ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר יח
ע"א המעיד נגד רובא דליתא קמן ובו ט"ח:
[א]:
כבר כתבתי כמ"פ דלכאורה כיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה לשיטת הפוסקים הסוברים כן כ"ש דא"נ נגד רובא דהא רובא עדיף מחזקה, וכתבתי לחלק בין רובא דאיתא קמן שגם המיעוט לפנינו בודאי דבכה"ג נאמן שאינו אלא כמברר הרוב שדבר זה הוא מן המיעוט שידוע לנו שישנו כאן ואין זה דומה למעיד לסתור החזקה. וראיתי בתשו' נוב"י (חלק אה"ע סי' ס"ט) שעמד בחקירה זו היאך נאמן ע"א באיסורים נגד רובא והיאך מאמינים לקצבים שהיו במקולין שלו רוב טריפות לומר שזהו מכשירה כיון דרובא עדיף מחזקה. וכ' שם לחלק דבחזקה דדינא שהמעשה נעשה בודאי רק שאנו מסופקים אם נעשה בהכשר בחזקה זו אנו אומרים דרובא עדיף מיני' אבל בחזקה שאנו מסופקים אם נעשה המעשה כל עיקר חזקה זו עדיף מרובא ובחזקת שבאמת נעשה המעשה רק שמסופקים אם נעשה בהכשר נאמן ע"א. ולכאורה יש סתירה לזה מסוגיא דרפ"ק דגיטין בהא דפריך היאך נאמן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ לרבה דאמר משום דאין בקיאים לשמה הא הוי דבר שבערוה כו' ואתחזק איסורא כו'. והא שם ודאי נעשה מעשה הגט רק שא"י אם נגמר בהכשר היינו אם נכתב לשמה. אך יש לדחות קצת דש"ה דהשליח צריך שיאמר בפ"נ קודם שמוסר הגט ליד האשה לכן מיקרי זה חזקה שמחוסר מעשה אע"פ שעיקר מה שאנו דנין עליו הוא על כתיבת הגט ולא על המסירה ליד האשה. אבל הוא דחוק מאד דכבר הוכחנו למעלה מדברי הרי"ף בהא דאשתמודעינהו דפלוני אחוה דמיתנא הוא דכיון דעיקר עדותו הוא על האיש אם הוא אחיו אין זה דבר שבערוה אע"ג דמחוסר מעשה החליצה. אלא ודאי שאני גבי גט דגם מה שאנו דנין על גוף הגט אם נכתב לשמה מיקרי דבר שבערוה ודומיא להא דהזאה מפרה על הטמא שכ' שם דמיקרי אין מחוסר מעשה ע"ש. עוד יש הוכחה לזה דאין חילוק בין רוב נגד חזקה שכבר נעשה מעשה לאם אנו מסופקים אם נעשה כלל דבשניהם קי"ל דרובא עדיף מהא דאי' במתני' דמס' שקלים נמצא בעיר שרובא ישראל חתיכות כו' דכשירות. הרי אף דשם יש להסתפק אם התחיל ונעשה מעשה שחיטה כלל דשמא עכו"ם הרגה בקופץ ובהמה בחי' בחזקת איסור עומדת אפ"ה קיי"ל דרובא עדיף. ואין לומר ש"ה משום דהוה רובא דאיתא קמן דבכ"מ מוכח דאין חילוק לדידן בין רובא דאיתא קמן לאם ליתא קמן. ועוד ראי' מפ' הלוקח בהמה במס' בכורות שהאריכו התוס' שם בהא דפסק כרשב"ג דלא מרחמא אא"כ ילדה למה לא קאמר משום דרוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות אע"ג דיש לה חזקה דלא ילדה כלל. ושם לא תי' רק משום דמדרבנן מצרפינן מיעוטא לחזקה רק לפי' ר"י שם דמסקי התוס' דאזלינן בת"ר משום דיש חזקה אחרת כנגדה העמד הולד בחזקת שאינו קדוש ע"ש. הרי דמוכח דאפי' ברובא דליתא קמן קיי"ל דרובא עדיף מחזקה מדאורייתא אפי' בחזקה שמסופקים אנו אם נעשה המעשה כלל. גם מהא דפריך בר"פ האשה בתרא (דף קי"ט ע"א) באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י אמאי נימא הלך אחר רוב נשים דמתעברות ויולדות כו' ושם הא יש לה חזקת יבום והוי רובא דליתא קמן אפ"ה עדיף מחזקה שאנו מסופקים אם נעשה מעשה כלל. גם מהא דפ' כיסוי הדם (דף פ"ו ע"א) גבי רוב תינוקות מטפחים באשפה כו' ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת כו' מוכח שם דלרבנן דלא חיישי למיעוטא אמרינן רובא עדיף מחזקה אע"ג דהספק אם נעשה המעשה אם נגע בעיסה זו כלל לפי' התוס' שם שפי' רוב תינוקות מטפחים בעיסה וכ"ש לפרש"י שם דרוב תינוקות מטפחים בשרצים ע"ש. לכן לענ"ד דברי הנוב"י תמוהים בכאן: [ב]:
גמ' מ"ש שם דברובא דליתא קמן לית דינא ולית דיינא דע"א נאמן והוכיח זה מאשה שרוב ימיה טמאים כדאיתא בר"פ הרואה כתם ואעפ"כ מקרא דוספרה לה קיי"ל דנאמנת ע"ש. לענ"ד אין משם ראיה לפמ"ש בחדרים הקודמים בהיפוך דרובא דאיתא קמן והמיעוט לפנינו דעדיף טפי דבכה"ג ודאי דנאמן ע"א משום דאין זה אלא כמברר הרוב דזה הוא מהמיעוט שהוא טהור. וכעין מ"ש הר"ן בהא שהאב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אע"ג דהוי נגד חזקה משום דהוא רק מברר החזקה שלזה נתקדשה ומשם מוכח ג"כ דבמיעוטא דאיתא קמן ורובא דאיתא קמן נאמן ע"א דהא גם כאן המקדש לא היה רק א' ורובא הם שלא קידשו אותה ואעפ"כ נאמן ע"א שזהו האחד שקידשה. ולא ידעתי למה כ' הגאון נוב"י דהא דאשה שרוב ימיה טמאים הוא רובא דליתא קמן. והרי אשה זו כיון שדרכה לראות רוב ימיה וא"י באיזה זמן נגעה בטהרות אין לך רובא ומיעוטא דאיתא קמן יותר מזה. ובזה א"ש ג"כ הא דמעשים בכל יום שמאמינים לקצבים על בשר כשר במקולין אף אם רוב טריפות במקולין דגם שם הוא מיעוטא דאיתא קמן. ובהיות כן מה שחקר שם לחלק בין קצב דנאמן משום דבידו לערבם ובין ע"א דעלמא שהעיד לאדם שנתערבו אצלו מיעוט כשירות ברוב טריפות ואמר העד שהוא מכירם דא"נ משום דאינו בידו. לפי מ"ש אין הדין כן אלא גם בכה"ג נאמן מטעם שכתבתי. וראיה לזה דהא בנאבד לו בשר בשוק במקום שרוב נכרים מצויים ומכירו בטב"ע נאמן עליו אע"ג דזה לא מיקרי בידו שהרי נאבד ממנו במקרה. וא"כ למה יהי' נאמן עליו יותר מע"א דעלמא והתם הוי רובא דאיתא קמן: [ג]:
ועי' ביו"ד (סי' ל"ט סעי' י"ז) במי שקנה ריאה ואמר שמצא בה סירכא כו' שהקשו האחרונים הא אין ע"א נאמן במקום דאתחזק היתירא משמע מדבריהם דגם נגד רובא דליתא קמן אין ע"א נאמן דהא הך חזקה דכשרות הוי חזקה שלא נתבררה וכמ"ש התוס' פ"ק דחולין. וצריכים אנו לדברי הרא"ש הדין דמתירין הגבינות משום דהוי' חזקה דאיתא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הם וא"כ לא עדיף חזקה דאתיא מחמת רובא מרוב עצמו ומקור הדין הנזכר (שם סעי' י"ד) הוא מתשובת הרא"ש (כלל כ' סי' י"ט) ושם כ' טבח שהכניס ידו כו' וכ' שם הטעם משום דע"א נאמן באיסורים בדבר שבידו. ושם א"ש דכיון שהוא טבח והוא בעליו ובכה"ג נאמנים אפי' נגד חזקה. והרא"ש לשיטתו אזיל כמ"ש בפ' הניזקין דכל שהוא בעלים שלו נאמן עליו אף שאין בידו עתה לעשות ע"ש. אבל הדין דקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא כו' שכ' המחבר שם קשה היאך נאמן על מה שאינו בידו ואינו בעליו. נהי דנאמן על הריאה עצמה דמיקרי בעליו ונאמן לשוויה אנפשי' חד"א איך נאמן על הבהמה לאוסרה וראיתי בס' לבושי שרד בחידושי דינים (סי' כ"א) במעשה שאשה אחת קנתה דקין אצל הטבח ואמרה שמצאה בהם מחט שכ' שהבהמה כולה אסורה לאותה אשה מטעם דשווי' אנפשה חד"א ומותרת לאחרים לאותם פוסקים דבאתחזק היתירא אין ע"א נאמן לאסור. והדקין אסורים לכל העולם דאדם נאמן על שלו לאסור. ודין זה תמוה לענ"ד ואין הדעת סובלתו. דהיאך אפשר לומר דהאשה נאמנת לאחרים לחצאין לאסור הדקין והבשר עצמו יהי' מותר ומי יתן טהור מטמא. ואין זה דומה למחלוקת הגדולים במעשה דווילנא בחצי הבהמה שפירש מן הקבוע שבס' בית הלל ביו"ד סי' ק"י שפסקו דחצי הבהמה הנפרשת מותרת והנשארת בקביעותה אסורה. דשם אנו אוסרים הנשארת קבוע מדרבנן דהא תערובות חתיכות בחתיכות הראויות להתכבד אסור מדרבנן ומן התורה אזלינן בת"ר וכולם מותרות וכיון שגזרו חכמים לאסור חהר"ל דלא בטלה אין לבטל גזירת חכמים אף שהחצי שפירש מתירין מטעם כל דפריש מרובא פריש ובגזירת הכ' הוא מקרא דאחרי רבים להטות אע"פ שהיה באמת אסורה. משא"כ כאן כיון שנתפוס דהאשה נאמנת לומר שיש נקב בדקין כיון שהם שלה לאסור על כל העולם מוכרחים אנו להאמין בכולא מילתא. וראי' לזה מהא דאיתא בפ' החולץ (דף מ"ז ע"א) מעשה בא' שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר"י כו' נאמן אתה לפסול כו' רבינא אמר ה"ק יש לך בנים הן יש לך בני בנים הן א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. ופרש"י נאמן לפסול בניו משום שנאמר יכיר כו' וכ' התוס' שם בשם ר"י דה"פ נאמן אתה לפסול בניך פי' כשאין לו אלא בנים ולא בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך דכשיש לו בני בנים א"נ אפי' לפסול את הבנים. דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים. הרי אע"ג דיש סברא לפסול הבנים משום דנאמן עליהם מגזירת הכ' דכתיב יכיר כו' אפ"ה א"א לחלק דנאמן לפוסלם ולא לבניהם משום דהוי תרתי דסתרי. אלא אנו אומרים כיון שע"י דבריו יפסלו בני בניו ועליהם לא האמינתו תורה א"א לפסול גם בניו עי"ז שלא האמינתו תורה כי אם כשלא יגרום פסול לבני בניו, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שא"א להאמינה על גוף הבהמה לאסור לאחרים א"א להאמינה גם על הדקין שבידה לאסור לאחרים רק לעצמה דשוי' אנפשה חד"א ויכול אדם לאסור עליו דבר המותר לו (ובמ"א הארכתי בענין שוי' אנפשי' חד"א אם הוא מטעם נדר או דנאמן ע"ע יותר ממאה עדים ואכ"מ) ואע"ג דשם פסק כאוקימתא דר"נ בר יצחק דאמר ה"ק לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, מ"מ בסברא זו לא מצינו דחולק על רבינא רק שבא לומר דאף כשאין לו בני בנים אינו נאמן לאסור בניו משום דאין עדות כו' דהרי שם מביא סייעתא לרבינא מהא דתניא ר"י אומר נאמן אדם לומר על בנו קטן וא"נ על בנו הגדול וא"ר יוחנן לא קטן קטן ממש כו' אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול וכן פסק הרמב"ם פט"ו מה' א"ב ובשו"ע אה"ע (סי' ד' סעיף כ"ט) ע"ש (ועי' מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בתשו' בנין עולם חלק יו"ד סי' י"א אות כ"ג): [ד]:
ולכאורה היה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי' בפלוגתא דאמוראי פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) בהא דראוה מעוברת כו' מה טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא דקיי"ל דנאמנת ופליגי שם ריב"ל ור"י ור"א דריב"ל ור"י אמרי לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ור"א אומר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ואמר רבה מ"ט דר"א בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות, וצ"ל דריב"ל ור"י ס"ל כיון דהיא עצמה כשירה משום הך חזקה א"א לפסול בתה משום דהוי תרתי דסתרי, וא"כ כיון שע"כ נאמנת ע"ע להכשיר משום הך חזקה ממילא צריכים אנו להכשיר גם בתה, אבל א"א לומר כן חדא דא"כ יקשה על ר"א מברייתא דפ' החולץ שהבאתי דמסייע לרבינא דנאמן על בנו קטן וא"נ על בנו גדול וא"א לפרש כי אם כמו שפי' ר' יוחנן לא קטן קטן ממש כו' דאל"כ לא מצינו לחלק בין קטן לגדול דקרא דיכיר סתמא כתיב דהרי לענין נחלה והכרת בכורה נאמן אפי' על גדול, ועוד דכיון דאנו אומרים לקולא כל שהאמינתו תורה ע"ע להכשיר מטעם חזקה דכשרות ע"כ צריכים אנו להכשיר גם הולד ואין אנו אומרים להיפוך כיון שאינה נאמנת על בתה א"נ גם על עצמה להכשיר, כ"ש דראוי לומר להיפוך לחומרא כיון דהאמינתו תורה לפסול בניו מקרא דיכיר ממילא נאמן לפסול גם בני בניו וע"כ צ"ל שיש חילוק בזה דדוקא התם לענין לפסול דמסברא אין להאמינו כל שהוחזקו בניו ובני בניו בכשרות כל שאין יודעים שנתגייר בינו לבין עצמו ולא הי' ידוע שהיה נכרי וכמ"ש התוס' בפ' החולץ שם דבכה"ג א"צ להביא ראיה שנתגייר בב"ד של ג' דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל הם, רק גזירת הכ' הוא שנאמן לפסול בניו, וכן לר"נ בר יצחק לענין יכיר דמסברא א"נ לפסול בניו ולעשותם ממזרים דכל המשפחות בחזקת כשרות הם, ואינו אלא גזירת הכ' לכך אמרינן אין לך בו אלא חידושו דהתורה לא האמינתו כשיגרום פסול לבני בניו, וכיון דאין נאמנות לחצאין לכך מוקמינן לסברא חיצונה דבכה"ג לא גילתה תורה כלל וא"נ אפי' לפסול בניו, אבל הכא טעמא אחרינא איכא דהחזקה דכשרות של האם נמשך ממילא גם על הבת דכיון דהיא עצמה כשירה מטעם חזקה ממילא גם בתה באותה חזקה קיימא, ולכן כשמתה האם ואין אנו באים לדון על האם לא מהני חזקה דידה לגבי בת כמ"ש רש"י בפ' האומר בקדושין (דף ס"ה א') בעובדא דינאי המלך ע"ש, וא"כ בנידון דלבו"ש דכיון דהלכה פסוקה היא לאותם פוסקים דאין ע"א נאמן להוציא דבר מחזקת כשרותו אם לא על שלו מגזירת הכ' דכתיב וספרה לה, א"כ אין לך אלא חידושו וכל שא"נ לאסור שאר הבשר לאחרים גם על הדקין שבידה א"נ לאסור: [ה]:
ואין להביא ראיה מהא דאיתא בפ' האומר שם (דף ס"ג ע"ב) בהא דאב שאמר קדשתי את בתי כו' דקיי"ל התם כרב דאמר נאמן לאסור אבל לא לסקול ע"י, הרי דיש נאמנות לחצאין, דשאני קטלא דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו וגו' וגם כתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא יומת ע"פ ע"א, הרי דבפירוש גילתה תורה לחלק דלאיסור נאמן מקרא דאת בתי נתתי וגו' ובפירוש אמרה דלא יהא נאמן לקטלא, משא"כ היכא דלא גלי קרא ודאי דאין נאמנות לחצאין, ועי' בפ' הניזקין (דף נ"ד ע"ב) ההוא דאתי לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבה לא כתבתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת, ושם ל"ק דאין נאמנות לחצאין דלעצמו נאמן להפסיד דהרי גם לאיסור יכול לאסור ע"ע משום דשוי' אנפשיה חד"א וכמו כן לענין ממון ולא גרע ממחילה, והא דאיתא שם אח"ז ההוא דאתי לקמי' דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן כו' א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ופריך שם ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה הכא כיון דקא מפסיד כולי' אגרא ואתי ואמר אימר קושטא קאמר, הרי דכל שמפסיד של עצמו לגמרי נאמן לאסור גם לאחרים, וא"כ היה לנו לומר בעובדא דהלבו"ש מתוך שנאמנת להפסיד הדקין שלה לגמרי נאמנת ג"כ לאסור כל הבהמה לאחרים, אבל גם מזה אין ראיה דהרי כיון שאמר שלא עיבד כל הגוילין לשמן מחוייב לשלם לבעלים בעד כל הגוילין וכ"ש שי"ל דהך עובדא הוי שהיו כל הגוילין של הסופר, וא"כ לא יפסידו הבעלים בשום דבר והוי כמו שבא להפסיד רק לעצמו, וכל מה שחקר הש"ס שם בהך דינא הוא רק לענין לפסול הס"ת לקרות בו, ומ"מ תי' זה אינו מספיק דמה בכך אם צריך לשלם וכי נאמר שאם אמר אחד אני טמאתי טהרותיך יהיה נאמן אף שלדבריו יצטרך לשלם בעדם גם רוצה לשלם, הא סתמא קאמר שם הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמא כו' שאם אין בידו א"נ ומשמע ודאי אפי' אמר שטימא אותם בידים, אע"כ כיון שעכ"פ החפץ הוא של אחרים וכבר יצא מתח"י א"נ לאסור של אחרים להוציאם מחזקת כשרותם דרוצה אדם בקב שלו ואינו רוצה בתשלומי דמיהם ועכ"פ אין זה שלו אלא של אחרים שא"נ עליהם וא"כ קשה בהא דס"ת שכתבתי כו':
[ו]:
לכן נלע"ד לפרש הסוגיא שם ע"פ שני השיטות הידועים בזה דלשיטת התוס' והרא"ש אין ע"א נאמן לאסור דבר שהוחזק כבר בכשרות אם אינו בידו, ולשיטת הרמב"ן והרשב"א וריטב"א נאמן ע"א גם באתחזק היתירא רק דפועל שאני דאמרינן מסתמא עשה כהוגן ושקורי משקר ולצעורי קא מכוין, ולכן א"ש בהא דסופר שאמר שלא עיבד הגוילין לשמן דכיון דבא להפסיד כל שכרו אתרע חזקה זו דמסתמא עשה כהוגן דאדרבא יש חזקה אחרת דאין אדם מפסיד לעצמו בחנם וע"כ אומר אמת לכן הדר דינא דע"א דעלמא נאמן לאסור של אחרים אפי' נגד חזקה, אבל בהא דנטמאו טהרותיך אפי' אומר אני טמאתים לא שייך כאן חזקה דאומר אמת שאינו מפסיד לעצמו דאין זה דין ידוע לכל שיצטרך לשלם שהרי היזק שאינו ניכר הוא והרי איתא שם פלוגתא דאמוראי אם היזק שאינו ניכר חייב מדינא או מקנסא לכן א"נ דחזקה דמשקר דפועל עושה כהוגן ולשיטת התוס' דס"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקה צ"ל כמ"ש הפנ"י בכ"מ דהטעם דא"נ לאסור דאיכא למימר לצעורי מכוין משא"כ אם מפסיד כולי' אגריה אין לומר כן דבשביל לצעורי לחברי' לא יגרום לעצמו הפסד בחנם, וא"ש מה שמחלק שם בין הא דמפסיד שכר האזכרות לבד למפסיד כולי אגרי' די"ל דמיירי באם שכרו מס"ת הרבה עד שאם יפסיד שכר האזכרות מ"מ לא יהיה לו הפסד מכיסו שהריוח שמרויח בעד שלוקח מן הס"ת כולו בעד הקלפים ושכר טרחו משלים מה שיפסיד מכיסו ובכה"ג שייך לומר לצעורי מכוין משא"כ אם מפסיד כולי אגרי' דבזה מפסיד מכיסו מה שהוציא בהוצאות העורות ותיקונם דלא שייך לומר לצעורי מכוין לכך נאמן, ובלא"ה הסוגיא שם צ"ע מה שמחלק בין מפסיד שכר האזכרות למפסיד כולי אגרי' כמו שהקשה בני הרב הגדול מ' יוסף נ"י האבד"ק קנישין בחידושיו דא"כ נתת דבריך לשיעורים עד כמה הוא שיעור הפסד מועט דנימא דבכה"ג אין הסופר חושש לעצמו וא"כ אם הוא עני שדבר מועט נחשב אצלו לסך מרובה יהיה נאמן והאריך בזה, ולפי מ"ש א"ש דהכל תלוי שלא יגרום לו הפסד ברור מכיסו דבזה שייך לומר לצעורי מכוין, וצריכים אנו לחלק לשיטת התוס' והרא"ש בהא דע"א א"נ נגד חזקה היינו רק לאסור אבל לא להתיר דבכה"ג לא שייך לומר לצעורי מכוין, אבל מדברי הרא"ש פ' הניזקין משמע דאם א"נ לאסור כ"ש דא"נ להתיר וצ"ע, ויבואר לפנינו בס"ד עוד מזה, ולפ"ז בהך דינא של הלבו"ש הי' נראה דהאשה נאמנת לאסור הבשר של כל הבהמה לאחרים כיון שמפסידה מכיסה ואוסרת הדקין לעצמה נאמנת גם לאחרים כהא דס"ת דאם מפסיד אגרי' נאמן גם לאסור הס"ת, ואין לומר דהאשה לא תפסיד כיון דנמצא טריפה וצריך הטבח להחזיר הדמים להאשה, דה"ז מקח טעות כמבואר בחו"מ (סי' רל"ב) דהא ודאי אינה נאמנת להוציא ממון ע"י דבריה דבממון ודאי דבעינן ב' עדים, אבל מסוגיא דפ' הניזקין שם משמע דהא דע"א אינו נאמן לאסור דבר שהוחזק בהיתר אין הטעם משום דלצעורי מכוין מהא דאמר שם בהא דטהרות שעשית עמך כו' אמר לפניו ר' אסי ר' אתה אומר כן הכי אמר ר"י מה אעשה שהתורה האמינתו כו' כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פיגול הוא נאמן כו' והא שם לא שייך לצעורי מכוין דהא קרבן ציבור הוא וכפרת כל ישראל תלוי בו, והיאך ס"ד שכיון לצער כל ישראל, אע"כ דהטעם דדבר שהוחזק בכשרות אין ע"א נאמן להוציאו מחזקתו משום דלאו כל כמיני' וצ"ע:
[ז]:
עוד ראיתי שי"ל דהא דע"א נאמן בדבר שבערוה או בשאר איסורים נגד רובא תליא באשלי רברבי במחלוקת שבין רבינו יונה להרא"ש שהביאו בפ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ אם אמרה נאנסתי דרבינו יונה ס"ל דנאמנת והרא"ש שם השיג עליו משום דרוב ברצון ואונס לא שכחי וא"כ ס"ל להרא"ש דאינה נאמנת נגד רוב אף שיש לה חזקת צדקת וכשירה משום דרובא עדיף מחזקה כמ"ש הרא"ש שם, ולרבינו יונה דנאמנת משום דברי ושמא ברי עדיף וגם חזקת צדקת מסייע לה אע"ג דהוא נגד רובא, וא"כ ה"ה לע"א דנאמן כ"ז שאינו מכחישו בברי ומכ"ש היכא דחזקה מסייע להעד כגון הכא דחזקת חיים וחזקת א"א מסייע להעד, ומ"מ יש לדחות די"ל דטעמו של רבינו יונה דנגד הך רובא יש רוב אחר כנגדו דרוב בנות ישראל כשרות ואין מזנות ברצון, והוה כהא דרפ"ב דכתובות שם רוב נשים בתולות נישאות כו' אדרבא רוב הנישאות בתולות יש להם קול כו' ועי' תוס' שם שכ' דהך רוב נשים בתולות נישאות עדיף יותר מהך רובא דהנישאות בתולות יש להם קול ומדאורייתא הוה רוב גמור, וא"כ י"ל דה"ה בכה"ג רוב בנות ישראל אין מזנות ברצון עדיף מרוב המזנות אינו באונס, אף שיש לחלק קצת דש"ה דאתרע רובא דרוב בנ"י כשירות כיון שנמצא פ"פ מ"מ הוי כפלגא ופלגא (ועי' בתבו"ש סי' נ' בדין נמצא מים בראש וא"י אם המוח מקיפם שכ' דלא שייך לומר רוב בהמות כשרות הם משום דנמצא מים במוח ורוב בהמות הכשירות אין מים בראש שלהם משמע שם דזה חשיב כפלגא ופלגא) ועכ"פ מדברי הרא"ש שם יש ראיה דאין ע"א נאמן נגד רוב שבמקרה ואין המיעוט לפנינו, ובודאי דאין לחלק בין האשה עצמה לע"א דעלמא דכיון דבלאו הך סברא דרובא גם הרא"ש מודה דהיתה האשה נאמנת, א"כ אין חילוק בינה לבין עד כשר דעלמא, ועי' בתשו' נוב"י שם שתמה באמת על הרא"ש למה אינה נאמנת לומר נאנסתי כיון דחזקה מסייע לה, וכ' שם דאין לומר משום דהוא נגד רובא הא מעשים בכל יום שמאמינים לקצבים על בשר כשר אע"ג דרוב טריפות אצלו ע"ש, ולפי מ"ש למעלה לחלק בין אם המיעוט לפנינו בודאי דבכה"ג אין זה סותר הרוב דנאמן ובין רובא ומיעוטא דליתא קמן א"ש:
[ח]:
ועי' פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) בסוגיא דהיתה מעוברת כו' דאמר ריב"ל לר"ג דמכשיר הולד מכשיר אפי' ברוב פסולים אצלה, והרי ר"ג עצמו אינו מתיר אלא מטעם חזקת כשרות ואפי' למאן דמכשיר גם בבתה היינו משום דחזקה דאם מהני גם לגבי בת, משא"כ אם כבר מתה האם ואין אנו באים לדון רק על הבת לא מהני חזקה דאם כדמוכח מדברי רש"י פ' האומר בקדושין (דף ס"ו ע"א) בעובדא דינאי המלך, ואעפ"כ לנגד רובא נאמנת היכא שיש חזקת כשרות אע"ג דרובא עדיף מחזקה מ"מ היינו משום דשם יש מיעוט לפנינו ובכה"ג אין זה סותר הרוב כמ"ש, ושם י"ל ג"כ מטעם אחר לפי מה דמשמע מדברי התוס' שם ד"ה השבתני כו' דהטעם הוא משום דאשה מזנה בודקת ומזנה ולהכי א"ש דנאמנת אע"ג דרוב פסולים אצלה משום דיש רוב להיפוך דרוב המזנות בודקות ומזנות, ובזה ניחא ג"כ דברי הרא"ש שהשיג על רבינו יונה וכ' עליו דטעו התלמידים לכותבו בשמו מטעם דרוב ברצון, והא דברי ר' יונה מוכרחים מהא דראוה מדברת וכמ"ש הרא"ש עצמו, ולמ"ש ניחא דבאמת משם אין ראיה משום דשם יש רוב אחר כנגדו וכמ"ש, ולבסוף יישב דברי ר"י דאפשר גם בזה יש רוב אחר רוב נשים אין מזנות ברצון ומדמה שפיר להא דראוה מדברת דדמיא ממש לזה וכמ"ש, אך יש לדחותו מטעם אחר דזה מיקרי דבר שבידה וכמו במקום חזקה קיי"ל דע"א נאמן בכל מה שבידו וכשי"ת במקומו בס"ד כמו כן נגד רובא נאמנות בדבר שבידה ולכן שפיר הקשה הרא"ש על ר' יונה דבהא דנאנסתי לא הוי דבר שבידה ואינו דומה להא דמעוברת, ואח"כ מסיק הרא"ש שיש לו סמך מהא דראוה מדברת כו' והיינו דס"ל דגם בראוה מדברת לא מיקרי דבר שבידה דנהי דבידה לזנות עם מי שתרצה שמא הכשר לא יתרצה לזנות עמה, וכעין מ"ש בפ' האומר שם באם האב אומר קדשתי את בתי דקאמר שם נהי שבידו לקדשה אלו אמר לא ניחא כו':
[ט]:
ולכאורה יש ראיה לזה מהא דבפ' האשה שנתארמלה (דף כ"ב ע"ב) וכן שני אנשים כו' זה אומר אני כהן כו' ובזמן שהם מעידים זא"ז הרי אלו נאמנים, מוכח דנאמן ע"א נגד רובא דהא ישראלים נגד כהנים רובא נינהו, ובודאי אין סברא לומר דמיירי דווקא בעיר שאין ישראלים מרובים מכהנים ואפי' לר' יהודה דמתני' שם דאין מעלים לכהונה ע"פ ע"א אינו מן הדין אלא מעלה עשו ביוחסין ולכך גם בתרומה א"נ, גם צ"ע בהא דאיתא שם (דף כ"ה ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר לי' מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית כו' הרי מבואר דע"א נאמן להעיד עליו שהוא כהן, ודוחק לומר דהמעשה היה שהיה שם מחצה כהנים, ושם לא נחית לדינא דנאמנת ע"י ע"א רק בדין אם מעלים לכהונה ע"י שקרא ראשון לתורה, ודברי הש"ס שם י"ל דמיירי בתרומה בזה"ז דרבנן ולכך ע"א [נאמן] לכ"ע, אבל בפלוגתא דרבנן ור' יהודה במתני' דשם פליגי בדאורייתא וגם ר"י דאמר אין מעלים לכהונה ע"פ ע"א ה"ט משום דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין לכך ס"ל דבעינן ב' עדים דליוחסין משום מעלה לכ"ע בעינן תרי, אבל לתרומה עצמה אפי' דאורייתא נאמן ע"א אפי' לר"י וכדמסיק שם (דף כ"ד ע"ב) להדיא, ולפי מש"ל דרובא ומיעוטא דאיתא קמן נאמן ע"א א"ש, והר"ן שם כ' דה"ט דנאמן ע"א משום דע"א נאמן באיסורים וכ"ש במילתא דעבידא לגלויי הלכך אפי' בתרומה דאורייתא נאמן ע"א, נראה מדבריו דס"ל ג"כ דנאמן נגד רובא דאיתא קמן, אף דהר"ן עצמו בקדושין פ' האומר אחר שהביא ב' השיטות שיטת התוס' דאין ע"א נאמן נגד חזקה ושיטת הרמב"ן והרשב"א דנאמן הכריע לדינא כשיטת התוס', אע"כ כמ"ש, או אפשר דס"ל עיקר הטעם משום דעל"ג וס"ל דבכה"ג אפי' נגד חזקה נאמן כמו בע"א באשה דנאמן מטעם על"ג וס"ל כשיטת הרי"ף דנפשטה הבעיא דע"א במלחמה דטעם דמהימן באשה משום דעל"ג ובכה"ג מהימן אף בדבר שבערוה, וי"ל עוד דאפי' לאותם פוסקים דס"ל דלא נפשטה הבעיא היינו להעיד שמת בעלה דאין זה ברור שעתיד הדבר להתגלות כיון שהלך בעלה למדה"י למקום שאין שיירות מצויות, משא"כ להעיד שהוא כהן דודאי יתגלה הדבר ע"י משפחתו וכדאי' בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) אי ערוה דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא, ולפ"ז יש לדון אם ניסת אשה ע"פ עדות שבעלה נטבע במשאל"ס דקייל דלא תצא דסמכינן ארובא שאין נמלטים, לפי מ"ש דברובא ומיעוטא דליתא קמן אין ע"א נאמן לאסור י"ל דלא תצא דזה הוי נגד חזקה ודבר שבערוה וצ"ע: