הסעודה כתוספת למנה עיקרית, או שבושלו עם הבשר. פליגי האחרונים אם צריך לברך עליהם, וסיים המשנ"ב בשם היד הקטנה שלצאת מספק יפטור פירות אלו עם פרי חי, עיי"ש.

אלא שבבה"ל סוד"ה "כגון תאנים" כתב, ונראה שאם בישל הפירות יחד עם תפו"א מסתברא דזה ודאי בכלל שאר תבשילין שהן באים למזון ולהשביע וא"צ להחמיר בזה לברך על פרי חי עכ"ל. וכתב בפסקי תשובות (קעז אות ה), שלפי"ז מה שמצוי בזמנינו תוספת למנה עיקרית כגון אורז ומעליו צימוקים ושקדים וכדו' שאין כלל חיוב ברכה על פירות אלו, ואפי' בלא נתבשלו יחד פטורים מברכה, דזה בכלל שאר תבשילין שבאין למזון, ועוד שבדיני עיקר וטפל א"צ לברך על פירות אלו.

ובספר אורחות רבינו (ח"א עמ' פא) כתב, שאלתי את בנו שליט"א של הג"ר מנדל זקס ז"ל חתנו של מרן הח"ח זצוק"ל, שיש שמועה שהח"ח חזר בו בסוף ימיו ממ"ש במשנ"ב קעז סוף סק"ד, שצריך לברך על קומפוט מפירות שבא לקינוח סעודה, ואמר לי שאביו הג"ר מנדל שאל את מרן הח"ח זצוק"ל בעניין זה ואמר לי, שהדעת נוטה שצריך לברך, אבל כנראה שהח"ח בעצמו לא בירך, ואפשר שהיה אצלו מהדברים הבאים מחמת הסעודה. ובפסקי תשובות (קעז הערה 35) הוסיף שיש לדייק כן מדברי המשנ"ב שכתב, וזה שמביאים "מעט" פירות מבושלים, משמע דהרבה תלינן שהוא למזון ולשובע שאין צריך לברך. בספר וזאת הברכה (סי' יג אות ב) הביא בשם הרב צבי ובר שליט"א שהטעם לספקו של הח"ח הוא שיש סוברים שהכל תלוי בזה שהדבר בא בתוך הסעודה, שכל המאכלים שדרכם לאכול דוקא בתוך הסעודה הם טפלים לפת ונפטרים בברכתו, ומאידך מצאנו בשו"ע הגר"ז (ס"ב) שהטעם שחייבים לברך על פירות בתוך הסעודה הוא כיון שאינן מעיקר הסעודה ואין דרכם לבוא מחמת הסעודה לעולם, אלא דרכם לאוכלם כל היום אפי' שלא בשעת סעודה.

ולפי"ז ניתן להסביר שהח"ח חשש לדעות הסוברות שהכל תלוי אם בא בד"כ בסעודה, ולפי"ז כל המאכלים המתוקים ביותר כגון פודינג וכדו', שהדרך לאוכלם כמנה אחרונה בסעודה, יש מקום לומר שאינם טעונים ברכה אפי' כשאוכלם למתיקות.

סימן כז - בדין דברים הבאים לאחר הסעודה.

א. בביאור פלוגתת תוס' והרשב"א.

אמר רב פפא (מא:), דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם. ופרש"י כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו, ובין לאחריהם דאין ברהמ"ז פוטרתן דלאו מזוני נינהו.

והקשו התוס' ד"ה "הלכתא", דא"כ היינו כרב ששת דאמר לעיל הביאו לפניו תאנים ורימונים וכו', והוי דלא כהלכתא, דקיי"ל כרב נחמן וכרב הונא. ובד"ה "לאחר" כתבו, שדברים הבאים לאחר הסעודה הם דברים הבאים לאחר שמשכו ידיהם מן הפת, שוב אין הפת פוטרתן כלל, והוי כמו שאכל בלא שום סעודה, ובין דברים הרגילים לבוא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבוא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. ולדבריהם פירות ירקות למיניהם שנאכלו בתוך הסעודה, אם אוכלם לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז צריך לברך עליהם לפניהם ולאחריהם. וכן פסק הרא"ש (סי' כו), והטור (קעז).

הרשב"א (מא:) בד"ה "וכלל דברים" ס"ל, הא דאמר רב פפא דברים הבאים לאחר הסעודה אינו אלא בתאנים וענבים וכיוצ"ב שהן פירות בלבד, אבל בשר ודגים וכדומה שבאו בתוך הסעודה, או שבאו לאחר הסעודה אינן טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דהן עצמם מזון הן. וכן דעת הרא"ה, ועוד ראשונים.

נמצא דפליגי התוס' והרשב"א באוכל ירקות חיים לאחר הסעודה לקינוח האם צריכים ברכה. להתוס' צריך לברך על ירקות אלו ברכה ראשונה ואחרונה, דכיון שמשכו ידיהם מן הפת הוי כמו שאוכלם בלא שום סעודה שצריך לברך לפני ואחרי. ולהרשב"א, א"צ צריך לברך על ירקות אלו אף שהובאו לקינוח, דהם עצמם מזון וברהמ"ז פוטרתן. השו"ע (קעז ס"ב) פסק כדברי התוס', ולפי"ז נראה לומר דמספק אין לברך על ירקות חיים שהובאו לאחר הסעודה כדי לחוש לרשב"א ודעימיה.

אלא דמדברי הרב חיד"א בברכ"י (קעז ס"א) נראה לא כך, דבתחילה הביא מ"ש בשו"ת בית דוד (סי' פה), שכתב לדון באדם שאכל בתוך הסעודה חזרת מבושל עם בשר ללפתן, ולאחר הסעודה רוצה לאכול חזרת חי, האם צריך לברך עליה. בתחילה רצה להוכיח מהטור והב"י שעל ירקות חיים א"צ לברך בתוך הסעודה, דהם בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה, אלא שאח"כ העלה שאין הבדל בין ירקות חיים לפירות שצריך לברך עליהם, ומ"ש הפוסקים שירקות הם בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה, זה דוקא בירקות מבושלים שבאים ללפת את הפת, אבל ירקות חיים שאינם ליפתן לא עדיפי משאר פירות הנקראים שלא מחמת הסעודה, והביא הוכחה לכך מדברי בה"ג. ולפי"ז צריך לברך על חזרת חי שאוכל לאחר הסעודה. אלא שהבית דוד בסוף דבריו כתב, שאחר זמן ראיתי בשיירי כנסת הגדולה (סי' תקפג הגהות טור סק"ב) בשם מהרי"ל שהיה נוהג לאכול קישואין כי הוא מקרר דעתו ומונע מהרגל דבר והיה מברך עליהם שהחיינו ולא בורא פרי האדמה, דדבר הבא בתוך הסעודה הוא, ע"כ. ומשמע דס"ל דקישואין חיים הוו דברים הבאים מחמת הסעודה, וע"כ היינו משום שהם בכלל ירקות, ואני כן ס"ל, דירקות חיים הוו דברים הבאים מחמת הסעודה וא"צ לברך עליהם.

ועל זה כתב החיד"א שם, דאף שלדעת המהרי"ל והבית דוד ירקות חיים הוו בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה וא"צ לברך עליהם, מ"מ אנן בדידן בגלילותינו נהגינן דמייתו חזרת וקישואין ומלפפונות לפירות (לקינוח), וברוכי מברכינן. וכפסק זה נראה דאף שאכל תבשיל של חזרת וקישואין ומלפפונות ללפתן עם הפת, אם הביאום אח"כ לפירות יברך עליהם, וכמו שנראה דעת הרב בית דוד בתחילת דבריו, ואין לדחות שאחר שמילא כרסו מהם איך יברך עתה, דאין זה כלום כדמוכח מלשון הרא"ש גבי פירות והזכירו הרב הנזכר ודו"ק ע"כ. ומדבריו עולה דאף שאוכל ירקות חיים בתוך הסעודה, דינם שוה לפירות חיים בתוך הסעודה, וזה דוקא כשאוכלם לתענוג, ולא לשם עיקר הסעודה, וכמ"ש שאוכלם לפירות כונתו לתענוג, אבל אם אוכלם עם הפת הרי הם טפלים לגבי הפת. וכן פסק המשנ"ב (סק"ה), והביא בשם הפמ"ג במשבצות זהב סוף סק"ד שאם אוכל הירקות עם בשר נעשים טפלין לבשר והבשר לפת ואינו מברך עליהם, ורק כשאוכלם בפני עצמם לשם תענוג צריך לברך שכן הוא המנהג. והביאו דבריו השערי תשובה (קעז סק"א) ובסידור בית מנוחה (דיני דברים הבאים בתוך הסעודה אות ד), ובמגן גיבורים אלף המגן (קעז סק"א) וכן פסק בהליכות עולם (ח"ב פר' נשא סעי' ט), ובהלכה ברורה (ס"ה). (ועיין באורל"צ ח"ב פ"מו ה"טז שכתב שהאוכל מלפפון שלם או עגבניה "בתוך הסעודה" צריך לברך עליהם, אבל בתוך סלט לא. ועיין בהליכות עולם שם שהעיר על דבריו).

וכיון שכן הוא המנהג כמו שמעיד החיד"א, במקום מנהג לא אמרי' ספק ברכות להקל. ועוד שכן דעת השו"ע (ס"ב) בדברים הבאים לאחר הסעודה, דבין "דברים הבאים מחמת הסעודה" ובין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ולכן האוכל בסעודת פת סלט ירקות ובתוכו מלפפון, ולאחר הסעודה אוכל לשם תענוג מלפפון חי צריך לברך עליו בופה"א, ואם אוכלו לאחר שסילקו השולחן (כמש"נ לקמן) מברך גם ברכה אחרונה. ומ"מ אם יש לפניו פרי או ירק ממין אחר שלא אכל ממנו קודם כלל, טוב שיברך על המין האחר ויפטור את המין השני, אבל אין זה מעכב אלא ממידת חסידות, כדי לחוש לפוסקים דס"ל שאין לברך על ירקות שהובאו בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת, ולאחר הסעודה אוכלם לקינוח, וטעמם נתבאר כבר לעיל שאחר שמילא כרסו מהם איך יברך עתה, וכמו שהובא בספר זכרונות אליהו מני (דף נח).

ב. האם שייך דין לאחר הסעודה בזמנינו.

התוס' (מא:) ד"ה "לאחר" כתבו, ועכשיו אין לנו דין לאחר הסעודה, דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד אחר ברהמ"ז, אלא כל שעה שאנו אוכלים פירות או שום דבר קודם ברהמ"ז דעתנו לאכול פת כל שעה, וא"כ הכל חשוב בתוך הסעודה, ואף שאוכל פירות טעון רק ברכה לפניו עכ"ל. וכן דעת הרשב"א (מא:) ד"ה "וכלל דברים", והמאירי ד"ה "ובתוספות", והאור זרוע (סי' קנד) בשם רבו רבינו יהודה ב"ר יצחק, והכל-בו (סי' כד ס"ה ע"א), וספר הפרדס, והאבודרהם (עמ' שפ בתחילת שער השישי), ובתוס' ר' יהודה החסיד ד"ה "טעונים",וכן דעת רבינו יונה (כט:) ד"ה "מיהו", ועוד.

אלא שהטור (קעז ס"ב) פליג, וס"ל דאף בימינו מצוי דין לאחר סעודה, כמו שרגילים בסעודות גדולות שלאחר שמושכין ידיהם מן הפת מסירין אותו, ועורכין השולחן בפירות ומיני מגדים וקובעים עצמם לשתות, כל מה שמביאים אז, בין דברים הבאים מחמת הסעודה ובין שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם, דהמוציא וברהמ"ז אין פוטרין אלא מה שאוכלין בתוך הסעודה. עכ"ל. והפרישה (סק"ב) כתב שהטור דייק לכתוב כך, משום שהתוס' והרא"ש כתבו שדין של דברים הבאים לאחר הסעודה אינו מצוי בזמן הזה, הכונה בסתם סעודות דידן, אבל בסעודות גדולות מצוי הוא, וכיון שרגילות לסלק הפת מן השולחן ודאי שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם כדאמר רב פפא.

אף הלבוש (קעז ס"ב) כתב לחלק בין סתם סעודות לסעודות גדולות כדברי הטור, וכתב שמפני שאין העולם נזהרין בזה (לברך לאחריהם) נתפשט המנהג שלאחר שעורכים השולחן במיני מגדים משאירים קצת מפרוסות הלחם על השולחן, כדי שיהא נראה שעדיין לא משכו ידיהם מן הפת ולא יהיו מועלין בברכות. אלא שסיים שכל איש הירא ומדקדק יזהר בזה בסעודות גדולות לברך על הפירות לפניהם ולאחריהם, כי ודאי משכו ידיהם מן הפת, ואין דעתם לאכול עוד מפרוסת הלחם שהניחו על השולחן. וכן הובאו דבריו בדברי חמודות (פ"ו סק"פג).

הב"י (סי' קעז) ד"ה "ורבינו", אע"פ שנראה שמסכים לדברי הטור שבסעודות גדולות מצוי דין לאחר הסעודה, מ"מ בד"ה "ודעת" כתב להדיא שדעת הרשב"א כדעת התוס' והרא"ש, דדין לאחר הסעודה ליתא השתא, דבזמנם דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה הוא דמשכחת לה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק, אבל לדידן אע"ג דגמר מלאכול, כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתיה ממיכלא ומשתיה, וכן פסק בשו"ע (ס"ב) בסתם, ולא חילק בין סתם סעודות לסעודות גדולות. וכ"כ הב"ח סוד"ה "לאחר הסעודה" שעכשיו נוהגים ע"פ משמעות דברי התוס' דאין חילוק בין סתם סעודות לסעודות גדולות וכו', והכי נקטינן.

הנפק"מ היחידה אם יש בזמנינו דין לאחר הסעודה או לא, היא רק לגבי ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה ודאי שצריך לברך, דודאי שדברים שהובאו לקינוח סעודה, לא יהיו יותר גרועים מדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שטעונים ברכה לפניהם, כדאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ולכן אם הגישו לפניו בסוף הסעודה קומפוט פירות, או מיני מתיקה וכדו' צריך לברך עליהם ברכה ראשונה לכו"ע. ולגבי עוגות, עיין במ"ש לעיל סי' יח בסופו ד"ה "אולם" כיצד יש לנהוג.

ג. בטעם הדבר מדוע כשהובאו לאחר המזון בעי ברכה לפניהם ולאחריהם.

התוס' (מא:) ד"ה "לאחר" כתבו, ועכשיו אין לנו דין לאחר הסעודה, דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד אחר ברהמ"ז, אלא כל שעה שאנו אוכלים פירות או שום דבר קודם ברהמ"ז דעתנו לאכול פת כל שעה. וכן פסק הרא"ש (סי' כז). א"כ ההבדל בין זמנינו לזמנם הוא, שבזמן חז"ל לאחר הסעודה נהגו "למשוך ידיהם מן הפת", דהיינו שלא היתה כונתם יותר לאכול פת, ולכן אם הביאו לפניהם דברים לקינוח סעודה, צריכים לברך לפניהם ולאחריהם כדרב פפא, וזה אע"פ שלא סילקו השולחן מלפניהם. ואילו בזמנינו אין אנו מושכים ידינו מן הפת, דעד ברהמ"ז דעתינו לאכול פת. וכתב במחצה"ש (סק"ז) דמלשון התוס' משמע שאפי' כשמסירין הפת קודם ברהמ"ז אפ"ה מנהגנו שלא למשוך ידינו מן הפת עד ברהמ"ז, וכן מוכח מדברי הטור דס"ל שבסעודות גדולות יש דין לאחר הסעודה משום שכשמושכין ידיהם מן הפת מסירין אותו ועורכין השולחן בפירות. ומבואר דבמה שהסירו הפת מהשולחן מגלים דעתם שהסיחו מלאכול עוד פת, וז"ש מושכין ידיהם מן הפת, ולכן צריך לברך על הפירות לפניהם ולאחריהם.

אולם רבינו יונה (כט:) ד"ה "מיהו" כתב, ור' יצחק הזקן ז"ל אמר דהא דאמרי' לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, זהו בימיהם שהיו נוהגין לעקור השולחנות קודם ברהמ"ז, וע"כ אמרו שאינו מצורף עם מה שאכל, שנראה כסעודה בפנ"ע וצריך לברך עליו תחילה וסוף, אבל אנו שאין מנהגנו לסלק השולחן עד שיסיימו לברך ברהמ"ז, אע"פ שסיימו לאכול כל זמן שלא ברכו כמו תוך הסעודה דיינינן ליה, וטעון ברכה לפניו ולאחריו, וכן צריך לפרשה בכל מקום שהזכירו בשמועה לאחר המזון, דאין הדין נוהג אלא בימיהם, אבל עכשיו כמו תוך הסעודה דיינינן ליה עכ"ל. ומבואר דלרבינו יונה דין לאחר הסעודה שייך רק כאשר יש "סילוק שולחן", וכיון שאנו לא מסלקין השולחן אלא אוכלים עליו מתחילה ועד סוף הסעודה, א"כ לא שייך דין לאחר הסעודה בימינו. וכן פסק הרשב"א ד"ה "וכלל".

השו"ע (ס"ב) נראה שפסק כדברי התוס', וז"ל: ודין זה אחרון אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילים "למשוך ידינו" מן הפת עד ברהמ"ז. וכ"כ בביאור הגר"א (סק"ה), ולפי"ז משיכת יד מן הפת לא שייך בזמנינו, אבל סילוק שולחן כן שייך, שאם יסלקו השולחן ויביאו פירות לקינוח צריך לברך לפניהם ולאחריהם, דמ"ש הפוסקים דאין דין זה מצוי בימינו, אין כונתם שאינו מצוי כלל, אלא שבד"כ אין אנו מסלקין השולחן מלפנינו, אבל אם יסלקו השולחן (כמ"ש לקמן) יברכו לפניהם ולאחריהם, וכן נראה מדברי המג"א (סק"ז), וכן הביא הביאור הלכה ד"ה "שאין אנו רגילים" בשם הב"ח, המג"א והאליה רבה, דס"ל שהכל תלוי בסילוק השולחן, ושהחיי אדם כתב שכן המנהג.

אלא דלכאורה קשה על דברי התוס' בבר' (מא:), מהתוס' בפסחים (קג.) שכתבו, ומיהו אנו אין אנו מסלקין ידינו מן הפת עד ברהמ"ז וכו', ובימי החכמים היו מסיחין מן הפת בעקירת שולחן קודם ברהמ"ז. וכן התוס' בבר' (מב.) ד"ה "סלק" כתבו, דדרכן היה לסלק השולחן קודם ברהמ"ז. ומבואר דדין לאחר הסעודה שהזכיר רב פפא הוא ע"י עקירת שולחן, וזה סותר למ"ש בבר' (מא:) דדין לאחר הסעודה הוא במשיכת יד מן הפת.

וראיתי בספר הלכה ברורה להרב דוד יוסף שליט"א (קעז) בבירור הלכה (סק"יד) ד"ה "והנה", שהוכיח מדברי התוס' בפסחים דסילוק הפת היינו ע"י עקירת שולחן, ולפי"ז י"ל בדברי הראשונים הנ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומ"ש כמה ראשונים סילוק ידיהם מן הפת, היינו ע"י עקירת השולחן, וי"ל שמחמת כן לא חשש מרן השו"ע לסברת האומרים דהיינו עקירת השולחן, משום דס"ל דאה"נ בעינן עקירת שולחן, שע"י כן מסלק ידו מן הפת (ועיין עוד בתוס' בר (מב.) ד"ה "סלק"). וכן בספר בני ציון, להרב בן ציון ליכטמן (סק"ד), כתב בפשיטות לבאר שהראשונים לא נחלקו בזה כלל, וכו"ע סברי דבעינן סילוק מעיקר הסעודה, ומה שהזכירו כמה מהם עקירת שולחן, היינו דעקירת השולחן מוכיחה שסילקו דעתם מלאכול פת, והאכילה אח"כ הויא כאכילה בפנ"ע, ודייק כן מדברי הרשב"א, ור' דוד אבודרהם ורבינו ירוחם. ולא הזכיר מדברי התוס' הנ"ל שמבואר כן להדיא. ועיין בספר ברכת ה' (ח"ג עמ' שסו) שהוכיח כן מדברי התוס' הנ"ל עכ"ל.

ד. דין לאחר הסעודה ע"פ אחרוני זמנינו.

ע"פ מ"ש לעיל באות ג', יוצא שאם סילקו את השולחן מלפניהם, צריכים לברך על דברים הבאים לאחר הסעודה לפניהם ולאחריהם אף בזמנינו. וכתב באור לציון (ח"ב פ"יב ה"יג) שמצוי שבחתונות רגילים להוציא ולקפל השולחנות קודם ברהמ"ז ואח"כ מביאים פירות וכדו', ויש לברך לפניהם ולאחריהם דזה חשיב כסילוק השולחן כבזמנם, וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאו דבריו בספר וזאת הברכה סוף פ"ח אות ג). אולם כל זה לגבי אוכלים שמביאים לקינוח, אבל בשתיה פליגי, דעת האור לציון, דבשתיה א"צ לברך, דנראה שאין אדם מסיח דעתו מהמשקים עד ברהמ"ז, ובמיוחד בחתונות שרגילים להרבות בשתיה, ואילו הגרי"ש אלישיב זצ"ל סובר שגם בשתיה צריך לברך כאשר סילקו השולחן.

ואף מצאנו סמך לדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכן פסק השו"ע (ס"ב) וז"ל: וקובעים עצמם לאכול "ולשתות" כל מה שמביאים אז לפניהם טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם. ומבואר דלאחר סילוק שולחן צריך לברך גם על שתיה.

בהליכות עולם (ח"ב פר' נשא ס"ח) הוסיף בשם ר"א בן שמעון בספר נהר מצרים (דף יג ע"ב) שהביא דברי המהר"ש אלגאזי, דה"ה אם הסירו את המפה, והביאו מפה אחרת ועליה פירות לקינוח צריכים לברך על הפירות בין לפניהם ובין לאחריהם, שבכיו"צ ברור שהסיחו דעתם ומשכו ידיהם מן הפת. וכן פסק הרב מרדכי אליהו זצ"ל (הובאו דבריו בספר וזאת הברכה שם דין א).

בהלכה ברורה (ס"ט) ד"ה "ובזמנינו" כתב דבזמנינו יש רגילים לפרוס על המפה עוד מפה נוספת חד פעמית העשויה מניילון כדי שלא תתלכלך המפה מחמת המאכלים שעל השולחן, ולאחר מכן קודם שמביאים קינוח סעודה מסירים את אותה מפת ניילון עם כל מה שעל השולחן, נראה שהמפה התחתונה היא עיקר כיסוי השולחן (כגון מפה של בד נאה) וכל מה שמניחים עליה את כיסוי הניילון הוא כדי שלא תתלכלך, לכן אם מסירים את מפת הניילון לבדה מחמת שאינה נקיה, אין זה נחשב לסילוק השולחן, שהרי המפה השניה שהיא עיקר הכיסוי נשארת על השולחן, וכל מה שהסירו את מפת הניילון אין זה אלא כניקוי השולחן בלבד. ומ"מ אם אין שם עוד מפה אלא רק אותה מפת ניילון, אם מסירים אותה מעל השולחן ונותנים במקומה מפה אחרת אף זה נחשב לסילוק גמור, וכל שאוכלים שיעור מדברי הקינוח צריכים לברך עליהם גם לאחריהם.

ואף שבכף החיים (סק"יד) כתב, שמסתימת דברי מרן השו"ע משמע שדין זה לא שייך אצלנו כלל, ולא שנא סעודות גדולות ולא שנא סעודות קטנות, ולא שנא אם מסירים את הפת או השולחן, שגם אם מביאים שולחן אחר אין לברך אחריהם וכו'.

לענ"ד לא משמע כן מהשו"ע, דמרן כתב דדין זה האחרון אינו מצוי ביננו לפי שאין אנו "רגילין" וכו', מרן נתן טעם לדבריו, שהרגילות היא שאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברהמ"ז, לכן כתב דאין דין זה מצוי בינינו, אבל אם יסלקו את השולחן כבזמן חז"ל ליכא מאן דפליג שצריך לברך על דברים שהובאו לקינוח סעודה לפניהם ולאחריהם, וכמ"ש המג"א (סק"ז) שבסילוק השולחן כבזמן חז"ל נראה כסעודה אחרת וצריך לברך על מה שהביאו ברכה ראשונה ואחרונה. וכ"כ החיד"א בברכ"י (ס"ב) וז"ל: ראיתי בתשובה כ"י להרב המופלא סבא קדישא מופת דורנו מהר"ש אלגאזי כתב, שבארץ מצרים שמסלקין השולחן ומביאין שולחן אחר מלא פירות ומיני מגדים ופרוסה קטנה מפת על כלי המלח, דדינא הוא שיברכו ברכה אחרונה על הפירות וכו', וכן הסכים עימו הרב מהר"ר ישועה זיין, וכ"כ בסידור בית מנוחה (עמ' קז: ס"יא).

עיקרי הסוגיא בקיצור

אמר רב פפא (מא:) דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם. ופרש"י כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו, ובין לאחריהם דאין ברהמ"ז פוטרתן דלאו מזוני נינהו.

א. התוס' והרשב"א נחלקו האם דברים הבאים לאחר הסעודה שצריך לברך עליהם לפניהם ולאחריהם, הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, או לאו דוקא. דעת התוס' שאפי' אם הביאו לאחר הסעודה לקינוח ירקות, שהם דברים הבאים מחמת הסעודה אפ"ה בעי ברכה לפניו ולאחריו, והרשב"א פליג וסובר שרק בפירות וכדו' צריך ברכה לפניו ולאחריו, אבל בשר ודגים או ירקות א"צ ברכה דהם עצמם מזון. השו"ע קעז ס"ב פסק כדברי התוס' שאפי' דברים הבאים מחמת הסעודה אם הובאו לקינוח לאחר הסעודה בעי ברכה לפניו ולאחריו. והעיד החיד"א בברכ"י (ס"א), שמנהגינו שאם מביאים ירקות בסוף הסעודה לקינוח מברך עליהם, ובמקום מנהג לא חיישינן לסב"ל. וכן הוא במשנ"ב סק"ה, ובהליכות עולם ח"ב עמ' לז.

ב. נחלקו הראשונים האם שייך דין לאחר הסעודה בזמנינו. התוס' מא: ד"ה "לאחר" סברו שבימינו אין דין לאחר הסעודה, דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת עד ברהמ"ז, וכל הסעודה חשובה כבתוך הסעודה. אלא שהטור כתב שבסעודות גדולות מצוי דין לאחר הסעודה אף בזמנינו, ויש חילוק בין סעודה רגילה לסעודה גדולה. השו"ע סי' ס"ב כתב בסתם דדין לאחר הסעודה ליתא בזמנינו שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת, ולא חילק.

ג. נחלקו הראשונים בטעם הדבר מדוע בדברים הבאים לאחר הסעודה בעינן ברכה לפניהם ולאחריהם. התוס' כתבו דכיון "שמשכו ידיהם מן הפת" חשיב כאוכל דברים בפנ"ע, ובימינו אין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד ברהמ"ז, ולכן לא שייך דין לאחר הסעודה בימינו. רבינו יונה סבר דבזמנם היו "מסלקין השולחן" מלפניהם, ואילו בימינו אין מסלקין השולחן עד ברהמ"ז, ומשו"ה לא שייך דין לאחר הסעודה בימינו.

מדברי השו"ע ס"ב נראה שפסק כדברי התוס'. ולכאורה נראה שהתוס' סותרים לדבריהם, ממ"ש בפסחים קג. סוד"ה "אנא", ובבר' מב. ד"ה "סלק", דשם מבואר דדין לאחר הסעודה שהזכיר רב פפא הוא ע"י עקירת שולחן. בספר הלכה ברורה (קעז בבירור הלכה סק"יד ד"ה "והנה") כתב די"ל בדברי הראשונים הנ"ל, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומ"ש כמה ראשונים סילוק ידיהם מן הפת היינו ע"י עקירת השולחן, וי"ל שמחמת כן לא חשש מרן השו"ע לסברת האומרים דהיינו עקירת השולחן, משום דס"ל דאה"נ בעינן עקירת שולחן, שע"י כן מסלק ידו מן הפת, וכן פירשו עוד אחרונים.

ד. גם בימינו אם מסלקין השולחן צריך לברך על הדברים שהובאו ברכה ראשונה ואחרונה. וכתבו באורל"צ, והגרי"ש אלישיב זצ"ל דדין זה מצוי בחתונות שרגילים לקפל השולחנות או להוריד המפות ואח"כ מביאים דברים לקינוח, ולכן על כל דברי המאכל צריך לברך גם ברכה אחרונה, אבל לגבי שתיה נחלקו, דעת האורל"צ שא"צ לברך אפי' ברכה ראשונה, ואילו הגרי"ש אלישיב זצ"ל סבר שגם על שתיה מברך לפניה ולאחריה, וכן פסק בה"ע ח"ב פר' נשא ס"ח.

מפת ניילון חד פעמי ע"ג מפה קבועה, אם הורידו את מפת הניילון אין זה חשוב כסילוק שולחן, ורק כאשר מפת הניילון על השולחן לבדה בלא מפה מתחת, אם הורידוה, ומביאים פירות לקינוח מברך לפניהם ולאחריהם, דבכה"ג חשיב כסילוק השולחן כבזמנם. (הדבר מצוי בשבתות).

סימן כח - בדין ברכת המים ושאר משקין בתוך הסעודה.

התוס' בבר' (מא:) ד"ה "אי הכי", הביאו בשם המחזור ויטרי שהשותה מים בתוך סעודתו צריך לברך על כל כוס וכוס, ומה ששאלו בגמ' א"ה יין נמי ניפטריה פת, ולא שאלו כן לגבי מים, משום שיין מזין, וכיון שמזין דין הוא שלא יברך עליו בסעודה, וקמ"ל דאעפ"כ מברך עליו, משום דקובע ברכה לעצמו, אבל מים דלא זייני מברך עליהם בסעודה, כדאמרי' בנדרים (בר' לה:) הנודר מן המזון מותר במים ומלח ואין הפת פוטרתן. וכדבריו פסקו הרבה ראשונים, והם: הפסקי רי"ד (מא:) שכתב שמים ושאר משקין אינן נפטרו בברכת הפת, שאין שותה מים תוך סעודתו לסעוד את גופו, אלא להסיר צמאו, אבל היין שותה לסעוד את גופו כמו הפת, ובעבור כן נסתפקו על היין ולא על המים, וכן פסק בה"ג, וכן הרשב"א כתב שגם הראב"ד ס"ל דעל מים יש לברך בתוך הסעודה, וכן בהגהות מיימוני (הל' בר' פ"ד אות ט) הביא בשם הרב רבינו יוסף דיש לברך על מים ושאר משקין בתוך הסעודה, וכן בסדר רב עמרם כתב שצריך לברך בכל פעם ופעם מדאמרי' למיעוטי היכא דחנקתיה אומצא, הא לאו הכי מברך. ובה"ג כתב שלא צריך לברך אלא זימנא קמייתא, וכ"כ רבינו שמחה וכן עמא דבר כבה"ג. מבואר מהראשונים הנ"ל דיש לברך על מים או שאר משקין בתוך הסעודה.

בדעת רש"י פליגי הראשונים. בספר המנהיג (הל' סעודה סעי' ו) כתב בשם רש"י דעל מים בתוך הסעודה צריך לברך על כל כוס וכוס, ואילו הרשב"א (מא:) שם כתב, דרש"י ס"ל כר"ת, דאין לברך על מים בתוך הסעודה דאף הן מחמת הסעודה, וכ"כ בספר הפרדס (שער עשירי עמ' רג) בדעת רש"י.

אלא שר"ת ס"ל שאין לברך על שאר משקין הבאים בתוך הסעודה דהפת פוטרתן, דאפי' יין הוה אמינא פטר אי לאו דקובע ברכה לעצמו, והשתא יין פוטר כל מיני משקין לפי שעיקר משקה הוא, והוא ראש לכל המשקין לכך הוא עיקר והן טפלין לו לעניין ברכה. והלכך משקין הבאים מחמת הסעודה שבאין בשביל הפת לשרות המאכל, וגם א"א לאכילה בלא שתיה, הפת פוטרתן, וכן דעת הרשב"א (מא:) ד"ה "יין גורם", וכן כתבו תלמידי רבינו יונה (כט:) ד"ה "ומכאן" דא"צ לברך על מים שבתוך הסעודה, דכיון שבסיבת הפת צריך לשתותם, מעין המזון הוי והפת פוטרת אותם, וכן המרדכי (סי' קלו) כתב דפשיטא לגמ' דשאר משקין הפת פוטרתן, וכ"כ בספר המאורות וההשלמה (מא:), ובספר הפרדס שם בדעת רש"י.

הרא"ש (פ"ו סי' כט) כתב והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נט"י במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך סעודתו, וכ"כ הטור (קעד ס"ז), והב"י שם ד"ה "והרא"ש", כתב דמשמע שדעת הרא"ש נוטה לדברי האומרים דמים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה כלל, אלא שמ"מ כדי להסתלק מן הספק כתב שקודם נט"י יברך על המים ע"ד לשתות בתוך סעודתו, כלומר דבהכי מסתלק מן הספק שיוצא לדברי הכל, ואף לדברי האומ' שצריך לברך בכל פעם ופעם משום דנמלך הוי, בכה"ג מודו דמהני, דכיון דמברך ע"ד לשתות בתוך סעודתו כל פעם שירצה, תו לא הוי נמלך.

בשו"ע (קעד ס"ז) הביא דין זה בסתם וי"א, וז"ל: אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה אין לברך עליהם, דחשיבי כבאים מחמת הסעודה לפי שאין דרך לאכול בלא שתיה, ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו, אבל מים או שאר משקים לא חשיבי ואינם טעונים ברכה, ואפילו אם היה צמא קודם סעודה כיון שלא רצה לשתות אז כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתית המים בסבת הפת היא, והפת פוטרתם. ויש אומרים לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם דסתמא נמלך הוא בכל פעם. ולפי כללי השו"ע סתם ויש הלכה כסתם, והכא הסתם ס"ל דמים ושאר משקין כיון דלא חשיבי כיין, חשובים כבאים מחמת הסעודה והפת פוטרתן, וכן ההלכה מצד הדין. אלא שהרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם הנטילה במקום סעודתו ויברך ע"ד לשתות בתוך סעודתו, וכ"כ הרמ"א שהמנהג כסברא ראשונה דאין לברך על מים ושאר משקין בתוך הסעודה אלא על יין בלבד.

אלא שלכאורה נראה שהעושה כן מברך ברכה שאינה צריכה לדעת ר"ת ור"י. מ"מ מהכרעת השו"ע כאן מוכח להדיא, שבכל כיוצא בזה לא חיישינן לגורם לברכה שאינה צריכה, כיון שעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא. וכן מבואר בשו"ע (ס"ד), וכן פסק ביביע אומר (חאו"ח סי' כו אות ד), ובאור לציון (ח"ב פ"יב ה"ז) ד"ה "וכן", ובהלכה ברורה (ח"ח סי' קעד) בבירור הלכה אות ז' ד"ה "ומרן", וכן בספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"א פ"א ס"ז) שכתב שבכה"ג עדיף לגרום ברכה שאינה צריכה לדעת חלק מהפוסקים, מלבטל ברכה הצריכה לדעת חלק מהפוסקים, ואפי' במקום שלדעת רוב הפוסקים א"צ לברך ורק לדעת מיעוט הפוסקים צריך לברך, מותר לגרום לברכה כדי לצאת י"ח כל הפוסקים, וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ה) בשם ערך השולחן לר' יצחק טייב.

רווח נוסף יש במה שמברך על משקה ברכת שהכל קודם נט"י, מפני שמצוי באירועים שמגישים למנה אחרונה גלידה, וישנה מחלוקת בין פוסקי זמנינו אם גלידה זו טעונה ברכה או לא, לכן אם בירך על מים קודם הסעודה (באופן שהוא צמא) או על שאר משקין, בכה"ג פטר את הגלידה מברכת שהכל.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה