ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר יא
אם ע"א נאמן נגד סימנים לאסור או להתיר ובו י"ז חלונות:
[א]:
ממוצא הדברים הנאמרים בחדר הקודם, יש לנו לחקור בדין ע"א במקום דליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתר אם מעיד נגד סימנים שסימנים מכחישים עדותם כגון שהי' כאן ב' חתיכות א' כשירה וא' טריפה, והי' מכיר סימנים של חתיכה אחת והחתיכה השני' לא הכירה ולא ראה אותו מקודם ואח"כ אמרו שמכיר החתיכה ע"י סימנים שאמר בה וע"א העיד בהיפוך שהיא טריפה שמכירה בטב"ע אם נאמן ע"א נגד סימנים, דלכאורה הי' נראה דזה תליא אי סימנים דאוריי' או דרבנן, לפי מ"ש בחדר הקודם די"ל דאי סימנים דאורייתא מטעם רובא הוא או דעדיף מרובא כמו שאמרתי שם, הי' נראה דאין ע"א נאמן להכחישו דכיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה כ"ש דא"נ נגד רובא דרובא עדיף מחזקה, דאע"ג שכתבנו כמ"פ דע"א נאמן גם נגד רובא, היינו ברובא ומיעוטא דאיתא קמן כגון במקולין שיש רוב טריפות ומיעוט כשירות דאין זה אלא מברר הרוב שאותה אינה מן הרוב, משא"כ ברוב התלוי במקרה המיעוט אינו וודאי כאן בתערובות כגון הא דסימנים דלא שכיח שיארע דבר אחר דומה לו בסימנים ודאי דעדיף מחזקה, דהא למ"ד סימנים דאורייתא משיאין אשה ע"פ סימנים אלו אף דאיכא חזקת א"א, וספק זה יש לחקור ג"כ באם בא ע"א והעיד על אשה שמת בעלה ביום פלוני והי' בקבורתו באופן שהועיל עדותו, ושוב באו ב' עדים אחרים והעידו שאיש פלוני שיש בו סימנים אלו ראו אותו ביום פלוני חי ואין מכירין אותו בטב"ע אם העד הראשון נאמן נגד ב' עידי סימנים שע"פ סימנים הוכחש עדותו, וגם י"ל דכיון דסימנים דאורייתא וע"א במיתת בעלה לדעת כמה פוסקים אינו מן התורה כמ"ש התוספ' ר"פ הא"ר דאין זה אלא מדרבנן דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת במקום שיש טעם וסברא, א"כ נראה דב' עידי סימנים עדיפי טפי, וא"כ הי' נראה דאפי' אם נישאת ע"פ העד הראשון תצא אבל אם נאמר סימנים דרבנן י"ל דסימנים לא הוו רובא ואין כאן הכחשה כלל די"ל דב' עדים שהעידו על סימנים איש אחר הוא שראהו חי באותו יום שהי' דומה לאותו שמת שהוא בעלה, וא"כ י"ל דאפי' אם לא נישאת תנשא ע"פ עד הראשון וכמש"ל דכ"מ שאנו יכולים להשוות בין העדים שלא יהיו כמוכחשים אמרינן הכי, ולפ"ז יש להסתפק ג"כ להיפוך לשיטת כמה פוסקים דס"ל דע"א נאמן מן התורה באשה להעיד שמת בעלה וכמו שנראה קצת מדברי הרמב"ם והוא מספרי שנלמד מפ' לא יקום ע"א באיש אבל קם הוא באשה כו' וכמ"ש בתשו' נוב"י בזה, וא"כ אם נראה דסימנים דרבנן ואין מחזירין אבידה בסימנים אע"ג דליכא שם חזקת ממון א"כ סימנים גריעא מרובא, א"כ ודאי דע"א עדיף מעידי סימנים ואפי' אם לא נישאת תנשא, אבל אם נאמר דע"א נאמן רק מדרבנן א"כ סימנים דהוי ג"כ דרבנן אפשר דשניהם שווים ובכה"ג לא התירו ע"י ע"א דהם אמרו והם אמרו, ולפמ"ש (בדבר הקודם חלון ט"ו) די"ל דגם אם נאמר סימנים דרבנן מ"מ הוי רובא דעל המיעוט יארע שיהיו דומים בסימנים, רק דלא מהדרינן אבידה בסימנים משום דאיכא תרי מיעוטא מיעוט הדומים בסימנים ומיעוט שמא מכר חפצו לאחר והוא משקר שהוא שלו והנפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דקאמר היינו משום דמצרפינן מיעוטא לחזקה, וא"כ י"ל דבנ"ד דהסימנים מועילים ומצטרפין לחזקת חיים דבעלה גם לחזקת א"א דידה, א"כ אפי' נאמר דע"א נאמן באשה מן התורה היינו לגבי חזקת א"א וחזקת חיים לבד, אבל נגד רובא וחזקה ודאי דאין ע"א נאמן, ובכל זה יש להסתפק ג"כ אם כבר נישאת ע"פ ע"א שהעיד שמת ביום פלוני ושוב באו עידי סימנים שראוהו חי ביום פלוני אם חשיב כה"ג ע"א נגד רובא וחזקה די"ל דכיון שכבר נישאת ברשות ב"ד וכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אפשר דלא תצא, דאע"ג דקי"ל דאם באו עדים שהוא חי תצא היינו דוקא בשני עדים שמעידים עליו בבירור שהוא חי שמכירים את בעלה בטב"ע, משא"כ בנ"ד אף אם נאמר דסימנים הוי כמו רובא, מ"מ הא אפשר להיות שאיש אחר דומה לו בסימנים, וא"כ אין כאן הכחשה בין העדים בבירור וכ"מ שאנו יכולים להשוות שלא יהיו כמוכחשים אמרינן ליישב דבריהם אף בדרך רחוק כמ"ש בכ"מ, עוד הי' נלע"ד לחלק בזה אף אם נאמר דע"א באשה אינו מן התורה דלפי שיטת התוספ' בפ' הא"ר שכתבו דהטעם שיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת במקום שיש טעם וסברא, כאן לא שייך טעם וסברא כיון שיש עדים שמעידים ע"פ סימנים שהוא חי, אבל לפי מ"ש רש"י במס' שבת פ' חבית הביאוהו הפוסקים דלכך האמינו רז"ל לע"א באשה משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ועקרוה רבנן לקדושין מיני', א"כ כל שנישאת תחיל' ברשות ב"ד ע"פ ע"א כבר הותרה לגמרי ושוב לא תצא ע"פ עידי סימנים שהעידו שבעלה חי, וכל אלו הם לענ"ד ספיקות עצומות: [ב]:
ולכאורה הי' נלע"ד להוכיח דאם נאמר סימנים דרבנן לא חשיב כרובא ודלא כמ"ש בחלון הקודם, והוא ממ"ש התוספ' פ' האשה שלום (קט"ו ע"ב) ד"ה וקא אמרי סימנים וז"ל שם ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים כו' ע"ש, ושם מיירי בידוע שנטבע במשאל"ס ואמר שם ותסברא משאל"ס נינהו אלא היכא דמי דאסקינהו לקמן ואמרי סימנים כו' ע"ש בסוגיא ובתוס' שם ד"ה וחזנהו לאלתר, והנה הנטבע במאשל"ס אפי' לא הועלה מן המים קיי"ל דרובא למיתה, וראי' דאם נישאת לא תצא, רק דלכתחי' אסורה להנשא דחיישי' למיעוט נמלטים, ואם נאמר דסימנים אע"ג דהוי דרבנן מ"מ רובא הוי להיתר, וא"כ יש כאן תרי רובא לקולא, ובכה"ג ודאי דאין להחמיר דגרע יותר ממיעוטא דלא שכיחא כלל, ולמה כתבו התוספ' דלמ"ד סימנים דרבנן מיירי בסימנים מובהקים ביותר, וראי' לזה ממ"ש בתשו' האחרונים דאם יש ב' סימנים אמצעיים הוי כמו סימן מובהק אחד, אבל אם נאמר דלמ"ד סימנים דרבנן לא הוי כמו רובא כלל הוי א"ש דלכך אינו מועיל להצטרף עם הך רובא דאין ניצולים, אע"ג דגם בזה יש לפקפק בדברי התוס' מנ"ל זהו דהא י"ל כיון שמדאורייתא נטבע במשאל"ס מותרת להנשא כיון דקיי"ל דאם נישאת ל"ת, וא"כ ליכא כאן רק חשש דרבנן, והרי הם אמרו דסימנים מועילים מדרבנן, מ"מ י"ל לפי מ"ש בפ' א"מ שם דאם נאמר דסימנים אין מועילים מן התורה לכך תקנו רבנן להחזיר אבידה בסימנים משום דניחא לי' לבעל אבידה להחזיר בסימנים כדאיתא התם וא"כ טעם זה לא שייך גבי היתר א"א לכך הוצרכו התוספ' לפרש דלמ"ד דרבנן מיירי בסימנים מובהקים ביותר: [ג]:
ומדברי התוספ' אלו יש סתירה לדברי הגאון בעל מראות הצובאות (ס"ק פ"ב) שכ' שם לחקור במילי דרבנן אי מהני סימנים אמצעיים והביא דברי הריב"ש שכ' דתרי חומרי לא מחמרינן ע"ש, והוא דלא כדמוכח מדברי התוס' שם, ועל הריב"ש עצמו אין לתמוה כ"כ שנראה מלשון הריב"ש שם שסובר להלכה דסימנים דאורייתא בכל איסורים שבתורה רק בא"א החמירו חכמים כמ"ש המהר"צ שם בדברי הרמב"ם ע"ש, ולכך שפיר הוי תרי חומרי בדרבנן ולא מחמרינן, אבל התוס' כ"כ למ"ד סימנים דרבנן ור"ל אפי' בכל איסורי תורה א"ש, אבל ע"ד הגאון בעל מה"צ שחקר גם לדידן דמספקא לן אי סימנים דרבנן דג"כ מהני במילי דרבנן ולא זכר דברי התוס' שם שמשמע להיפוך, אולם דעת הרא"ש בתשובה דבמילי דרבנן מהני סימנים אמצעיים כמו שהביא שם בשמו, גם מדברי הרא"ש בפסקיו פ' א"מ (סי' י"ד) בדין הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט, דבכה"ג מחזירין לה אפי' בסימנים אמצעיים כיון שאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אע"ג דכאן הגט מסייע לה ועכ"פ אסורה מדרבנן מ"מ מהני סימנים אמצעיים, וא"כ לדברי הרא"ש אלו י"ל דגם למ"ד סימנים דרבנן הוי כמו רובא, אך י"ל גם דברי התוס' דשפיר י"ל דס"ל ג"כ כמו הרא"ש דבמילי דרבנן מהני סימנים אמצעיים, וש"ה דמיירי שנשים העידו על הטביעה ונשים אינן נאמנות מן התורה אלא מדרבנן וא"כ כל שעדותם הי' במשאל"ס דרבנן החמירו שלא להתיר ע"י ובכה"ג לא נתנו נאמנות לנשים כיון דבלא"ה סימנים דרבנן והדר דינו לדין תורה ושפיר בעי' סימנים מובהקים, וא"כ נדחה נמי הראי' שהבאתי למעלה, ושפיר י"ל דגם אם נאמר סימנים דרבנן הוי כמו רובא, וש"ה דלא הוי עדות גמורה מן התורה לכן לא סמכינן על עדותם, ויוצא לנו מזה דאם הי' ע"א מעיד על הטביעה במשאל"ס למ"ד דע"א נאמן באשה מן התורה א"כ יצאתה אשה זו מאיסור א"א מן התורה, ושוב י"ל דמהני סימנים אמצעיים להתירה להנשא לכתחילה, ועי' תוספ' ר"פ הא"ר (פ"ח ע"א) ד"ה מתוך חומר כו' מ"ש בשם ר"י דהא דנאמן ע"א אינו מה"ת רק מתקנת חכמים, ודברי התוס' דפ' האשה שלום הוא ג"כ בשם ר"י, וא"כ י"ל דר"י אזיל לשיטתו, ולכך קאמר דלמ"ד סימנים דרבנן מיירי הכא בסימנים מובהקים:
[ד]:
ומצאתי בריטב"א בחידושיו ס"פ א"מ שהקשה למאן דס"ל סימנים דרבנן מהא דר"ה מחתך לה אתלת קרנתא דמשמע דסמך אסימנים באיסור תורה ע"ש מה שתי' ע"ז, ומוכח מדבריו דס"ל דגם בשאר איסורי תורה לא מהני סימן למ"ד סימנים דרבנן לא הוי כרובא דהא שם לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה כמש"ל, וע"ש מה שתי' הריטב"א קושיא זו משום דאיסור בשר שנתעלם מן העין קיל טפי משאר איסורי דרבנן (עש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס מזה) וקצת משמע כן גם מדברי רש"י פ' אותו ואת בנו מה דקאמר ש"מ סימנים דאוריי' שמפרש שם דהיינו למפשט בעי' דפ' א"מ משמע דאם נאמר סימנים דרבנן לא מהני שם בכודנייתא סימנים אף דלא שייך שם סמוך מיעוטא לחזקה, אך בלא"ה צ"ע שם לפירש"י דהיאך מדייק שם דר' אבא ס"ל סימנים דאורייתא, לפי מאי דמשמע שם דר' יהודה מספקא לי' אי חוששין לזרע האב או לא, א"כ י"ל אפי' סימנים דרבנן הי' מותר שיש כאן ס"ס שמא הם בני מינן דעכ"פ לא גרע מספיקא ושמא חוששין לזרע האב, ועי' תוספ' שם ד"ה עייל לי כו' דכן קיי"ל לדינא דהוי ספק אי חוששין לזרע האב, ואין זה ס"ס משם אחד דספק א' מתיר יותר מחברי' דאי חוששין לזרע האב מותר אפי' לא דמיין להדדי וגם נפ"מ בין הספיקות לענין פרי עם האם כמבואר שם, ולולי דברי רש"י שם הי' נראה לפרש בהיפוך דדייק דסימנים דאורייתא דאי דרבנן א"כ סימנא לאו מילתא היא, א"כ למה הצריך לעיין אי דמיין להדדי, אפי' אינם דומים מותר מטעם ס"ס כדפרישית אע"כ סימנים דאורייתא ולכך קאמר עיין כו' ר"ל שאם תראה שאינם דומים לא תעייל דסימנים הוי כודאי וא"כ ספק דאורייתא, ונראה דרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן משום דנראה דגם אם נאמר סימנים דרבנן מ"מ אם אינם דומין בסימנים נראה יותר שאינם בני מין אחד דע"פ הרוב אם היו שניהם מין א' היו דומין בסימנים שהרי בכ"מ אמרו סמוך מיעוטא דנדמה כו' וא"כ מוכח קצת להיפוך דאפי' אם נאמר סימנים דרבנן מ"מ הוי כרובא וכמש"ל, אבל לפ"ז קשה היאך מדייק מכאן דסימנים דאורייתא הא אפי' הוי דרבנן מותר מטעם ס"ס, ואדרבה ספק אחד רובא לקולא, ובדוחק י"ל דדייק מדעבד עובדא לכתחיל' להכניסם בריספק, דאע"ג שיש כאן ס"ס מ"מ אין להכניס א"ע לס"ס לכתחילה כמ"ש האחרונים והארכתי בזה קצת בספרי בית יצחק, גם י"ל יותר בפשיטות דרש"י הוצרך לפרש כן ולא פי' איפכא דאם נאמר סימנים דרבנן לא הוצרך לעיין דאפילו אינם דומין מותר מטעם ס"ס דאין זה הכרח דאולי גם לר' אבא מיבעי' לי' אי סימנים דאורייתא או דרבנן וכמו דמיבעי' לי' לרבא בפ' א"מ, ולכן הוצרך לפרש להיפוך דמדסמך למישרא איסורא עלי' ש"מ דס"ל דהוי דאורייתא:
[ה]:
ומדברי רש"י אלו מבואר דלמ"ד סימנים דרבנן לא מהני סימנים באיסור דאורייתא אפי' במקום דליכא חזקת איסור, וע"כ צ"ל דסימנים גריעי מע"א דהא ע"א מהימן עכ"פ באיסורים במקום דליכא חזקת איסור וסימנים לא מהני, וא"כ מוכח ג"כ דגריעי מרובא דהא בכל איסורי תורה אזלינן בת"ר וכמש"ל, וא"כ י"ל דאם ע"א מעיד לאיסור או להיתר נגד סימנים מועיל עדות הע"א דסימנים לא מהני גבי' וגריעי מיני' למ"ד דרבנן, ולמ"ד דאורייתא עכ"פ ודאי דהוי כמו ע"א ואפשר דעדיף מיני', ולפי מש"ל (בחדר הקודם) דלמ"ד סימנים דאורייתא עכ"פ הוי כמו רובא ואפשר דעדיף מרובא, לפ"ז יקשה לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דא"כ אם יבאו עדים ויאמרו פלניא דהאי סימנא כו' לוה מפלוני מנה יוציאו ממון עי"ז, וזה לא מצינו בשום מקום, ולהיפוך כתבו התוס' בפשיטות בפ' ג"ה (צ"ה ע"א) ד"ה פלניא דע"י סימנים דפלוני לוה אין מוציאין ממון, ודוחק לומר דהתוס' כ"כ לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ועוד דאם מת הלוה והעידו עליו עדים פלניא דהאי סימנא כו' שכבר מת והחוב בתוך זמנו א"כ אפי' לשמואל יוציאו ממון מיורשיו עי"ז דהא היורשים טוענים שמא ובברי ושמא גם לשמואל מוציאין ממון ע"י הרוב כדמשמע בכ"מ בדברי התוס' (עי' בס' פתח הבית שחקר בזה אם הולכין אחר הרוב בברי ושמא ואכ"מ) ורציתי לומר דבאמת אפילו אם נאמר סימנים דאורייתא אין זה בגדר רוב אלא הוי כמו ע"א, והיינו מדחזינן דהתורה גילתה דמחזירין אבידה בסימנים והיינו משום דבאבידה ליכא חזקת ממון וכמו שמחזירין אבידה ע"י ע"א, כמש"ל בשם הר"ן (עי' בס' מה"צ בפתיחה לסעי' כ"ד שכ' בפשיטות דאין מחזירין אבידה בע"א ובמחכ"ת אשתמיטתי' דברי הר"ן בפ' ג"ה שכ' להיפוך) ולכך גם גבי גט אשה מחזירין ע"י סימנים דע"א מהני שם כיון דליכא אלא חששא שמא מאחר נפל וכמ"ש בס' מראות הצובאות בפתיחה לסעי' כ"ד ע"ש, וכן באשה שמת בעלה מהני ג"כ סימנים כמו שמועיל ע"א משום דדייקא ומינסבא (אך קצת י"ל דבכה"ג לא שייך דייקא ומנסבא משום דאמרי בדדמי והיא סבורה שבוודאי מת בעלה דלא סלקא אדעתא שמא אחר הוא שיש לו סימנים אלו):
[ו]:
והא לא קשיא אם נאמר דסימנים דינם כע"א ממש, א"כ הא דאמר בפ' א"מ שם את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח, למה יניח הא הוי ע"א נגד ב' עדים ואין דבריו של א' במקום שנים, דזה אינו דאף דאנן אמרינן דסימנים הוי כמו ע"א, מ"מ ל"ד דבשלמא ב' עדים כיון דשם אחד להם שפיר שייך לומר אין דבריו של א' במקום ב', אבל סימנים וע"א כיון דאינם משם א' הא לחודא קיימא והא לחודא קיימא וסימנים אלו אין מוכיחים שהרי גם השני אומר סימנים וא"כ אין מזה ראי' כלל ונשאר רק ע"א ובמקום שיש אחר טוען ברי כנגדו אין ע"א מועיל כמ"ש בחדר הקודם באורך, גם יש ליתן טעם נכון לזה דבשלמא אם לא הי' אחר נותן סימנים שפיר שייך לומר דהוי כמו ע"א, אבל כיון שגם השני אומר שלא יהיו כמוכחשים (אמרינן) לכן אמרינן דכיון דגם אחר נותן סימנים, א"כ ודאי דגם אצלו נאבד חפץ כזה שיש לו סימנים אלו, וא"כ א"י של מי הוא החפץ הזה וע"א לא מהימן להוציא מטענת שכנגדו שטוען ג"כ ברי שהוא שלו, ולפ"ז מ"ש בחדר הקודם דאם אחד העיד על טב"ע וב' העידו על סימנים עם טענת ברי של בעל הסימנים כתבנו שם דעידי סימנים עדיפא למ"ד סימנים דאורייתא משום דהוי רובא נגד העד, לפי מ"ש אין הדין כן כיון דסימנים לא הוי רק כע"א הוי כמו עד כנגד ויניח, ואם כבר הוחזק ליד בעל הע"א אין מוציאין מידו, אבל אי סימנים דרבנן לא הוי כע"א וגרע מיני', ולכך אפי' באו שנים אחד אומר שמכיר בטב"ע שהוא של ראובן וב' עדים מעידים על סימנים ואין כאן תובע בברי שהוא שלו כגון שמת בעל החפץ או ע"א שמעיד ע"פ טב"ע עדיף טפי, ואפשר שאפי' כבר הוחזר ע"י עידי סימנים מוציאין מיד היורשים ע"י העד שמעיד ע"י טב"ע, אך אפשר לומר דגם למ"ד סימנים דרבנן לפי מ"ש בפ' א"מ דעבוד תקנתא להחזיר בסימנים משום דבעל אבידה גופי' ניחא לי' דליהדר בסימנים משום דסבור כ"ע לא ידעי סימנים דידה כו' א"כ כבר נתרצה תחיל' שאם יבוא א' ויאמר סימנים שינתן לו אע"פ שאפשר שאיש אחר יבוא ויאמר סימנים, והוי כאלו הוחזר לו ברשות בעל אבידה ודוק, והא לא קשיא דא"כ למה קאמר רבא סימנים ועדים ינתן לבעל העדים אפי' למ"ד סימנים דאורייתא ומשמע דכ"ש אם סימנים דרבנן וכמו שפרש"י שם דלרבותא נקט הכי, ולמה לא אמרינן כיון דנתרצה וניחא לי' להחזיר בסימנים הוי כאלו נתן לו במתנה דזה ודאי אינו דכל שיש לו עדים שהוא שלו בכה"ג ודאי דלא נתרצה להחזיר לאחר בסימנים כדי שיחזירו לו בסימנים כיון שיש לו עדים חושב דבלא"ה יחזירו לו ע"י עדים, אך לפ"ז גם בע"א י"ל הך סברא דלא נתרצה שיוחזר בסימנים משום שהוא חושב שיוחזר לו ע"י ע"א, לפי מ"ש הר"ן דמחזירין אבידה ע"י ע"א ובכה"ג לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן:
[ז]:
וא"כ בשאר איסורי תורה אם העיד ע"א להיתר או לאיסור במקום דליכא חזקה כלל ומכחיש עדים אחרים שמעידים על סימנים להיפוך אז גם אם סימנים דאורייתא הוי כמו עד נגד עד ותליא אם כבר נפסק הדין ע"פ העד לא כמ"ש ביו"ד (סי' ל"ט סעי' י"ז) בדין הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא, משא"כ אי סימנים דרבנן הי' נראה דלהחמיר ודאי דע"א נאמן יותר מעידי סימנים דלהקל כיון דמדאורייתא גריעי מע"א, ונאמן הע"א לשוויי ודאי איסור, כיון דבלא"ה אין לעידי סימנים תועלת באיסורים להקל במידי דאורייתא, אבל אם הע"א העיד להקל בזה צ"ע כיון דכבר חלה הוראה ע"פ עידי סימנים להחמיר עכ"פ מדרבנן אם נאמן להוציא מאיסור או לא כיון דעכ"פ כבר הוחזק ע"פ עידי סימנים הוי כע"א נגד חזקה דא"נ להתיר, וצ"ע ג"כ באיסור דרבנן בכה"ג די"ל הם אמרו והם אמרו ויש נאמנות לעידי סימנים בכל מילי, ושוב אין ע"א בטב"ע נאמן להוציא מהיתירא דהמנוהו רבנן בדרבנן, וצ"ע ג"כ להיפוך אם העיד א' ע"פ סימנים על איסור במידי דהוה דרבנן כגון בסתם יינם וכדומה לאיסור ולא איתחזק איסורא ולא היתירא, אם נאמר כיון דסימנים אינם כלום מדאורייתא רק מדרבנן, לא החמירו חכמים באיסורים של דבריהם, או דילמא לא פלוג כיון דהמנוהו מדרבנן נאמן בכל דבר בין לאיסור בין להיתר בדרבנן דאין נאמנות לחצאין, וכן יש להסתפק אפילו במידי דאיתחזק בהיתר ובאו עדים והעידו בסימנים לאסור כיון שנתבאר דסימנים לא עדיפי מע"א אפילו אם נאמר סימנים דאורייתא, א"כ הא קיי"ל דע"א א"נ נגד חזקת היתר, הדוגמא בזה חבית יין כשר שהעידו עדים שראו איש אחד נגע ביין והאי סימני' כו' ולפי הסימנים הוא מן האוסרים, הי' נראה לפ"ז דאין נאמנים לאוסרו, ואפי' באיסור דאורייתא יש להסתפק בכה"ג כגון שאומרים שראו א' שנגע בטהרות והאי סימני' ולפי הסימן ידוע שהי' טמא בשעה שנגע וכדומה לזה, לפי מ"ש דאין ע"א נאמן לומר נטמאו טהרותיך בדבר שאינו בידו כדאי' בפ' הניזקין לשיטת התוס' והרא"ש וסיעתייהו, ומכ"ש אם נאמר דסימנים דרבנן דלא מהימני לאסור וכ"ש באיסור דרבנן כגון בסתם יינם וכדומה, וכן יש להסתפק בכה"ג שמעידין בכהן שהוא בן גרושה כגון שמעידים שאביו נשא גרושה רק שאין מכירין את האב בטב"ע רק ע"פ סימנים אם נאמנים לפוסלו כיון דלא הוי רק כע"א, ועי' בפ' א"מ (כ"ד ע"ב) ת"ש דא"ר אסי מצא חבית יין בעיר שרובה מנסכים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיי' למוצאה, הרי דאף במקום שרוב מנסכים מהני בי' סימן, ואם נאמר דסימנים כע"א דמי קשה למה נאמן נגד רובא כיון דע"א א"נ נגד חזקה כ"ש נגד רובא, אך לפי מ"ש בחדרים הקודמים דע"א נאמן נגד רובא במקום שהמיעוט הוא ידוע ונמצא שם דאין זה רק כמברר הרוב שזה אינו מן הרוב הוי א"ש, גם י"ל טעם אחר הא דנאמן כאן משום דלא שייך כאן לומר דאזלינן בת"ר כיון דישראל בא ואומר שברי לו שהוא אבדה ובאיסורים לא חשיד כלל, וזה א"י אם איש אחר מהדרים כאן נאבד אצלו חבית יין אינן לנו לחוש שמא נאבד מאיש אחר שהוא מנסך מהדרים בעיר דאבידה ל"ש שרוב ב"א שומרים שלהם ואינו נאבד מהם ובחשש רחוק אין לנו לחוש, ודוקא לענין החזרת אבידה ס"ל לרב אסי דאזלינן בת"ר משום דהאובד מתייאש, ועכ"פ מוכח מן הסוגיא שם דגם אם נאמר סימנים דרבנן מהני סימן עכ"פ באיסור דרבנן דהא אפי' באיסור יי"נ שהוא איסור חמור מדבריהם מהני סימן ומותר בשתיי' למוצאה, דאל"כ למה לא פשט הש"ס הך בעי' דאי סימנים דאורייתא מהא דרב אסי, הגם שיש לדחוק שמ"ש רב אסי בא ישראל ונתן בה סימן היינו סימן מובהק ביותר דמועיל מדאוריי' לכ"ע מ"מ לא משמע הכי מלשון ונתן בה סימן סתם, ובאמת יש לפקפק בזה לפי מ"ש בסוגיא דסימנים שם (כ"ז ע"ב) אמר רבא את"ל סימנים לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידה בסימנים דניחא לי' למוצא אבידה כו' ופרש"י שם וז"ל כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר לכנוס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו הרי דמשמע מלשונו דלולי תקנת חז"ל אין ראוי כלל לסמוך בשום דבר על סימנים והוה עדיין בספק רק דחכמים עשו תקנה להחזיר אבידה ע"י משום דאמדו דעת בעל האבידה דניחא לי' בכך, וא"כ באיסור דלא שייך טעם זה כלל קשה היאך סמכינן אסימנים גם באיסור דרבנן אי אמרינן סימנים דרבנן, ולכן הי' נראה לכאורה דבאמת לא מהני שום סימן למ"ד דרבנן אפי' באיסור דרבנן, ומ"ש רב אסי סתם בא ונתן בה סימן היינו לכל חד כדאית לי' דאי סימנים דאורייתא היינו סימן בינוני ואי דרבנן נתן בה סימן מובהק ביותר, ומשום דלא נחית שם להך אי סימנים הוי דאורייתא או דרבנן לכן סתם דבריו, אך לא משמע כן מדברי הפוסקים עי' ביו"ד (סי' קכ"ט סעיף י"ז) שכ' האי דינא בסתם שאם נתן בה סימן מותרת בשתייה למוצאה:
[ח]:
לכן נלע"ד יותר דטעם דסימנים לאו מטעם רובא ולא משום דהוה כע"א, אלא מטעם אומדנא אתינן עלי' דכל שאנו רואים שא' בא ונותן סימנים שלה אומדנא הוא דודאי הוא שלו ואין לחוש לשמא גם אחר אבד חפץ כזה הדומה בסימנים, והא דמיבעי' לי' אי סימנים דאוריי' או דרבנן הוא משום דקיי"ל כרבנן דפליגי על ר' אחא וס"ל דלא אזלינן בממון בתר אומדנא, וזה דומה להא דפליגי ר' אחא ורבנן הובא בפ' המוכר פירות (צ"ב ע"א) שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצידו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח כו' אין אומרים בידוע שזה נגחו כו' ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו וקאמר שם דאמר רב אנא דאמרי אפילו לת"ק כו' ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר' אחא ע"ש, הרי דלת"ק גרע אומדנא יותר מרובא, ולכן אפילו לרב וגם לשמואל דמודה באבידה דאזלינן בת"ר כיון דליכא חזקת ממון מודה אי נאמר דסימנים אינם כתובים בתורה בקרא דאף השמלה וגו' דלא אזלינן בתר סימנים באבידה משום דלא הוי רק אומדנא לבד, ואנן קי"ל כת"ק דלא אזלינן בתר אומדנא בד"מ, וגם י"ל דאפשר דר' אחא דס"ל דאזלינן בתר אומדנא בד"מ ס"ל דסימנים דאורייתא מקרא דשמלה הרי גילתה תורה דסמכינן אסימנים בממון והיינו משום טעם דאומדנא, ות"ק ס"ל דאפילו נאמר סימנים דאורייתא מ"מ לא ילפינן מאבידה, דש"ה דליכא חזקת ממון דגם ע"א מהני בי' וכמ"ש הר"ן משא"כ להוציא ממון ע"י לא מצינו, ובזה יש ליישב ג"כ לישנא דש"ס פ' א"מ בהא דבעי אם סימנים דאורייתא או לא, וקאמר נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים כו' ולמה לא נקט נפ"מ להתיר שאר איסור תורה בסימנים ולמה נקט דווקא גט אשה, והיינו משום דבאמת אומדנא הוי דמי שנותן סימן מסתמא הוא שלו ולא חיישינן במידי דלא שכיחא שיארע דבר אחר בסימן זה רק אי אמרינן דבפסוק לא נזכר להחזיר אבידה בסימנים, א"כ מסברא אין לנו לומר דיועיל אומדנא בממון אע"ג דליכא חזקת ממון כ"כ דשמא יתברר אח"כ דשל אחר הוא, וכעין זה איתא בפ' המקבל (ק"י ע"א) בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא כו' והא קיי"ל קרקע בחזקת בעלי' כו' התם מילתא דלא עבידי לגלויי הכא מידי דעל"ג היא ואטרוחי בי דינא כו' ע"ש, אבל אי סימנים דאורייתא ונזכר בכתוב ג"כ א"כ גילתה תורה כאן בפסוק דבכה"ג אזלינן בתר אומדנא, ולכן בשאר איסורי תורה דמצינו בכ"מ דאזלינן בתר אומדנא (ועי' מ"ש בספ"ק דחולין בטבלה ונמצא עליה דבר חוצץ כו' מבואר שם דבאיסור תולין במצוי ורגילות) כעין מ"ש חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן והיינו ג"כ מטעם אומדנא, וכן מ"ש חזקה שליח עושה שליחותו וכן בכ"מ, לכן ודאי דסמכינן ג"כ להתיר בשאר איסורי תורה, משא"כ בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון כמו שמצינו שאין מוציאין ממון ע"י אומדנא, כמו כן אין מתירין א"א ע"י סימנים ולכן נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים, וכן בס"פ האשה בתרא להתיר אשה ע"י עדים שמת בעלה בסימנים, ובזה הוה א"ש ג"כ הא דרב אסי בחבית של יין דאמר דאם בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה:
[ט]:
וראיתי במה"צ סעי' כ"ד שהאריך להוכיח מדעת כמה פוסקים דס"ל דסומכים על סימנים בכל איסורי תורה והשיג שם על הגאון אבן העוזר בתשו' שכ' להיפוך והוכיח מדברי בעל התרומות שהביא הב"י (סי' ס"ג) היפוך ממ"ש בעל אהע"ו שם, והיינו ממ"ש דאם הניח חתיכה בשר בשוק בין א"י אפי' מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בטב"ע או ע"י סימן הרי דמותר בסימן ע"ש שהאריך, ולענ"ד אי משום הא לא איריא ואין ראיותיו מוכרחים די"ל דכוונת בעל התרומות לפי דלא איפשיטא הבעיא אי סימנים דאורייתא או לא, ולכן כ' בעה"ת שניהם סימן או טב"ע, ור"ל דסימן מהני אי סימנים דאורייתא, וטב"ע מהני אי סימנים לאו דאורייתא, ולכן הזכיר בעה"ת שניהם סימן או טב"ע, דלדבריו לא הוצרך בעה"ת להזכיר טב"ע, דהא נלמד במכ"ש מסימן דטב"ע עדיף מסימנא ושם לא נחית בהך דינא לפסוק אי סימנים דאורייתא או לא ומילתא דפסיקא נקט, גם מ"ש לבאר דברי סה"ת שכ' בהניחה בשוק בין הגוים אע"ג דמצאו במקום שהניחו אסור אם אין מכירו בטב"ע או ע"י סימן דלכך לא מהני סימן מקום משום דהניחה בשוק במתכוין בין הגוים דבזה אין מועיל סימן מקום שיש לחוש שמא א"י החליפו טוב ברע, ומזה הוכיח כיון דמהני סימן, א"כ מוכח להיפוך דסימנים מועיל באיסור דאורייתא, ויישב שם דברי הרא"ש והר"ן די"ל דס"ל הכי, לענ"ד אין נראה כן כיון דהרא"ש העתיק בכ"מ דמספקא לן אי סימנים דרבנן אי דאוריי' וכן בגיטין פ' כל הגט, א"כ היאך ס"ד לסמוך ע"ז באיסור תורה דהרא"ש מסתמא לי כפי מה שכתבתי למעלה דגם אם נאמר סימנים דרבנן מועיל בשאר איסורי תורה מטעם אומדנא דהרי רש"י בפ' או"ב בסוגיא דפרידות במ"ש ש"מ סימנים דאורייתא דהיינו הך בעי' דסימנים דאורייתא דפ' א"מ, והרא"ש לא השיג בשום מקום על פירש"י בזה ובוודאי מפרש ג"כ כפירש"י ודלא כמ"ש הר"ן ושאר מפרשים דמ"ש שם ש"מ סימנים דאורייתא היינו כמו הא דסימני ביצים כו' וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד, ועוד קשה לפי מ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ס"ג ס"ק ט') להוכיח מדברי הרא"ש והפוסקים דאם הניח בשוק ומצאו במקום שהניחו מותר אפי' במקום שרוב א"י מצויים, וא"כ קשה היאך מתירין כיון שיש חשש שמא החליפו טוב ברע, אע"כ דבאמת לא שייך שם חשש החלפה כיון שלא נמסר בידם לשמור דהא בשוק אין דרך לשמור ע"ג קרקע, וא"כ אם הי' הא"י מחליף היה נוטל לגמרי, ולמה יניח שם אחרת, וכן מדברי הרא"ש שהביא הש"ך שם דכ' דאפי' במקום שרוב א"י לא חיישינן שמא עורבים החליפוהו והביאו באותו מקום כו' ע"ש, ולמה לא חשש שמא הא"י החליפו טוב ורע אלא ודאי כמ"ש: [י]:
ולכן נ"ל דבלא"ה אין ראי' מדברי הרא"ש מדמתיר במציאה במקום שהניחה דסימנים דאורייתא די"ל דכאן עדיף טפי מסימן ולאו משום דמקום סימן ככל סימן אמצעי שבאבידה דמיירי שמצא מצומצם ממש במקום שהניחה בלא זיז כ"ש וזה הוי כסימן מובהק ביותר, וראי' לזה ממ"ש בפ' כל הגט (כ"ד ע"ב) דאמרי נקב יש בצד אות פלוני כו' ודווקא נקב כו' מספקא לי' אי סימנים דאורייתא כו' הרי דצמצום מקום לכ"ע הוי מדאוריי', וכן למדו הפוסקים מזה גבי עיגונא דאיתתא דצמצום סימן באבר במקום מיוחד הוי סימן מובהק ביותר משום דאחד מאלף לא ימצא כזה, וה"ה כיון שהניחו בכוונה מסתמא כוון לראות לכוין המקום שהניח בצמצום גדול והוי סימן מובהק ביותר, משא"כ הא דמקום סימן דפ' א"מ דשם מיירי בדרך הינוח אבל לא בצמצום המקום ממש וכן משמע לשון הש"ס שם דקאמר מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן משום דאמרינן כי היכא דמתרמי לך האי מקום ה"נ איתרמי לחברך משמע מלשון איתרמי שהניח שם החפץ במקרה לא כדי שידע לכוון צמצום המקום ממש, אבל הרא"ש מיירי בצמצום מקום שהניח במתכוין כדי שידע אח"כ סימן מובהק ובזה א"ש גם דברי בעה"ת שהביא הב"י די"ל דלא פליג על הרא"ש, וכוונתו במ"ש דאפי' מצאו במקום שהניחו היינו שלא צימצם המקום במכוון ממש בכוונה, לכן הוי רק סימן אמצעי, ולכן בעי עוד סימן, והיינו כמ"ש כמה פוסקים דשני סימנים אמצעיים מצטרפים לכ"ע לעשות סימן מובהק ביותר, ומ"ש אח"כ או בטב"ע היינו אפי' אינו יודע המקום שהניחו בו אז מותר ע"י טב"ע לכ"ע, וא"כ אין הכרח כ"כ מדברי הפוסקים הנ"ל לומר דס"ל דמהני סימנים באיסור דאורייתא אם נאמר סימנים דרבנן ובחנם השיג על הגאון אהע"ו, דלפי מ"ש מוכח קצת מדברי בעה"ת דסימנים אין מועילים בשאר איסור דאוריי', גם י"ל דדעת בעה"ת דאף אם נאמר דסימנים דאורייתא אינו אלא כע"א, וכיון דלא מהני נגד חזקה כ"ש נגד רובא דעדיף מחזקה, וכיון שכאן מיירי במקום שרוב א"י ולכן כ' דאפילו מצאו במקום שהניחו לא מהני כי אם בסימן משום דהוי צירוף ב' סימנים והוי כמו סימן מובהק ביותר כמ"ש, או כיון שמצאו במקום שהניחו אתרע הך רובא דרוב א"י, דע"פ רוב אין אחר מניח במקום שמונח חפץ של אחר ואם הי' רוצה לגזול הי' נוטל הכל ולא הי' מחליף, והוי כהא דאיתא בפ"ב דכתובות רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, וכן אי' בפא"ט (נ"ג ע"א) רוב אריות דורסים כו' אדרבה רוב הדורסים אין צפרנם נשמטת כו' וא"כ הוי כפלגא ופלגא, ולכן מועיל סימן שיש לו מתורת ע"א שמועיל במקום ספק השקול, ועי' תוספ' ר"פ א"מ שכתבו דלמ"ד מקום הוי סימן מיירי במצאו דרך הינוח לא דרך נפילה, וכן משמע מלשון רש"י שם (כ"ג ע"ב) ד"ה א"ד דאפי' כיון מקום מושבה מסויים לא הוי סימן מובהק ביותר, דלמ"ד מקום לא הוי סימן אפי' סימן אמצעי לא מיקרי כדאי' שם מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן דאמרינן לי' כי היכא דאיתרמי לך האי מקום כו' ע"ש, ומ"מ יש לחלק בין מתכוין להניח במקום מצומצם ממש למניח במקום סתם שלא בכוונה, וכן משמע מלשון דקאמר כי היכא דאתרמי לך כו' וכעין זה מצינו שחילקו באפשר לצמצם בין בידי אדם לידי שמים, עי' תוס' פ"ב דחולין (דף כ"ח ע"ב) ובפ"ב דבכורות ובכ"מ מ"ש בהא דגיטין קרוב לזה כו' מחצה על מחצה כו', גם י"ל דכוונת בעה"ת במ"ש דמצאו במקום שהניחו לא שיודע באמת צמצום המקום אלא ר"ל שלא נראה ריעותא בבירור שימצאו במ"א דאז ודאי דצריך סימן אלא אפי' מצאו כו' ר"ל שלפי אומדנא שלו הוא במקום שהניחו מ"מ כיון דא"י בבירור המקום ממש דלא הוי מקום סימן לכן בעי סימן אחר למ"ד סימנים דאורייתא או טב"ע למ"ד דרבנן וכמש"ל:
[יא]:
והר"ן ז"ל בפ' או"ב בהא דקאמר ש"מ מדר' אבא דאין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא כ' וז"ל סימנים הללו של זנב ושל אדנים סימנים מובהקים הם לסמוך עליהם בכל התורה שהרי הי' סומך ר' אבא עליהם עכ"ל, מוכח מדבריו שלא פי' כפרש"י דקאי על הך בעי' דפ' א"מ בסימני אבידה אלא דהכא מיירי בסימני פרידות במה שנדע אם הוא בן חמורה או בן סוסיא דסומכין על סימני זנב ואזנים ואנו אומרים שהוא סימן טוב, והוא כהך דפ' אין מעמידין ופ' א"ט סימני דגים וסימני ביצים אי הוי דאורייתא, ואין זה תלוי כלל בהך בעי' דפ' א"מ די"ל דגם שם לא נפשטה הבעי' וי"ל דסימנים דרבנן מ"מ בסימני פרידות סימן מובהק הוא שידוע הי' לחכמים שכל הנולדים מן החמורה אינם דומין לנולדים מן הסוסיא באלו סימנים דזנב ואזנים, ומ"מ לפי מש"ל די"ל אף דסימנים דרבנן אומדנא מיהו איכא ובאבידה וגט אשה מדבר שבערוה אין סומכין על אומדנא כמו בממון דילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים ממש, משא"כ בשאר איסורי תורה דמצינו דסומכין על אומדנא וכמש"ל, והרי מצינו דסומכין באיסורי תורה בקרוב כמו בעגלה ערופה רק דברוב וקרוב הולכין אחר הרוב משום דרובא עדיף מקורבה אבל בשווים אזלינן בתר קורבה כדאיתא בפ' לא יחפור (דף כ"ד ע"ב) בשמעתתא דניפול, ואע"ג דשם מוכח דגם באבידה אזלינן בתר קורבה במ"ש שם נמצא בין שני שובכות כו' קרוב לזה שלו כו' הבמ"ע דשניהם שווים, מ"מ באבידה מועיל ג"כ סימן מדאורייתא או מדרבנן לכן מהני ג"כ קורבה, וגם אי נימא דקורבה הוי עדיפא יותר מסימן, ולכן גם למ"ד דסימנים דרבנן באבידה, מ"מ קורבה הוי דאורייתא מ"מ טעם דקורבה הוא ודאי משום אומדנא, ועי' תוס' שם ד"ה רוב וקרוב דמוכח מדבריהם שם דבמקום שאין הרוב סותר קורבה אזלינן בתר קורבה באיסור דאורייתא אפי' בקורבה דלא מוכחא יעו"ש היטב, והרי בממון ודאי דלא מהני קורבא כגון באם הי' מונח חפץ אצל בית ראובן בקרוב לו ונטלו שמעון הרחוק ממנו ואמר דשלו הוא ודאי דאין ראובן יכול להוציא משמעון במה שנאמר דכיון שהי' מונח בקרוב לביתו מסתמא הוא שלו משום דבממונא לא אזלינן בתר אומדנא להוציא, והא ודאי דאומדנא דסימנים עדיף מאומדנא דקורבה שהרי באבידה אם נמצא קרוב לראובן ושמעון נתן בה סימנים ודאי דמחזירין לשמעון אף שהיה רחוק ממקום האבידה וא"כ כיון דמצינו דסומכין באיסור תורה על קורבה כ"ש דסומכין על סימנים בכל איסורי תורה והיינו מטעם אומדנא כמ"ש, וכן מצינו דסמכינן אטעימת קפילא ארמאי באיסור תורה אפי' למ"ד טעם כעיקר מן התורה והיינו ג"כ מטעם אומדנא דקפילא לא מרעי אמנתו, וי"ל ג"כ הא דמהני סימן מובהק ביותר מדאורייתא לכ"ע גם באיסור ערוה ובאבידה מן התורה הוא ג"כ מטעם אומדנא, והיינו משום דהוי אומדנא דמוכח ביותר דבכה"ג אפי' בממון מצינו בכ"מ דמוציאין ע"י אומדנא דמוכח טובא שהרי מצינו שמוציאין מן היתומים בכה"ג כדאיתא בפ' הכותב (דף פ"ה ע"ב) בההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כו' משום דלא אמיד ויהיב סימנא, ועי' בתוס' שם ד"ה ועוד דשני הטעמים צריכים לא אמיד ויהיב סימנא כו' ועי' בחו"מ סי' רצ"ז: [יב]:
ועפ"ז י"ל ג"כ הסוגיא דפ' ג"ה במאי דאמר רבא טב"ע עדיף מסימנא תדע דאלו אתו סהדי ואמרי פלנא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא כו', ועי' תוס' שם דלאו דוקא בד"נ קאמר כך אלא גם אי אתו ואמרי פלניא דהאי סימני' כו' לוה מפלוני כו' ג"כ אין מוציאין מידו, ולפ"ז צ"ע למה נקט רבא דוקא קטל נפשא ולא אמר רבותא יותר דאפי' בממון דקיל אין מוציאין ע"י, וגם יש לדקדק קצת במאי דאמר האי סימני' והאי סימני' כו' ולא אמר בקיצור דהאי סימני' קטל כו', ולכן היה נלע"ד דלרבותא נקט רבא הכי דטב"ע עדיפא אפי' מסימן מובהק ביותר המועיל באבידה ובאיסורים מה"ת לכ"ע ואפי' להוציא ממון מועיל בכה"ג משום דהוי דאמדנא דמוכח טובא דמוציאין ממון ע"י, לכן קאמר דהאי סימני' והאי סימני' ור"ל כמ"ש הפוסקים דשני סימנים אמצעיים מצטרפים להחשב לסימן מובהק ביותר, מ"מ לענין דיני נפשות אין זה מועיל דאין הולכין בנפשות בתר שום אומדנא כלל מקרא דוחקרת ודרשת היטב כמש"ל בחדר הקודם, ובעינן עדים דוקא, מ"מ ע"י טב"ע קטלינן לי', ולכן הוצרך רבא להזכיר זה רק גבי קטלא, דבד"מ באמת מועיל, ועכ"פ מוכח מסוגיא זו דאפי' ע"י סימן מובהק ביותר לא קטלינן לגברא מדאמר דהאי סימני' והאי סימני' דאומרים כמה סימנים לפי הפוסקים דס"ל דשני סימנים אמצעיים מיקרי סימן מובהק ביותר, וזה דלא כמ"ש הגאון נוב"י שהבאתי למעלה בחדר הקודם, ומ"מ מסתימת דברי הפוסקים משמע דגם ממון אין מוציאין אלו אמרי סהדי פלניא כו' אפי' בסימן מובהק ביותר ולא נמצא דין זה מפורש וצ"ע בכל זה:
[יג]:
והנה מה שנתבאר (חדר י' וחדר זה) באורך בשם הר"ן דע"א נאמן באבידה במקום דליכא חקת ממון לא מצינו בדברי הפוסקים מי שיחלוק עליו בהדיא, והי' נראה לפסוק כן לדינא, ובפרט שראיית הר"ן ראי' גדולה היא מדמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן ע"י טב"ע, אבל בס' פתח הבית (שם ענף ו') כ' דמדהשמיט בשו"ע חו"מ (סי' רס"ז) דין זה דע"א מהימן נראה מדבריו דס"ל דע"א לא מהימן, וכ' שם שבדיני סימנים האריך בזה להוכיח כן, מלשון הסוגיא דפ' א"מ מהא דאף השמלה כו' דמשמע להדיא דבעינן עדים, והעולה מתוך דבריו שם הוא דמזה משמע דע"א א"נ בממון אפי' היכא דליכא חזקה, וגם י"ל משום דהוי ע"א נגד רובא דאולי האבידה מרוב בני אדם אחרים ומה דפסקינן באה"ע (סי' קל"ב) גבי גט דנאמן ע"א במקום דליכא חשש נגיעה היינו משום דשם ליכא רק חששא דרבנן אולי נאבד עוד גט כזה, ועפ"ז הניח בצ"ע למה בצורבא מרבנן מהדרינן אבידה ובכל התורה לענין נאמנות ע"א לא מצינו שיהא חילוק בין צורבא מרבנן לשאר אינשי והניח בצע"ג יעו"ש, ולענ"ד אין דבריו מוכרחים כלל, דאין לנו לחלוק על הר"ן במקום שלא מצינו בפוסקים חולק עליו, ומ"ש דכן משמע מן הסוגיא דפ' א"מ דנקט עדים דוקא אין מזה הכרח כלל דנקט עדים לאפוקי סימנים ור"ל עדות המועיל, וגם י"ל דנקט הכי אפי' היכא שיש טוען לפנינו בברי דשלו הוא, דבכה"ג י"ל דגם הר"ן מודה דלא מהני אף היכא דליכא חזקת ממון נגד טענת ברי דגזירת הכ' הוא לא יקום ע"א באיש וגו' דלא מהני כל שיש אחד טוען בברי משא"כ סימנים למ"ד דאורייתא דמפורש ג"כ עד דרוש אחיך אותו גזירת הכ' דמהני ואפשר דעדיפי מע"א וכמ"ש כ"ז למעלה, ומה שהשמיט הש"ע הך דינא בחו"מ י"ל דסמך על מ"ש דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן משום חזקה דלא משקר ומזה נלמד דכ"ש דע"א מהני דג"כ חזקה דלא משקר דאין אדם חוטא ולא לו, דודאי עדיף ע"א דעלמא מצורבא דרבנן לגבי נפשיה, וראי' לזה דע"י ע"א מחייב הנתבע ש"ד להכחישו ובצורבא מרבנן התובע לע"ה בע"פ פטור מש"ד בכופר הכל, ומ"ש שם להקשות דאם נאמר דע"א מהני מטעם דליכא חזקה א"כ יהיה נוגע ג"כ מהימן כמו באיסורי תורה ע"ש, אין זה קושיא כל עיקר דשאני נוגע די"ל שמא מלוה ישינה יש לו עליו ומורה היתירא משא"כ באיסורי תורה אין אדם חשיד לאכול איסור וגם דממון נפשו של אדם מחמדתם כו' וא"י היאך מדמה ממון לאיסורים הא לדעת כמה פוסקים ע"א נאמן באיסורים אפי' נגד חזקה כשיטת הרשב"א וסייעתו ובממון לכ"ע אין ע"א נאמן להוציא מחזקה והא דכ' שם דגם באבידה הוי ע"א נגד רוב דיותר י"ל דהיא מרוב בני אדם אחרים, אין בזה ממש מתרי טעמי, חדא דגם באיסורים בכה"ג נאמן ע"א נגד רוב באם יש מיעוט לפנינו ואינו מיעוט במציאות ובמקרה וכמ"ש בתשו' נוב"י דאל"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו להאמין לטבחים שבשר זה כשרה באם יש במקולין רוב טריפות, וע"כ משום דאין זה סותר הרוב רק מברר שהרוב הוא בחתיכות האחרות לא בזו, כמו כן כאן הע"א מברר שאבידה זו של האיש הזה שהוא ג"כ מן הרוב ועוד דאפי' נימא דע"א לא מהימן באיסורים ביש רוב טריפות ומיעוט כשירות נתערבו בו להעיד שחתיכה זו כשירה היינו דוקא בכה"ג שמעיד נגד רוב ממש והרוב מכחישו, משא"כ באבידה דהמוצא אבידה יכול לדחות לכל מי שיתבענו ולומר לו אתה מן הרוב ואין זה שלך וא"כ לעולם לא יחזיר, וא"כ חזר הדין בין המוצא ובין האומר שלו הוא והוי דבר השקול, וכיון דליכא כאן חזקת ממון דהא למוצא לא בא החפץ מדעת בעליו בהיתירא כמ"ש התוס' ספ"ק דכתובות, לכך שפיר י"ל דנאמן העד נגדו דהרי לאחרים אין מחוייב להחזיר כ"ז שאין מי שאומר סימנים דידה וכמ"ש, ולא דמי הא להא דאיתא בפ' האומר בקדושין (דף ס"ג ע"ב) האומר קדשתי את בתי כו' ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן, והקשה שם הפנ"י הא הוי ע"א נגד רובא דש"ה דאם נאמר דאזלינן בת"ח היא אסורה לו בודאי מטעם א"א וכודאי א"א דמי לכן הקשה שפיר, גם בלא"ה קושיית הפנ"י יש ליישב כמ"ש תחי' דאין זה מכחיש הרוב אלא מברר הרוב, גם מ"ש דהא דפסקינן גבי גט דע"א נאמן עליו לומר שהגט שלו, היינו משום דהוי רק חששא דרבנן, גם זה אינו דא"כ מאי קאמר בפ' א"מ בבעי' דרבא אי סימנים דאורייתא, וקאמר שם דנפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דהא באיסור חששא דרבנן ודאי די"ל דגם אם סימנים דרבנן ג"כ מהני דהם אמרו והם אמרו וכמש"ל, וע"כ צ"ל כמ"ש בס' מראות הצובאות (סעיף כ"ד ס"ק פ"ב) דשם בגט אשה יש חששא דאורייתא היכא דלא נודע כלל שיוסף בן שמעון אבד כאן גט או אם הוחזק שני יב"ש ג"כ יש חששא דאורייתא ע"ש שהאריך בביאור דברי התוס' מ"ש דבחשש נפילה בגט אינו אלא מדרבנן דלאו בכל גווני הוא וגם צידד שם דלמסקנא אין הדין כן ע"ש: [יד]:
אמנם זה נראה ודאי דע"א לא מהני בממון אפי' היכא דלא שייך חזקת ממון במקום שיש תובע ומכחיש בברי מהא דפ' י' יוחסין (דף ע"ג ע"ב ודף ע"ד ע"א) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כו' בד"א שמקחו בידו כו' והיינו משום שכ"ז שמקחו בידו רמי' עלי' למידק ולכך נאמן כבי תרי או משום דיש לו מיגו שהי' נותן לו כמ"ש הפוסקים בזה אבל באין מקחו בידו א"נ אלא כע"א דעלמא מוכח דבלא טעמא דמיגו או משום דרמי' עליו לא היה נאמן כשנים הרי מוכח דאין ע"א נאמן במקום שיש טוען ברי ומכחישו, הן אמת לפי מאי דמסקינן שם ל"צ דנקט זוזי מתרווייהו ואמר חד מדעתי' וחד בע"כ י"ל דמיירי שהלוקחים אין טוענים ברי שא"י להם למי נתרצה המוכר ששניהם השליכו המעות ליד המוכר, וא"כ משמע לכאורה דגם בא"י ג"כ אין ע"א מועיל בממון גם היכא דליכא חזקת ממון, וא"כ לכאורה מזה סתירה לדברי הר"ן שהבאתי בהא דאבידה, מ"מ אין זה מוכרח דשפיר י"ל דמיירי דטוענים ברי כל א' לי נתרצה, אף שיש לדחות די"ל דהש"ס קמ"ל דבזמן שמקחו בידו נאמן לעולם, אע"ג דהתובעים יכולים להשביעו היסת, וקי"ל דעד הצריך שבועה אינו עד, ואעפ"כ כשמקחו בידו נאמן מ"מ מדברי הפוסקים מוכח כמ"ש, עש"ך חו"מ (סי' רכ"ב ס"ק ב') דכאן מיירי שפטרוהו משבועה, דאל"כ לא א"ש מ"ש דכשאין מקחו בידו נאמן בע"א ע"ש, עוד מוכח כן מדין שליש דקי"ל כ"ז ששלישותו בידו נאמן כשתים משום דמתחי' הימנוהו לשליש וגם מטעם מיגו אע"ג דבגיטין פ' האומר (דף ס"ד ע"א) שם בדין שליש אין מוכרח כ"כ די"ל דמיירי בדבר דשייך בו חזקת ממון כגון שהשלישו בידו שט"ח דנאמן לומר דאינו פרוע מ"מ הפוסקים לא חילקו בכך עי' בחו"מ בהג"ה (סי' נ"ו סעיף ג') אבל יש להם תרעומות עליו כו' ובש"ך (שם ס"ק כ') כ' דאין להם תרעומות בסך המעות שהשלישו בידו כו' הרי דגם בליכא חזקת ממון א"נ אלא מטעם שליש דהימנוהו או מטעם מיגו ע"ש, אך צ"ע לפ"ז ג"כ במה דקאמר שם בפ' י' יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כו' בד"א כו' ופריך וליהדר ולדייני ומשני בשודא דדייני, והנה דין שודא לא מצינו כי אם במקום דליכא דררא דממונא ואין שום אחד מהם מוחזק כגון בהא דפ' הכותב ההוא דאמר נכסי לטובי' אתו שני טובי' כו' שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת"ח שודא דדייני כו' וא"כ הרי שם ודאי דאין טוענים ברי דמנין יודעים לאיזה מהם כיון הנותן, וגם אינם מוחזקים שניהם, ואעפ"כ אין הדיין נאמן אם הדין יצא מתחילה רק כע"א, הרי מוכח דע"א לא מהני בממון אפי' היכא דליכא חזקת ממון וגם שניהם אינם טוענים ברי, הן אמת שהי' אפשר לפרש ג"כ שודא דדייני באופן שיש חזקת ממון כגון הא דפ' המוכר את הבית (דף ס"ב ע"ב) במוכר שדה לחבירו מצר לו מיצר ראשון כו' מבלע וליכא עליו ריכבא דדיקלא כו' מבלע ואיכא עליו כו' אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא שודא דדייני ע"ש, דהתם המוכר מוחזק בקרקע ואית ליה חזקת מאריה קמא, ובכה"ג שייך לומר כל שאין בעלי דינים עומדים לפניו א"נ אלא כע"א דשם לא מהני ע"א להוציא מיד המוכר, אבל רש"י פי' שם שודא דדייני כגון הא דאמר נכסי לטובי' כו', ובדוחק י"ל דמ"ש שם אם אין בעלי דינים עומדים לפניו אינו נאמן אלא כע"א דנפ"מ אם יש עד אחר מכחיש את הדיין דאם הי' דינו כשנים אין ע"א יכול להכחישו, אבל כיון שא"נ אלא כע"א הוי עד כנגד עד וא"נ יותר ממנו, אבל גם זה אינו לפי מ"ש בחו"מ (סי' כ"ב) דשנים נאמנים לעולם אפי' כשאין בע"ד עומדים לפניו ואפי' יש שנים אחרים מכחישים אותו ואומרים שזיכו להשני נאמנים הדיינים יותר מהם ע"ש בסמ"ע וש"ך, א"כ י"ל דגם אם ע"א מכחיש לדיין אחד נאמן הדיין יותר מהעד, מ"מ י"ל דנפ"מ אם שנים מכחישים הדיין דאם הי' בע"ד עומדים לפניו, נאמן דיין אחד יותר משנים המכחישים אותו, אבל אם אין בע"ד עומדים לפניו א"נ אלא כע"א ואם שנים מכחישים אותו אין דבריו של א' במקום שנים, וא"כ גם הא דנאמן בעל המקח כו' ג"כ י"ל דנפ"מ אם יש ע"א מכחיש אותו, עי"ל גבי דיין דנפ"מ אם קדם אחד ותפס דאז אם דינו כע"א לבד א"נ להוציא מיד המוחזק ודו"ק: