אור ברסלב

ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר

חדר כא

חדר כ

אם מחזיקין מאיסור לאיסור אם נאמן ע"א במקום שמכחיש החזקה השניה ובו טו"ח: [א]:

יש להסתפק לשטות הפוסקים דאין ע"א נאמן במקום חזקה אם הי' כאן מקום לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור כגון בהא דזרק לה גט ספק קרוב לו או לה ואח"כ מת בעלה ובא ע"א והעיד שהי' קרוב לו אם מותרת לכהן ע"י עדותו, דאם נאמר דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ בעת שנולד הספק היתה עדיין אסורה לכהן זה מחמת איסור א"א, ועי"ז הוי כיש כאן חזקה דאסורה לכהן מחמת הגט וא"כ הוי עדות העד נגד חזקה, והן אמת לשיטת התוס' בפ"ד אחין ובר"פ א"ט [מ"ג ע"ב] דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אין נפ"מ בחקירה זו אבל לשיטת מהר"מ מלובלין בתשובה [סי' ס"ו] וכמה אחרונים שהאריכו בזה וס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור הי' נראה דאין ע"א נאמן בזה, אבל כבר כתבתי בתשובה באורך דאף אותם פוסקים הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור אין כוונתם דעי"ז מתחזק איסורא ממש אלא כוונתם דנדחה עי"ז חזקת היתר שלו והוי כאין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר והוי כחתיכה ספק חלב ספק שומן דקיי"ל דע"א נאמן בזה, אמנם ראיתי בתשו' פרי תבואה [סי' י"ז] שהאריך בענין זה אם מחזיקין מאיסור לאיסור, וכ' שם דלשיטת הרשב"א ורבינו יונה דס"ל דאפי' בספק אם נעשה הריעותא בבהמה לאחר שחיטה ג"כ אסור אי לאו דשכיח יותר להיתר מלאיסור, וכ' שם דלשיטתם קיי"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור והוי כאלו הוחזקה באיסור השני ממש ומוחזקת באיסור מקריא, דאי הוו ס"ל דהוי כאין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר הי' לנו להתיר שם בספק השקול ולתלות דלאחר שחיטה נעשה דקודם שחיטה היתה מן הרוב ע"ש שהאריך:

[ב]:

ולענ"ד לא נראה כן דאם הוי כהוחזק ממש באיסור הי' לנו לומר דאם הי' ריעותא מחייב אפי' שכיח יותר להיתר מלאיסור הוא אסור דהא אנן קיי"ל בכ"מ דאע"ג דרובא עדיף מחזקה מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן וא"כ למה לא ניחוש לאסור אע"ג דלא שכיח כ"כ כמו ההיתר וכמו כל ספק בשחיטה דקיי"ל לאסור אע"ג דשכיח טפי להיתר וכמ"ש הש"ך בשמם ביו"ד [סי' נ' ס"ק ג'] באורך, ועי' תשו' פ"ת שם שמביא בעצמו תשו' הרשב"א בסירכא בריאה שנסתפקו בה אם הי' בגב או בחיתוך שהכשיר הרשב"א מכח רוב בהמות כשירות והיינו מטעם דיש שם רוב להיתר כמ"ש שם, ולמה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דהא ודאי שכיח טובא סירכות בריאות שיהיו שלא כסדרן דהא מה"ט בדקינן ריאה מהירכות ולא סמכינן ארוב בהמות כשירות הן משום דהוי מיעוט המצוי הן אמת שיש לתרץ זה דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא אם המיעוט הוא מאותו ענין איסור שהחזקה מעיד עליו כהא דרוב מצוים א"ש מומחים שהקשו למה לא אמרינן סמוך כו' דמיעוט שאין מומחין נשאר על איסור שאינה זבוחה וכן הא דפ' האשה בתרא סמוך מיעוטא דמפילות לחזקת איסור לשוק דהכל מענין אחד משא"כ כאן דהמיעוט הוא בטריפות והחזקה באינו זבוח, מ"מ נלע"ד ברור דגם הרשב"א ורבינו יונה דעתם דהא דמחזיקין מאיסור לאיסור היינו דלא נימא נשחטה הותרה ובחזקת היתר עומדת כיון דעדין לא יצתה בהיתר, ואפשר דס"ל ג"כ דאנו מחזיקין מאיסור לאיסור וכשיטת התוס' רק דס"ל דגם בספק לאחר שחיטה לא תלינן להיתר כי אם היכא דיש לתלות יותר לאחר שחיטה כגון בבא זאב ונטל בני מעיים דיש יותר לתלות להיתר, וכן בהא דנסתפקו אם בגב או בחיתוך ג"כ מה"ט התיר הרשב"א משום דשכיח טפי להיתר, אע"ג דבכ"מ קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא אם לא שיש תרתי לריעותא וסברא דחסר ואתאי, מ"מ היינו דוקא בחזקה ברורה דמעיקרא משא"כ בחזקה דאתיא מחמת רובא דחזקה דכשירה נולדה לא מהני דהוי חזקה שלא נתבררה וכיון דהחזקה אינו אלא מחמת רוב וא"כ יש כאן מיעוט טריפות, וכיון דהשתא ראינו ריעותא בספק השקול מצטרף המיעוט של איסור דמחיים בהדי הך ספק לכן לא מהני בזה לומר השתא הוא דאתרע אם לא כשיש לתלות יותר להיתר דחזקה דלמפרע לא עדיפא מדהשתא כי אם בחזקה ברורה דמעיקרא לא בחזקה דאתיא מחמת רובא שהי' קצת ספק גם מעיקרא:

[ג]:

והא לא קשיא א"כ למה מתירין הגבינות מבהמה שנמצאת טריפה מטעם דהשתא הוא דנטרפה היינו משום דהגבינות נעשו מחיים ואם היינו אוכלים אז לא הי' מקום חשש כלל כ"ז שלא ראינו ריעותא, וא"כ כבר יצתה בהיתר והרי הוי כחזקה ברורה מעיקרא, וסברא דיצתה בהיתר מצינו בדברי הראשונים כמ"ש בתשו' הרא"ש הביאו ביו"ד [סי' י"ח] לענין ספק פגימה בסכין יעו"ש בט"ז וש"ך, ולכך הוצרך הרשב"א במ"ש בגבינות מבהמה שנטרפה מחמת סירכא לאסור מטעם דיצתה מחזקתה מחיים זמן מה וא"י לומר ברגע ממש סמוך לשחיטה נטרפה:

הגה"ה:

ויש מקום עיון קצת בדברי רשב"א שם דתינח לשיטת רש"י דס"ל דכל סירכא הוא בא ע"י נקב שהיה תחילה ומשם יצא הסירכא א"ש דכיון דאין סירכא נעשית פחות מג' ימים קודם שחיטה, אבל הרשב"א עצמו ס"ל כשיטת התוס' דסירכא אינו בא מנקב רק הטעם שסופה להתפרק, וא"כ היאך כ' דיצתה מחזקתה זמן מה דהא י"ל דרגע קודם שחיטה נגמרה הסירכא ועד אותו רגע היתה כשירה דכ"ז שלא נגמרה אין סופה להתפרק ועדיין לא היתה בכלל טריפה, אך לפי מ"ש בפנים א"ש דלמד זה מהא דאמרו חסר ואתאי דבמקוה שנמצא חסר מסתמא מיירי אע"ג דתחילה הייתה הרבה יותר מארבעים סאה ועתה נמצא שחסר משהו מארבעים סאה ונמצא שי"ל דאותו משהו שחסר משיעור המצומצם היה ברגע זו ובתחי' אף שחסר והולך עדיין לא היה על המקוה חשש פסול מ"מ כל שדבר הגורם פסול וריעותא למקוה הולך ונעשה במשך זמן עי"ז נתקלקל חזקה דלמפרע שהיתה בשלימותה ואין עומד לחסור וכיון שאותה חזקה דמעיקרא אתרעי הולכים אחר חזקה דהשתא ודוק:

ובאמת דברי הרשב"א צריכים ביאור במ"ש לחלק בין יצתה מחזקתה זמן מה או לא דמה בכך דאין סירכא פחות מג' ימים, מ"מ יש לנו לומר דעד התחלת ג' ימים קודם השחיטה היתה בחזקתה דמעיקרא כמו שאנו אומרים באם י"ל דעתה ברגע סמוך לשחיטה נעשה הטריפות דמוקמינן לי' אחזקה בכל מה שיוכל ולענ"ד כוונת הרשב"א בזה מקורו מהא דרפ"ק דנדה [ג' ע"ב] דמחלק שם דכל היכא דאיכא למימר חסר ואתאי אין הולכים אחר חזקה דמעיקרא רק אחר חזקה דהשתא, והיינו דבאמת במקום שיש חזקה נגד חזקה קיי"ל דבטלו שניהם, רק דקיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא דכל שאתה אומר דאתרעי חזקה דמעיקרא ונסתלקה עליך להביא ראי', ולכן כל שאנו מוכרחים לומר דחזקה דמעיקרא אתרעי קצת שהרי אין אתה יכול לומר שהחזקה דמעיקרא על מקומה עומדת עד שרואים שנסתלקה לגמרי, דע"כ אתה צריך להודות דהתחילה להתקלקל ולהסתלק מעט מעט קודם שראינו הריעותא א"כ שוב אין החזקה ברורה ואזלינן בתר חזקה דהשתא:

[ד]:

זכינו לדון שגם הרשב"א ורבינו יונה דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור אין כוונתם דהוי כהוחזק באיסור ודאי אלא דלא מיקרי הוחזק בהיתר כמ"ש ודלא כהרב תשו' פר"ת, ומה שהוכיח זה ממה דס"ל דגם בספק אם נעשה הריעותא לאחר שחיטה אסור אם לא בדבר שיש במה לתלות כגון בבא זאב ונטל בני מעיים אין משם הוכחה כמו שית', ומ"ש שם ג"כ ליישב דברי הרשב"א שלא יסתור דברי עצמו במה שמתירין הגבינות באם י"ל עכשיו סמוך לשחיטה נטרפה, ובספק שמא לאחר שחיטה למה לא נאמר ג"כ השתא הוא דאתרעי כמו שאומרים כן בגבינות, וכ' שם דשאני גבינות שכבר הי' להם מעיקרא חזקת כשרות גמור לאכילה וחזקת איסור אבמ"ה לא חלה עליהם כלל, משא"כ בבהמה שהי' לה מקודם חזקת אבמ"ה וקודם שיצתה מחזקה זו נולד ספק אחר ולא הי' לה שעת היתר גמור לא מהני בהם רוב כשירות לומר שנולדה הריעותא לאחר שחיטה ע"ש, אין דבריו נכונים דגם בבהמה שנשחטה כבר יצתה מחזקת אבמ"ה שהרי שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה ובפירוש אמרו נשחטה הותרה כו' אבל לפי מש"ל א"ש דעיקר טעמו של הרשב"א הוא דחזקת אבמ"ה שהי' בחיים מועיל לסלק חזקת כשרות דבהמה דאתיא מחמת רובא דכשהיתה בחיים לא נקרא על הבהמה שם היתר לאכילה, ולכן אפי' אחר שחיטה לא שייך לומר מוקמינן לה בחזקת כשרות שעדיין לא הי' לה חזקת כשרות מעולם, משא"כ בגבינות שמחיי הבהמה היו מותרים לאכילה והוחזקו בכשרות דחזקת אבמ"ה לא הי' פועל כלל בגבינות לסלק מהם חזקת כשרות רק בבהמה עצמה משום דממנ"פ היתה אסורה מחיים ולא נקרא עלי' שם היתר, אבל יותר נראה כמש"ל דגם הרשב"א ס"ל כשיטת התוס' דאין מחזיקים מאיסור לאיסור רק דבזה חולקים על התוס' וס"ל דגם בספ' שמא לאחר שחיטה נעשה אין לומר נלך בתר חזקה דמעיקרא כיון דחזקה דמעיקרא לא היתה ודאית רק מחמת רובא ולכן אזלינן בתר חזקה דהשתא ועכ"פ שקולים הם ב' החזקות ולא גריעא מחזקה דמעיקרא, משא"כ הגבינות שיקרא עליהם שם היתר לאכילה הוי' לה חזקה דמעיקרא ברורה ועדיפא מחזקה דהשתא כנ"ל ברור בזה, ולפ"ז יוצא לנו הדין דגם בנולד ריעותא מחיים בבירור גם לשיטת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור נאמן ע"א בזה:

[ה]:

אמנם לשיטת התוס' ושאר פוסקים דס"ל דגם בנולד ריעותא מחיים אמרינן נשחטה הותרה והיא בחזקת כשרות צ"ע אם בא ע"א והעיד שהיתה באופן שהיא אסורה כגון בנמצא מים בראש ונסתפקו אם הגיעו המים לקרום אם נאמן בזה ע"א, דלכאורה נראה לשיטתם דס"ל ג"כ דאין ע"א נאמן לאסור במה שהוחזק להיתר א"נ כאן, אבל לענ"ד יש להסתפק בזה טובא והוא דאע"ג דביארתי למעלה די"ל דאין ע"א נאמן נגד רוב דאין המיעוט במציאות לפנינו, מ"מ כאן גרע טפי כשי"ת, ולפי שענין זה דחזקה ורובא עמוק עמוק ויש כמה סתירות בש"ס בענין זה, וגם ראיתי להגאון בתשו' פרי תבואה, [סי' ט"ז] שחקר הרבה בזה ואין דבריו נראים לענ"ד מוכרח אני להאריך, והוא שכ' שם לחקור בהא דקיי"ל רובא עדיף מחזקה, ואנן קיי"ל דע"א במקום חזקה א"נ ונגד רובא נאמן, וכ' שם דבאמת חזקה עדיפא מרוב דחזקה אפי' אתרעי אזלינן בתרה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין לענין נגע דאם עתה חסרה הנגע מ"מ זה שהי' בינתים בבית טמא מכח חזקה קמייתא ולא אזלינן בתר חזקה דהשתא אע"ג דנקרא זה ריעותא לגבי חזקה קמייתא, וברובא קיי"ל דהיכא דאתרע רובא לאו כלום הוא כדאיתא בפ"ב דכתובות [ט"ז ע"ב] דכיון דרוב הנישאות בתולות יש להם קול אתרע לה רובא דבתולות נישאות ולכן העלה שם דבאמת בזה חזקה עדיפא מרובא, והטעם דע"י דמגרעין כח הרוב אין הרוב מתבטל שאנו אומרים שזה אינו מן הרוב כשירות והרוב נשאר בעלמא משא"כ החזקה אם נאמר דאתרע הרי אנו רוצים לעקור החזקה לגמרי לכן ע"א נאמן נגד רוב ולא נגד חזקה, וכ' שם דמ"ש דרובא עדיף מחזקה הוא כגוונא דפרה אדומה דמשם נלמד דין זה דרובא עדיף דשם ע"י שאנו אומרים דפרה כשירה מחמת רוב ואנו דוחים בזה חזקת טומאה דגברא לא מכח דחיות החזקה אנו אומרים דהוא טהור רק מחמת שנעשה בו מעשה הגורמת טהרה שהוזה עליו מאפר פרה הזאת ונסתלק טומאתו וחזקתו ע"י מעשה ובסור הסיבה יסור המסובב אלו תוכן דבריו בקצרה במה שהאריך שם:

[ו]:

ולע"ד אין כל דבריו נכונים דמ"ש דלא אמרינן רובא עדיף מחזקה אלא אם החזקה מסתלק ע"י מעשה שנתחדש בו שבזה אין אנו מסלקין החזקה, דבריו נסתרים מכ"מ בש"ס דהרי בפ' האשה בתרא בהלכה צרתה ובעלה למדה"י מקשה אמאי ליזיל בתר רוב נשים דמתעברות ויולדות אע"ג דיש לה חזקת יבום רובא עדיף מחזקה ולכן מסיק שם דמתני' ר"מ היא דחייש למיעוטא, והרי שם לא נעשה מעשה באשה זו כמו בהא דפרה שהזו עליו מאפר פרה זו והוחזקה בכשרות מחמת רוב, אלא הרוב עומד בפ"ע דרוב נשים יולדות, והחזקה עומדת בפ"ע, דבשלמא בפרה אדומה שפיר י"ל כיון דהפרה עצמה כשירה מטעם רוב ואלו נפדית היתה מותרת באכילה הרי בפרה כשירה הוזה והמעשה סילק החזקה, וכן בהא דכ' הרשב"א ברוב מצויים א"ש מומחים הם דאדם השוחט עשה מעשה בבהמה ושחטה וסילק החזקה בידים, משא"כ בהא דיבמה, וכן בר"פ הלוקח בהמה שהאריכו התוס' בהא דרוב בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות שכ' שם דרובא עדיף מחזקת שלא ילדה, וכן בהא דפ' כיסוי הדם [פ"ו ע"א] רוב תינוקות מטפחין לפי' התוס' שם דרוב מטפחין בעיסה והתינוק ודאי טמא דלא נעשה מעשה בעיסה בבירור ואפ"ה לרבנן שם אמרינן רובא עדיף מחזקה דעיסה ע"ש, וגם מדברי התוס' מוכח דלא כוותי' ממ"ש להקשות בפ"ק דחולין בסוגיא דמנלן דאזלינן בת"ר דכיון דכבר הוכיח מנגעים דאזלינן בתר חזקה כ"ש דאזלינן בת"ר דרוב עדיף מחזקה והוצרכו לדחוק שם, ולדבריו לא הקשו כלום, גם מ"ש להוכיח דרובא אתרע בכ"ד מהא דפ"ב דכתובות גבי רוב הנישאות בתולות יש להם קול כו' לא ידעתי מה הוכחה היא זו דהא שם יש רוב נגד רוב ושפיר קאמר מאי חזית דאזלית בתר רוב נשים דנישאות בתולות הלך אחר רוב דאין להם קול שאינם בתולות, וכה"ג איתא בפא"ט [נ"ג ע"א] רוב אריות דורסים כו' אדרבא רוב הדורסים אין צפרנם נשמטת כו', והרי בהא דכתובות באמת כתבו התוס' דהך רובא דנישאות בתולות עדיפא מרוב הנישאות בתולות יש להם קול והיינו משום דזה הוי רובא דעלמא ורוב השני אינו אלא רוב מתוך רוב, וכתבו שם דמן התורה אזלינן בתר רוב נשים בתולות נישאות רק מדרבנן החמירו דלא הוי רוב גמור כ"כ ולכן ע"א נאמן בזה ע"ש [ומאי דקשיא מהא דפא"ט גבי רוב אריות דורסים כו' דחשיב לספק השקול כתבתי במ"א] ומ"ש דחזקה דאתרע אפ"ה אזלינן בתרה והוכיח זה מהא דכ' התוס' גבי נגע, לא ידעתי דשם לא אתרעי החזקה כלל דאמרינן השתא הוא דאתרע, ובאמת במידי דחסר ואתאי אמרינן דחזקה קמייתא אתרעי ולא אזלינן בתרה והרי התוס' כתבו דבזרק לה גט ספק קרוב לו כו' דאתרע חזקת א"א וכ"כ בכ"מ דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לה לחזקת א"א, גם מה שפלפל שם במ"ש בהא דגבינות דאנו מתירין אע"ג דהוי חזקה שלא נתבררה משום דהוי חזקה דאתיא מחמת רובא, ולמה אמרו דהוי חזקה כו' ולא אמרו דהוי רובא דהרי מטעם שאנו אומרים שתחיל' היתה מרוב כשירות אנו מתירין הגבינות א"כ למה קרא שמה חזקה ולא רובא, והאריך שם משום דרובא לא מהני כאן משום דאתרע רק מטעם שבעת שנולדה היתה בודאי כשירה דחייתה יב"ח, ואע"ג דהוי חזקה שלא נתבררה מ"מ מטעם רובא הוי כאלו נתבררה אלו הם ת"ד, צירוף זה א"י מה הוא דממנ"פ אם הרוב לא מהני כאן משום דאתרעי דעכשיו היא טריפה גם החזקה אינה כלום דהוי לא נתבררה ולא נחשב חזקה כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין, ולענ"ד הדברים כפשטם דמ"ש חזקה דאתיא מחמת רובא היינו דלא שייך לומר דרוב בהמות כשירות כי אם כשבעת שדנים עליו י"ל דהיא מרוב כשירות משא"כ בהא דגבינות שהרי עכשיו ודאי טריפה וא"א לומר דבהמה זו היא מרוב הכשירות ואין לומר דבעת שנעשו הגבינות היתה מהרוב ועכשיו נטרפה דהא רוב הכשירות אין נטרפות לאחר זמן, וא"כ הוי כהא דרוב הנישאות בתולות יש להם קול כו' דלא מיקרי רוב אלא כך אנו אומרים כיון שבעת שנעשו הגבינות אלו בא לשאול עליהם היינו מתירין לו לאכול הגבינות מטעם רוב כשירות וא"כ כבר הוחזקו בכשרות ולכן אמרינן העמידנה בחזקת כשרות דמעיקרא ועכשיו הוא דנטרפה וזה ברור, ועוד יש ראי' דבעיקר דינא קיי"ל דרובא עדיף מחזקה דהרי חזקה העשוי' להשתנות מבואר בכ"מ דאינה חזקה ורובא אף דעשוי להשתנות אזלינן בתרי' דהרי מבואר בפ' דם הנדה דאשה שרוב ימיה טהורים במגעות ובהסיטות אזלינן בתר הרוב ואם רוב ימיה טמאים טמא אף דעשוי' להשתנות אצלה תמיד מטומאה לטהרה, וכן בספק טומאה ברה"י טמא אע"ג דיש לו חזקת טהרה וברובא קיי"ל דטהור אפי' ברה"י כדאי' בספ"ק דכתובות תשע צפרדעים ושרץ א' ביניהם ופירש אחד מן הקבוע אזלינן בת"ר וטהור:

הגה"ה:

וראיתי עוד בתשו' פר"ת שם שכ' בבר אווזות שנמצאו בועות בדקין שלהם ונאבדו הדקין ולא נבדקו אם נקבו מעל"ע דכשר אף שהיה ריעותא מחיים וחילק שם בין ריעותא ששם איסור עלי' וצד היתר נסתר מנגד עינינו ואנו צריכים לחפש צד היתר להתירו נק' ריעותא ברורה וראוי להחמיר בה בספק השקול בריעותא מחיים אבל אם הספק הוא אולי אין כאן איסור כלל יש להתיר והביא ראיה מהא דפסקו הפוסקים בקורקבן ובה"כ שנקבו מצד אחד ולא בדקו אחר קורט שם מבחוץ ע"ש, ולענ"ד אין נראה כן דבועות בבר אווזות שכיחא טובא דניקב מעל"ע ע"י תולעים וכמעט רובם נקובים מעל"ע והתולע פיו יוצא לחוץ ובכה"ג ודאי דליכא למימר דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ואין זה דומה לדין הפוסקים הנ"ל דשם עכ"פ ראו במראית עין שלא ניקב בעבר השני כמ"ש הפרמ"ג בשפ"ד (סי' מ"ח ס"ק כ"ה) ע"ש ואין לך ריעותא ברורה יותר מזה וזה פשוט:

[ז]:

וכיון שכן מה שהעלה בפשיטות דע"א נאמן נגד רוב אין זה ברור כ"כ כמ"ש כמ"פ דדווקא אם המיעוט ישנו לפנינו במציאות אין זה עדות נגד הרוב דע"כ אנו מודים דגם מיעוט ישנו כאן ובעדותו אינו מגרע כח הרוב כלל רק מברר המיעוט מן הרוב ואומר שזה אינו מן הרוב משא"כ ברוב התלוי במציאות כגון הא דרוב קטנים אינם סריסים ורוב קטנות אינם איילנות דפליגי בה ר"מ ורבנן אין ע"א נאמן שראה בקטן זה סימני סריס וכדומה וי"ל עוד דאפי' היכא דאיכא חזקה המסייע לדברי העד כגון אם שחט אחד בהמה א' ואזל לעלמא דקיי"ל רוב מצויים א"ש מומחים הם והעיד ע"א שלא הי' מומחה אע"ג דחזקת שאינה זבוחה דבהמה מסייע לי' י"ל כיון דרובא עדיף מחזקה א"נ לאסור הבהמה, וקצת ראי' לזה מעדים החתומים על השטר דקיי"ל דאין ע"א נאמן לומר דהעדים פסולים אף שיש כאן חזקת ממון מסייע לנתבע אמרינן דחזקת כשרות דעדים עדיפא טפי והיינו מעטמא דרובא דרוב ישראל לא חשידי ח"ו להיות פסולים לעדות דאי מטעם חזקה אתינן עלה הוי חזקה נגד חזקה ולמה מפקינן ממונא מספיקא אלא ודאי מטעם רובא הוא, ולפ"ז גם מ"ש המחבר הנ"ל בפשיטות דע"א שהעיד על בהמה שנטרפה דנאמן אע"ג דרוב בהמות כשירות, ולענ"ד אין הדין כן וכמו שית' עוד בסמוך בס"ד דכ"ז שלא נודע לנו שהי' ריעותא בבהמה זו י"ל דאין ע"א נאמן לשיטת פוסקים הסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקה דכ"ש דא"נ נגד רובא כ"ז שאין המיעוט בודאי לפנינו, אבל אם יש ריעותא ברורה לפנינו כהא דנמצא מים בראש ונסתפקו אם הגיע עד לקרום דאפי' לדעת כמה פוסקים דס"ל דאם נאבד הראש ולא נבדק דכשירה דאמרינן נשחטה הותרה ואפי' בנולד ריעותא מחיים מטעם דהוי חזקה דאתיא מחמת רובא מ"מ ע"א נאמן בזה לומר שהיתה מגיע לקרום די"ל דדווקא נגד חזקה גמורה וברורה א"נ משא"כ בחזקה דאתיא מחמת רובא דגם דגרע טפי די"ל דווקא אם אין כאן שום ריעותא נראה לנו כלל כגון הא דנת' ביו"ד [סי' ל"ט] בבודק שהכניס ידו ואמר טריפה היא ושוב בא אחר ולא מצא טריפות שפלפלו האחרונים בזה דאם אינו בידו אין הראשון נאמן דשם שפיר עדותו הוי נגד הרוב גמור דאמרינן בודאי הבהמה היתה מרוב בהמות הכשירות וא"נ נגדו אבל אם יש ריעותא לפנינו רק דאנו מסופקים אם הגיע הריעותא עד שתטרף בו כגון הא דמים בראש שכתבנו אין אנו יכולים לומר שעדותו הוא נגד הרוב דהא בהמה זו יצתה מן הרוב וכמ"ש באמת התבו"ש בסי' נ' שמטעם זה הכריע שם כרמ"א מטעם דרוב בהם אין להם מים בראש, וא"כ צריכים אנו לומר לדעת המתירין בזה דטעמם הוא כיון דבשעה שנולדה היתה כשירה מטעם רוב בהמות כשירות הם ואפי' אם היינו רואים שהגיע המים לקרום היינו מעמידים אותה על חזקת כשרותה ואמרינן השתא הוא דנטרפה דמטעם זה מתירין הגבינות שנעשו ממנה, וכיון שכן אין כאן הטעם משום רובא רק מטעם חזקה, וא"כ חזקה זו דאתיא מחמת רובא ודאי דגרע מחזקה ברורה ודאית וי"ל דע"א נאמן בזה דלא מצינו בש"ס דע"א א"נ נגד חזקה אלא בחזקה ברורה כגון הא דאמר נטמאו טהרותיך כו' דהתם היו טהורות בודאי מתחי' לא מטעם רוב די"ל דחזקה דאתיא מחמת רוב ולא מטעם ודאי גרע טפי לא מבעי' לפי מ"ש בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ בהא דקפץ א' מן המנויים בתוכו דמ"ש דהולכים אחר רוב אינו מתורת ודאי אלא עדיין ספק הוא רק שהתורה התירה ספק כזה, ותי' שם קושיית התוס' בהא דעשירי ספק ע"ש, ואף שבמ"א בתשובה הארכתי בזה וכתבתי מכמה ראיות שאין הדבר כן מ"מ ודאי דגרע מחזקה ודאית: [ח]:

ולכאורה הי' נלע"ד להוכיח זה החילוף שכתבתי ממ"ש הרשב"ץ בתשו' הובא ביו"ד [סי' ל"ט סעי' י"ז] הקונה ריאה בשוק ואמר שמצא בה סירכא במקום שהיא טריפה והמוכר אמר שהי' במקום שהי' כשירה דמשמע שם אם הי' הקונה בא תחי' לב"ד הי' נאמן לאוסרה אע"ג דשם הי' חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב עצמו אין שייך שם כיון דבאמת גם המוכר מודה שהי' בה סירכא אלא שאמר שהי' במקום שהיא כשירה ואין שייך לומר דרוב סירכות כשירות הם דכיון שיש סירכות שכיח סרכות האוסרות כמו הכשירות והוי דומיא דמים בראש ועי' ט"ז [שם ס"ק כ"ב] שכ' ג"כ בפי' דאין שייך לומר דרוב סירכות שבריאה הם כשירות, וא"כ א"ש מה דס"ל דע"א נאמן דאע"ג דא"נ נגד חזקה ורובא מ"מ נגד חזקה דאתיא מחמת רובא נאמן אע"ג דבלא עדותו אם היינו מסתפקין אם הוא כסדרן או לא היינו מכשירין היינו מטעם חזקה כיון שנשחטה הותרה והיינו העמידנה על חזקתה הראשונה דכשנולדה כשירה היתה מטעם חזקה דאתיא מחמת רובא אבל ע"א נאמן בזה לאוסרה וכמ"ש, ומ"ש הרשב"א בתשו' אם נסתפקו בסירכא בין אונא לאונא אם היא בגב או בחיתוך דהוי כנאבדה הריאה אע"ג דהרשב"א ס"ל אפי' בספק שמא לאחר שחיטה ג"כ אסור אם לא שיש לתלות יותר להיתר צ"ל דהרשב"א לשיטתו דס"ל דלכך סירכא בכסידרן כשירה דאין הטעם משום הגנה כשיטת רש"י אלא בכסידרן שכיח יותר מחמת דוחק רביצתה וא"כ הוי כשכיח טפי להיתרא מאיסורא וכיון שכאן הי' הסירכא במקום ידוע קרוב לבין החיתוכים שלכך נסתפקו אם הי' במקום חתוך או בגב ולכן יש כאן סברא דודאי שכיח יותר שתהי' סירכא זו בחיתוך מטעם דוחק רביצה, אבל בהא דתשו' רשב"ץ שהי' הכחשה ביניהם אם הי' במקום האוסר שם לא הי' במקום מיוחד קרוב לבין החיתוכים רק שהאוסר אומר שהי' במקום שאוסר וכיון שברוב הריאה שכיחא סירכות האוסרות כמו הכשירות שפיר נאמן כאן ע"א דלא שייך כאן לומר דיותר שכיח להיתר שהי' מחמת דוחק הרביצה כיון שלא העידו שניהם על מקום אחד, ולפי מ"ש הי' נראה דלשיטת רש"י דכל סירכא מחמת נקב היא ואפי' בכסידרן רק דאז הסירכא מגינה או אונא חברתה מגינה עלי', וכן לשיטת התוס' דהטעם משום דסופה להתפרק ובכסידרן לא תתפרק הי' נראה דבהך דינא דנסתפקו אם בגב או בחיתוך הי' לנו לאסור לפי שיטת הרשב"א דס"ל דספק השקול אסור וכ"ש דנולד הריעותא מחיים, אך מ"מ כיון דרוב הפוסקים חולקים בזה על הרשב"א וס"ל דעכ"פ בספק השקול אמרינן נשחטה הותרה א"ש ג"כ הך דינא גם לדידן:

[ט]:

ולפי מש"ל נראה דע"א א"נ לומר טריפה היתה במקום שלא ראינו ריעותא כלל משום דאין ע"א נאמן נגד רובא או נגד חזקה וכן יראה מלשון תשו' הרא"ש שהבאתי למעלה בהא דטבח שהוציא ידו מהבהמה ואמר טריפה היא דנאמן משום דבידו הוא משמע דאם אין בידו א"נ מטעם הנ"ל, וכן נראה מדברי הפרמ"ג במשבצות [סי' ל"ט ס"ק י"ט] ע"ש, וזה דלא כמ"ש הגאון בתשו' פר"ת להיפוך, ופלפל שם הרבה בדברי הרא"ש שם במה שהוצרך לכתוב משום דבידו כו' והקשה שם דמה בכך שהי' בידו לעשות איזה טריפות הא אכתי לא הוי רק מיגו בעלמא ואיך יועיל המיגו נגד רוב הא אפי' במיגו נגד חזקה הוא אבעי' דלא אפשיטא וכ"ש נגד הרוב, וכל דבריו שם נדחים ממילא דמה שהקשה דמיגו במקום חזקה לא מהני, דבריו תמוהים דהך חזקה לא דמיא לשאר חזקה דאמרינן העמידנה על חזקה קמייתא דבכה"ג מצינו בכ"מ דמהני מיגו דהרי בפירוש איתא בפ' יש נוחלין [קל"ד ע"ב] אמר רב יוסף בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה אע"ג דהוי לה חזקת א"א ואפי' החולקים שם על רב יוסף היינו מטעם דמיגו גרוע הוא דא"י לעשות עתה גירושין למפרע ולמפרע לא הי' לו מיגו ולכן גם להבא א"נ כדאית' התם, והרי בפ' האומר בקדושין [ס"ג ע"ב] באב שאמר קדשתי את בתי שקיל וטרי שם דלכך נאמן משום דבידו לקדשה אע"ג דהי' לה חזקת פנוי' רק דפריך שם דאין זה מיגו דאין זה בידו דשמא לא ירצה אדם לקדשה וכן בפ' האומר בגיטין [ס"ד ע"א] בסוגיא דשליש אומר לגירושין דנאמן מטעם מיגו משום דהימני' מעיקרא והי' בידו ליתן לה הגט וכמ"ש התוס' וכמ"ש הש"ך בחו"מ [סי' נ"ו] באריכות, וכן בפ' האשה שלום [קט"ז ע"א] שמקשה דלהימנה לומר מת בעלה מדרב המנונא דאמרה גרשתני נאמנת ע"ש, אע"ג דיש ב' חזקות חזקת חיים דבעל וחזקת א"א, וכן בכ"מ עצמו מספר, ומ"ש בב"ב דאין אומרים מיגו במקום חזקה אין זו חזקה כמו חזקה דבכל הש"ס דהיינו חזקה קמייתא אלא ר"ל חזקה ואומדנא דמוכח שהוא שקר דאין אדם פורע תוך זמנו וכדומה, וחזקה זו ודאי דעדיף אפי' מרובא דהא מוציאין ממון עי"ז בטוען תוך זמנו פרעתיך אע"פ שאין הולכין בממון אחר הרוב, גם מ"ש דאין אומרים מיגו נגד רוב ואין הדין כן דמצינו בכ"מ דאומרים מיגו נגד רוב כדאי' פ"ק דכתובות [י"ב ע"ב] בהא דאמר' משארסתני נאנסתי לר"ג, וקאמר שם ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מיגו ופרש"י דמיגו דאמרה מוכת עץ אני כו' אע"ג דרובא ברצון כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ וברא"ש פ"ק שם בהא דמקשה על רבינו יונה ע"ש [סי' י"ח] וכן בטוען אחר זמנו פרעתיך ת"ז דנאמן במיגו דאומר פרעתיך אחר זמן אע"ג דרוב בני אדם אין פורעים ת"ז אדרבא הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז עדיף מרובא כמ"ש דמוציאין ממון עי"ז אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, ועי' במרדכי פ' החולץ באשה שנתייחדה ובאתה ואמרה נאנסתי דאינה נאמנת משום דנסתרה ועברה על ד"ת אבדה מיגו שלה, מוכח ג"כ דנאמן במיגו אף נגד רוב הא אונס לא שכיח, וגם שם השיגו הגדולים על דינו של המרדכי וכמו שהארכתי בזה בתשובה, גם בלא"ה דברי הרב פר"ת דמ"ש הרא"ש שם דבכל שבידו נאמן אין פירושו מטעם מיגו שבידו טמא הטהרות או לאסור הכשירה אלא משום דהוי כבעליו כל שבידו והתורה נתנה נאמנות לבעלים על שלהם בלי שום מיגו וכמו שית' במקומו בס"ד בביאור דברי הרא"ש דפ' הניזקין, ועי' בס' פתח הבית שפי' ג"כ דברי הרא"ש כן וזה ברור וא"כ קושייתו מעיקרא ליתא, וא"כ יש ראי' מדברי הרא"ש להיפוך דע"א א"נ נגד רוב בהמות כשירות ולכן הוצרך לומר הטעם משום שהוא בידו:

[י]:

גם מ"ש שם דהוצרך הרא"ש לומר שהוא בידו דנפ"מ לדינו של הרשב"ץ שבשו"ע שם בע"א שאמר שלא כסידרן היתה וע"א אומר כסידרן וכל מ"ש שם אין דבריו ברורים כלל דמ"ש לתמוה על הש"ך בחו"מ [סי' פ"ז] בעד המסייע דאף דעד הראשון המחייב שבועה נאמן כתרי גם עד המסייע נאמן כתרי דסותר למ"ש ביו"ד [סי' ל"ט] גבי ע"א אומר שלא כסידרן הי' והב' אומר כסידרן דאם באו זה אחר זה הוי השני כע"א לגבי תרי, יפה תי' בס' קצוה"ח שהביא שם דשאני גבי שבועה דעד הראשון לא הי' נאמן כשנים לגמרי דהרי אין עדותו מועיל רק לחייב שבועה ולא להוציא ממון ולכן בזה עד השני המסייע דפוטר משבועה נאמן ג"כ כשנים מה"ת, משא"כ באיסורים דהראשון שאמר טריפה הוא הי' נאמן כשנים לגמרי לאסור מה"ת, אך מ"ש הקצוה"ח דהטעם דע"י הראשון אתחזק איסורא ושוב אין העד השני נאמן נגד חזקה, אין זה נלע"ד דלדבריו לרוב הפוסקים החולקים על התוס' ורא"ש וס"ל דע"א נאמן באיסורים גם נגד חזקה הי' לנו לומר דהבהמה כשירה אפי' בבאו זא"ז דמוקמינן לה אחזקות כשרות: הגה"ה:

וצ"ע קצת בזה במ"ש שם ביו"ד דאם באו בב"א מוקמינן לבהמה בחזקת כשרות כיון דע"א נאמן באיסורים לשיטת הסוברים כן א"כ כ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים והוי כמו תרי לגבי תרי והרי קיי"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ואסור כדאיתא בפ"ב דכתובות בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ואפי' במקום דאתחזק היתירא אסור מספיקא וכמ"ש התוס' שם ובפ' ארבעה אחין ובכ"מ, והיה נ"ל דהרשב"ץ ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דע"א א"נ באיסורים במקום חזקה רק דכאן כבר יצתה מחזקתה כיון דלפי דברי שניהם היה בה סירכא וכמש"ל, וא"כ כל א' נאמן בזה רק דמטעם ע"א הוא ולא מטעם ב' רק דמעמידין אותה בחזקת כשרות מטעם דכשנולדה כשירה היתה וכמש"ל (חלון א') אבל לשיטת הסוברים דע"א נאמן באיסורים גם נגד חזקה באמת הוו כתרי לגבי תרי ואסור מדרבנן, ולפ"ז דין זה שכ' השו"ע סעי' י"ז הוא לשיטתו דפסק בסי' קכ"ז כשיטת התוס' והרא"ש וא"כ צ"ע לפי מ"ש הש"ך שם דהעיקר הרוב הפוסקים החולקים היה לו לכתוב דלא קיי"ל כהך דינא דהרשב"ץ, ומ"מ נלע"ד דגם לשיטתו דין זה אמת דאף דהאמינה תורה לע"א כשנים לגבי איסורים מ"מ אין זה שנים ממש דהא גם תרי ותרי מדאורייתא מותר ומוקמינן ליה אחזקה קמייתא רק דרבנן החמירו משום דהוי מילתא דתמיה דקיימו תרי ואמרי דאסור וכמ"ש בפ' ארבעה אחין קיימו בי תרי ואמרי קרוב לה כו' אבל לא החמירו בא' נגד א' משום דמ"מ לאו שני עדים ממש הם וז"ב, ומוכרחים אנו לומר כן דהרי הרשב"ץ הוא מכת הסוברים דע"א נאמן גם נגד חזקה כמ"ש הש"ך בשמו (סי' קכ"ז ס"ק ו): ולע"ד אין הדבר כן דלא אמרו ע"א נאמן באיסורים רק אם במקום דליכא הכחשה אבל ע"א בהכחשה קיי"ל בכ"מ דלאו כלום הוא וכמו שית' במקומו, וא"כ כל שבא עד האוסר תחי' והי' נאמן כשנים כבר הוחזק באיסור ודאי ושוב א"א להאמין להשני כאלו שנים מכחישים ע"א בעלמא באיסורים כגון שנים אומרים חלב הוא וא' אומר שומן הוא דאף אם הי' בא תחי' ואמר שומן הוא הי' נאמן לגמרי מ"מ כל שיש שנים מכחישים אותו אין בדבריו כלום ולא שייך לומר לגבי עד השני המתיר שהוא נאמן כשנים דע"א נאמן באיסורים כיון שכבר נתנה תורה נאמנות להראשון כשנים א"א להאמין לשני כשנים, וזה דומה למ"ש הרמב"ם [פט"ז מה' סנהדרין] והוא מהירושלמי שהבאתי למעלה דאם ע"א העיד שחלב הוא ושוב אכלו לוקה ע"י מאחר שכבר הוחזק באיסור ודאי וזה ברור: הגה"ה:

ועי' בקצוה"ח שם שהשיג על התה"ד במ"ש דעד המסייע פוטר משבועת מודה במקצת ושבועת השומרים אפי' ע"א מכחישו שהקשה עליו דהא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וא"כ סלק עדותם של ב' העדים כמאן דליתיה וא"כ יתחייב שבועה בלא"ה כמו אם לא היו עדים כלל ע"ש, ולענ"ד דברי התה"ד נכונים דמאי דקיי"ל דע"א המכחיש עד אין עדותם כלום א"א לומר דשניהם מעידים שקר אלא שאין אנו מאמינים לשום א' מהם כיון שא"י מי מעיד אמת ומי מהם משקר, וא"כ בחיוב שבועה אין אנו יכולים לחייב להמודה במקצת או השומר דהוא טוען אני יודע שהעד המסייע אותי הוא אומר אמת, וכיון שספק לב"ד אין אנו יכולים לחייבו שבועה דהא כל ספק בשבועה קי"יל קולא לנתבע וברור:

ובזה מיושב מה שהקשה שם על הקצוה"ח דא"כ למה כ' הש"ך דבסוטה אין עד השני האומר לא נטמאה כשנים דאין לו נאמנות מדאורייתא הא גם שם איסורים מקרי וכבר נתחזק איסורא ע"י הראשון ואף אם הי' השני נאמן מדאורייתא הוה כחד לגבי תרי ע"ש, ולפי מ"ש א"ש דזה עצמו ג"כ כוונת הש"ך דכיון דהתורה נתנה נאמנות לעד ראשון דאמר נטמאת שוב א"א לתורה ליתן נאמנות לשני דהוי כאלו הכחישו אותו ב' עדים ולכך אינו נאמן מה"ת וזה ג"כ ברור:

[יא]:

ולפי שיש לי עיון גדול בדברי הרשב"א שהבאתי למעלה שנראים דבריו כסותרים זל"ז הוכרחתי להאריך קצת בזה אף שאינו מעניינינו והוא דלפי מ"ש הש"ך והאחרונים בשם הרשב"א דס"ל דאפי' באם יש ספק שמא לאחר שחיטה נעשה הריעותא אעפ"כ בספק השקול מחמרינן אם לא כשיש לתלות יותר להיתר דשכיח להיתרא טפי מלאיסורא, ולפ"ז דבריו סותרים לכ"מ בדבריו דהרשב"א בתה"א בהא דנחמרו בני מעי' במ"ש אין ריאה לעוף ליחמר כ' שירקות גרי"ן אין פוסל בריאה בנפלה לאור אע"ג דרוב בהמות אין נופלות באור וא"כ כשנפלה לאור אתרע רובא דרוב בהמות כשירות ונולד הריעותא מחיים ואפ"ה התיר הרשב"א אע"ג דראינו שינוי בה ותולין הירקות בדר' נתן [עי' ט"ז סי' נ"ב מזה באורך] וע"כ צ"ל משום דנשחטה הותרה וכן מה שהעתיק שם בשמו דאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי ואין חוששין אף בנפלה לאור אע"ג דרוב הבייתות אין כבדן ירוק וא"כ אין שייך כאן לומר דרוב בהמות כשירות וכעין מ"ש התבו"ש בסי' נ' בדין שנמצא מים בראש, וראיתי בתשו' טור האבן [סי' כ"ב] שהאריך בזה והביא דברי הרשב"א אלו להשיג מזה על התבו"ש, והנראה מדבריו שם דס"ל להרשב"א דבכל ספק השקול אפי' ודאי נולד הריעותא מחיים מתירין מטעם נשחטה הותרה, ולבבי לא כן ידמה דהרואה מלשון הרשב"א בחידושיו שהביא הש"ך [סי' נ' ס"ק ג'] מוכח דס"ל דכל ספק השקול ואין דבר לתלות בו יותר להיתר אסרינן וכן מוכח מדברי הר"ן שהוא כ' ג"כ כהרשב"א דבכל ספק השקול אפי' י"ל דלאחר שחיטה נעשה אסור. והוא עצמו כ' בפא"ט בריאה הסמוכה לדופן דלמאן דמכשיר אפי' ליכא ריעותא בדופן ולא בריאה או דאיכא ריעותא בתרווייהו ג"כ כשר וכ' שם ב' טעמים הא' דלמאן דס"ל אין סירכא בלא נקב יש כאן ס"ס דגם בודאי סירכא יש ספק שמא לא נקבה:

הגה"ה:

ודברי הר"ן אלו נעלם להגאון בעל פרי תבואה (סי' ל"ז) שכ' דגם למ"ד שסירכא אסורה מטעם סופה להתפרק הוא רק ספק ואדרבא משמע מדבריו שם דלשיטה זו יש סברא לומר דהוא ספק מלשיטת רש"י דס"ל אין סירכא בלא נקב דמסופק שם אם לשיטתו הוי ספק או לא, והנך רואה שהר"ן כ' להיפוך דלשיטת רש"י ודאי הוי רק ספק איסור ולשיטת ר"ת הוי ודאי איסור ובע"א בתשובת הארכתי בזה ואכ"מ: ולמ"ד שהטעם שסופה להתפרק ג"כ יש לתלות יותר בדופן שלחותה מרובה וקולטת הריאה אצלה ע"ש, מוכח מדבריו דבספק השקול אסורה ולא אזלינן בתר רוב בהמות כשירות, עוד ראי' ממ"ש הרשב"א והר"ן להביא ראי' דבספק השקול אסור ממ"ש בפ' א"ט בההוא אמרתא דהוי בי רב חביבא דהוה משגרא כרעא בתרייתא דאמר שגרונא נקטה ומתקיף לה רבינא דילמא חוט השדרה נפסק ופסק שם דלית הלכתא כרבינא משום דשגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח ולמה לא קאמר מטעם נשחטה הותרה, הרי מוכח מדבריו דבספק השקול אסור:

[יב]:

ולכן נלע"ד ברור דבאמת דעת הרשב"א דכל ספק השקול אסור בין אם הריעותא נולד מחיים בודאי ובין בספק לאחר שחיטה ולאו מטעם מחזיקין מאיסור לאיסור אתינן עלה ודלא כמ"ש בתשו' פר"ת [סי' י"ז] דהרשב"א ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור וכודאי מוחזקת לאיסור דמיא, ודבריו נסתרים מכל המקומות שכתבנו בשם הרשב"א כמבואר, אלא די"ל דס"ל כמ"ש דלכך לא אמרינן העמידנה על חזקת כשרות וככל ספק איסור תורה השקול במקום חזקת היתר והיינו מטעם דזה לא אמרינן אלא בחזקה ודאית לא בחזקה דאתיא מחמת רובא כמש"ל לענין נאמנות ע"א, והא דמתיר הרשב"א בנפלה לאור ונמצא ירקות בריאה ש"ה דאזיל לשיטתו דס"ל דנפלה לאור ולא נבדקו בני מעיה מותרת וכמ"ש הרשב"א עצמו בתה"א משום דגם אם נפלה לאור שכיח יותר להיתר מלאיסור וכמ"ש הש"ך [סי' נ"ב] דקודם שנחמרו בני מעיה תשרף לגמרי רק משום דמיעוט המצוי הוא החמירו חכמים לבודקה כמו שהחמירו לבדוק סירכות הריאה ולכן כל שיש לתלות הירקות בתולדה אין כאן ריעותא גלוי' שנחמרו בני מעי' ויש לתלות יותר בתולדה משום דע"פ הרוב הנופלים באור אין נחמרים והוי כלא נבדק כלל וכן הטעם בהא דירקות בכבד של עוף ביית שיש במינו מדברי, והא דמתיר הרשב"א בתשובה [סי' קע"ד] בנסתפקו בסירכא אם היא בגב או בחיתוך כבר כתבנו למעלה משום דאזיל לשיטתו דס"ל דבכסידרן בא ע"י דוחק רביצה ושכיח יותר להיתר, או מטעם שכ' הר"ן בריאה הסמוכה לדופן משום דהוי כעין ס"ס דגם בסירכא גמורה אין כאן טריפות ודאית לשיטת רש"י, אכן הרשב"א עצמו ס"ל דהטעם משום דסופה להתפרק וצ"ל כמ"ש תחי', אבל בהא דשגרונא אי הוי שכיח בשוה כמו פסיקת חוט השדרה שפיר כתבו דאסור כיון דליכא מידי למתלי בי', ולכך הוצרך הש"ס לטעמא דחוט השדה לא שכיח ושגרונא שכיח:

[יג]:

לפי מ"ש יוצא לנו דין אחד בא"א שלא הי' לה בנים מבעלה וגם הוחזק לנו שאין לבעלה אח ומת בעלה ובא ע"א והעיד שנולד לבעלה אח במדה"י בעת שהיתה עדיין נשואה לבעלה דאם נאמר דמחזיקין מאיסור לאיסור ודאי דע"א נאמן דחזקת איסור מסייע לי' אע"ג דהי' מוחזק בתחי' בלית ליה אחים א"כ היתה בחזקת היתר לשוק, מ"מ אם היתה עדיין א"א ומחזיקין מאיסור לאסור, וגם לפי מ"ש דמועיל החזקה מאיסור לאיסור שיהי' כמו שאין כאן חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר ג"כ נאמן אבל לשיטת התוס' פ"ד אחין ובפא"ט אין העד נאמן כלל דמעיד נגד חזקת היתר, ועי' תשו' מהרי"ט [סי' פ"ב] כעין עובדא זו רק דהמעשה הי' שם דלא ידענו אם הי' לו אחים מעולם ובא ע"א ואמר שהי' לו אחים שכ' שם דע"א נאמן משום דלא הי' לה חזקה מעולם שלא ידענו אם הי' לו אחים מעולם או לא, מוכח מדבריו דאם הי' ידוע שלא הי' לו אחים והעיד שנולד לו אח"כ אח אינו נאמן ע"ש, ויש לי מקום עיון בזה דבפ' האומר בקדושין [ס"ד ע"א] איתא מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים כו' דמוקי לה אביי מתני' דלא מוחזק לן באחי ולא בבני אמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים א"נ לאו כל כמיני' דאסר לה אכ"ע ופרש"י דלא מוחזק לן כו' וקיימא הך אתתא בחזקה שאינה זקוקה ליבום כו' אמר יש לי אחים ואין לי בנים לאו כל כמיני' דמפקינן לה מחזקה הרי מוכח דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אך בכה"ג דחזקה שני' תליא בראשונה שע"י שנעשית א"א הוזקקה ליבום, ויותר תימא על הש"ך [סי' נ' ס"ק ג'] שכ' לתרץ שם דברי רמ"א בת"ח מהא דבפ"ד אחין שכ' שם דאביי ורבא דס"ל יגיד עליו ריעו כו' ס"ל דבאמת מחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש, והרי כאן ס"ל לאביי להיפוך ממש דאפי' בריעותא מחיים אין מחזיקין מאיסור לאיסור דהא כאן שאמר בשעת מיתתו יש לי אחים הוי כאתיילד ריעותא מחיים כיון שנפל לנו ספק ע"י עדותו מחיים בעת שהיתה עדיין א"א, וע"ק מהא דאיתא בר"פ האשה בתרא [קי"ט ע"א] האשה שהלך בעלה וצרתה כו' היתה לה חמות אינה חוששת, ופריך שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני סיפא חזקה לשוק כו' הרי דגם רבא ס"ל דמיקרי חזקת היתר לשוק אפי' בחיי בעלה שעדיין היא בחזקת א"א, שוב מצאתי קושיא זו בתשו' טור האבן [סי' כ"ב] ע"ש:

[יד]:

לכך נלע"ד ליישב הכל דבאמת דעת הפוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור היינו דווקא באתיילד ריעותא מחיים כגון הא דפ"ד אחין דזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דנולד לנו מעצמינו דבר שמכניס אותנו לבית הספק מאחר שרואים שזרק לה גט וכל שבידינו לבדוק אחר אותו דבר מקריא ריעותא וטעם הדבר דמחזיקין מאיסור לאיסור הוא דבאמת כל דבר בחזקתו עומד וכל שהוא בחזקת איסור:

הגה"ה:

הן אמת שיש לתמוה על מה שפלפלו הפוסקים בהא דמחזיקין מאיסור לאיסור ובמה שהתוס' הוכיחו בפא"ט ובפ' ארבעה אחין מהא דזרק לה גט ספק קרוב לו כו' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דלכאורה אין לזה דמיון לשם דשם בצרות עריות שפיר קאמר הש"ס דבחזקת היתר לשוק קיימא כיון דקיי"ל כל ספק בחזקה מוקמינן ליה אחזקה וכאלו ודאי החזקה הראשונה עדיין עומדת היא, וא"כ שם שנולד ספק בגט אם היה קרוב לו או לה והספק אם נתגרשה מבעלה או נשארה בחזקת א"א כדמעיקרא אמרינן אוקי אחזקה קמייתא, וא"כ הוי כודאי לא נתגרשה וממילא כשמת בעלה אח"כ הצרה בחזקת היתר לשוק עומדת משא"כ בהא דפא"ט בספק דרוסה או ישב לה קוץ בושט מה בכך שנולד הספק מחיים הא אין לנו ספק אם היא שחוטה או לא וכאן לאחר שחיטה הספק הוא בענין אחר ולכן אף שהיתה בחזקת כשרות מ"מ כל שנולד הספק לא יצתה בהיתר לא שייך לומר נשחטה הותרה כמו בהא דלקח זאב בני מעיים שכבר נקרא עליו שם היתר ולכך כל ספק שיסתפק לך אח"כ מותרת, וא"י איך דימו לזה להא דיבמה הנ"ל, דשם הספק שנולד בגט גורם לעשות כודאי אינה מגורשת והוא הגורם היתר היבמה לשוק כמ"ש א"כ לכאורה דברי התוס' תמוהים, שוב אחר העיון ראיתי שדבריהם נכונים ומדוקדקים מאוד, והוא שמוכרחים אנו לומר דמ"ש בפ' ארבעה אחין שם דלאו מטעם שהספק נולד בגט שזרק להערוה וספק אם נתגרשה מוקמינן לה בחזקת שאינה מגורשת אתינן עלה אלא מצד חזקת צרת ערוה שעומדת להנשא לשוק אתינן עלה דכן משמע ממ"ש שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו', וכן מוכרח עוד ממה שמקשה שם אביי לרבה מהא דתניא נפל עליו הבית ועל בת אחיו וא"י איזה מהם מת ראשונה צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה כו' ואם לפי מה שפירשנו אין כאן קשיא כלל דשאני גבי זרק גט להערוה דהיא קיימא בחזקת א"א וספק אם נתגרשה אמרינן אוקמה אחזקה וכודאי לא נתגרשה דמי משא"כ כאן דודאי מתה בתו רק שא"י איזה מת ראשון אם אחיו או בתו, ולא שייך לומר אוקמה לבתו בחזקת חיים ועכשיו הוא דמתה, דמאי חזית אדרבא אוקי לאחיו בחזקת חיים ועכשיו הוא שמת לאחר מיתת בתו, ושפיר קאמר דהוי ספק ממש, ולכן ע"כ צ"ל דעיקר מה שאנו צריכים לילך בתר חזקה הוא על אותו שאנו דנין עליו וכמ"ש רש"י בפ' האומר בקדושין בעובדא דינאי המלך דלא שייך לומר דמוקי לה אחזקת כשרות להאם כמ"ד בפ"ב דכתובות מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דחזקה דאם מהניא לבת דכיון שכבר מתה האם ואין אנו באים לדון מה דינה רק על הולד אנו דנין לא שייך לומר אוקי האם בחזקת כשרות ע"ש, וכמו כן כאן בזרק גט לערוה ספק קרוב לו כו' דאין בחזקה זו שום נפ"מ לדינא להערוה דאלו שתצא מחזקת א"א בלא"ה עכשיו היא פנויה ומותרת לשוק בין נתגרשה מקודם או לא דהא מת בעלה והיא אינה זקוקה ליבם כלל ונמצא שעה שאנו דנין אינו אלא על צרתה אם יש עליה זיקה או לא, ונמצא שמ"ש אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אינה מצד הספק של הגט, אלא שכ"ז שהערוה היתה חי' היתה עומדת להנשא לשוק ולא היה עליה זיקת יבום, ולכן שפיר מקשה אביי מהא דנפל הבית עליו ועל בת אחיו דהתם ג"כ בחזקה זו היתה עומדת ומעתה שפיר דקדקו התוס' ודימו לזה הא דספק דרוסה והא דישב לו קוץ בושט דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דכמו דשם הצרה שאנו דנין עליה אף שהיתה אסורה להנשא בחיי בעלה ואז נולד בה ספק אם עומדת ליבם או להנשא לשוק מ"מ מועיל בה חזקת היתר לשוק דמעיקרא להתירה אחר מות בעלה, כמו כן הא דנולד ספק טריפה בחיי הבהמה אע"ג דלא יצתה בהיתר עדיין בעת שנולד בה הספק שאז היתה אסורה מטעם שאינה זבוחה מ"מ מועיל בה חזקת כשרות דמעיקרא ודוק:

צריך שיצא להיתר בודאי מאיסורו וכעין שאמרו כל ספק בשחיטה עד שיוודע לך במה נשחטה נשחטה הותרה כו' ר"ל שכל שבחייה לא נולד דבר שיכניס אותנו לבית הספק כל שנסתלק איסור הראשון ע"י שחיטה הוי כהוחזק בהיתר מאחר שלא הי' מוטל עלינו לבדוק אחר שום דבר וכאלו יצא בהיתר דמי ולכן כל ספק שיסתפק אח"כ אמרינן דהוא בחזקת היתר כדמעיקרא, אבל כשנולד ספק בחיים אפי' בדבר שאינו מענין שחיטה כיון שבעוד שעדיין לא יצתה מאיסור נולד ספק אחר שמצריך לנו לבדוק הרי האיסור הראשון נמשך ממילא אח"כ, ועכ"פ הוי כלא אתחזק לא בהיתר ולא באיסור, אבל אם בחיים לא נולד דבר המביא אותו לידי ספק וריעותא גמורה בלא הגדת שום אדם הוי כאלו נסתלק החזקה קמייתא כגון בהא דאמר יש לי אחים דבלא אמירתו אין לנו דבר שמביא אותו לידי ספק מאחר שלא הוחזק באחים הוי כאלו נסתלק חזקת א"א אף שהוא אמר זה בחייו, וכעין זה מצינו לענין דיני ממונות ברפ"ק דב"מ הכא איכא דררא דממונא כו' ופי' התוס' שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד, הרי דיש חילוק בין ספק שבא ע"י טענת התובע לספק הבא ממילא, וא"כ גם בהא דהיתה לה חמות ג"כ א"ש דשם ג"כ אין לנו דבר המביא לידי ספק שהרי אין לנו להסתפק אם ילדה חמותה כיון שרוב אינם מזקיקים ליבום וגם תחי' היתה בחזקת שאין לה אחים, ובהכי א"ש כל הסתירות שהביא הגאון בעל תשו' טור האבן שם לדחות דעת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור מ"ש מהיתה לה חמות, כבר נת' דאין משם קושיא, וכן הא דמביא מפ"ק דנזיר [ח' ע"א] האומר הריני נזיר מלא הקופה כו' דפריך אמאי נזיר כל ימי חייו לחזי כמאן דמלי קשואין ודלועין כו' ופרש"י כיון דבכל סוף שלשים הוא נזירות חדש א"כ הספק הוא על תחי' הנזירות וספק נזירות להקל אע"ג דנולד הספק בעת שהי' עדיין בתוך ימי נזירות הראשון ע"ש, לפי מ"ש ג"כ א"ש דשם לא נולד לנו ריעותא המביא לידי ספק שהרי לא נולד דבר חדש תוך אמצע ימי נזירות שיהא הוא המקלקל חזקתו שאינו נזיר דהא הספק נולד בעת שקיבל תחיל' נזירות הראשון ותיכף הי' ספק אם יהי' נזיר פעם עשירי ויותר או לא והוי כליכא ריעותא חדשה תוך ימי נזירות הראשון וכאלו נסתפק תחי' על נזירות או לא, ובזה א"ש ג"כ הא דאיתא בפ' בתרא דנזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת משוקע בקרקע המערה כו' דאם ירד לטבול לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא, והיינו כמ"ש בדבר שגורם לנו ספק וריעותא מעצמינו בלי הגדת שום אדם כמו בהא דירד לטבול דכיון שהי' כזית מת במקוה במקום המטהרו הרי נולד ריעותא גמורה במקוה שמטהרו וכאלו אין כאן דבר ברור שמטהרו מטומאה ראשונה שהכל חדא טומאת מת אריכתא הוא, ולכן נמשך עי"ז חזקה ראשונה כיון שנולד הספק קודם שנטהר מטומאה ראשונה:

[טו]:

ועפ"ז נראה דגם התוס' מודים דבנולד ריעותא גמורה מחיים דמחזיקין מאיסור לאיסור והיינו כמ"ש בדבר שגורם לנו ספק וריעותא מעצמינו בלא הגדת שום אדם וכמ"ש, ומ"ש בפ"ד אחין ופא"ט דגם בנולד ריעותא מחיים אין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו משום דהתוס' ס"ל דמה דזרק לה גט אין זה ריעותא כלל דכ"ז שלא ידענו שהגיע הגט קרוב לה לא אתרעי ההיא אתתא כלל וכן בהא דישב לו קוץ בוושט וספק דרוסה אין זה ריעותא כלל כיון דבלא חזקת אבמ"ה לא היינו צריכים לבדוק כלל, ואף שנכר בה הקוץ והתחיל מעשה הטירוף מ"מ כיון דאין הריעותא מגוף הושט שנתקלקל רק ע"י דבר אחר שנכנס בה הוי דומיא דזרק לה ולא ידענו אם הגיע קרוב לה כמו כן כאן הספק אם ניקב מעל"ע [ובזה פליגי על התוס' הפוסקים האחרים דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור דהם ס"ל דכיון דהתחיל מעשה הטורף הוי כנולד בה דבר הגורם לה בדיקה וכמ"ש דעי"ז נמשך האיסור הראשון] ובזה מתורץ מ"ש התוס' בפ' המדיר [ע"ה ע"ב] דאם נולד נגע חדש בעת שעדיין לא נטהר מנגע הראשון דאין שם חזקת טהרה יעו"ש, דשם ג"כ נולד ריעותא בגוף האדם בדבר המכניס אותנו לבית הספק, ולכן כ"ז שלא נטהר מנגע הראשון עדיין חזקת טומאה ראשונה נמשכת והולכת, וכן בהא דפסק שהה או דרס דמחזיקין מאיסור לאיסור ג"כ הטעם משום דכיון שצריך לבדוק מקום השחיטה כ"ז שלא ידענו שנשחטה כראוי הוי כנולד ריעותא בדבר המכניס אותנו לבית הספק ולכן עי"ז מיקרי אתחזק איסורא וכודאי איסור דמי, והא דנמצא כזית מת משוקע בלא"ה א"ש דהכל חזקה חדא דטומאה ראשונה ג"כ מחמת מת הוא, וזה דומה לאשה זבה תוך ימי נקיים שלה ובתוך ג' ימים הראשונים שעדיין לא הוחזק מעיינה סתום שנולד לה ספק ראי' דודאי הכל זיבה אריכתא היא, ואין שייך כאן מחזיקין מאיסור לאיסור וזה ברור:

תוכן העניינים

ספר בית נאמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה