אור ברסלב

ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר

חדר כ

חדר יט

אם ע"א נאמן באיסורים במקום שיש ס"ס נגד עדותו ובו ח"ח:

[א]:

לפי מ"ש [בחדר יח] דע"א א"נ נגד רובא אם המיעוט אינו בודאי לפנינו, יש להסתפק אם העיד ע"א בספק איסור להקל לא להחמיר ובלא עדותו יש ס"ס להיפוך אם נאמן בכך, דהנה לכאורה דין זה תלוי בשיטת מחלוקת הראשונים, דהרשב"א ס"ל דס"ס מטעם רובא הוה ואפשר דאלים יותר מרוב, א"כ כמו שאין ע"א נאמן נגד רוב כמו כן א"נ נגד ס"ס, אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דהטעם דמתירין איסור בס"ס הוא לפי שיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מותר מן התורה וספק השני עושה אותו ספק דרבנן א"כ אין ראי' לומר דס"ס הוי כרוב, ולפי שיש לי בזה עיון גדול מוכרח אני להאריך בזה, דהנה לכאורה הי' נראה להוכיח דס"ס לאו מטעם רובא הוא מהא דאיתא במס' טהרות [פ"ו משנה ד'] דרבנן מטמאין ספק ברה"י אפי' בכמה ספיקות וכדאי' התם כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא ברה"ר טהור כו' הרי דלענין ספק טומאה ברה"י לא מהני ס"ס אע"ג דלענין רובא אזלינן גם לענין טומאה ברה"י כדמוכח מהא דמייתי בפ"ק דפסחים ובספ"ק דכתובות [י"ד ע"א] דתשעה צפרדעים ושרץ א' כו' או להיפוך ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם דבפירש אחד מהם אזלינן בתר רובא, הרי דס"ס גרע מרובא, ואין לחלק דדווקא ברובא דליתא קמן אמרינן דס"ס עדיף ממנו אבל לא מרובא דאיתא קמן דהא גם ברובא דליתא קמן קיי"ל דטהור אף ברה"י כדמוכח בפ' כיסוי הדם [פ"ו ע"א] בהא דתינוק שנמצא בצד העיסה דחכמים מטמאין אע"ג דתינוק הוה דבר שאין בו דעת לשאול וטהור ברה"י אעפ"כ מטמאין רבנן משום דרוב תינוקות מטפחין בשרצים כדאי' התם, ועוד דהא הרשב"א בתשובה [סי' ת"א] הוכחתו דס"ס עדיף מרובא הוא מסוגיא דספ"ק דכתובות שם בהא דאלמנת עיסה דמטהרינן לה אפי' לר' משום ס"ס אע"ג דס"ל דגם ברוב כשרים אצלה אינה נאמנת בחד ספיקא ע"ש הרי דמוכח דס"ס עדיף אפי' מרובא דאיתא קמן, ועי' תוס' פ' חזקת [נ"ז ע"ב] שכתבו טעם למה אין מועיל כמה ספקות לטהר ברה"י משום דמן הדין הי' לנו לומר דגם בספק א' טהור דמוקמינן לה אחזקה רק דמסוטה גמרינן לי' דלא יועיל חזקה וא"כ מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות:

הגה"ה:

ובתשובה לחכם אחד כתבתי שיש כאן צע"ג כיון דכל ספק טומאה מסוטה גמרינן לטמא ברה"י למה קיי"ל דאפי' כמה ספיקות אין מועיל והא בסוטה עצמה קיי"ל דס"ס מותרת לבעלה כדמוכח פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ, וכתבתי שי"ל דכיון דבש"ס אמרו כל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן לה הלכתא משמע דהלכה למשה מסיני הוא לגמור ספק טומאה מסוטה, וא"כ י"ל דכן היה הלכה למשה מסיני דכל ספק טומאה אפי' יש כמה ספיקות טמא רק דאנן גמרינן מסוטה שיהיה דווקא ברה"י דומיא דסוטה שהוא מקום סתירה, ועי' תוס' ר"פ כשם (דף כ"ח ע"ב) דמשמע מדבריהם ג"כ דספק טומאה ברה"י הלכה למשה מסיני הוא, והא דגמרינן לה מסוטה הוא למקום סתירה, אך לפ"ז צ"ע במ"ש בירושלמי פ"ק דסוטה שאלו את בן זומא מפני מה ספק טומאה ברה"ר טהור אמר לון מצינו שהציבור עושים פסחיהם בטומאה כו', ולמ"ש קשה דהא מהלכתא גמרינן לה דבעינן מקום סתירה דווקא, וצ"ל דב"ז לא השיב להם לומר מהיכן למדו חכמים לעיקר דין זה דספק טומאה דבזה אין סברא לחלק לדמות לסוטה ובזה מתורץ קושיית התוי"ט פ"ד דטהרות ובמראה הפנים בירושלמי שם, אך מדברי התוס' בכ"מ מוכח דס"ל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור לאו מסוטה גמרינן לה אלא משום דמוקמינן לה אחזקת טהרה ועדיין אין דעתי נוחה בזה:

והנה בפ"ק דחולין [ב' ע"א] כתבו התוס' הא דמטמאין ספק טומאה ברה"י אף במקום חזקת טהרה דגמרינן מסוטה אע"ג דבסוטה אתרע חזקתה היינו משום דשם עשה הכ' ספק כודאי ואם היינו הולכים בתר חזקה הי' לנו לעשותה ספק ולכך גמרינן מיני' כאן לטמא אפי' נגד חזקה, וא"כ יש לחלק בין הנושאים דבאמת י"ל דס"ס מטעם רובא הוא, ומ"מ יש חילוק בין הא דט' צפרדעים ושרץ א' דכיון דבכל התורה הולכים אחר הרוב א"כ הוי כודאי אין כאן טומאה במקום הזה דאמרינן דודאי בשרץ נגע ולא שייך למילף זה מסוטה דשם עכ"פ אתחזק אסור סוטה והספיקות נולדים מצד אחר וכן בטומאה ברה"י שיש כמה ספיקות כיון דהטומאה איתא בעין רק דהספיקות הם בענין אחר אם נטמא ע"י טומאה זאת הוי דומיא דסוטה שיש ספק אם נטמאת ע"י הבועל שנסתר עמה והבועל הוא דומיא דשרץ שהי' שם בודאי, משא"כ אי אמרינן דע"פ רוב אין כאן דבר המטמא כלל, ואפי' למאי דאמרינן במס' בכורות בפ' הלוקח בהמה [כ"ה ע"ב] דטומאה כמאן דאיתא דמיא במיעוט שנתערב ברוב היינו דווקא כשהטומאה ודאי בתערובות עם הטהרה כמו בהא דלוקח ציר מע"ה ע"ש, אבל כאן בהא דתשעה צפרדעים ושרץ א' ביניהם ופירש אחד מהם דאנו דנין על מה שפירש וכיון שאנו הולכים אחר הרוב הוי כודאי טהור ולא דמיא לסוטה כלל ובזה א"ש ג"כ הא דר"א ס"ל ספק ביאה טהור בבקעה שיש בה ספק טומאה כדאי' בפ' חזקת ובפ' הפועל במס' ע"ג ובכ"מ והיינו דס"ל דכיון שיש ספק אם נכנס כלל למקום שהספק הוא שם הוי כלא אתחזק שם טומאה כלל וכמו הא דפירש אחד מהם ולא דמיא לסוטה:

הגה"ה:

ובמ"א כתבתי שיש לי מקום עיון בדברי הראשונים במחלוקת הרמב"ם והרשב"א בכל הספיקות של תורה אם הוא מן התורה או מדבריהם דנראה לכאורה ראיה לדברי הרמב"ם מהא דסוטה דהא ע"כ מ"ש התוס' שבסוטה עשה הכ' ספק כודאי אין פירושו כודאי טמא ממש דהא התורה אמרה שתשתה המים ולבודקה ואם לא יבדקוה המים טהורה לבעלה, וא"כ אינו אלא בגדר ספק, וראיה לזה דהא אם בא ע"א והעיד שנטמאה לא היה שותה וא"כ ע"כ צ"ל דה"פ דגבי סוטה אסרה תורה ספק כמו שאסרה תורה ודאי בשאר איסורים דבשאר איסורים ספיקו מותר וכאן גבי סוטה אסרה גם בספק וא"כ מוכח מכאן כדברי הרמב"ם, ואין לומר דהיינו חידושי' דסוטה משום דיש לה חזקת טהרה דבכה"ג נשאר ספק איסור תורה קיי"ל דמוקמינן ליה אחזקת היתר היכא שיש חזקה דהא אתרע לה חזקת כשרותה כיון שנסתרה אחר הקינוי, ועי' תוס' פ' כשם שם (דף כ"ח ע"א) ד"ה מה ת"ל שהקשו שם למאי אצטרך קרא למיסר ספיקא ותי' דהכ' אוסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי כו' ונענש עלי' בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כו' אבל עדיין אינו מיושב כ"כ דמנין לנו זה דהכ' שינה בסוטה יותר משאר איסורי תורה בספיקו דלא נזכר בפ' שום לאו ולא איסור עשה כלל בספק דמ"ש אחרי הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה אינו על ספק רק שודאי נטמאה כדאי' פ"ק דיבמות (דף י"א י"ב) ולדברי הרמב"ם א"ש דבזה חילקה התורה בדין סוטה יותר משאר איסורי תורה, ולשיטת הרשב"א י"ל בדוחק דמ"ש בש"ס דבסוטה עשאה ספק כודאי היינו במה שאסרה תורה על הבועל כמ"ש ונטמאה ונטמאה חד לבעל וחד לבועל דבשאר איסורי תורה אין אסור אם אומר ברי לי שמותר הוא אף דלשאר אינשי אסור מספק כהא דאיתא בפ"ב דכתובות בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דמקשה הא באשם תלוי קיימא ולמה קאמר אם ניסת [לא] תצא ומשני בניסת לא' מעדיה ואומרת ברי לי, וא"כ כאן שהבועל אומר ברי לי שלא נטמאת למה אסורה עליו אלא משום דהכתוב עשה מה שספק לאחרים ולבעלה כודאי איסור, ועכ"פ הנך רואה מדברי התוס' שהבאתי דס"ל כשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא מן התורה אסור דאל"כ לא מקשי מידי ולא כמ"ש מקצת אחרונים שהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם, ובספרי בית יצחק הארכתי דרש"י ס"ל כשיטת הרשב"א מהא דפ' עשרה יוחסין גבי ספק ממזר ע"ש, אך מדברי רש"י בהא דסוטה מגיד לך שעל הספק אסורה כו' משמע שאינו מפרש כפי' התוס' שבא לעונש כמו על ודאי איסור רק לאיסור עצמו וצ"ע:

והא דפ' כיסוי הדם בהא דרוב תינוקות מטפחין ג"כ א"ש דשם אזלינן בת"ר לטמא ודאי כיון דמן הסברא הי' לנו לטהר בספק מטעם דמוקמינן אחזקה רק כיון שמצינו שהתורה עשה ספק כודאי א"כ מסוטה ילפינן דלא אזלינן בתר חזקה, ומה לי חד ספיקא או כמה ספיקות ותינוק שאין בו דעת לשאול דלא הוי דומיא דסוטה דלכך טהור ברה"י והיינו מטעם הסברא דאזלינן בתר חזקה לכן כל שיש רוב נגדו דרובא עדיף מחזקה שפיר ס"ל לחכמים דטמא וא"ש:

[ב]:

ולמ"ש ע"פ שיטת הרשב"א דס"ס מטעם רובא הוא א"כ אין ע"א נאמן נגדו יש לנו לחקור אם העיד ע"א על ספק א' ולא על ספק השני כגון הא דפ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ מצאתי, דפריך אמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס אם העיד ע"א שהי' תחתיו רק שא"י אם באונס או ברצון דלכאו' נראה אע"ג דס"ס מטעם רובא הוא ואין ע"א נאמן נגד הרוב היינו כשהרוב הוא דבר א' דאז אנו אומרים דרוב הוא כודאי ויכול להכחיש את העד, אבל בס"ס כל שמעיד על ספק א' השקול אין כח בספק א' להכחיש העד ונאמן ע"ז לעשותו כודאי ונשאר רק ספק השני לבד ואסורה מספיקא דהא עיקר עדותו אינו לאסור אותה שיהי' שייך לומר שהרוב שהוא להתיר מכחישו, דכאן עיקר עדותו אינו אלא שהיא תחתיו, וכן יש להסתפק בהא דבמס' נדה פ' האשה שהיא עושה צרכיה [נ"ט ע"ב] באיש ואשה שהטילו מים בספל ונמצא בו דם דמתירין מטעם ס"ס שמא מן האיש ואת"ל מן האשה שמא אינו מן המקור אם העיד ע"א שהוא מן האשה כגון שראה תחיל' בעת שהטיל שם האיש מי רגלים לא הי' בו דם, אך שם נראה ברור דע"א נאמן כיון דשם יש להפריד בין הספיקות דכ"ז שלא הטילה האשה מ"ר בודאי הי' נאמן לומר שלא הי' בו דם וכבדוק לפנינו דמי ומה דעדותו בב"ד הי' אחר שהטילה האשה מ"ר מה בכך אין זה אלא גילוי מלתא בעלמא, אבל בהא דפ"פ מצאתי דא"א להפריד בין הספיקות ונולדו שניהם יחד, וכיון שכבר הוחזקה דמותרת לבעלה ע"פ ס"ס שהוא מטעם רובא אפשר דע"א אע"ג שמברר לפנינו ספק א' כל שנשאר לנו הספק השני כאלו לא העיד כלל דמי:

[ג]:

ועי' בספ"ק דכתובות [י"ד ע"א] בסוגיא דאלמנת עיסה שמתיר שם מטעם ס"ס, ופי' המפרשים דהיינו שנתערבה במשפחה אחת שהיא ספק גרושה כגון שזרק לה בעלה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ונתערבה דיש עוד ספק שמא לא זו היא בכה"ג ודאי דאם הי' ע"א מעיד על אותה אשה שהי' בו ספק אם היה הגט קרוב לה לשיטת הסוברים דע"א נאמן בזה משום דאתרע החזקה כמו שהארכתי בזה בחדרים הקודמים, ואפי' לפמ"ש למעלה די"ל דספק קרוב לה לא אתרע החזקה שלה בכך לענין דיעבד רק לאסור לכתחי', מ"מ בנ"ד דהספק בגירושין ונולד ספק לאח"ז להתירה לכהן י"ל בזה דמחזיקין מאיסור א"א לאיסור כהונה כיון שנולד הספק מחיים לשיטת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש האחרונים, ובמ"א הארכתי דאף לשיטת הסוברים כן אינו חזקה גמורה אלא דעי"ז הוי כאין כאן חזקה כלל לא להיתר ולא לאיסור וא"כ לשטת הסוברים דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן במקום דליכא חזקה כלל י"ל דנאמן כאן ע"א דהא ספק זה נולד קודם שנתערבה וכיון דאינו בא לאסור כל הנשים שבמשפחה שאנו דנין עליהם רק לאסור אחת ולומר שהיא גרושה בודאי שהוא נאמן בה דהא אנו אוסרים כל המשפחה מילתא אחריתי היא וממילא אתיא, ועיקר עדותו אינו אלא על אחת ועל ספק א' ובזה נאמן לכ"ע, אך הי' נראה דדבר דאתחזק בהיתר אין ע"א נאמן לעשות ספק ואפי' בדבר שבערוה כגון להעיד שזרק לה גט או קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וראי' לזה מהא דאי' בפ"ד אחין [ל' ע"ב] וכולם שהי' להם ספק קדושין או ספק גירושין כו' ודחיק התם למה לא קתני בגירושין ספק קרוב לו כו' עד דמתרץ דלא משכחת לה בגירושין דמוקמינן לה אחזקתה כו' ולמה לא תני במתני' בכה"ג שיש ע"א שאמר שזרק לה גט וספק לו אם קרוב לו או לה, וע"כ צ"ל דגם בכה"ג לא איכפת לן דאין ע"א נאמן לעשותה ספק מגורשת, אמנם מדנקט בכה"ג שיש ע"א המכחישו מוכח דאם לא הי' רק ע"א לבד בזה שהעיד שספק לו אם קרוב לו או לה דהויא ספק מגורשת, דאע"ג דאם הי' ע"א לבד מעיד שודאי הי' קרוב לה לא הי' נאמן שאין ע"א מועיל בדבר שבערוה היינו דוקא אם ע"י עדותו אנו מוציאין אותה בודאי מחזקת כשרותה ולכן אפי' ספק אין נעשה ע"י עדותו דא"א לקבל עדותו לחצאין, אבל אם הוא עשה ספק ע"י עדותו בזה אין אנו מוציאין אותה מחזקתה, אך לפ"ז יקשה דא"כ הי' יכול למתני' גם בגירושין למנקט ספק כה"ג שהי' ע"א בלי הכחשה שאמר שספק לו אם קרוב לה, אלא ודאי דגם לעשות ספק בעדותו אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, וק"ו הדברים אם כשהוא מעיד על ודאי אין אנו חוששים לעדותו כלל כ"ש אם הוא עצמו אומר שספק לו שאין בעדותו כלום ואין ספיקו מוציאה מידי ודאי חזקת כשרותה: [ד]:

ויש להסתפק בדבר שבערוה דבעינן ב' עדים אם הי' ספק תחיל' בדבר שבערוה והעיד ע"א לאיסור או להיתר אם נאמן כגון אם היו ב' עדים שזרק לה גט וספק להם אם קרוב לו כו' ושוב בא ע"א והעיד שהי' קרוב לה וכן בקדושין בכה"ג, לפי מ"ש התוס' פ"ב דכתובות [כ"ב ע"ב] דבכה"ג אתרע חזקתה ולשיטת הפוסקים דבדבר שבערוה גם בליכא חזקה אין פחות משנים א"כ אין ע"א נאמן כאן לעשותה ודאי, או אפשר כיון שכבר אסורה ממילא מספק לשיטת הסוברים דספיקא בשל תורה אסור מן התורה א"כ מה שמעיד אח"כ לעשותה ודאי אין זה עדות בדבר שבערוה דדווקא אם ע"י עדותו אוסרה או מתירה בעינן ב' עדים, ולכאורה הי' נראה ללמוד דין זה מהא דמצינו דע"א בטומאת סוטה נאמן דלאחר שקינא לה ונסתרה ושוב בא ע"א והעיד שנטמאה נאמן דילפינן לה מקרא דועד אין בה, וקאמר ברפ"ק דסוטה דה"ט דנאמן ע"א משום דרגלים לדבר שכבר קינא לה ונסתרה וא"כ כיון דמה דבענין ביעדים בדבר שבערוה ילפינן לה דבר דבר דוכי מצא בה ערות דבר דגבי זנות דסוטה כתיב וכמו דהתם נאמן ע"א לעשות הספק לודאי כמו כן בכל דבר שבערוה, אבל יש לדחות דש"ה דכיון שקינא לה ונסתרה יש רגלים לדבר שהעד אומר אמת, אבל היכא דליכא רגלים לדבר רק שהדבר ספק מעצמו י"ל דכלל בידינו דאין עדות ע"א מועיל כלל בדבר שבערוה וכלא העיד דמי וכמו שא"נ לאיסור בודאי במה שלא הי' ספק תחי' כמו כן א"נ לעשות ספק לודאי, וקצת יש להביא ראי' לזה מהא דאי' ברפ"ק דסוטה [ב' ע"ב] אלא טעמא דכתיב לא יקום ע"א באיש הא לאו הכי הו"א עד דסוטה חד הוא ואי אפי' חד ליכא כו' והיאך ס"ד דמקשה דבלא קרא הוא דע"א א"נ מידי דהוי אכל עריות משום דילפינן דבר דבר מממון דהיאך מדמה להא דלא הוה שום ספק קודם עדותו משא"כ בסוטה דקודם שבא להעיד כבר נאסרה מן התורה מספק וגם למה הוצרך לומר דאצטריך סד"א דסוטה שאני דרגלים לדבר בלא רגלים לדבר אצטריך קרא למימר דאע"ג דנאבדה תחיל' מספק בלא"ה מ"מ א"נ לעשותה ודאי:

[ה]:

ולכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי' דר"א ור"י דמתני' דרפ"ק דסוטה דר"א אומר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה ע"פ ע"א, ור"י אמר מקנא ע"פ שנים ומשקה ע"פ שנים דר"א דס"ל סתירה ע"י ע"א א"א לומר דהא דהאמינתו תורה לע"א בטומאה לעשותה ודאי וללקות עלי' משום טומאה הוא משום דרגלים לדבר שאומר אמת דמה רגלים לדבר יש כאן הא בעלמא אין ע"א נאמן כלל בדבר שבערוה, וא"כ אין כאן רגלים לדבר כלל דשמא לא נסתרה והעד אמר שקר, וע"כ מה שהאמינה תורה לע"א בטומאה הוא משום דבלא"ה היתה אסורה מספק תורה שוב מהני עדות ע"א לעשות מספק לודאי, אבל לר"י דמשקה ע"פ שנים י"ל דמה דהאמינתו תורה לע"א הוא משום דרגלים לדבר שאומר אמת ומילתא דמסתבר הוא דבכ"מ מצינו במה שהדברים ניכרים שאומר אמת נאמן ע"א כמ"ש התוס' בר"פ הא"ר בהא דע"א נאמן להעיד באשה שמת בעלה, ועי' ר"פ מי שקינא [ל"א ע"א] אמר ע"א שנטמאת כו' שהי' בדין מה אם עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים ת"ל ועד אין בה כל עדות שיש בה כו' מזה ג"כ יש קצת ראי' דאין ע"א נאמן לעשות מספק לודאי דאל"כ מאי ק"ו הוא זה הא איכא למיפרך מה לעדות ראשונה שבא לאוסרה במה שהיתה מותרת מתחי' לכך בעינן ב' עדים משא"כ עדות אחרונה שבלא"ה היתה אסורה תחי' מספק וא"כ קרא למה לי, אך דיש לדחות דאחר שגילה הכ' דבעד טומאה מהימן ע"א משם ילפינן לכל דבר שבערוה דדינא הכי דעיקר הטעם שגילתה התורה דיש חילוק בין אם ע"י העד באנו לאסור מה שהוחזקה בהיתר מתחי' או להיפוך להתיר מה שהוחזקה באיסור בזה בעינן ב' עדים, משא"כ מה שהי' תחי' בספק נאמן לעשותו ודאי, אך עדיין קשה במה דקאמר שם במשנה מעתה ק"ו לעדות הראשונה מעתה כו' ת"ל כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן ערות דבר כו' ושם פריך האי ת"ל כי מצא כו' ת"ל בה ולא בקינוי כו' ומשני ה"נ קאמר ת"ל בה בה ולא בקינוי כו' וטומאה בעלמא בלא קינוי כו' דלא מהימן ע"א מנלן נאמר כאן דבר כו' קשה למה לי קרא דבה למעוטי בקינוי ובסתירה דלא מהימן ע"א הא האי ק"ו פריכא הוא, דמה לי בעדות אחרונה שכבר נאסרה תחילה מספק:

הגה"ה:

ומכאן היה נראה להוכיח קצת שלא כשיטת פוסקים הסוברים דגם בדבר שבערוה הא דבעינן ב' עדים היינו דוקא היכא דיש חזקה, דאל"כ קשה מאי ק"ו הוא זה דילמא שאני עדות טומאה דכבר אבדה חזקתה כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין דכיון דקינא לה ונסתרה אבדה חזקתה לכן די בע"א, משא"כ עדות הראשונה, אלא ודאי דאין חילוק דכל דבר שבערוה אפי' ליכא חזקה בעינן ב' עדים, ולכן שפיר יליף ק"ו לעדות הראשונה, ומצאתי בירושלמי רפ"ק דסוטה הובא בתוס' כאן וז"ל מ"ט דר"י כי מצא בה ערות דבר ערוה זו סתירה דבר זו הקינוי וילפינן דבר דבר מה דבר האמור להלן ע"פ שנים כו' וחולק על ש"ס שלנו דיליף לקינוי וסתירה דבעינן ב' עדים מבה ולא בקינוי וסתירה ודבר דבר דע"א בטומאה בלא קינוי וסתירה לא מהני, והיה נ"ל לכאורה דהירושלמי וש"ס דילן פליגי בזה בהא דדבר שבערוה בעינן ב' עדים אם הוא דוקא במקום חזקה או לא, דהירושלמי ס"ל דבעינן ג"כ דאתחזק איסורא, ולכן בלא קרא דבה ילפינן ליה מדכתיב ערות דבר דילפינן מממון דבעינן ב' עדים, ולכך לא ילפינן לה מעדות טומאה דשם שאני דכבר אתרע חזקת כשרותה, ומפרש כפשטות המשנה דקאמר שם מעתה ק"ו לעדות הראשונה ת"ל כי מצא בה ערות דבר כו' ר"ל דכיון דילפינן מדבר דבר דבערוה ואתחזק איסורא לא מהימן ע"א ממילא ילפינן דבמקום חזקה לא מהימן ע"א, אבל ש"ס דילן ס"ל דדבר שבערוה בלא חזקה בעינן ב' עדים וכיון דהתורה גילתה דבסוטה בטומאה מהימן ע"א אחר קינוי וסתירה וא"א לומר דמשום דאתרע חזקתה דהא גם בלא חזקה צריך ב' עדים לכן הוצרך מיעוטא דבה למעט קינוי וסתירה דבעינן ב' עדים מקרא דערות דבר לטומאה בלא קינוי וסתירה דבעינן ב' עדים דדוקא בקינוי וסתירה שאז רגלים לדבר שהעד אומר אמת הוא דמהימן ע"א אבל בלא רגלים לדבר אע"ג דליכא חזקה בעינן ב' עדים ודוק:

משא"כ עדות הראשונה דעדיין מותרת היא אע"כ דאין לחלק בדבר שבערוה דכיון דגילתה תורה דע"א נאמן בה לעשות מספק ודאי כמו כן נאמן מדבר המוחזק להיתר לעשות ע"י עדותו לספק:

[ו]:

ועי' בפרש"י בפ' מי שקינא שם ד"ה בה ולא בקינוי שכ' וז"ל למאי איצטרך גז"ש הא כתיב גבי טומאה ועד אין בה ומיעוטא הוא בה ע"א נאמן ולא בעדות אחרת והוי לה עדות סתירה כשאר עדיות שבתורה ובד"ה וטומאה בעלמא כו' כ' וז"ל עד א' שהעיד כו' ולא אמרינן אטומאת אשה הימנה רחמנא ל"ש אחר קינוי כו' ודבריו צריכים ביאור מ"ש תחי' דהוי להעדות סתירה כשאר עדיות למה הוצרך לזה ולא פי' כפשוטו דהכ' מיעט בפי' בה ולא בקינוי אפי' אם הי' נאמן ע"א בשאר עדיות, גם מ"ש אח"ז דסד"א בטומאת אשה הימנה רחמנא כו' לכאורה הוא שפת יתר דהא הש"ס אקרא דכי מצא בה ערות דבר קאי דמזה ילפינן גז"ש דבר דבר מממון ואי לא קרא הוה אמינא דדבר שבערוה ג"כ דומה לשאר איסורים דע"א נאמן ולא דווקא בעדות טומאה דינא הכי, ולשיטת הפוסקים דע"א א"נ במקום חזקה גם בשאר איסורי תורה י"ל כוונת רש"י דר"ל דבאמת תי' בה אתי למעוטי דווקא בעד טומאה כיון דאתרע חזקתה נאמן ע"א אבל לא בשאר איסור נגד חזקה, וא"כ ממילא אימעט ג"כ עדות קינוי וסתירה דהא ע"א א"נ במקום חזקה, וע"ז מתרץ הש"ס דבאמת מבה ממעטינן לעדות קינוי וסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי וסתירה ע"ז צריך קרא דערות דבר דלא נימא דגזירת הכ' הוא דבטומאה מהימן ע"א אף דליכא חזקה הואיל ומצינו שהחמירה תורה בסוטה יותר משאר איסורי תורה שעשה הכ' ספק כודאי וקרא דבה ממעט שאר איסורי תורה דבעינן ב' עדים לזה קאמר דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים אף בסוטה וקרא דבה אתי לקינוי וסתירה לומר דאפי' יש ע"א על קינוי וסתירה וע"א בטומאה ג"כ לא מהימן ודוק:

[ז]:

ונלע"ד להביא ראי' דגם מספק לעשות ודאי אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ממה דאי' בירושלמי פ' מי שקינא [הלכה ב'] שמביא שם פלוגתא דר"ט ור"ע דתניא ר' טרפון אומר ע"א נאמן לטומאתה ואין ע"א נאמן להפסידה מכתובתה ר' עקיבא אומר כשם שע"א נאמן לטומאתה כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה א"ל ר"ט איכן מצינו ע"א בממון כלום א"ל ר"ע והיכן מצינו ע"א באשת איש כלום אלא כשם שע"א נאמן לטומאתה כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה חזר ר"ע להיות שונה כר"ט, ושם ר' בון בר חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתיה שנטמאת ובא ע"א ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם שלא תשתה כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידין ממון ע"פ ע"א ופשיט ממה דתניא אמר לו ע"א חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא כו', ופי' הבעיא הוא דאף אם נאמר דע"פ ע"א בטומאה מהני להפסידה מכתובתה הוא משום דכיון דעדותו מועיל לטומאתה אע"פ דדבר שבערוה אין פחות משנים וכיון שהתורה האמינתו לזה האמינתו ג"כ שלא להגבותה כתובתה, משא"כ אם כבר אינה ראוי' לשתות ע"י עדות חמותה א"כ מה שבא ע"א אח"כ הוא רק לממון לבד ובממון לא מהני ע"א, ופשיט לי' מהא דאמר לו ע"א חלב הוא דאם אכל אח"כ לוקה כיון שכבר הוחזק לחלב ע"פ ע"א שהי' נאמן בזה מועיל עדותו גם ללקות ע"י אם יש ב' עדים שאכלו והתרו בו וכמו כן מועיל עדותו ג"כ לממון גבי סוטה כיון דהאמינתו תורה כשנים נאמן לכל מילי, ונראה דט"ס שם בירושלמי דלפי הנוסחא דחזר ר"ע להיות שונה כר"ט דאין ע"א נאמן להפסידה כתובתה הוא תמוה, וצ"ל בהיפוך דחזר ר"ט להיות שונה כר"ע ומוכח מכאן דכשם דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה לאסור או להתיר כמו כן א"נ לעשות מספק ודאי דאל"כ מאי בעי אי ע"א נאמן אחר שכבר העידה חמותה להפסידה מכתובתה משום דאין דבר שבממון פחות משנים הא כבר אתרע חזקתה ונאסרה מספק אע"כ דכלל גדול הוא דלעולם אין עדות ע"א מועיל כלל בממון, ולכן נסתפק דשמא דווקא בע"א בטומאה שהועיל עדותו לעשותה ודאי טמאה שלא לשתות וכיון דדבר שבערוה ילפינן מממון כמו שנאמן לדבר שבערוה כך נאמן לממון, משא"כ אם לא בא רק בשביל ממון לבד ופשיט לי' דכיון שכבר החזקנו עדותו לודאי טמאה דהא כהן לוקה עליה משום זונה ע"י לכן שוב מהני ג"כ לגבי ממון: הגה"ה:

וצ"ל דהבעי' דירושלמי הוא לענין אם תפסה האשה כתובתה דמוציאין מידה, וכן פלוגתא דר"ט ור"ע הוא בכה"ג דאל"כ קשה מה קאמר והיכן מצינו ע"א לגבי ממון הא הא דבעינן ב' עדים בממון היינו להוציא ממון בחזקת בעליו משא"כ כאן דהבעל מוחזק דהא אנן קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואפי' במתו בעליהם עד שלא שתו קיי"ל כב"ה דאין נוטלות כתובה כדאי' בפ' כשם וזה ברור: [ח]:

ולענין אם ע"א נאמן נגד ס"ס אם נאמר דמטעם רובא הוא אם נאמר דא"נ א"כ יש לחקור לשיטת הפוסקים דס"ס מהני במקום דאתחזק איסורא כגון שהי' לפנינו סכין שיש לו שתי פיות ובצד א' הי' יפה ובצד השני הי' ספק פגימה והעיד ע"א ששחט באותו צד שיש בו ספק פגימה אם נאמן לאסור מספק או שי"ל דכיון דאינו מעיד [אלא] על ספק א' י"ל דנאמן וממילא נשארת הבהמה בספק איסור, ועוד דחזקת איסור דבהמה מסייע לי' ובלא"ה כיון דקיי"ל ברובא וחזקה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפי' אם נאמר דס"ס עדיף מרובא אין זה אלא בגדר מיעוטא דלא שכיחא דלא אמרינן בכה"ג סמוך, מ"מ לא גרע עדות העד ממיעוט המצוי כיון דעדות ע"א מועיל בעלמא גם בממון לחייב שבועה ובכה"ג ודאי דחיישינן לחזקה ואפי' לדעת הסוברים דס"ס מותר במקום חזקה יש לאסור כאן:

הגה"ה:

(ובענין מחלוקת הפוסקים בס"ס במקום חזקה הי' נראה לענ"ד דאין מועיל ממ"ש התוס' בפ' חזקת ובכ"מ במ"ש דספק טומאה ברה"י טמא ואפי' כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י הכל טמא שכ' הטעם משום דמן הסברא הי' לנו לטהר אפי' בספק א' דמוקמינן לי' אחזקה ואעפ"כ אסרה תורה, וא"כ מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות, ובפ"ק דחולין כתבו דמה שלמדו ספק טומאה ברה"י מסוטה אע"ג דלא דמיא דשם ליכא חזקה היינו משום דעשה התורה ספק כודאי ומטעם דליכא חזקה הי' לנו לעשות רק כספק, וא"כ בס"ס במקום חזקה נמי י"ל דהדין כמו בספק טומאה ברה"י דהא ספק א' שלו אסור כודאי משום דמוקמינן לי' אחזקה וכיון דספק א' אסור מה לי חד ספק או ב' ספיקות, גם יש להעיר בדברי התוס' שם מ"ש כיון דחד ספק טמא ברה"י אע"ג דהי' לו לאוקמי' אחזקה לכך גם בכמה ספיקות כן, ולשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רובא הוא אין תירוץ זה מספיק דבאמת שנא ושנא דבשני ספיקות יש כאן רובא דעדיף מחזקה ואיך נדמה ספק א' במקום חזקה לרובא דעדיף טפי, ונראה מדברי תוס' אלו דלא ס"ל כשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רובא הוא, אך א"א לומר ג"כ דס"ל כמ"ש מקצת הפוסקים דה"ט משום דספק א' מותר מה"ת כשיטת הרמב"ם דבאמת מוכח מדברי התוס' בכ"מ דס"ל דספיקא דאורייתא אסור מה"ת, לכך נ"ל דס"ל דטעם דמתירין בס"ס הוא משום דספק א' דאסור מה"ת נלמד מדאיצטריך קרא גבי ממזר ממזר ודאי לא יבוא הא ספק ממזר יבוא ש"מ דבכל התורה אסור ספק מה"ת, ואין לומר דאדרבא נילוף משם לכל התורה כולה וכמ"ש מקצת פוסקים דזהו טעמו של הרמב"ם דס"ל דבכל התורה מותר מה"ת, דא"כ למה נצטריך עוד קרא במעשר עשירי ודאי ולא עשירי ספק והוי כשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, וא"כ כיון שלא מצינו זה רק בספק א' אמרינן הא בספק ב' מותר, וכיון שכן אין לך אלא מה שגילתה תורה, וכיון דספק א' אין איסורו אלא מטעם ספק לכך בב' ספיקות מותר, וכיון שכן בספק טומאה כיון שיש לו חזקת טהרה דהוי כודאי טהור אעפ"כ החמירה בו תורה שוב אין לחלק בין ספק א' לכמה ספיקות דס"ס לאו מטעם רובא הוא, ולפ"ז גם בס"ס במקום חזקה דספק ראשון כודאי הוא שוב אפי' כמה ספיקות אסורים דכולם דין ודאי יש להם ומוכח קצת מדברי תוס' אלו דבמקום חזקה אפי' ג' וד' ספיקות אין מועילים דכולם דין ודאי יש להם דאל"כ גם בספק טומאה ברה"י בג' ספיקות היו לנו לטהר וזה דלא כדברי הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס שכ' לחלק בין ב' ספיקות לג' במקום חזקה ע"ש ובדברי האחרונים שהאריכו בזה). (ע"כ הגה"ה):

ובהיותי עוסק בזה הענין אמרתי להעלות על הספר מ"ש במ"א בסוגיא דפ' כשם [כ"ט ע"א] דהסוגיא שם צריך ביאור במה דאיתא שם א"ר גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לשאול כו' מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול כו' והוא תמוה לכאורה דמה דיוק הוא זה ממ"ש והבשר אשר יגע וגו' דדוקא ודאי אסור ולא ספק דהא התורה הוצרכה לכתוב זה לעיקר דינא דטהור שאכל את הטמא בלאו וממילא נדע דספיקו אוסר ככל הספיקות של איסור תורה למ"ד אסור מה"ת דנזכר ג"כ איסורם בכתוב בלשון ודאי כגון לא תאכל טריפה כו' וכל דומיהם, ואין זה דומה למה דילפינן בפ"י יוחסין דספק ממזר מותר דכתיב לא יבוא ממזר וממזר ודאי הוא דלא יבוא כו' דשם מיתורא דקרא דרשינן הכי כמ"ש רש"י שם [ע"ג ע"א] דאי לאו יתורא הוה אמרינן דספיקו אסור ככל ספיקות של תורה ע"ש [ובחיבורי בית יצחק הבאתי ראי' מזה דרש"י ס"ל כשיטת הרשב"א דכל ספיקות של תורה אסורים מה"ת] ולמ"ד ספק תורה מותר מה"ת קשה להיפוך מה שדייק מקרא דכל טהור יאכל בשר ודאי טהור יאכל כו' מנין לנו זה דאין לומר דמיתורא דקרא דייקא לה דלמה הוצרך לכתוב דטהור יאכל, דהא שפיר אצטריך למ"ע דאכילת קדשים, וגם צריך לסמכו לקרא דבשר אשר יגע וגו' לומר הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבים עליו כו' כדאית' במס' זבחים ובכ"מ, ועוד תמוה לי דבפ' א"ט [ס"ו ע"ב] דמביא שם קרא דמכל אשר במים וגו' אשר לו סנפיר וקשקשת וגו' וכל אשר אין לו סנפיר וגו' למה לא דייק שם ג"כ כמו דדייק הכא כל אשר לו סנפיר וגו' בודאי יאכל הא ספק כגון שבא לפנינו מחותך ואינו ניכר לא יאכל ומקרא דאין לו נשמע להיפוך דספק מותר, והי' עולה ע"ד לומר דגם כאן מיתורא דקרא דרשינן לי' מדכתיב אשר יגע בכל טמא ולא כתיב אשר יטמא דכבר ידעינן מקרא דפ' שמיני דאוכל מטמא בנגיעה מקרא דכל אשר יפול עליו וגו' מכל האוכל וגו' ולכן דרשינן מתי' יגע דמיותר לומר דדווקא בודאי נגע ולא בספק, אך לפ"ז יקשה דמה הוצרך לדרוש ג"כ קרא דכל טהור יאכל וגו' לדקדק מזה דספק לא יאכל להוכיח מזה לחלק בין דבר שיש בו דעת לשאול כו' הא מהך קרא דאשר יגע וגו' לחוד מוכרח לחלק כן כדי שלא יקשה מה דמוכח מכאן דספק טומאה לקולא דהא הילכתא גמירי לה מסוטה דספק טומאה ברה"י טמא, אע"כ דצריך לחלק בין דבר שיש בו דעת לשאול כו' דבשר דבר שאין בו דעת לשאול הוא, ומזה ק"ל עוד לשיטת הרמב"ם דכל הספיקות הם מדבריהם ונמצא במקצת נוסחאות בדברי הרמב"ם בה' אבות הטומאה דבאיסור כרת ספיקו לחומרא מה"ת, וא"כ הרי לא קשו קראי אהדדי כלל דבשר שנטמא דאינו אלא בלאו לכך ספיקו טהור ולכך ודאי נגע לא יאכל הא ספק יאכל, אבל קרא דכל טהור יאכל בשר דמיירי בטומאת הגוף דבכרת ספיקו אסור מה"ת, ולכן ודאי טהור הוא דיאכל כו' ולכן נלע"ד דבאמת דיוק דש"ס הוא מתי' כי יגע שהוא מיותר כמ"ש ועיקר כוונת הש"ס הוא דכיון דקיי"ל דכל ספק טומאה ברה"י לחומרא מסוטה גמרינן לה א"כ קרא דכי יגע וגו' דמוכח דספיקו מותר ע"כ מיירי ברה"ר וא"כ בכה"ג גם בספק טומאה דגברא אזלינן לקולא דמוקמינן לי' אחזקה טהרה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין דהא דספק טומאה ברה"ר טהור מסברא ידעינן לה ולאו מסוטה גמרינן לי' אלא משום דיש לו חזקת טהרה, וא"כ בכה"ג גם בספק כרת אזלינן לקולא כדמוכח בכ"מ דגם בספק א"א מוקמינן לי' אחזקה ולכך מקשה שפיר, ולכן ע"כ צ"ל דמה דטמא ספק היינו ברה"י וא"כ שוב אין לחלק בין איסור כרת או לאו, וע"כ צ"ל דהחילוק הוא בין יש בו דעת לשאול או לאו דאז אפי' ברה"י טהור וקרא דכי יגע דמיותר אתיא ברה"י בדבר שאין בו דעת לשאול, ומה דמייתי הש"ס קרא דכל טהור וגו' למידק דספק לא יאכל לאו בדווקא נקט לי' תדע דהא יש בו דעת לשאול אין צריך קרא דמסוטה גמרינן לי', ולפ"ז מתורץ ג"כ לפי שיטת הסוברים דספק תורה לחומרא מה"ת דהש"ס מדייק מיתורא דכי יגע וכמ"ש ומתורץ ג"כ מה שהקשינו מהא דלא דייק כן בקרא דכל אשר לו סנפיר וקשקשת וכן הרבה פסוקים כמותם ודוק:

תוכן העניינים

ספר בית נאמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה