ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר יב
ע"א בדבר שבערוה במקום דליכא חזקה ובו ט"ז חלונות:
[א]:
בס' פתח הבית האריך הרבה אי הא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אם בעינן דוקא אתחזק איסורא או אע"ג דליכא חזקה כלל ג"כ דינא הכי, והגאון המחבר הנ"ל האריך בחריפות ובקיאות בכמה סוגיות בש"ס ופוסקים כמעט לא הניח מקום להתגדר בו, אך ראיתי להזכיר קצת מקומות מה שלא זכרם הוא, ומה שנתחדש לי בס"ד, הנה בפ"ק דגיטין (דף ב' ע"ב) פריך לרבה דאמר טעמא דבעינן בפ"נ ובפ"נ משום דאין בקיאים לשמה הא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים ומשני רוב בקיאים הם לשמה, ואפי' ר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי כו' מוכח קצת מזה דבספק השקול בדבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה אינו נאמן: הגה"ה:
עי' בפ' כיסוי הדם (דף פ"ו ע"ב) בהא דתינוק שנמצא בצד עיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאים כו' מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע ליה רובא ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמר ספק איסור להיתר ע"ש מוכח מזה דלר"מ דחייש למיעוטא ע"י דחייש למיעוטא בצירוף החזקה חשיב לספק השקול ולכן בטומאה דספק טומאה ברה"ר או ברה"י בתינוק שאין בו דעת לשאול מותר, ועי' תוס' שם ד"ה סמוך כו' שהקשו למה ליה לומר לר"מ סמוך מיעוטא לחזקה בלא חזקה נמי טהור כיון דחייש למיעוטא הוי ספק השקול, ותי' שם דקאמר הש"ס הכי לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא דאי הוי בהדי רובא הוי מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ וא"כ לשיטת תי' זה משמע לר"מ היכא דחזקה מהני בהדי מיעוטא לחומרא הוי כמו ספק השקול במקום חזקת איסור וא"כ הוי א"ש כאן בסוגיא דריש גיטין דכאן הוי חזקת א"א וכיון דחייש למיעוטא דאין בקיאים לשמה, אבל שם כתבו עוד דלפי מ"ש בפ"ק דר"מ לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן וס"ל דבהדי חזקה הוי פלגא ופלגא, ומהתימא על תי' שכ' התוס' דבהדיא מוכח בפ' האשה בתרא דלר"מ אם נאמר סמוך מיעוטא לפלגא הוה כפלגא ופלגא, ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ וצ"ע:
דאל"כ מאי פריך לר"מ דחייש למיעוטא הא עכ"פ איכא רובא נגדו ובודאי רוב עדיף ממיעוטא וע"כ צ"ל משום דאיכא חזקת א"א וסמכינן מיעוטא לחזקה, וכיון דס"ל לר"מ דמיעוטא כמאן דאיתיה דמי שפיר מצרפינן ליה לחזקה והוי כספק השקול בלא חזקה וא"כ מוכח דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אע"ג דליכא חזקה, ועי' פ' בתרא דיבמות (דף קי"ט ע"א) דאשה שהלך בעלה וצרתה כו' רישא חזקה לייבום ורובא לשוק וחזקה לא הוי כרובא ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא לא תנשא ולא תתייבם כו', ומוקי שם כר"מ דחייש למיעוטא, הרי בהדיא דעי"ז נחשב כפלגא ופלגא בלא חזקה, ועי' תוס' שם ע"ב ד"ה סמוך כו' שהקשו מהא דפ"ב דקדושין ופ' כיסוי הדם בתינוק שנמצא בצד העיסה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא ומטהרין לעיסה ותי' משום דתינוק חשיב ליה כאין בו דעת לשאול והוי ספיקו טהור אפי' ברה"י:
הגה"ה:
ומסוגיא דגיטין שם מוכח לכאורה דאם רובא מסייע לע"א מהני להוציא ממון, דהא בהא דאמר אין דבר שבערוה פחות משנים פרש"י הטעם דילפינן דבר דבר ממון, וא"כ מאי משני לרבנן רוב מגמר גמירי, מה בכך הא יש כאן חזקת א"א וכיון דילפינן מממון כמו שבממון אין הולכין אחר הרוב כמו כן בדבר שבערוה הדין כן דלא מהני רובא נגד חזקה, אע"כ דע"א עם רובא מהני גם נגד חזקה, ודוחק לומר דהש"ס קאמר הכי, אליבא דרב דהולכין בממון אחר הרוב דלא כהלכתא, ואליבא דשמואל נצטרך לומר התם ספרי דדייני מגמר גמירי כיון דאין הלכה כרב, וצ"ע מאוד לפי מה שהכריע הרא"ש בפסקיו פ' האשה בתרא דאנן קיי"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכשיטת ר"י בתוס' פ' הלוקח בהמה (דף כ' ע"ב) ושם כ' הרא"ש דגם בדבר שבערוה מהני רובא אף נגד חזקה דהא יבמה לשוק הוי דבר שבערוה וכשי"ת במקומו בס"ד, א"כ כיון דילפינן דבר דבר מממון כמו שאין רוב מועיל בממון נגד חזקה להוציא לפי מאי דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב כמו כן יש לנו לומר דבדבר שבערוה לא אזלינן בתר [רוב] נגד חזקה ובמ"א כתבתי דמה דס"ל לשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב הוא ג"כ מטעם זה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון, וצ"ל דלא ילפינן דבר שבערוה מממון רק במקום דבעינן עדים דע"א לא מהני וע"ז נאמר ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא אתאי גז"ש מהלכתא רק להך מילתא בלבד מה שנוגע לענין עדות, אבל במה שא"צ עדות רק מטעם רוב בזה לא ילפינן מממון, אבל לפ"ז צריך טעם באמת למה ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב דמקרא דע"פ שנים עדים יקום דבר לא גמרינן רק במה דצריך עדות, ובמ"א כתבתי דאפשר דשמואל גמר לה מהא דאיתא בר"פ הפרה (דף מ"ו ע"ב) מנין למוציא מחברו ע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם, ופריך פשיטא מאן דכאיב ליה כאיבא כו' ומשני דקרא אתי לנזקקין לתובע תחלה, וי"ל דסוגיא זו היא אליבא דרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב, אבל לשמואל י"ל בפשיטות דמכאן יליף לה דמי בעל דברים כו' דהמע"ה ואין מועיל רובא בממון רק ראי' ברורה ולדידיה לא קשיא פשיטא וא"ש ודו"ק:
הרי מוכח דלר"מ סמכינן מיעוטא לחזקה והוי ספק שקול וכאלו נסתלק החזקה לגמרי, ועי' בר"ן בגיטין פ' התקבל בסוגיא דשליש במ"ש שם בהא דאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' שכ' בשם הרמב"ן דאם באו כל הקרובות כו' ותמה שם על הרמב"ן הא אין דבר שבערוה פחות משנים אף בלא אתחזק איסורא יעו"ש, מוכח ג"כ דס"ל הכי, ולפ"ז צ"ע על הר"ן במ"ש דע"א מהני באבידה כיון דליכא חזקת ממון כיון דילפינן דבר דבר מממון יש לנו לומר כמו בממון מועיל ע"א בליכא חזקת ממון כמו כן יש לנו לומר דמועיל בערוה:
הגה"ה:
הן אמת שיש ליישב קושיית הר"ן על הרמב"ן, והוא דשם מדין קבוע אתינן עלה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ובכ"מ כתבו הפוסקים דדין קבוע חידוש הוא ואין לך כו' אלא חידושו, לכן אין סברא להחמיר בזה ולומר דהוי כמחצה על מחצה ולהחמיר בדבר שבערוה שלא יהי' ע"א נאמן עליו, אלא לענין נאמנות חשיב כרובא מסייע לעד דודאי מועיל לענין דבר שבערוה כמו שית' לפנינו באורך, ובזה נראה לענ"ד מ"ש הגאון בעל פנ"י בקדושין פ' האומר בהא דקדשתי את בתי וא"י למי ובא ע"א ואמר לפלוני נתקדשה דמהימן כמ"ש הר"ן, והקשה הפנ"י היאך נאמן נגד רובא דעלמא, ותי' שם משום דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי יעו"ש, ולענ"ד אינו כן דקבוע חידוש הוא ולענין נאמנות ודאי די"ל דדינו כרוב ובאמת א"ש ודברי הר"ן אינם סותרים למ"ש הוא עצמו דגם בליכא חזקה אין דבר שבערוה פחות משנים וש"ה דאדרבא העד מסייע לחזקה שמברר שזהו המקדש ואינו בא לסתור החזקה אלא לקיימה, משא"כ בהא דכ' הרמב"ן באם אומרות הקרובות לא נתקדשנו הוא בהיפוך שמוציאות עצמן מהך חזקת איסור ודו"ק בזה:
והנה לפי מ"ש בחדר הקודם בדין ע"א בממון במקום דליכא חזקה כגון באבידה וליכא טוען ברי כנגדו דנאמן ע"א כמ"ש שם בשם הר"ן דמחזירין אבידה בע"א, א"כ דבר שבערוה דילפינן לה דבר דבר מממון ג"כ י"ל דנאמן היכא דלא אתחזק איסורא, וא"כ יהיו דברי הר"ן סותרים זא"ז:
[ב]:
וסבור הייתי לומר דשאני ממון דשם מה שצריך עדים הוא כדי לידע בירור הדבר ולא אברו סהדי אלא לשקרי דהא אם היה הנתבע מודה לתובע קיי"ל דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי לכך כל שיש אומדנא דמוכח טובא שהוא שלו כגון באבידה שיש ע"א ואין כאן מי שיטעון ברי להכחישו לכך מראים הדברים שבאמת הוא שלו אבל בדבר שבערוה דקיי"ל אפי' שניהם מודים בקדושין או בגירושין כל שלא היו עדים אינו כלום, ועיקר הטעם הוא כדאיתא בקדושין פ' האומר (דף ס"ה ע"ב) אמר ליה רב אשי לרב כהנא כו' אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' א"ל התם לא קא מחייבי לאחריני הכא קא מחייבי לאחריני, נמצא שבאמת דינו שוה לדיני ממונות דכמו דשם אם הודאתו גורם חוב לאחריני אין הודאתו כלום, וא"כ א"ש דאין דברי הר"ן סותרים זא"ז דאבידה לא שייך כ"כ חוב לאחריני כיון שאין כאן תובע לפנינו, וכ"ז שאין כאן תובע הוא של מוצא וא"צ להחזיר לשום אדם כ"ז שלא נתן אחר סימן או הביא עדים, לכך מועיל שם ע"א, משא"כ בקדושין לפני ע"א דעכ"פ תיכף הוא חב לאחריני דאלו לא היינו מחזיקין אותה למקודשת כלל היא מותרת לכל העולם לכך אין ע"א מועיל, ולפיכך גבי קדושין וגירושין לעולם לא מהני ע"א דא"א שלא יהיה צד חובה בעדותו כגון בע"א מעיד שנתגרשה יש בזה חוב לבעלה להוציאה מרשותו וכן בהא דקרובות אמרי לא נתקדשנו ג"כ הוי צד חובה דשמא נתקדשו לו וע"י אמירתן מפקיעות עצמן מרשותו, ולכן שפיר הקשה הר"ן על הרמב"ן דשם אין ע"א נאמן אע"ג דליכא חזקה וכן בגירושין אע"ג דכתב לה גט באמת ונתן לה בלא עדים אף דשניהם מודים אין הגט כלום כיון דשם גירושין צד חובה שבו שאוסרת עצמה לכהן, ולכן שפיר קאמר ברפ"ק דגיטין דלר"מ דחייש למיעוטא לא מהני ע"א שאומר שנכתב לשמה דאין דבר שבערוה כו' אע"ג דליכא חזקה כמ"ש:
[ג]:
אך לפ"ז עדיין קשה הא דקיי"ל דמהדרינן גט אשה לשליח אם הוא צורבא מרבנן, למה נאמן שם ע"א הא אין ע"א נאמן בדבר שבערוה וכ"ש דכאן אתחזק איסורא דא"א, והא דחזקה היה נראה ליישב דלא שייך כאן חזקת א"א דהא עכ"פ יש כאן גט אחד וע"כ אתה מוכרח לומר שנכתב לשם איזה אשה רק שא"י למי, וא"כ י"ל דמאי חזית לאוקמא הך אתתא אחזקה דא"א אוקי האחרת אחזקה, וכעין זה כ' בתשו' נוב"י בנמצא הרוג וא"י מי הוא דלא שייך כאן חזקת חי דע"כ אתה צריך להוציא אחד מחזקת חיים ואמרינן מאי חזית, אבל אם נאמר דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפי' לא אתחזק איסורא קשה, וראיתי בפתח הבית שם (שורש ד' ענף ה') שעמד בזה, (אך שכ' שם דהוי אתחזק איסורא ולפי מ"ש י"ל דלא מיקרי אתחזק איסורא) ע"ש שתי' משום דאין זה מעיד על גוף הגירושין רק שהגט שלו, וכ' שם ליישב ג"כ הא דאיתא בפ' מי שאחזו מי שהי' מושלך בבור ואמר אני פלוני כו' כתבו גט כו' דבשעת הסכנה כותבים אע"פ שאין מכירים משום דשם ג"כ אינו מעיד אלא אני הוא ולא על הגירושין ע"ש, ולענ"ד אין תי' עולה יפה דא"כ בר"פ הא"ר דמקשה שם למה ע"א נאמן לומר שמת בעלה הא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה כו' הא שם ג"כ אינו מעיד רק על המיתה שבעלה מת ולא להתירה. וכן קשה בהא דרפ"ק דגיטין שמקשה למה נאמן השליח נאמר ג"כ דאינו מעיד רק על הכתיבה שנכתב לשמה. גם מ"ש שם עוד לתרץ דבשליח שאבד הגט לכך נאמן ע"א משום דאין כאן רק חששא דרבנן כבר נתב' בחדר הקודם דאין דברי' נראים בזה. ולכן העיקר נ"ל דמה שמחזירין הגט לשליח הוא מטעם אבידה דלמ"ד סימנים דאורייתא או בטב"ע לצורבא מרבנן מטעם אבידה מחזירין לו מן התורה וענין שם מציאה עליו דהא עכ"פ שוה מידי לצור ע"פ צליחותו וכיון שמן התורה הוחזק הגט שהוא שלו והוא שאבד אותו לכן מהני ג"כ שיגרשנה השליח בגט זה כיון שכבר הוחזק שהוא שלו. וזה דומה למ"ש הרמב"ם דע"א שאמר חתיכה זו חלב או אשה זו גרושה או זונה ואח"כ נשאה כהן לוקה עליו וכ' שם דהאיסור עצמו כיון שכבר הוחזק כדינו לאסור שוב מועיל גם למה דבענין ב' עדים. וכבר הארכתי בביאור דבריו בזה למעלה (חדר ד' חלון ט') ואין זה דומה לע"א שמעיד על מיתת בעלה דשם אין נפ"מ בעדותו רק לענין נשואי אשתו או לירושת היורשים דבשניהם אין ע"א נאמן. ולענין מה שהקשה מהא דמושלך בבור כו' לענ"ד בלא"ה לק"מ דהא איתא בפרק החולץ (דף ל"ט ע"ב) אשתמודעינהו כו' פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב ואפי' אשה: הגהה:
ובמ"א כתבתי מה שיש לדקדק בסוגיא שם מה דהוצרך לפסוק הלכתא דאפי' קרוב כו' הא בלא"ה קיי"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כרבינא לקולא כדאיתא בפ' ג"ה ובפ' כ"ש וכתבתי לתרץ משום דכאן יש נפ"מ לענין הוצאות ממון דהרי אם היה רוצה לייבם היה מייבם כמ"ש שם ואמרינן ליה אי יצבית ליבומי כו' והרי יש כאן חומרא לשאר יורשי המת ולפ"ז אע"ג דבממון לכ"ע בעינן ב' עדים אעפ"כ מועיל כאן אפי' קרוב משום דהוי גילוי מילתא בעלמא ודו"ק:
הרי מפורש דבכה"ג לא בעינן עדים כלל. ובאמת במקום שמוחזק לנו דאין העד משקר בשום אופן גם בדבר שבערוה ובחזקת א"א מהימן ע"א דיותר מזה מצינו דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ונראה דאפי' רב אחא דמחמיר שם דצריך עדים אינו אלא חומרא בעלמא מדרבנן. ולכן א"ש גם אליביה הא דמושלך בבור מ"ש דבשעת הסכנה כותבים אע"פ שאין מכירים משום דלא החמירו חכמים בכה"ג. ומ"מ עדיין צ"ע דמשמע דאם היינו מכירים אותו דחזו ליה בבואה כו' נאמן מדינא לומר אני הוא אע"פ שאין מכירין שזאת אשתו דכן נראה מלשון רש"י שכ' בפ' האומר דגיטין (דף ס"ו ע"א) על הך משנה דמושלך בבור כו' ואמר שמו ושם עירו כו' משמע מדבריו להדיא דכל שאין חשש שמא שד הוא וידוע שהוא אדם כל שהזכיר שמו ושם עירו כותבים גט לאשתו אע"פ שאין ידוע שזאת אשתו. ולפ"ז תימא דהא איתא בפ' ג"פ (דף קס"ז ע"ב) בהא דתנן כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כו' ובלבד שיהיו מכירים וקאמר בש"ס דבעינן שיהיו מכירים שזו אשתו וכך שמותיהם משום דחיישינן לשני יוסף בן שמעון כו' דילמא אזיל וכתב גיטא וממטי לה לאתתא דהאיך אם לא שנאמר דהא דמושלך בבור כיון דאזיל למיתה אינו חשיד אז לקלקל א"א. וכענין זה אמרו אין אדם משטה בשעת מיתה. (ואפשר שזה הכוונה מ"ש בשעת הסכנה כותבים אע"פ שאין מכירין ר"ל כיון שהאומר הוא בסכנה ועומד למות אין חושדים אותו בכך. וע"כ צ"ל דגם בדבר שבערוה פעמים שא"צ עדות גמורה דכל שידעינן בודאי שכנים הדברים הוי כמו אנן סהדי ודבר זה מסרו הכתוב לחכמים לפי אומד דעתם ועדיין צ"ע בכ"מ מזה):
ד. ובפ' האשה שנתארמלה (דף כ"ג ע"א) עד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי והאי דקאמר לא נתקדשה הוי ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. וכ' התוס' שם ד"ה תרווייהו כו' וז"ל לא הוי צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל תימא אמאי לא תנשא לכתחילה דהוי לן לאוקמה אחזקת פטי' וי"ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה כו' דכיון דודאי זרק לה הקידושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה כו' עכ"ל. ומשמע קצת מדברי תוס' אלו ג"כ דאע"ג דכאן לא הוי נגד חזקה דהא אתרע חזקת פנוי' דידה אעפ"כ בדבר שבערוה אין ע"א נאמן ולכך לא תצא רק לכתחילה מחמרינן. אבל דברי התוס' צריכים ביאור ויש להעיר בדבריהם כמה ספיקות. א' דלכאורה משמע מתחיל' דבריהם דאם בא ע"א ואמר שנתקדשה ואין שם מכחיש לא תצא אם נישאת אבל לכתחילה לא תנשא וקשה למה כיון דדבר שבערוה אין פחות משנים למה נחלק בין לכתחלה לדיעבד והיה לנו לומר דגם לכתחלה תנשא דבכ"מ דקי"ל דאין ע"א נאמן כגון בנטמאו טהרותיך אין מחמירין אפי' לכתחלה. ב' קשה על מה שהקשו למה לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקה למה לא הקשו בפשיטות מהא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' במקום דלא אתחזק איסורא כדמוכח מדברי התוס' עצמם וא"כ למה לא תנשא לכתחלה. ג' יש לתמוה מ"ש התוס' בתירוצם דמיירי שיודעים שזרק לה קידושין רק שספק לנו אם קרוב לו או לה דאתרע חזקת פנויה דמה בכך היכא אתרע החזקה בכך הא זה דומה למ"ש בר"פ א"ט (דף מ"ג ע"ב) אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. והיינו מטעם דמוקמינן לה אחזקת כשרות דנשחטה הותרה אע"ג דנולדה ריעותא מחיים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש התוס' שם. הרי אע"ג דניקב עור אחד של הוושט והתחיל מעשה הטורף מ"מ כיון שיש ספק אם נגמר הריעותא עד שניקב מעל"ע לא אתרע בכך חזקה זו. א"כ כ"ש כאן אף דזרק הקדושין ונתקרב אצלה כ"ז שאין ידוע שנפל קרוב לה ונגמר מעשה הקדושין לא אתרע החזקה בכך. ואדרבא כאן קיל טפי דכ"ז שלא נפלו הקדושין קרוב לה כאלו לא התחיל מעשה הקדושין דמי דכאלו עדיין ביד המקדש וברשותו הוא דאטו אם כתב הבעל שטר קדושין ואנחיה בכיסיה נאמר דאתרע בכך חזקת פנויה דידה. משא"כ בנתחב קוץ בושט דדבר הנוקב עומד שם ועומד להיות נוקב והולך. ועוד דכאן לא אתחזק שום קדושין משא"כ שם דאתרע בחיי הבהמה די"ל מחזיקין מאיסור לאיסור. וא"כ ק"ו הדברים דאין כאן ריעותא בחזקה דידה. ואפי' למאי דלא קיי"ל שם כעולא דקיי"ל חוששין שמא הבריא. והיינו מטעם דקיי"ל חוששין לספק דרוסה מטעם דשכיח לאיסור כמ"ש התוס' שם. ואין לומר דש"ה דהוי כדיעבד אם נאסור הבהמה. דזה אינו דהא עולא לא מחלק בין בהמת ישראל או בין אם רוצה לקנות בהמת א"י שישב לה קוץ בוושט דסתמא נקט אין חוששין שמא הבריא ומשמע אפי' לכתחלה אין לחוש לזה. ד' יש לתמוה דבפ' ד' אחין (דף ל' ע"ב) מוכח להיפוך דשם במשנה וכולם שהיה בהם ספק כו' ואלו בגירושין לא קתני ספק קרוב לו כו' מ"ט אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק כו' הרי דאע"ג דזרק לה הגט לא אתרע חזקתה בכך ובקדושין דלא אמרינן הכי היינו רק לחומרא ע"ש. ומשמע התם דגם במסקנא אע"ג דמשני בשינויא אחרינא. מ"מ סברא זאת דמוקמינן לה אחזקה קאי. רק מאי דמשני תנא בקדושין וה"ה בגירושין הוא ג"כ לחומרא דלא ס"ל שם במסקנא הך סברא דאם אתה אומר חולצות מתייבמות יעו"ש היטב:
ה. לכך נלע"ד לומר כיון דהא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה ילפינן לה דבר דבר מממון אמרינן דשוה הוא לדין ממון ממש לכל מילי כמו בע"א אע"ג דלא מהני להוציא ממון. מ"מ קצת ספק נעשה ע"י עדותו אף לנגד חזקה דהא חייב ע"י שבועה דאורייתא. וא"כ ע"כ נתנה לו התורה נאמנות במקצת להיות מגרע קצת החזקה רק דאין עושין מעשה להוציא ממון ע"י להוציא ממון והיכא שיש ע"א המכחיש העד אמרינן דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואין לו שום נאמנות ופטור משבועה כמו כן הוא דבר שבערוה ולכך בע"א אמר נתקדשה היכא דליכא עד המכחיש ליה חיישינן ליה ג"כ דאסורה להנשא לכתחלה דקצת ספק משויה לי'. אבל אם נישאת ל"ת כמו התם דלא מפקינן ממון ע"י ואע"ג דבממון גזירת הכ' דמחייב שבועה דהא ע"א בקרקע קיי"ל דאין מחייב שבועה מ"מ ראו חכמים להחמיר בקדושין כיון שמצינו שהתורה [נתנה] קצת נאמנות לע"א בממון אף לגבי החזקה והיכא שיש עד מכחיש העד א' אין בעדות הראשון כלום ומותרת להנשא לכתחלה כמו בממון דע"א מכחישו פטור משבועה, ובזה א"ש דברי התוס' ומתורץ הכל דבתחלה כתבו דלא היה צריך להא אלא אפי' בא א' ואמר נתקדשה וליכא דמכחיש ליה מ"מ לא תצא כמו שאין מוציאין ממון ע"י, ומ"מ אסורה להנשא לכתחלה כ"ז שאין אחר מכחישו דיש לו קצת נאמנות לכתחלה, ושוב הקשו דאם כן היכא שיש עד אחד דמכחיש ליה הוי כמו בממון היכא דמכחיש ליה דאין בעדותו כלום ואם כן אמאי לא תנשא לכתחלה, ועל זה תירץ דכיון שידוע לנו שזרק לה הקדושין אתרע החזקה, ואינו ר"ל דאתרע לגמרי חזקת פנויה דידה, דא"כ אמאי לא תצא הא באשם תלוי קיימא דהא כאן לא מיירי בנשאת לאותו עד שאומר לא נתקדשה ואומרת ברי לי כמו באוקימתא קמייתא בשנים אומרים נתקדשה כו' אלא ר"ל לכתחי' משום חומרא דא"א דמחמרינן ביה יותר משאר איסורי תורה כמו שמצינו שהחמירו לחוש למיעוטא כמו בגוסס ונטבע במשאל"ס, וכמו דחוששין לסבלונות באתרא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי כדאיתא בפ"ב דקדושין וכמו התם בפ' ד' אחין דחששו לחומרא, וא"כ לפי מ"ש אין ראי' מדברי תוס' אלו דלא יהא ע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה:
[ו]:
מתוך מ"ש יתבאר לך דאם היה ידוע לנו שזרק לה קדושין רק שא"י אם קרוב לו או לה ובא ע"א ואמר שהיה קרוב לה דלכאורה היה נראה דאם היינו אומרים דע"י זריקת קדושין אתרע חזקת פנויה דידה לגמרי וגם נתפוס סברת הפוסקים דהיכא דליכא חזקה גם בדבר שבערוה נאמן ע"א, א"כ אם נישאת תצא עכ"פ היכא דאינה מכחישו כגון שהיא עצמה א"י אם הי' קרוב לה, אבל לפי מ"ש אין הדבר כן לא מבעיא לפי מש"ל באורך דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' היכא דליכא חזקה ודאי דהדין הוא דלא תצא, אלא אפי' אם נאמר דהיכא דליכא חזקה נאמן ע"א, מ"מ כאן לא תצא דעכ"פ לא אתרע חזקת פנויה דידה רק לענין לכתחלה לבד משום חומרא דעריות אבל לא לענין דיעבד ואם נישאת ל"ת ועי' בב"ש באה"ע (סי' מ"ב ס"ק ז') שהאריך בדינים אלו, וכ' שם דאם אמר שקידש בפני עוד כמה אנשים וכולם הלכו להם למדה"י ונשאר א' ואותו אחד מכחישו מותרת מטעם חזקה, אך לפעמים ליכא חזקה כגון שזרק לה קדושין וא"י אם קרוב לו או לה, והביא דברי התוס' שם, ומשמע מדבריו שם דס"ל דבכה"ג אתרע החזקה לגמרי, ואם אמר א' שהיה קרוב לה ואין אחר מכחישו משמע שם דאסורה אפי' בדיעבד, ומה דסיים שם בסוף אותו ס"ק דאם א' אומר נתקדשה ואין אחר מכחישו אם נישאת לא תצא משמע שם מדבריו דדוקא אם לא אתרע החזקה כגון שא"י אם זרק לה קדושין כלל, ולפי מ"ש אין הדין כן אלא אפי' ידוע לנו שזרק לה קדושין ויש א' שאמר שקרוב לה אם נשאת ל"ת משני טעמים הא' משום דהיא עדיין בחזקת פנויה, והב' משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' ליכא חזקה, וע"ש מ"ש שם בשם הר"ן שהוא מפרש הטעם דלכך לא תנשא לכתחלה בא' אומר קרוב כו' משום דשמא טעה הא' הרי מוכח ג"כ מדברי הר"ן דלא אמרינן ע"י זריקה אתרע החזקה, לכן נראה ברור דבדיעבד עדיין החזקה קיימת וכמו שהוכחתי מהא דישב לו קוץ בוושט, ומהתימא על הש"ע והאחרונים שלא ביארו שם ובסי' מ"ז היאך הדין באחד אומר בפני ובפני עוד אחר נתקדשה ואין מי שיכחישנו וידוע לנו שזרק לה קדושין, ומ"מ לדינא נ"ל כמ"ש:
[ז]:
ובהיות כן יש לתמוה על התה"ד (סי' רי"ב) שכ' להדיא להיפוך דכ' דמסוגיא דפ"ב דכתובות שם מוכח דדוקא משום הך סברא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי אמרינן אם נשאת לא תצא אבל בלא"ה אם נישאת תצא, ומפרש דמיירי התם דלא שמכחישתו ולא מודה אלא שגם היא מסופקת באיזו ענין שהוא אם נעשו קדושין או לא כו' יעו"ש, ודבריו תמוהים דבפי' כתבו התוס' להיפוך דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא ומוכח שם דאפי' ודאי זרק לה קדושין רק שא"י אם קרוב לה ג"כ דינא הכי וכמ"ש, ועי' בח"מ שם שכ' אם נתאספו לקדש ג"כ אמרינן דעי"ז אתרע חזקת פנויה כמו בזרק לה קדושין, ולא ידעתי מנין לו זה וגם אין זה סברא כלל לומר דעי"ז יהיה אתרע חזקת פנויה כיון שלא היה התחלה כלל דאטו אם נכנס ארי טורף בין השוורים נאמר דאתרע עי"כ חזקת כשרות דבהמות ובהדיא אמרינן בפ' א"ט דאין חוששין לספק דרוסה כי אם בהוא שותק והם מקרקרים דשכיח לאיסורא טפי והמעיין בתה"ד שם יראה להדיא בעובדא דהתם שהיו ב' עדים מעידים שנאספו לבית והעיד ע"א שבפניו ובפני אחר נתן לה טבעת לקדשה ושמעון אומר שלשחוק היה וסיים שם דאין להחמיר כאן דבכה"ג לא שייך אתרע החזקה כי אם בדרך שכ' התוס' דזרק לה קדושין אלא דלא ידעינן אם קרוב לו או קרוב לה, ואפשר דכוונת הח"מ דוקא שהיה נרות דולקות ומטות מוצעות דבכה"ג אתרע חזקתה כמ"ש התוס' שם דבכה"ג ג"כ חיישינן לקולא כמ"ש בפ' המגרש וכ"כ בתה"ד שם:
[ח]:
ולכאורה נלע"ד להביא ראיה דגם בזרק לה קדושין וא"י אם קרוב לה או לא אתרע חזקת פנויה בכך, מהא דמקשה בקדושין פ' האומר (דף ס"ה ע"ב) על הא דאמרינן מקדש בע"א אין חוששין לקדושיו מתיב רב אחד כו' שנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי כו' ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה להאי מי מצית אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בע"א כו' ע"ש, ולמה לא דחי דמיירי שיש ב' עדים א' לזה וא' לזה ששניהם אומרים שזרקו שניהם קדושין לאשה ע"א אומר שראובן זרק לה קרוב לה ושל שמעון היה קרוב לו, ועד השני אומר בהיפוך, דבכה"ג כיון דשניהם מודים שזרקו שניהם קדושין אתרע חזקת פנויה דידה, אע"כ דגם בכה"ג לא אתרע חזקה דידה, ואין לומר דכיון דשני העדים מכחישים זא"ז א"כ אין כאן ב' עדים שזרקו לה קדושין כלל וע"י ע"א שבא להוציאה מחזקתה אין זה כלום, הא ודאי אינו דהא קיי"ל דבמאי דלא הוכחשו נאמנים שניהם, וראיה לזה מהא דאיתא בפ' חזקת (דף ל"א ע"א) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה א"ר נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתה ואע"ג דרבא מקשה ליה והא עדות מוכחשת היא הא קאמר ליה ר"נ מה דאתכחיש ליה באכילתה באבהתא מי אתכחיש וקיי"ל כר"נ כמ"ש הרמב"ם (פט"ו מה' טוען ה"ה) ועי' בשו"ע חו"מ (סי' קמ"ו סעיף כ"ג) ומ"מ יש לדחות ראי' זו די"ל דעדיפא מינה פריך ותסברא ע"א בהכחשה כו' ומשני דמ"ש צריכה שני גיטין היינו אם תרצה לגבות כתובה מחבילה ע"ש: הגה"ה:
וצ"ע לפרש"י שם שפי' מה שמקשה ותסברא ע"א בהכחשה כו' היינו שכל עד מכחיש חברי' דמה בכך דהא עכ"פ שניהם מעידים שנתקדשה ואע"פ שמכחישים זא"ז בגוף העדות מ"מ ממנ"פ יש ע"א על קדושין וא"י לנו מי מהם אומר אמת, ועי' באה"ע (סי' י"ז סעיף ט') באם ע"א אומר מת וא' אומר נהרג דפסק דמותרת להנשא, אבל ראיתי שהגאון בס' המקנה עמד בזה, וכ' להוכיח מזה דרש"י ס"ל כדעת הש"נ דחולק על דין דבאה"ע שם, ובביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל שם כ' שטעות גדול הוא ותלמיד טועה כתבו וא"כ א"ש, אבל ראיתי שכ' שם ליישב דברי השו"ע וגם פרש"י דס"ל כן, וכ' שם לחלק דבמקום דע"א נאמן מן התורה כשנים כשיש שני עדים מכחישים זא"ז הוי כב' כיתי עדים המכחישים זא"ז כב' אומרים חבית של יין וב' אומרים של שמן כפחות שבשניהם וא"כ בכ"מ שע"א מהימן מה"ת ג"כ דינו כן, ולכן כאן דהוי דבר שבערוה דאין ע"א נאמן דילפינן דבר דבר מממון כמו שבממון אין ע"א נאמן מה"ת לכן עדותם בטל לגמרי כשמכחישים זא"ז כמו כן בדבר שבערוה, משא"כ בהא דאחד אומר מת וא' אומר נהרג דע"י חזקה דדייקא ומנסבא גרעא לחזקה דא"א הוי כלא אתחזק לא איסור ולא היתר דנאמן ע"א מה"ת ג"כ מועיל עדותם, כיון שלדברי שניהם אינו חי זהו תוכן דבריו ז"ל, וא"כ מוכח מדבריו ג"כ דבדבר שבערוה אי ליכא חזקה נאמן ע"א מה"ת, אבל לא זכיתי להבין דבריו דהרי התוס' כתבו בפי' בר"פ הא"ר שם דע"א באשה לא מהימן מה"ת רק שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת כשיש טעם וסברא אע"ג דהתוס' עצמם ס"ל דחזקה דדייקא ומנסבא מגרע לחזקת א"א, וא"כ לשיטת התוס' צ"ל דבכה"ג דא' אומר מת וא' אומר נהרג אין מועיל דבטלה עדותם לגמרי, א"כ אכתי קשה דברי השו"ע שם למה פסק הך דינא בסתם וכאלו אין חולק עליו והרי לדעת התוס' מוכח דלא מהני כ"ש שדעת כמה פוסקים הכי הוא דגם בלא אתחזק איסורא אין דבר שבערוה פחות משנים, וגם ס"ל לכמה פוסקים דע"א א"נ באשה מה"ת, ועוד דגם רש"י ס"ל דע"א א"נ מה"ת בעדות אשה כמ"ש בפ' חביות דטעם שהאמינו חכמים לע"א משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, ומה שהקשה שם מהא דזה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה דשניהם נותנים גט י"ל לפי מ"ש הר"ן בהא דנאמן לומר אני קדשתיה משום דשם בא לסייע להך חזקה ואינו אלא מברר החזקה ועדיף יותר מלא אתחזק כלל בדבר שבערוה וכמ"ש בס' פתח הבית (שורש ב' ענף ג') גם י"ל כיון שלא הוחזקה א"א גמורה ע"פ שני עדים כי אם ע"י האב שאמר קדשתי את בתי שהתורה נתנה לו נאמנות דמה דבעינן בדבר שבערוה ב' עדים היינו במה שנתחזק תחי' ע"י עדים או שנתחזקה חזקה גמורה כגון פנויה שקודם קדושין ידוע שהייתה פנויה ואנן סהדי ולכן שהוחזק תחי' בשני עדים אין החזקה מתבטלת כי אם ע"י שני עדים, וכעין זה איתא בפ' השולח (דף ל"ג ע"ב) כל מילתא דמתעבדא בי עשרה צריכה בי עשרה למשלפא, וכן בנתקדשה בפני עדים צריכים ב' עדים בגירושין לסתור החזקת א"א שהיה ע"י עדים, ובכה"ג ילפינן דבר דבר מממון שכן בממון א"א לתבוע לחברו כשהוא כופר כי אם בב' עדים כיון שידוע שתחי' לא היה חייב לו ואנן סהדי, משא"כ כאן דאירע חזקת פנויה דידה שלא ע"י עדים כי אם ע"י האב ולכן כמו שנתחזקה באיסור ע"י ע"א כמו כן מתבטל חזקה זו על ידי עד אחד ולכן כשבא עד אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, וא"כ הי' יוצא לנו דין חדש באם באו ב' עדים ואמרו שבפניהם נתקדשה לאיש א' והם אין מכירין המקדש ובא אח"כ א' ואמר אני קדשתיה י"ל דאין ע"א נאמן אף ליתן גט, וקצת יש להביא ראיה למ"ש ממ"ש בירושלמי פ' האומר על הך מתני' דבא א' ואמר אני קדשתיה וז"ל מתני' פליגא עליו המביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה א"א ברם הכא לא הוחזקה אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו פלוני קידש, וי"ל דכוונתו כמ"ש דדוקא בהוחזקה א"א בפני ב' עדים בזה לא מהני דבר שבערוה אף שנגרע החזקה קצת כסברת התוס' היכא דדייקא ומנסבא וכה"ג, מ"מ בעינן ב' עדים למשריה דכאיסורה כך היתירה, משא"כ כאן שאין איסורא דידה נעשה אלא ע"י עדות אביה לבד, אבל לא מצאתי דבר זה מפורש בפוסקים באם ב' עדים העידו שנתקדשה פלונית וא"י למי אם בא א' ואמר שהוא קידשה אם הוא נאמן או לאו, ולפי משמעות לשון הר"ן שכ' דלכך נאמן שמברר החזקה ואמר הוא שקידשה משמע שגם בנתחזקה בב' עדים דינא הכי ולענ"ד דברי הירושלמי לא משמע אלא כמ"ש וצ"ע לדינא:
[ט]:
עוד נלע"ד להביא ראיה דשיטת התוס' דבדבר שבערוה אפי' ליכא חזקת א"א לא מהני ע"א מן התורה ממ"ש בר"פ הא"ר (דף פ"ח ע"א) ד"ה משום עגונא כו' דאע"ג דמה"ת אין ע"א נאמן יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת במקום שיש טעם וסברא, והרי התוס' בעצמם כתבו בפ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) בהא דקאמר שם הא באשם תלוי קאי שהקשו למה לא קאמר בחטאת קאי דמוקמינן לה אחזקת א"א משום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מגרע לחזקה דא"א, הרי דמוכח מדבריהם דבדבר שבערוה אע"ג דאתרע חזקת א"א אין ע"א נאמן מה"ת, וע"ד חידוד הי' אפשר לפרש ג"כ הך בעי' דע"א ביבמות וע"א בקטטה או ע"א במלחמה בפ' הא"ר ובפ' האשה שלום דהש"ס מסופק אי טעמא דע"א דמהימן משום דמלתא דעל"ג לא משקרי בה כו' או משום דאשה דייקא ומנסבא, והיינו דאם נאמר דע"א בדבר שבערוה דא"נ הוא משום חזקת א"א א"כ הא דהאמינו לע"א באשה הוא משום דדייקא ומנסבא ומגרעא חזקה דא"א ונמצא דנאמן מדינא, או דבדבר שבערוה בעינן ב' עדים אפי' ליכא חזקה לכך צ"ל דהא דע"א נאמן הוא משום מילתא דעל"ג, וא"כ לשיטת הרי"ף ושאר פוסקים דס"ל דנפשטה הבעי' דע"א במלחמה, וא"כ צ"ל דאין הטעם משום דייקא דידה, וע"כ צ"ל דדבר שבערוה בעי שנים הוא ג"כ אף דליכא חזקה דא"א, והנה דעת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א הוא ג"כ דנפשטה הבעי' וא"כ גם לדידהו צ"ל כן:
[י]:
וקצת היה לענ"ד להוכיח דע"א א"נ בדבר שבערוה אפי' ליכא חזקה מהא דאי' ברפ"ק דסוטה (דף ב' ע"ב) ע"כ לא פליגי רבנן אלא בקינוי וסתירה אבל בטומאה ע"א מהימן ותנן נמי ע"א אומר ראיתי שנטמאת לא הייתה שותה מנלן דמהימן ע"א דת"ר ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר כו' ומסיק שם הטעם משום דרגליים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, וכן איתא בפ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה וע"א כו' משום דרגלים לדבר כו' מוכח דאם לא קינא לה אף דנסתרה אין ע"א נאמן לומר שנטמאת אע"ג דאיכא עידי סתירה דהא קיי"ל כר"י במשנה שם דבעינן ב' עדים בסתירה והרי כל שנסתרה אבדה חזקת כשרותה כמ"ש הפוסקים בכ"מ, וכן מוכח בכ"מ, וא"כ למה לנו קינוי בשניה בעידי סתירה וע"א בטומאה תהיה אסורה לבעלה, אע"כ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' ליכא חזקה, אך יש לדחות זה לענ"ד דש"ה דכל אשה היושבת תחת בעלה יש לה ב' חזקות הא' חזקת כשרות וצדקת דידה שלא זינתה ואפי' הייתה פנויה היה לה חזקה זו, ועוד יש כאן חזקה שניה חזקת היתר לבעלה ככל דבר המוחזק בהיתר שיש לו חזקה זו דאין ע"א נאמן עליו וכיון שנסתרה יצתה מחזקת כשרות שהרי גילתה עצמה שאינה צדקת וכשירה שנזהרות מיחוד וסתירה, אבל עדיין נשאר חזקת היתר לבעלה, שע"י סתירה זו אינה יכולה לאסור עליו ואין ע"א נאמן לאוסרה על בעלה שהוחזקה לו בהיתר וכיון שקינא לה בפני שנים הרי גילה הבעל דעתו שמקפיד על סתירה ומגרע חזקת היתר עליו, ונמצא שעי"ז אתרע שני החזקות לכן שוב נאמן עד אחד שאמר נטמאה:
[יא]:
ולפ"ז יש לדקדק משם להיפוך דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דאתרע חזקתה דהא ודאי מה דקאמר בש"ס שם דלכך נאמן ע"א כיון שיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, אין ר"ל שרגלים לדבר וקרוב לודאי שנטמאה דא"כ היאך ילפינן מסוטה לספק טומאה ברה"י דספיקו טמא דלמא ש"ה משום דקרוב לודאי הוא משא"כ בספק השקול אלא ודאי דע"י קינוי וסתירה אין כאן אלא סילוק החזקה לבד ונשאר הדבר בספק, וכן יראה מלשון התוס' פ"ק דחולין (דף ט' ע"ב) ד"ה הלכתא שכ' בפי' דע"י קינוי וסתירה אתרע חזקתה ילפינן משם כל ספק טומאה היכא דליכא חזקה ע"ש, ומ"מ גם זה יש לדחות דש"ה דאין זה עדות בדבר שבערוה לאסור ע"י לבעלה דהרי בלא עדותו כבר נאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה מגזירת הכ' עד שתשתה המים והע"א אינו בא רק למנוע ממנה שתיית המים, אך מ"מ קשה הא דקאמר התם על מה דתנן במשנה פלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל מקנא ע"פ שנים ומשקה ע"פ ע"א ור"י ס"ל מקנא ע"פ שנים ומשקה ע"פ שנים, וקאמר שם בגמ' מ"ט דר"י דכתיב ועד אין בה בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה, א"כ משמע דבלא קרא הוי אמינא דגם בסתירה די בע"א והא בלא סתירה עדיין לא נאסרה עליו ע"י קינוי לבד, וא"כ הסתירה גורם האיסור, וא"כ היאך נאמן לומר ע"א שנסתרה הא אין דבר שבערוה פחות משנים, וגם זה י"ל משום דקאמר שם מ"ט דר"א דאתקש סתירה לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה, וא"כ אתיא שפיר לר' יהושע דאצטריך מיעוטא דבה דלא נאמר דגזירת הכ' דבסתירה נאמן ע"א מדאתקש לטומאה וכה"ג מצינו בכ"מ בש"ס, עי' רפ"ב דברכות (דף י"ג ע"א) ורבנן אצטריך שמע משום דכתיב והי' דלא נדרוש כרבי ע"ש וכן בכ"מ:
[יב]:
וראיתי בירושלמי דסוטה פ' מי שקינא וז"ל ר' טרפון אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסידה מכתובתה ר"ע אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה מכתובתה אמר לו ר' טרפון היכן מצינו ע"א בממון כלום אמר לו ר"ע היכן מצינו ע"א באשת איש כלום, אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה כו' הרי מבואר דאע"ג דע"י קינוי וסתירה ודאי דאתרע חזקת כשרות דידה שהרי עברה על איסור יחוד דאורייתא וגם רגלים לדבר איכא כמ"ש בש"ס, וגם חזקת היתר לבעלה אתרע שכבר נאסרה עליו משעת קינוי וסתירה, וא"כ מאי קאמר ר"ט היכן מצינו כו' וכן ר"ע מאי קאמר לי' היכן מצינו שע"א נאמן בא"א הא בכל דבר שבערוה הדין כן דע"א נאמן במקום דליכא חזקה אע"כ כמ"ש דבאמת אין ע"א נאמן בשום דבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה, ומה שדקדקו הפוסקים ממ"ש ברפ"ק דגיטין שם מה שמקשה שם היאך נאמן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ (נכתב) לשמה הא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דדוקא אם אתחזק איסורא דינא הכי:
הגה"ה:
ודברי הירושלמי צריכים ביאור לענ"ד מ"ש ר"ט והיכן מצינו ע"א בממון, דזה לא שייך רק אם בא להוציא ממון דבזה בעינן ב' עדים דע"א אינו קם רק לשבועה אבל לא לפוטרו מממון שהוא מוחזק ודאי דע"א נאמן דהא ע"א מסייעו פוטרו משבועה ג"כ, ואין לומר דש"ה דהבעל א"י אם נטמאה, דמה בכך הא ע"א מחייב שבועה גם כשהתובע טוען בספק א"כ כ"ש לפוטרו מממון, וכמ"ש הרא"ש בפסקיו רפ"ק דב"מ ע"ש, ועוד קשה הא סוטה כ"ז שלא נבדקה פטור מכתובתה, וא"כ כאן שיש ע"א שנטמאה וא"י ליבדק ע"י מים המאררים והיא גרמה לעצמה למה לא יועיל לפוטרו, לכן נראה דר"ט ידוע שהיה מתלמידי ב"ש כמ"ש בש"ס דילן פ"ק דיבמות מתי תבוא צרת הבת לידי כו', וכן בפ"ק דברכות שהטיתי לקרות כדברי ב"ש כו' וב"ש לשיטתם דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי כדאיתא בפ' ארוסה (דף כ"ה ע"ב) מתו בעליהם עד שלא שתו ב"ש אומרים נוטלות כתובתם ולא שותות כו' וא"כ ע"א א"נ להפסידה כתובתה דהוי הוצאות ממון ממש, ור"ע שאמרו לו והיכן מצינו ע"א בא"א כשם שנאמן כו' לדבריו של ר"ט קאמר ליה אע"ג דלא ס"ל כדברי ב"ש דר"ע היה מתלמידי ב"ה:
ועי' בחידושי רמב"ן ביבמות שכ' דה"ג ועוד דהא הוי ליה דבר שבערוה, ולענ"ד נראה לקיים גירסתינו ואפ"ה אין משם ראי' די"ל דהא דבעינן בדבר שבערוה ב' עדים היינו אם העדות הוא על ענין אחר שהגט נכתב לשמה ואין זה דבר להתיר ערוה ממש דהא כ"ז שאינו נותן הגט לידה אינה מגורשת והכתיבה הוא מילתא אחריתי, ולכן קאמר הש"ס והא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה כו' וכוונתו כעין מ"ש בפ"ק דחולין (דף ט' ע"א) א"ר הונא בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת נולד לה ספק בשחיטה כו' עד שיוודע לך במה נשחטה כו' הרי דכיון דהשחיטה באה להתיר איסור שהיה בה מקודם בעינן שיוודע שהותרה ויצתה מכלל האיסור שהוחזקה בו, וכמו כן כאן כיון שע"י הגט אנו באים להוציאה מאיסור א"א שהיה לה, ולכן אף שהספק נולד מצד אחר שהיינו הגט שבא להתירה והוא דומה לסכין שנמצא בו פגימה לאחר שחיטה דצריך שיוודע לנו אם נשחטה בסכין כשר כמו כן כאן צריכים אנו לידע בבירור שהגט נכתב בכשרות וז"ש והא אתחזק כו' ואין דבר שבערוה כו' ר"ל כיון שדבר שבערוה צריך ב' עדים כמו דבר שהוחזק באיסור לכן בעינן שיהיה נודע שנכתב לשמה, אך ביבמות ר"פ הא"ר שם דנקט ג"כ האי לישנא דשם הספק אם מת בעלה א"א ליישב כך, וי"ל דסירכא דלישנא דרפ"ק דגיטין שם נקט וכעין זה מצינו בכ"מ:
[יג]:
והנה לשיטת הפוסקים דס"ל דע"א א"נ במקום חזקה בכל איסורי תורה לא לאיסור ולא להיתר, מוכח ג"כ דס"ל דבדבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה אין ע"א נאמן דאל"כ למה לן גז"ש דדבר דבר מממון למה ישתנה דינו משאר איסורי תורה, ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ן שהביא הר"ן בשמו בפ' האומר בגיטין בסוגיא דשליש בהא דאומר לשלוחו צא וקדש לי כו' דאם באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו מותר בקרובותיהם משום דלא אתחזק בהו איסורא ע"ש, והוא תמוה כיון דהוי דבר שבערוה וכמו שהקשה עליו הר"ן באמת, אבל לפי מ"ש א"ש די"ל דהרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל בכל איסורי תורה ע"א נאמן אפי' אתחזק איסורא, וא"כ י"ל דמה שחידשה תורה בערוה למילף דבר דבר מממון היינו דוקא באתחזק איסורא וכמו בממון שיש חזקת ממון לנתבע (וזה סותר למ"ש למעלה חלון ט' דלהרמב"ן דס"ל נפשטה הבעי' דע"א במלחמה צ"ל דס"ל דדבר שבערוה בעינן ב' עדים אפי' ליכא חזקה, וי"ל דכוונת הרמב"ן שם בגיטין הוא משום דנגד הקרובות עצמם ודאי דאין לאסור להם להתקדש לאחרים דהא הם לא הוחזק באיסור כלל ע"י הך חזקה דשליח דלא מהני זה רק לגבי המקדש משא"כ להם עצמם כיון שברור להם שלא נתקדשו וכיון שהם מותרות להנשא לאחרים שוב א"א לאסור למקדש קרובותיהם מטעם ספק כיון דמעיקר הדין מה"ת היה ראוי לילך בת"ר רק משום קבוע הוא ואין לך בו אלא חידושו וכמש"ל, וכן מורה לשון הרמב"ן שם שהביא הר"ן, ועוד דהרי התוס' פ"ב דנזיר (דף ל"ג ע"א) כתבו דאין שם קבוע ממש כיון שאין האיסור ידוע במקומו רק מטעם קנסא יעו"ש ודו"ק (והר"ן י"ל דאזיל ג"כ לשיטתו דהוא כ' בשאר איסורי תורה דאין ע"א נאמן במקום חזקה כמ"ש בפ' הניזקין ובקדושין פ' האומר שהכריע שם כשיטת התוס', וא"כ מה שחידשה תורה בדבר שבערוה דאין ע"א נאמן צ"ל דאע"ג דליכא חזקה ואפשר שזהו כוונת הר"ן שם שכ' וז"ל דאע"ג דלא אתחזק איסורא דהרי אף לאסור אמרינן כן, ור"ל דא"א לומר דוקא באתחזק איסורא דהרי אף בשאר איסורים אמרינן כן דאין ע"א נאמן, וא"כ מה חידשה תורה בערוה (ומ"ש שם אח"ז דהא באומר אשתך זינתה כו' אינו מדברי הר"ן אלא מהגהת ד"ת שם ע"ש) ועי' בס' פתח הבית (שורש ב' ענף ג') שדחק מאוד בפי' דברי הר"ן אלו מ"ש דאף לאסור אמרינן כן ולפי מ"ש א"ש בפשיטות:
[יד]:
ועי' בס' פנ"י סוף מס' גיטין שהקשה באמת קושיא זאת למ"ד דבעינן אתחזק איסורא בדבר שבערוה למה לי גז"ש דדבר דבר מממון ותי' דהכ' בא לגלות אף דהענין אמת לא מהני בלא עדים ודחק שם מאוד דא"כ היאך מדמה לה לממון, ולפי מ"ש א"ש דבאמת לדעת הסוברים דע"א (א"נ) באיסורים במקום חזקה א"כ בערוה אפי' בלא חזקה א"נ ומה דמדמה לממון י"ל לפי מש"ל בחדר הקודם דבאבידה דליכא חזקת ממון היכא שיש טוען בברי לפנינו ואומר שהאבידה שלו אין ע"א נאמן עליו וכן בערוה הדין כן, אך לפי מש"ל דבאבידה ע"א נאמן היכא דליכא חזקה ואין מכחיש ברי, א"כ היה לנו לומר גם בדבר שבערוה הדין כן כיון דמממון ילפינן לה, ולפ"ז קשה מהא דפ' האומר בקדושין (דף ס"ו ע"ב) דמוכח שם דע"א א"נ לומר על כהן דבן גרושה הוא דהוי דבר שבערוה והא שם לא שייך חזקה לא מבעי' למ"ד בפ"ק דכתובות (דף י"ב ע"ב) למאן דמכשיר בה פוסל בבתה מ"ט איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות וא"כ ליכא חזקה כאן כלל, וגם אין כאן מכחישו בברי דהיאך יודע הבן אם הוא בן גרושה או לא, וא"כ למה קאמר שם דפסולו בשנים דע"א א"נ, אלא גם למ"ד דמכשיר בה מכשיר בבתה דחזקה דאם מהני לגבי בת מ"מ כל שהאם מתה כבר ואין אנו דנין על האם רק על הולד לא שייך חזקת כשרות כמו שמוכח מדברי רש"י (שם א') בעובדא דינאי המלך, וכן קשה שם בפלוגתא דאביי ורבא באשתו זינתה בע"א דאמר אביי שם מנא אמינא לה כו' ומייתי עובדא דינאי מלכא כו' ה"ד אילימא תרי אמרי אשתבעי כו' אלא לאו בע"א וטעמא דמכחיש ליה כו' ורבא אמר לעולם כי תרי כו' ולמה לא דחי רבא דש"ה דליכא חזקת כשרות לינאי דהא הספק היה על האם וכבר מתה כמ"ש רש"י שם ולכך לא מכחיש ליה מהימן משא"כ כשאשתו זינתה דאית לה חזקת כשרות וע"כ צ"ל דרבא כללא כייל דאין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דליכא חזקה ואע"ג דליכא דמכחיש ליה בברי, וצ"ל דלא דמי לאבידה משום דאינו רק חששא שאנו חוששין שמא איש אחר אבדו וגם כמש"ל שהרי לא יצטרך להחזירו לאחר בלי סימן ודוק: [טו]:
ובאמת צריך טעם כיון דילפינן דבר דבר מממון למה ישתנה דין ערוה מממון דאף שהענין אמת לא יועיל בלא עדים, והא דאמר שם (דף ס"ה ע"ב) מי דמי התם לא מחייבי לאחרינא הכא קא מחייבי לאחרינא, צ"ע דתינח שלא יועיל קדושין בלא עדים לאוסרה על כ"ע משום דלא מהימן לאוסרה לאחרים, אבל היאך מותר המקדש בקרובותיה דלגבי נפשי' למה לא יועיל והא גם בממון מצינו דאע"ג דלא מהימן לגבי אחרינא מהימן לגביה דנפשיה כגון אם היה חב לאחרים ואמר על שט"ח שבידו פרוע הוא דא"נ לחוב לאחריני, ולגבי נפשיה מהימן אם אמר מעצמו בלא תביעת בע"ח כמ"ש הרא"ש בפ"ב דכתובות ומבואר בחו"מ (סי' מ"ז סעיף א') ע"ש, עוד תמוה בעיני כיון דהא דבעינן בקדושין ב' עדים הוא דילפינן דבר דבר מממון, ועיקר קרא דדבר גבי זנות אשתו כתיב כי מצא בה ערות דבר, והרי בסוטה קיי"ל כל שהבעל והאשה מודים שזינתה אסורה לו אפי' בלא עדים, ולא עוד אלא אפי' היא מכחשת נאמן בעלה לשוויה אנפשיה חד"א דסוגיא ערוכה היא בפ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו, ופריך מי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה כו' ומסיק דפ"פ כשני עדים דמי ופרש"י שם דכיון דדבר ברור הוא לו שנבעלה כו', והנלע"ד דשאני גבי סוטה דכיון דגילתה תורה דע"א נאמן בה לאחר קינוי וסתירה מקרא דועד אין בה וטעמא משום דרגלים לדבר כיון דקינא לה ונסתרה, הרי דלא הקפידה תורה על עדים דוקא אלא בשביל שבעלה יתברר לו ע"י עדים ובלא עדים אין זה ברור לו, ולכן כל שידוע לו בלא"ה אמרינן דלא אברו סהדי אלא לשקרי ולכן אסורה לו, ומ"ש הכ' דבר למילף מממון היינו שכ"ז שאין ב' עדים אין זה ברור לו, אך לפ"ז יקשה א"כ גם בקדושין נמי נימא הכי כיון דילפינן מדבר דכתיב גבי סוטה, ובתשובה הארכתי בזה וכתבתי ליישב דבזה חלוק דין קדושין מדין סוטה דבקדושין עיקר המעשה הוא רק כדי לאסור לאחרים כמ"ש בריש קדושין (דף ב' ע"ב) דאסר לה אכ"ע כהקדש ונמצא דעיקר המעשה דקדושין הוא בשביל אחרים לכך בעינן שיקדש בב' עדים דכל דליכא ב' עדים אין זה ידוע לאחרים מהקדישו ואיסורו לכן לא חל האיסור אכ"ע, ולכן גם לדידיה לא מהני להיות אסור בקרובותיה דאין קדושין לחצאין משא"כ בסוטה דבלא"ה היא אסורה אכ"ע, וא"כ עיקר איסורה הוא רק לגבי בעלה בלבד, לכך כל שידוע לו אסור בה אפי' ליכא עדים, ולכך אסורה אח"כ ע"י ע"א בטומאה אחר קינוי וסתירה לגבי כהן כיון שכבר חל עליו שם איסור זונה, וכעין מ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' סנהדרין) דאיסור שהוחזק ע"פ ע"א לוקין עליו אח"כ, ומה דילפינן בקדושין מקרא דכי מצא בה ערות דבר היינו שכמו שמצינו דלאסור על בעלה כל שא"י לו בעינן ב' עדים כמו בממון כמו כן בקדושין לאסור לאחרים בעינן ג"כ ב' עדים וז"ש בש"ס התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני ר"ל דבקדושין עיקר המעשה הוא רק לחוב לאחריני מצד איסור א"א ומה שנאסר בקרובותיה הוא טפל לעיקר הדבר ולא כפרש"י דפי' חב לאחריני משום איסור קרובות, וכן ראיתי בפי' הר"ן שם דמ"ש חב לאחריני היינו דאוסרה אכ"ע מצד א"א, ולפ"ז בממון א"ש מה דמהני הודאתו לגבי דנפשיה ולא מהני לאחריני דהתם לאו מצד המעשה בא עליו החוב אלא כיון שיודע שחייב לאחרים והודאת בע"ד כמאה עדים דמי הרי הוא עובר על לא תגזול וזה ברור לענ"ד בפי' הסוגיא שם, ולפ"ז מ"ש הגאון פנ"י לתרץ הא דאצטרך גז"ש דדבר דבר מממון אע"ג דבלא"ה הוא נגד חזקה משום לגלות אע"ג דהענין אמת, דבריו תמוהים דהא עיקר קרא דכי מצא בה ערות דבר דילפינן מממון גבי סוטה כתיב ושם אם הענין אמת אסורה לו וכמ"ש, ולכן נראה ברור דלשיטת הסוברים דבשאר איסורים אין ע"א נאמן נגד חזקה צ"ל בדבר שבערוה אפי' ליכא חזקה בעינן ב' עדים וכמ"ש:
[טז]:
עוד נלע"ד דמה דקאמר שם בקדושין אי מממון נימא מה התם הודאת בע"ד כו' לאו לענין הודאה שלוה וחייב לאחרים קאמר דודאי זה פשוט לש"ס דאין לדמות בזה קדושין לממון דהיאך אפשר לומר אם מודה שחייב לשמעון מנה שלוה ממנו ושמעון תובעו שיפטר והרי גזל בידו, אלא כוונת הש"ס כעין הא דר"פ הנושא (דף ק"ג ע"א) באומר לחברו חייב אני לך בשטר דחייב כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה וכפי' התוס' שם שלזה הסכימו הרמב"ם ורוב הפוסקים דיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב דאלימא מילתא דשטרא, ע"ז מקשה דבזה שפיר דומה קדושין לממון דכמו דשם ע"י הודאתו נעשה עליו חיוב אף בלא עדים כמו כן בקדושין נימא הכי, וע"ז משני התם לא חב לאחריני כו' ר"ל דשם עיקר מה שמתחייב לאחרים אינו חוב לאחרים אע"ג דע"י מקרה יכול להזדמן עי"ז ג"כ חוב לאחרים כגון שחייב ג"כ לאחרים כ"ז שלא הגיע זמ"פ של הראשון דיכול להתחייב א"ע גם לאחרים ונפ"מ דאין קדימה במטלטלין ושניהם חולקין, מ"מ עיקר הודאתו אינו לחוב לאחרים, וזה דומה לסוטה דנאמן ע"א אחר קינוי וסתירה אע"ג דאסורה גם לכהונה עי"ז מ"מ כיון שעכשיו היא נשואה לו ועיקר העדות הוא רק לבעלה מהני כל שרגלים לדבר, או באומר פ"פ מצאתי דנאמן לשוי' אנפשי' חד"א, אבל בקדושין חב לאחריני ר"ל עיקר המעשה הקדושין הוא לאסור אותה אכ"ע אע"ג דעי"ז חב גם לדידיה לאסור בקרובותיה, מ"מ עיקר הדבר הוא לחוב לאחרים לכן לא מהני בלא עדים, ובזה מתורץ מה שמצאתי בפתח הבית שם בשם הרשב"א שמקשה באמת הא בממון אם מתחייב א"ע לאחרים במקום דחב לאחרים בע"פ דאפ"ה מהני ותי' שם בשם הרשב"א די"ל מסברא גם בממון לא מהני הודאה רק דגזירת הכ' הוא מכי הוא זה אבל בדבר שבערוה דגז"ש דדבר דבר כתיב במקום ב' עדים אמרינן דלצד חובה של ממון הוקשו ולא לצד שאינו חובה ע"ש, ולא זכיתי להבין דברים אלו דא"כ למה קאמר הש"ס ה"ט משום דמחייבי לאחריני ובממון לא מחייב לאחריני הא לפי דבריו ממון שוה בזה לקדושין דגם שם חב לאחריני רק דלא הוקשו לממון לכל מילי, ועוד תמוה לי דהא גז"ש גמורה היא הא דדבר דבר וקיי"ל אין גז"ש למחצה ולמה לא נילף משם לכל מילי וגם כיון דלא מצינו להשוותו לממון לכל דבר שאין ללמוד ממנו כלל, וכעין זה כתבו התוס' פ' שור שנגח (דף מ' ע"ב) ד"ה לאו לקרבן דלא מצי יליף נוגח מרובע גבי רצון משום דלא אפשר למילף בכל ענין בין באונס בין ברצון יעו"ש, וכעין זה הוא בכ"מ בש"ס, אבל לפי מ"ש מתורץ הכל דבאמת שוה קדושין בזה לממון בכל דבר דבמקום דעיקר העדות הוא כדי לחוב לאחרים בשניהם בעינן ב' עדים ממש אפי' אם הענין אמת משא"כ אם עיקר הענין הוא לחוב לעצמו ודוק כי כן נ"ל ברור והא לא תקשי דא"כ בגירושין דקיי"ל ג"כ אין דבר שבערוה כו' ולא מהני הגט אם נתן לה בינו ובין עצמו בלא עידי חתימה ועידי מסירה דהא שם לא שייך עיקרו חב לאחריני דאדרבא ע"י הגט הוא מתירה לכ"ע ואף שגורם עי"ז לאוסרה לכהונה אין זה אלא גרמא בעלמא וכמ"ש דאין זה קושיא כלל מתרי טעמא חדא דכיון דקדושין ב' עדים מטעם זה ובלא ב' עדים אין מעשה הקדושין כלום גם גירושין דינא הכי דהא אתקש יציאה להויה מקרא דויצאה והייתה דילפינן לה לכל מילי ואין היקש למחצה ועוד דסברא הוא כמש"ל דכל מילתא דמתעבדי בי תרי צריכים תרי למשלפא דכיון דעיקר קדושין דידה נעשו ע"י עדים לכך התרתה ממנו בעינן ג"כ ב' עדים, ולכך גם באומר לאשה קדשתיך בפני עדים כיון דלפי דבריו באמת נעשה המעשה ע"י ב' עדים רק דלא מהימן בזה לגבי אחריני מ"מ לגבי דנפשיה שויא חד"א כמו בממון ממש אם מודה שלוה משמעון דחייב לשלם דאין בזה שום חוב לאחריני רק לגבי דידיה שוי' אנפשיה חד"א וא"ש ג"כ מה דקיי"ל דקנין בפ"ע מהני ולא אברי סהדי אלא לשקרי כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' פ"א, משום דשם עיקר הדבר הוא לחוב לעצמו וז"ב ודוק בכ"ז: