ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר יט
אחד מן השותפים בדבר שהוחזק בהיתר אם נאמן על חלק חברו ובו ז"ח: [א]:
יש לחקור שנים שהיה להם חביות יין או טהרות בשותפות ואמר האחד מהם שנתנסך היין או נטמאו הטהרות לפ"ד הפוסקים דאין ע"א נאמן לאסור רק על שלו הוא נאמן משום דהוי בעליו, אם נאמן לאסור חלק חברו דלכאורה היה נראה דא"נ על חלק חברו אע"ג דהוי תרתי דסתרי משום דעל שלו נאמן לאסור גם לאחרים דהוי בעליו, אבל על חלק חברו א"נ לאסור, אבל לפמ"ש בחדר הקודם דאין סברא לומר שיהיה נאמן למחצה לאסור שלו על אחרים ולא החצי שאינו שלו כיון דהוי הכל גוף א' וא"א לחלק לומר שחצי זו נאסר ולא חצי השני וכן כאן דאם נתנסך מקצת היין ממילא אסור כולו, וכתבתי דזה דומה להא דפ' הניזקין דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת, אע"ג דשם טעמא אחרינא איכא דמסתמא קושטא קאמר, מ"מ גם כאן כיון דנאמן על שלו לאסור כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים, אך נראה דדין זה במחלוקת שנוי' והם הרמב"ם והרא"ש שהעתיק המחבר ביו"ד (סי' ד' סעיף ד') ישראל ששחט בהמת חברו לע"ג לא אסרה כו' ואם יש לו שותפות בה י"א שאוסר גם חלק חברו, והוא דעת הרמב"ם דס"ל דביש לו שותפות לא אמרינן לצעורי מכוין, וכ' שם די"א דגם בזה אינו מכוין אלא לצער שותפו, והוא דעת הרא"ש פ"ב דחולין שכ' דלמסקנא דמוקי לה בישראל מומר ס"ל להש"ס דגם ביש לו חלק בה אמרינן לצעורי קא מכוין, ולפ"ז לפמ"ש בחדר הקודם בשם הגאון פנ"י לשיטת הסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקה לאסור הוא מטעם דלצעורי מכוין א"כ ביש לו שותפות דין זה תלוי בפוסקים האלו, אבל לפ"ז אם נאמר דגם ביש לו שותפות לא כיון אלא לצערו היה לנו לומר דגם חלקו יהיה מותר כמו בהא דשחט לשם ע"ג דודאי לפי שיטת הרא"ש מותר גם חלקו דא"א לומר דחלקו לעולם אסור אפי' אם נאמר דיש ברירה בדאורייתא דהא כיון שא"א לכזית בשר בלא שחיטה וחציו שלו דנאסר מטעם שחט לע"ג דנאמן על שלו א"כ הרי הוי כשחט סימן אחד לע"ג דבמעשה כל דהו אסור כמבואר שם וע"כ צ"ל כיון דאמרינן סברא דלצעורי מכוין גם שלו מותר, א"כ ה"ה בהא דהכא, אבל כבר כתבתי לעיל בחדר הקודם דא"א לומר בטעם דאין ע"א נאמן נגד חזקה משום דלצעורי מכוין, דלא כן ממ"ש בפ' הניזקין גבי כה"ג ביוה"כ דאמר פיגול דשם לא שייך לצעורי מכוין אע"ג דהא דא"נ נגד חזקה הוא דאין אנו מחוייבים להאמין לע"א וכיון שספק לנו אם אומר אמת מספיקא מוקמינן לי' אחזקה, וא"כ באית לי' שותפות יש לנו לומר דנאמן לאסור גם חלק חברו גם לשיטת הרא"ש דדוקא בשוחט לשם ע"ג אמרינן דודאי כיון לצעורי כל שאינו מומר דחזקה שאין אדם מישראל חשוד לעבוד גלולים ח"ו:
[ב]:
ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הראב"ד על שיטת התוס' דס"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקה מסוגיא דפ' הניזקין (דף נ"ד ע"א) בפלוגתא דהיזק שאינו ניכר דחזקי' ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט שוגג פטור כדי שיודיעו דמה תועלת בהודעתו כיון שלא יהיה נאמן, דלפי מ"ש א"ש די"ל דמיירי ביש לו שותפות בגוי' דבכה"ג כיון שנאמן על שלו לאסור חלקו נאמן גם בחלק חברו, אך זה א"ש למ"ד מנסך היינו מערב אבל למ"ד מנסך ממש לא א"ש רק לשיטת הרמב"ם דס"ל דבכה"ג לא אמרינן לצעורי מכוין אבל לשיטת הרא"ש דאין חשוד לנסך לע"ג וגם באית לי' שותפות בגוי' אמרינן לצעורי מכוין קשה, ובאמת יש לתרץ קושיית הראב"ד דמ"ש כדי שיודיעו היינו בפועל שהיה מסור בידו היין או הטהרות דבכה"ג נאמן משום דבידו וע"ז תיקנו דשוגג יהיה פטור כדי שיודיעו, דאין לומר דפועל שאני כיון שהוא שומר עליו וחייב אפי' לא עשה ההיזק בידים כיון שבפשיעתו נעשה ההיזק לכך גם בהיזק שאינו ניכר לגבי' הוי כאלו נעשה ע"י אחר היזק ניכר, דזה אינו דהא בכהנים שפגלו במקדש יש להם דין פועל ואפ"ה פטורים בשוגג לחזקיה שהטעם כדי שיודיעו (א"ה עי' בתורת גיטין בחידושי מס' גיטין שיישב ג"כ קושיא זו ע"ד מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל אלא שהוסיף דחיישינן דילמא לפעמים יהיה פועל על היין כו' ושפיר תיקנו כדי שיודיעו ואף במקום שאינו בידו פטור בשוגג משום לא פלוג) ועי' בס' פתח הבית שהקשה במה דמסיק סוף פ"ב דחולין (דף מ"א ע"א) למ"ד מנסך ממש ולמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמוקי לה בישראל מומר דלפ"ז לחזקיה היאך שייך לומר בשוגג פטור כדי שיודיעו הא ישראל מומר ודאי אינו בגדר עדות לאסור ע"פ לכ"ע יעו"ש שהניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל דבאמת ס"ל לחזקי' כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו אליבא דמ"ד מנסך ממש ולית לי' סברא דלצעורי מכוין ולא מוקי לה בישראל מומר ובשוגג שייך לומר כדי שיודיעו דעדיין לא נפסל בזה לעדות, וא"כ צ"ל דמה דקאמר במזיד חייב היינו שיהיו עדים שראו שנסכו לע"ג ובכה"ג בשוגג פטור אפי' היו עדים ומה דקאמר דפטור כדי שיודיעו היינו דעשו תקנה דגם בעדים יהיה פטור כדי שאם יארע דבר כזה בלא עדים בשוגג יהיה מודיעו. וכ"ז דוחק דבכ"מ מצינו דבמילתא דלא שכיחא לא חששו חכמים לעשות תקנה בשביל זה, וכיון דבכה"ג בעדים מיירי לא שייך לומר שיהיה פטור בשוגג משום שחשו שמא יארע דבר כזה לנסך יין חברו בשוגג בלא עדים: [ג]:
ובסוף פ' הערל (דף פ"ג ע"א) פליגי רב ושמואל דאמרי בי רב משמיה דרב אמרי הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקשוי וקידוש, ומסיק התם דרב ס"ל דאין הלכה כר' יוסי בקידוש במסכך גפנו על גבי תבואותיו של חברו ושמואל ס"ל דהלכה כר' יוסי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ושם איתא דאמוראי נינהו אליבא דרב דרב אדא אמר אליבא דרב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולפ"ז בהא דפליגי רב ושמואל בפ' הניזקין במנסך דרב אמר מנסך ממש לרב הונא אליבא דרב א"ש דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל לרב אדא צ"ל דמיירי באית ליה שותפות בגוי' ולית לי' סברא דלצעורי מכוין או דמוקי לה בישראל מומר, אבל לשמואל דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"ש דמוקי לה במערב דווקא דמנסך לא אסר כלל, ולפ"ז קשה הא דקאמר שם למ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך כו' דמאי פריך הא שמואל דס"ל מערב לא מצי מוקי לה במנסך, וע"כ צ"ל דקושיית הש"ס דלוקי במנסך ממש ובאית ליה שותפות בגוי' וממילא נאסר גם חלק חברו, והיינו משום דשמואל לטעמיה דס"ל אין ברירה כדאיתא בס"פ משילין בשנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות וס"ל ג"כ האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל, אבל עדיין קשה לר' יוחנן דס"ל היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ומ"ט מזיד חייב כדי שלא יהא כל א' הולך ומטמא כו' ויאמר שוגג אני כו' א"כ ודאי אין סברא לומר דבדאית ליה שותפות בגוויה לתחייב מזיד מה"ט דכאן לא שייך לומר כדי שלא יהא כל אחד כו' דודאי לא שכיח שיעשה כן להפסיד גם שלו כדי להפסיד חברו ובהא דאיתא שם גבי ס"ת כיון דמפסיד כולי אגרא מסתמא קושטא קאמר דאין אדם עושה הפסד לחברו כדי להקניטו ולצערו כל שעי"ז יגרום הפסד לעצמו, א"כ מאי מקשה מ"ט לא אמר מנסך, וע"כ צ"ל דאליבא דחזקי' פריך אם איתא דס"ל לשמואל כחזקיה דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק מ"ט לא אמר מנסך, אך עדיין קשה לפי מ"ש בספרי על דיני ברירה לפי מ"ש הראשונים דלכך מחלקינן בדיני ברירה בין דאורייתא לדרבנן דהוי ספק אם סומכין על ברירה ולכך בדאורייתא ספיקא לחומרא ואין ברירה, א"כ למה לא קאמר דלכך לא רצה שמואל לאוקמי' במנסך לטעמי' דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ בדאית ליה שותפות ושמא יש ברירה א"כ למה מתחייב לשלם במזיד הא יכול לומר שמא יש ברירה ולא נאסר שלך כלל ומספיקא לא מפקינן ממונא ולפ"ז יהיה מכאן ראיה למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ד' ס"ק ה') ביישוב קושיית האחרונים ע"ד המחבר שהביא ב' דיעות ביש לי שותפות בגוי' אם אוסר חלק חברו או שגם בזה אמרינן דלא כיון אלא לצערו ובחו"מ (סי' שפ"ה) כ' בסתם המנסך יין חברו אם היה לו שותפות בו חייב לשלם, ותי' שם דכיון דהוא גורם לו היזק אין הניזק מחוייב להכניס א"ע בספק ויכול לומר לו אם הוא מותר לך ותמכרנו אתה כו' ע"ש, ולפי מ"ש יש לי ראי' מכאן ודו"ק, ועי' פרמ"ג שם מה שתי' דלא תקשה מההוא מגרומתא דמר שמואל:
הגה"ה:
ויש לי מקום עיון גדול בדברי הרמב"ם ושו"ע דהנה הרמב"ם (פ"ה מה' כלאים ה"ח) פסק כשמואל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושם לא שייך לצעורי מכוין במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו, והיינו מטעמא דרב אדא משמי' דרב ס"ל ג"כ כשמואל וכמ"ש בכ"מ שם ובפ"ב מה' שחיטה כ' שנים שאחזו בסכין כו' בד"א שיש לו בה שותפות כו' אבל אם אין לו בה שותפות כו' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שלא כיון אלא לצערו, הרי דאם היינו יודעים שלא כיון לצערו ודאי דיכול לאסור גם דבר שאינו שלו, ונמצא דבריו סותרים זא"ז וסבור הייתי לומר שהרמב"ם מחלק בין אם עשה בה מעשה או לא כדאית' בס"פ השוחט (דף מ' ע"א) אמר רב הונא כו' סבר לה כהא דעולא כו' עשה בה מעשה אסרה, ולכך בשחיטה דעביד בה מעשה יכול לאסור אם לא מטעם דלצעורי מכוין ולא כיון לאסור כלל, ובזה פסק כרב עמרם ורב יצחק דבס"פ השוחט דס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו רק היכא דאיכא למימר לצעורי מכוין א"י לאסור, אבל בהא דמסכך גפנו דלא עשה בה מעשה כלל אין בו כח לאסור, אבל עדיין קשה דהא ע"כ בהא דמסכך צ"ל דמיקרי עביד בה מעשה דהא אמרי בי רב הוא רב הונא כדאי' בפ' הערל שם, והוא עצמו מחלק בין עביד בה מעשה או לא כדאי' בפ' השוחט שם סבר לה כהא דאמר עולא כו' וא"כ למה פסק בהא דמסכך כשמואל דא"י לאסור, ולפמ"ש בפנים דפלוגתא דרב ושמואל בפ' הערל הוא רק במסכך גפנו אי זה מיקרי עביד בה מעשה או לא ובעביד בה מעשה כ"ע מודו דיכול לאסור של חברו א"ש וזה ברור: [ד]:
וראיתי בירושלמי פ' הניזקין על הך מתני' דמטמא ומדמע ומנסך רב הונא בשם רב והוא שעירב, והוא היפוך שיטת הבבלי דקאמר אליבא דרב מנסך ממש, ואפשר דאמוראי נינהו אליבא דרב דרק רב הונא בשם רב קאמר הכי אבל שאר תלמידי דרב שמעו משמו דמנסך ממש, ולפ"ז הוא א"ש בש"ס דלא מפרש טעמא דמ"ד מערב לא אמר מנסך משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא ר"ה בשם רב ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו כדאי' בס"פ הערל ולכן הוצרך לומר הטעם משום דקם ליה בדרבה מיניה כי היכא דלא תקשה על ר"ה בשם רב בירושלמי דמפרש דהוא מערב, אך דוחק לומר כן כיון דבש"ס שלנו לא הביא דברי רב הונא שנזכר בירושלמי:
[ה]:
ויותר נלע"ד דרב ושמואל דפליגי בס"פ הערל אם אדם אוסר דבר שאינו שלו פליגי רק בהא דתנן גבי מסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו לבד, והוא דחזינן דאפי' רב דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו היינו דווקא בעשה בו מעשה דהא שם איתא דאמרי בי רב היינו רב הונא ור"ה עצמו אמר בס"פ השוחט היתה בהמת חבירו רבוצה כו' ומסיק סביר לה כהא דאמר עולא אע"פ שאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עשה בה מעשה אסורה כו' הרי דרב הונא עצמו ס"ל דבלא עשה מעשה לא אסרה ובכה"ג כ"ע מודו דאין אוסר דבר שאינו שלו וכן מוכח בפ' ר' ישמעאל במס' ע"ג (דף נ"ה ע"א) דמשתחוה לבהמת חברו לא אסרו לכ"ע ובניסך לה בין קרניה אסרה והוכיח שם מהא דכלים שהזניח אחז ע"ש, וא"כ רב אדא ושמואל שם בפ' הערל דס"ל דהלכה כר' יוסי דקידוש צ"ל דס"ל עשה בה מעשה לא אסרה ואין זה מסתבר דא"כ אליבא דשמואל לא משכחת לה שיהיה אסור יין של ישראל שנגע בו עו"ג דהא אין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו וכדס"ל כן באמת לר"י בן בתירה וריב"ז כדאי' בפ' השוחט שם, וא"כ תקשי כל פירקא דפ' ר' ישמעאל ודפ' בתרא דע"ג בדיני עו"ג שנגע ביינו של ישראל דהא לשמואל לא משכחת להאי דינא כלל, וכ"ש דקשה יותר על הרמב"ם ושו"ע שפסקו בהא דמסכך גפנו כו' דא"י לאסור של חבירו, והם עצמו פסקו בפשיטות להך דינא דמגע עו"ג ביין שלנו אוסר, ועוד דהרי שמואל בעצמו ס"ל דלאסור מגע ביין שלנו בהנאה כדאי' בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ח ע"א) בההוא עובדא דאתא עו"ג לחנותא דישראל כו' שכשך ביה כו' והוה עובדא בנהרדעא ואסר שמואל כו', ולכן נראה ברור דפלוגתא דרב ושמואל הוא רק במסכך גפנו כו', דהנה התוס' כתבו בפ' הערל (דף פ"ג ע"ב) ד"ה אין אדם כו' שהקשו מ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו ותי' דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דספ"ב דחולין דאפי' עשה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד לא אסרה, ואיסור כלאים נמי תלי' במחשבה כו' והביאו ראיה מהא דתנן במס' כלאים הרואה ירק בכרמים ואמר כשאגיע אלקטנו אפי' הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אסור, וא"כ י"ל דבהא פליגי רב ושמואל דרב ס"ל דאין הלכה כר"י בזה דזה חשיב מעשה במה שסיכך גפנו אע"ג דעדיין לא נאסר עד שהוסיף מאתים מ"מ כיון שתחי' היה בה מעשה אע"ג דבשעת איסורו אין כאן מעשה מיקרי עביד בה מעשה ויכול לאסור, ושמואל ס"ל כיון דבשעה דעביד בה מעשה עדיין אין בו כח לאסור עד שמוסיף מאתים ואז ליכא שום מעשה וממילא נאסר לא מיקרי מעשה כלל וא"י לאסור ודו"ק:
[ו]:
אך מה דקשה לענ"ד לפ"ז בהא דאיתא בפ' הגוזל עצים (דף ק' ע"ב) מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותה ופסקו הרמב"ם (פ"ז מה' כלאים הי"ז) ובשו"ע יו"ד (סי' רצ"ו סעיף מ"ז) והרי בכה"ג ליכא מעשה כלל אלא ממילא ע"י יאוש שלו נאסר, וצ"ל דהרמב"ם והשו"ע מיירי בשהיה שלו, ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם שם שהעתיק לשון הברייתא ה"ז קידש והשמיט סוף לשון הברייתא דחייב באחריותו וכן הוא בשו"ע והיינו כמ"ש, ועוד דהא הרמב"ם והשו"ע פסקו בזה כר"י דאפי' במסכך גפנו כו' אינו יכול לאסור של חבירו אף שתחי' הי' ע"י מעשה כ"ש בכה"ג, וא"כ צ"ל דר"מ שם דס"ל דחייב באחריותו ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ליכא שום מעשה, והוא תמוה דלא [מצינו] בשום מקום שיש תנא דס"ל הכי, וסתמא דגמרא בפ' ר' ישמעאל בכ"מ דאין אדם אוסר אפי' בהשתחואה דחשיב קצת מעשה כמ"ש בכ"מ כפיפת קומתו הוה מעשה כדאי' בסנהדרין בד' מיתות כ"ש במה שנתייאש ולא גדרה, וסתמא בברייתא שם נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ודוחק לומר דלא אתיא אלא כר' יוסי, וצ"ל דר"מ ס"ל דזה נק' מעשה כמ"ש התוס' בפ' הגוזל עצים שם דאפי' למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק כאן נק' היזק ניכר כיון שרואים הגפנים על הזרעים, וכמו דחשיב עי"ז היזק ניכר כמו כן י"ל דמיקרי מעשה לר"מ ומ"מ לפ"ז עדיין צ"ל דמ"ש בפ' הערל שם דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי גבי קידוש דלכאורה גם כר"מ לא פסיק רב הלכתא הכי דהא גם רב הונא מודה דבלא שום מעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ור"מ ס"ל גם במחיצת הכרם שנפרצה ממילא דאוסר דבר שאינו שלו אם לא כמ"ש דגם לר"מ מיקרי זה מעשה וא"ש [והארכתי בזה אע"פ שאינו נוגע כ"כ לעניינינו כיון שדברים אלו צריכים ביאור]:
[ז]:
וראיתי בתשו' חות יאיר [סי' קט"ו] במעשה שאשה אחת קנתה קמח אצל חנוני ואמרה שמצאה בו מילבי"ן וחקר שם אם ע"א נאמן לאסור והעלה כיון שיש לה ג"כ הפסד נאמן לאסור גם של חברו, וכ' שבכ"מ שמעיד ע"א על של חבירו כל שיש להמעיד חלק בזה אפי' שמיני שבשמינית נאמן לאסור, והביא ראי' מהא דפ' הניזקין מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת, ולענ"ד אין דבריו ברורים שהרי מוכח שם להיפוך דדוקא אם מפסיד כולי אגרי' בזה נאמן אבל אם אינו מפסיד רק שכר אזכרות שבס"ת א"נ וא"כ היאך כ' דאפי' יש לו חלק שמיני שבשמינית כו' דהרי עכ"פ מוכח דבהפסד מועט שמגיע להמעיד א"נ עי"ז לאסור של חברו, ובאמת כבר הערותי [חדר י"ח ח"ו] בשם בני הרב מוהר"י דצ"ע בזה היאך נתנו חכמים דבר זה לשיעורים ולא חילקו כמה יהי' הפסד המעיד שיהי' נאמן עי"ז וא"כ הי' להם לחלק בין אם הסופר עני או עשיר דדבר מועט לא נחשב אצלו להפסד ואין זה אלא תימא, וע"כ צ"ל כמ"ש שם דעיקר הדבר תלוי באם יש למעיד הפסד מכיסו, ולכן חילקו בין מפסיד כולי אגרי' דאם יש לו הפסד הקלפים שלו ג"כ משא"כ באינו מפסיד רק שכר טרחו בכתיבת האזכרות אינו נאמן על של חברו דבכה"ג לא חשיב מעיד על שלו, וא"כ בעובדא דידי' שהאשה החזירה הקמח להחנוני אע"ג דהחנוני הי' יכול לפטור עצמו ע"פ הדין ולומר איני מאמינך מ"מ הא טענה וסברא שיהי' מחוייב להחזיר דמיה, וזה דומה ממש להא דאמר ס"ת שכתבתי אזכרות שבה לא כתבתי לשמן דאף אם הי' האמת כן הפסיד שכר כל הס"ת מ"מ כיון שהוא טעה בזה וחשב שלא יפסיד אלא טרחתו אינו נאמן כמבואר שם, א"כ ה"ה כאן דהאשה לפי טעותה לא הפסידה אלא טרחתה לבד ודאי דאין זה בגדר מעיד על שלו כן נראה לענ"ד [ומדברי הגאון בעל חו"י שם ג"כ יש סתירה לדברי הרב לבו"ש בדין האשה שקנתה דקין ואמרה שמצאה בהם מחט שהבאתי למעלה ע"ש):