אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא › א. בטעם שיעור הבציעה

ספר ברכת ישראל

סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא · א. בטעם שיעור הבציעה

סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא

הרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ג) כתב, ואינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן. כמו ששנינו במס' דרך ארץ רבה (סוף פ"ו) ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידו, ואם עושה כן הרי זה רעבתן. והב"י (סי' קסז) ד"ה "שיעור הפרוסה" הביא שמקור דברי הרמב"ם הנ"ל מדאמרי' בפ' שלושה שאכלו (מו.) שבעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה. אלמא אם פורס פרוסה קטנה לאו עין יפה היא.

וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין. הב"י כתב בשם הרוקח (סי' שכט), דנחלקו בזה בירושלמי (בר' פ"א ה"א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן בדרכי משה (סק"ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. וכן הביא בשעה"צ (סק"יג).

הגר"ח קנייבסקי שליט"א בפירושו על הירושלמי ד"ה "עד כזית" כתב, שיאמר הברכה על כזית ומשום "כבוד הברכה", והנה אם הכזית הוא מצד כבוד הברכה אז דין זה שייך בכל אדם שצריך לבצוע כזית משום כבוד הברכה. ולכאורה קשה, מדאמרי' בפ' ג' שאכלו (מו.) דבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ומשמע שהאורח לא יבצע בעין יפה. וא"כ דין עין יפה, וצרות עין שייך דוקא בבעה"ב ולא באורח, ולדעת הגר"ח קנייבסקי שצריך לבצוע כזית משום "כבוד הברכה", דין זה שייך אף באורח. ואפשר לתרץ דיש שני שיעורים לבציעה, כזית שזה עין יפה, ופחות מכזית הוא צר עין. הגמ' אמרה שבעה"ב יבצע ולא האורח, משום שלאורח אסור מדיני דרך ארץ לבצוע בעין יפה על חשבון אחרים, אבל אה"נ הדין שצריך לבצוע כזית שייך אף באורח ולא רק בבעה"ב. אפשרות נוספת להסביר את הגמ', ע"פ השדה יהושע (על הירושלמי) ד"ה "עד כמה יפרוס עד כזית" פירוש, ואי הוי יותר מכזית שפיר טפי דצריך לבצוע בעין יפה, אלא דאינו יכול לפחות מכזית, עכ"ל. מדויק בדבריו דיש ג' שיעורים בדין בציעה, פחות מכזית הוי צר עין, יותר מכזית עין יפה, וכזית שזהו עיקר הדין (מידה בינונית), וז"ש אי הוי טפי מכזית שפיר טפי שבוצע בעין יפה, וכזית לא הוי עין יפה, אבל גם לא צר עין, ופחות מכזית אין לבצוע דהוי צר עין. והסבר הגמ' הוא כך: דאה"נ דגם האורח יבצע כזית משום כבוד הברכה, ולא נאמר הדין רק לבעה"ב, והא דאמרי' בעה"ב בוצע ולא אורח, משום דאורח יבצע כעיקר הדין כזית, משא"כ בעה"ב שיבצע בעין יפה שיעור יותר מכזית.

ב. בביאור פלוגתת המג"א והדברי חמודות בדעת הרמ"א.

הרמ"א (סי' קסז ס"א) כותב, ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה היינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בנ"א וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד "כזית", מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. עכ"ל. וקשה דבדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא"כ מה גרם לרמ"א להכריע כאן כמ"ד שצריך לבצוע כזית.

וכתב המג"א (סק"ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מהל' פסח (סי' תעה ס"א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומדהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח, אלא שכתב המג"א שלא ראיתי נוהגים כן. מ"מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ"כ המחצה"ש (סקט"ז), והבאר היטב (סק"ט), ובעולת תמיד (סי' קסז אות יא) כתב בשם השל"ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה. ונמצא "דהכזית" שכתב הרמ"א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב"ם והב"י לא הכריעו בדין זה, א"כ מדוע שהרמ"א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ"א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג"א ברמ"א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע.

אלא שהדברי חמודות (פ"ו סק"נה) הסביר אחרת, דמ"ש הרמ"א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד "כזית", אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ"א כמ"ד בירושלמי "כזית" כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ"א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.

ונמצא דנחלקו המג"א והדברי חמודות בדעת הרמ"א, להמג"א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין.

[וכתב בספר בני ציון ליכטמן (אות ה) דאע"ג שהרמ"א (ס"ו) פסק כהרוקח, והאו"ז שהאחרים יוצאים י"ח באכילת הבוצע ואינם צריכים לאכול מפרוסת המוציא, מ"מ נהגו בזה משום חיבוב מצוה, וכן משמע מדבריו בדרכי משה שכתב אבל לדידן שנוהגים וכו', שאינו אלא ממנהגא. אבל המג"א פירש (סק"ו) שצריך ליתן מן הפרוסה משום שעיקר המצוה לתת להם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד, ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה. וכ"כ המטה משה (סי' רפה) בשם מהרי"ל (הל' סעודה דף תנח). וזה משום דהמג"א אזיל לשיטתיה (בסק"יט) דהביא לדעת התוס', הרא"ש והמרדכי, דס"ל שאם הפסיקו המסובים בין ברכת המוציא של המברך לאכילה צריכים לחזור ולברך, והמג"א פסק כמותם]

אומנם האליה רבה (סי' קסז סק"ב) הביא, שבמהרי"ל כתוב שאכל חצי זית "ונתן כן לכולם", ומדכתב "ונתן כן לכולם" מוכח שנתן להם רק חצי זית, וצ"ל דס"ל למהרי"ל דעיקר הבציעה לעצמו הוא בכזית, ולאחרים סגי בחצי זית, ונראה דהטעם הוא מהרוקח, דבירושלמי איכא פלוגתא מה שיעור הבציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי חצי זית, ומשמע למהרי"ל לחלק בדבר, שכזית בוצע בשבילו, וחצי זית לאחרים, ולפי"ז קשה על הרמ"א דכתב שצריך לחלק לכל אחד כזית ולא חש לדברי המהרי"ל, וביותר קשה על הדברי חמודות דלתת לאחרים מחייב הרמ"א כמ"ד כזית שלא יהא נראה כצר עין, ומשמע מזה ששיעור בציעה לעצמו הוא פחות מכזית, וזה היפך דברי המהרי"ל. ולדינא כתב הא"ר דבין לעצמו ובין לאחרים יתן כזית, שבזה יוצא לכו"ע, דלמ"ד פחות מכזית ר"ל אפי' פחות מכזית, אבל למ"ד כזית אין לבצוע פחות מכזית כהרמ"א, אולם בשו"ע הגר"ז (ס"ד) כתב שהמנהג לתת מפרוסת המוציא כחצי זית כדי שלא יהא נראה כצר עין.

למעשה, המשנ"ב (סק"טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב בשעה"צ (סק"יב) שבזה תוסר קושיית המג"א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. אלא שלמעשה כתב המשנ"ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג"א, (וכ"כ בסק"לה). אולם בכף החיים (אות טו) כתב שהרמ"א הכריע כהי"א שצריך "כזית" לברכת המוציא, וכן משמע בסי' תעה ס"א שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ"כ העולת תמיד (אות יא) בשם השל"ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג"א דיש להחמיר בזה לכתחילה.

ג. בדברי המג"א שהצריך לאכול הכזית של המוציא בלי הפסק.

כתב הדגול מרבבה (סי' קסז), דאף שבסי' קסח ס"ט מבואר דאפי' על פחות מכזית מברך המוציא, מ"מ כאשר דעתו לאכול סעודת פת, אף שהתבשילים נגררים ונפטרים בברכת המוציא כמ"ש (סי' קסז ס"א), י"ל דזה דוקא אם בשעה שבירך המוציא אכל שיעור חשוב של כזית בבת אחת בלי הפסק, אבל אם בשעה שבירך המוציא אכל שיעור מועט מהפת י"ל שאין זו אכילה חשובה כדי לפטור את שאר התבשילים, דלא מסתבר שע"י מעט פת יפטור את כל התבשילים והסלטים שבשולחן, ולכן מצריך המג"א לאכול כזית מהפת בשעת ברכת המוציא בלי הפסק שיראה שעיקר סעודתו זה הפת ושאר הדברים שנגררים הם טפלים לפת. ובדומה לזה מצינו (בסי' קעד ס"ב) דכתב השו"ע וז"ל: יין פוטר כל מיני משקין. וכתב הבה"ל ד"ה "יין פטור" דאם שתה מעט יין אין זה שיעור חשוב שיהיו כל המשקין ששותה אחריו טפלים לו. וכדי לפטור את שאר המשקין צריך לשתות לפחות מלוא לוגמיו, שהוא שיעור חשוב דמיתבא דעתיה. ועיין באול"צ (ח"ב עמ' קפג הערה ט) ובילקו"י (ח"ג עמ' קסז ד"ה "ולכאורה").

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה