ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר י
בע"א שהעיד במקום דליכא חזקה כלל לא לזה ולא לזה גבי ממון ובו י"ז חלונות: [א]:
בס' פתח הבית בדיני נאמנות בע"א (שורש ה' ענף ו') פלפל בדבר שבממון דאין פחות משנים לכ"ע שיש להסתפק היכא דליכא חזקת ממון לא לזה ולא לזה אם ע"א נאמן לדברי הסוברים דבדבר שבערוה במקום דליכא חזקה כלל נאמן ע"א, ורצה להביא ראי' מהא דבפ' אלו מציאות בהא דסימנים וסימנים וע"א דיניח, דמוכח דלא מהני ע"א אף דליכא חזקה לשום אחד מהם ע"ש שנדחק בזה, ולפי מ"ש למעלה (חדר ז') אין משם ראי' דשם י"ל דמי שאין לו עד יש לו חזקה דאין טוען ברי נגד מי שיודע שהאמת אינו כן, משא"כ זה שהעד מסייעו אין לו חזקה משום שסומך על העד ויכול להעיז נגד חברו, וא"כ ע"י הע"א נעשה הדבר שקול דטעם דע"א הוי כחזקה וא"כ הי' יוצא לנו דין מחודש באם תחי' אמרו כל א' סימנים ולא ידע שום אחד שיש לו עד מסייעו, ואח"כ בא ע"א לסייע לאחד מהם הי' עדותו מועיל, אבל אין נראה כן מדלא חילקו בש"ס ופוסקים בזה ועוד דא"כ משכחת לה שע"א יתחייב קרבן שבועה כגון בכה"ג דשנים מחולקים על חפץ המשולש ביד אחר ונודע לאחד שיש לו עד מסייע, וא"כ בפ' שבועת העדות דנקט שם הנך גווני דמשביע ע"א חייב קשה למה לא נקט בכה"ג, והא לא קשיא מסוגיא דפ' עשרה יוחסין נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א שמקחו בידו כו' וכתבו הראשונים הטעם משום דעלי' רמי' למידק ולכך נאמן כשנים במקום דע"א דעלמא א"נ, משמע דע"א לא מהימן אף בדליכא חזקה, די"ל דשם מיירי דכבר אמר השליש כדברי האחד מהם קודם שהכחישו השני דאז ליכא חזקה כמ"ש, ועי' בפ' חזקת (ל"ד ע"ב) ההוא ארבא דהוו מינצו כו' אתא חד מינייהו לבי דינא ואמר תפסוה מדייתינא סהדי דדידי הוא כו' מלשון סהדי משמע דשני עדים צריך אע"ג דשם לא היו מוחזקים שניהם, וגם הכחישו א"ע קודם שהי' מסייע לו העד אבל אין משם ראי' כ"כ די"ל סהדי לאו דוקא אלא בעדות המועיל קאמר ודי באחד או שאמר כן לרווחא דמילתא, ועי' בס' פתה"ב שם שהביא דברי הר"ן בפ' גיד הנשה בהא דטב"ע שכ' שם דמהדרינן אבידה ע"י מי שאומר שמכיר בטב"ע שהיא של פלוני מהא דמהדרינן אבידה לצורבא מדרבנן בטב"ע משום חזקה דלא משקר, וא"כ גם בע"ח בע"א דחזקה דאינו משקר ג"כ נאמן א"כ מבואר מדבריו דע"א נאמן במקום דליכא חזקה כלל יעו"ש: [ב]:
ולע"ד אין הכרח מדברי הר"ן שם די"ל שאני גבי מציאה דלית בי' סימנים, דכ"ז שאינו מביא סימנים הוי ממון שאין לו תובעים ואינו בכלל חיוב השבת אבידה כלל ולכך מהדרינן ע"י ע"א דאין בזה שום הפסד לשום אדם דבלא"ה לא יחזיר לשום אדם בלא סימנים, והא דלא חיישינן שמא יבוא אחר ויאמר סימנים דבאמת קיי"ל דטב"ע עדיפא מסימנים כמ"ש בפ' גיד הנשה (צ"ו ע"א) תדע דטב"ע עדיפא דאלו אתו תרי סהדי כו', וא"כ מה שאומר סימנים ודאי דלא הוי כעדים שהוא שלו שמכירים אותו בטב"ע אלא אינו רק כמו חזקה לבד דמסתמא מי שנותן סימנים שלו הוא, וא"כ אין כאן חשש הוצאות ממון, ואין לחוש שמא יביא אחר עדים שהוא שלו שמכירים אותו בטב"ע דזה אינו דכיון דסימנים אין מועילים כאן הוי כדבר שאין לו תובעים, וא"כ יוצא לנו לפ"ז דין חדש הא דקיי"ל דמהדרינן אבידה לצורבא מדרבנן בטב"ע אם נתן אחד סימני אבידה והוא אינו צורבא מרבנן או שאינו מכיר בטב"ע, וצורבא מרבנן מכירו בטב"ע הא ודאי דאם כבר הוחזר לצורבא מרבנן לא מפקינן מיני' דזה דומה לחפץ שמוחזק שהוא שלו והביא א' סימנים דאין מוציאין מחבירו עי"ז, וכמו כן כל שכבר הוחזק בחפץ הוי כמו חזקה שהוא שלו ולא מפקינן מיני' ע"י סימנים, אלא נראה דגם אלו אתי לקמן צורבא מרבנן שמכירו בטב"ע וא' שנותן בו סימן די"ל לכאורה דנותנים לצורבא מרבנן כיון דקיי"ל טב"ע עדיף מסימנא, ואע"ג דצורבא מרבנן לא עדיף עכ"פ מע"א מ"מ כיון דמחזירין ע"י טב"ע או ע"י שמכיר בטב"ע שהוא של פלוני, א"כ י"ל ג"כ דעדיף מאי דמכיר צורבא מרבנן בטב"ע מסימנים שאומר איש אחר, ועי' פ' אלו מציאות (כ"ח ע"א) סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח כו' וקשה למה לא נקט סימנים וע"א היאך דינו איזה עדיף, ועכ"פ מוכח משם דזה ודאי דאין נותנים למי שמביא ע"א דק"ו מאם יש סימנים וע"א דלא עדיף מהאחר שנותן ג"כ סימנים כ"ש הכא דאינו אומר סימנים כלל רק שמביא ע"א דלא עדיף כחו מהאחר שנותן סימנים, ומשמע קצת דבכה"ג נותנים למי שאומר סימנים, דע"א לגבי סימנים כמאן דליתא דמי, וא"כ גם בצורבא מרבנן לא עדיף מע"א ע"ה, אכן באם הביא תחי' ע"א וכבר נתנו לו או לצורבא מרבנן בלא עד כלל, ושוב בא אחר ונתן סימנים בזה י"ל כיון דקיי"ל כ"מ שהאמינתו תורה לע"א הרי הוא כשנים, וא"כ הוי כשני עדים נגד סימנים דקיי"ל דינתן לבעל העדים ולא עוד אלא הי' נראה דאם כבר פסקו ב"ד שינתן לו הוי כהא דאי' בפ' הא"ר כל שהתירוה לינשא כו' וכ"כ הפוסקים בכ"מ שכל מקום שע"א נאמן כל שחל הוראה ע"פ עדותו חשוב כשנים ושוב אין ע"א יכול להכחישו (ועי' ביו"ד סי' ל"ט באחד אומר סירכא כסדרן היתה וא' אומר שלא כסדרן) וא"כ י"ל דגם בצורבא מרבנן הדין כן כל שכבר פסקו הב"ד שינתן לו על ידי טביעת עין ושוב קודם שנתנו לו בא א' ואמר סימנים ינתן לצורבא מרבנן דכל מקום שהאמינה תורה כו', אך יש לחלק דדוקא עד אחד דעלמא בזה יש לומר כל מקום שהאמינה אותו תורה חשוב כשנים, אבל לא בבעל דבר דאינו בגדר עדות כלל, ולכך עכ"פ סימנים עדיפא אם לא כשכבר הוחזק בחפץ דאז אין מוציאין מידו ע"י סימנים כמ"ש, ויש להעיר בזה בפ' האשה שלום (קי"ז ע"א) אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אפי' נישאת תצא וקאמר שם ל"צ אלא בפסולי עדות וכדר' נחמי' דא"ר נחמי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד כו' ואבע"א כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדר' נחמי' הכי כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באשה אחת כו', וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד הא דאמינו לצורבא מרבנן לא גרע מאשה גבי עדות מיתה דג"כ אינה בגדר עדות, ולכן אפי' בא עד כשר והעיד שהאבידה של חבירו ובא אח"כ אחד ונתן סימנים אע"ג דעדים עדיפי מסימנים, מ"מ לא גרע סימנים משתי נשים גבי עדות מיתה דיכולים להכחיש עד כשר ולפי תי' ב' אם בא עד כשר תחי' עדיף מסימנים כל שנפסק הדין שיוחזר לו, אבל לצורבא מרבנן נראה דדמיין לב' נשים המכחישים אשה אחת דאף אם נשאת תצא, א"כ ודאי דסימנים עדיפא, והי' נראה לומר לפ"ז דאפי' כבר הוחזר לצורבא מרבנן מפקינין מיני' כמו התם דאם נישאת תצא ולא דמיא למ"ש דאם א' מביא סימנים על חפץ שמוחזק שהוא של ראובן כיון דעיקר חזקתו לא הי' רק ע"י טב"ע שלו ולא חזקה ממש בבירור שיהי' מוחזק בו בתחילה:
[ג]:
ובדין ע"א בממון במקום דליכא חזקה הי' נראה להביא ראי' דלא מהני מהא דבפ"ב דר"ה (כ"ב ע"ב) אם אין מכירין אותו מאי אותו אלימא אותו חד וחד מי מהימן משפט כתיב בי' כו' הרי דילפינן בעדות החודש דלא מהני ע"א אף דלא שייך שם שום חזקה ממה דכתיב משפט, א"כ מוכח דבד"מ ג"כ אף דליכא חזקת ממון לא מהני ע"א, ואין לדחות דש"ה דגילתה תורה וכ' בי' משפט בדידי' למילף מד"מ דצריך ב' עדים להוציא ממון, הרי גילתה תורה דבעדות החודש אף דלא שייך בי' חזקה דינו שוה לד"מ במקום שיש חזקת ממון, דזה אינו דתי' משפט אינו מיותר וצריכא למילף דקידוש החודש צריך ב"ד של שלשה וגם דבעינן קידוש ביום אף בגמר דין כדאי' התם, ומ"מ אין משם ראי' דע"כ צ"ל כיון דכתיב משפט לכל מילתא אקשי רחמנא למשפט דצריך ב' עדים אע"ג דלא שייך בי' חזקה דהא אי' שם במשנה דאם ראוה כל סנהדרין את הלבנה צריכים להושיב מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניו אם ראוה בלילה אע"ג דיודעים בבירור שנראית הלבנה, והרי בממון כה"ג במקום דליכא חזקה מהני במקום שידוע בבירור, דהא מהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטב"ע ולא גריעי כולהו סנהדרין מצורבא מרבנן בטב"ע, והיינו משום דקיי"ל לא אברו סהדי אלא לשיקרא, ובמקום שידוע ע"פ אומדנא דמוכח שהענין אמת מהני גם להוציא ממון כמו שמצינו בכ"מ דמוציאין ממון באומדנא דמוכח, ואפ"ה לא מהני כה"ג בעדות קדוש החודש, וע"כ צ"ל דשאני ממון דכתיב או ראה או ידע דהוא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי', משא"כ בדיני נפשות דלא מהני ידיעה בלא ראי' כמ"ש בפ' שבועת העדות (ל"ג ע"ב) וא"כ בקה"ח דילפינן מקרא דהחודש הזה לכם כזה ראה וקדש בעינן ראי' ממש ולא מהני ידיעה בלא ראי' ולכן ילפינן לי' ממשפט דבעינן ב' עדים אף דלא שייך בי' נגד חזקה, ואפי' במה דמוכחא מילתא שאומר אמת, תדע דאפי' במקום דמסייע חזקה לעדותו לא מהני עד אחד, דקאמר שם דאם אין מכירין את העד אם הוא כשר צריך ב' עדים להעיד עליו שהוא בחזקת נאמן אף על גב שיש לו חזקת כשרות:
הגה"ה:
ויש לי מקום עיום בדברי הרמב"ם (פ"ב מה' קה"ח ה"א) שפסק שם דעדות החודש פסול בקרובים ובעבדים כו' דלכאורה לא משמע הכי מסוגי' דספ"ק דר"ה (כ"ב ע"א) ר"ש אומר אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החודש א"ר יוסי כו' וכשבאו לב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו, ובגמרא שם אמר רב חנן כו' הלכתא כר"ש א"ל רב הונא ר"י ומעשה כו' א"ל והא זימנין סגיאין אמרית' קמיה דרב הלכתא כר"ש ולא אמר לי ולא מידי א"ל היכי תנית כו' א"ל אפכא כו' ושם אמר טבי כו' אמר שמואל הלכתא כר"ש, ויש נוסחא אחרת אין הלכה כר"ש ע"ש, וא"כ אפי' נימא דנוסחת הרמב"ם הי' אין הלכה כר"ש וכמ"ש המפרש שם, מ"מ קשה היה לו לפסוק כרב נגד שמואל דהלכתא כוותי' באיסורא, וא"כ לפי מה שהי' שונה בהיפוך ס"ל לרב דעבדים כשרים לעדות החודש, וכ"ש שי"ל דשמואל לא פליג על רב אלא הוא הי' שונה כמו דתנינן אנן דר"ש מכשיר בקרובים ופוסל בעבדים ולכן ס"ל דאין הלכה כר"ש אלא כר"י דמעשה עדיף וגם ר"י נימוקו עמו, גם י"ל דת"ק דמתני' דאמר אב ובנו כו' לא שמצטרפין כו' לא פליג על ר' יוסי ור' יוסי ס"ל דת"ק לא פסיל אלא קרובים אבל לא עבדים רק שהביא ראי' לת"ק דקרובים פסולים, גם צ"ע בדברי הרמב"ם שכ' שאין מדקדקין בעדות החודש שאפי' הוזמו מקבלים עדותם, והוא תמוה מנלן כיון דמדמינן עדות החודש לד"מ וד"נ, משום דמשפט כתיב ביה א"כ למה יוכשרו אם הוזמו, וראיתי בלחם משנה שם שכ' דהרמב"ם יליף האי דינא מהא דספ"ב דר"ה אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים כו' ודבריו תמוהים לענ"ד דזה אינו אלא אם כבר קדשו ב"ד החודש בזה גילתה התורה דאפי' קדשו בטעות ע"י עדים שקרים שהטעו אותם או אפי' במזיד כל שכבר קדשוהו הוא מקודש, אבל מהכ"ת שנקבל עדות שהוזמו כ"ז שלא קדשוהו, ולענ"ד נראה לפרש דבריו דמ"ש דאין מדקדקין בעדות החודש ואפי' הוזם מהני אין כוונתו שהוזם בזה עצמו שהעיד שראה החודש במקום פלוני ואמרו לו עמנו הייתם, אלא כוונתו אפי' הוזם בדבר אחר, והיינו שהוזם בד"מ והוא כשר לעדות החודש, ודברי הרמב"ם אלו מקורם מדברי הירושלמי דספ"ק דר"ה שם בהא דתנן אלו הם הפסולים כו' מפריחי יונים א"ר חנה מפריחי יונים ר' אליעזר דתנינן תמן שנים בשם ר"א יוצא אשה בעיר של זהב מפריחי יונים פסולים לעדות א"ר מני קומי' ר' יוסי כל ההיא דסנהדרין כר"א א"ל דברי הכל הוא מהו ד"ה הכי א"ר ייסא יודעים אנו שהוא פסול מעדות ממון מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא פסול מעדות נפשות ועדות החודש כעדות נפשות דמינון והא תני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה כו' מאן תניתה רבנן רבנן כר"א מודים לי' פליגי עלוי' ר"י בשם רב חוניא כולהון דרא' אתיא אלין פלוגתא כאילן פלוגתא דתני עד זומם פסול בכל עדות שבתורה דברי ר' יוסי אימתי בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות אבל אם נמצא זומם בעדות ממון על הממון נחשד ומממון נפסל ואתיא דר' יוסי כרבנן ודר"מ כר"א עכ"ל, ונראה פי' דמה דתנן במתני' דמפריחי יונים פסולים לעדות החודש אף דלא חשידי רק על ממון דלא חמיר לאינשי כ"כ כעדות נפשות ועדות החודש דחמירי לאינשי טובא משום דכל המועדים תלוים בו והרבה מצות אכילת חמץ בפסח ואכילה ביוה"כ אפ"ה פסולים והי' רוצה לומר דאתיא כר"א דקאמר בפי' דמפריחי יונים פסולים לעדות החודש דהחשוד ע"ז חשוד ע"ז, ורצה ר' מני לומר דמה דתנן בסנהדרין דמפריחי יונים פסולים לעדות ממון אתיא כר"א, אבל לרבנן כשרים גם לעדות ממון כיון שאין זה גזילה ממש, וא"ל ר' יוסי דהא דסנהדרין אתיא ככ"ע דגם רבנן מודו דפסולים לעדות ממון כיון שמחמת תאות ממון חשודים אגזל דרבנן חששו שמא יעידו שקר בשביל ממון והא דפליגי ר"א ורבנן היינו אם כשרים לעדות נפשות דר"א ס"ל דחשידי לשקר גם בעדות נפשות ורבנן ס"ל דחמיר לאינשי לשקר באיבוד נפש מישראל והחשוד על דבר קל אינו חשוד ע"ד חמור, וע"ז קאמר שם דעדות החודש כעדות נפשות דלרבנן מי שפסול מחמת ממון כשר לעדות החודש, ומקשה והא תני כל עדות כו' ר"ל איך ס"ד דעדות החודש כעדות נפשות, וא"כ לרבנן כשרים משחקי בקוביא לעדות החודש והרי סתם מתני' דר"ה דפסולים ואין סברא לאוקמי' כר"א ולא כרבנן דפליגי עלי', אע"כ דרבנן מודו לר"א דפסולים לכל עדות, וע"ז קאמר אח"כ פליגי עלי' ר"ל דבאמת פליגי עליו והך מתני' אתיא כר"א וז"ש ר"י בשם ר' חוניא כולהון דר"א כו' ואמר אתיא אלין פלוגתא כאילין פלוגתא דתניא עד זומם כו' דפליגי ר"מ ור"י בהוזם בד"מ אם כשר לד"נ דר"מ ס"ל כר"א דפסול לכל עדות ור' יוסי ס"ל דכשר לעדות נפשות ס"ל כרבנן דפליגי על ר"א, ונמצא מבואר לנו מדברי הירושלמי בעד זומם בדיני ממונות דלרבנן כשרים לדיני נפשות, ולכן ס"ל להרמב"ם דאע"ג דלד"נ קיי"ל דעד זומם של ממון פסול כדמסיק בפ' זה בורר (כ"ה ב') משום דסתם מתני' כר"מ דתנן כל הכשר לד"מ כשר לד"נ, אבל עדות החודש שלא מצינו בזה סתם משנה, ואדרבא מצינו קולא בעדות החודש לר"ש ור' יוסי דעבדים או קרובים דפסולים לד"נ כשרים לעדות החודש, ולכן אף דאנן לא קיי"ל בזה אלא כת"ק דשניהם פסולים לעדות החודש משום דפסולים בגופן, ומ"מ עד זומם של ממון לא מצינו ולכן פסק הרמב"ם דכשרים כרבנן דפליגי על ר"א ודו"ק:
שוב אחרי כותבי זאת מצאתי סמך לדברי בירושלמי סוף פ"ק דר"ה דקאמר שם ועידי החודש כעידי נפשות אינון ע"ש, אף שהמפרש שם פי' דבלשון בתמי' קאמר דאינם כד"נ אלא כד"מ, אין פירושו מוכרח שם, ויותר נראה לפרש דבניחותא קאמר דמה דקאמר שם ואחד מפריחי יונים פסולים לעדות והי' רוצה לומר דכל ההיא דסנהדרין דחושב דמפריחי יונים פסולים אתיא כר"א ודחי דד"ה היא דר"א מחדש דגם לד"נ פסולים ופסולים ג"כ בקה"ח דכד"נ דמיין, משא"כ לרבנן פסולים לד"נ וגם לקה"ח דחשודים לממון לא חשידי לד"נ ועדות החודש, כן נראה ברור פי' הירושלמי שם ודלא כהגאון בעל קרבן העדה שם:
[ד]:
ולפי מאי דמשמע לכאורה מדברי הר"ן דע"א בממון מהני במקום דליכא חזקה הי' נראה לפרש סוגיית הש"ס בפ' אלו מציאות מאי דאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא כו' סימנים ועדים ינתן לבעל העדים כו' סימנים וסימנים וע"א כו' ופרש"י שם דמה דקאמר את"ל סימנים דאורייתא רבותא קאמר דאפילו אם אמרינן סימנים דאורייתא אפ"ה עדים עדיפי כו', והי' נראה לפרש דדוקא קאמר, והוא די"ל דיש נפ"מ בין אי אמרינן סימנים אורייתא או דרבנן והיינו לפי מ"ש דע"א מהני באבידה מן התורה משום דליכא חזקת ממון, וא"כ אם אחד אמר סימנים ואחד הביא ע"א שהוא שלו בטב"ע אי אמרינן דסימנים ג"כ מועילים מדאורייתא א"כ הוא שוה לע"א ויניח, אבל אי אמרינן דסימנים דרבנן ודאי דע"א עדיף מסימנים, וא"כ כ"ש בסימנים וסימנים וע"א דיתן למי שמסייע לו ע"א, ולכן קאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח, וקאמר כן לרבותא דאפי' שניהם שוים בסימנים וגם יש לאחד ע"א אין כחו יפה יותר מהשני, והי' נראה לכאורה דלמ"ד סימנים דרבנן אם בא אחד תחיל' ונתן סימנים והחזירו לו, ואח"כ בא אחר והביא ע"א שהוא שלו דאין מוציאין מיד המוחזק אע"ג דתחיל' החזקנוהו רק ע"י סימנים שהוא מדרבנן, מ"מ כיון שכבר הוחזק ברשות ב"ד שוב אין ע"א נאמן מן התורה להוציא, ויש ללמוד דין זה מהא דאי' בפ' חזקת (ל"ד ע"ב) בההוא ארבא דהוו מינצו עלי' בי תרי כו' דמסיק הלכתא כל דאלים גבר ואם תפס האחד אין מוציאין מידו כ"ש בנ"ד שהחזיק ברשות ב"ד אע"ג דיש לחלק קצת דש"ה דשניהם שוים בטענתם, משא"כ אלו לא החזיק תחיל' היו נותנים למי שמביא ע"א דעדיף ממי שנותן סימנים כל שהוחזק ברשות נראה כן:
[ה]:
אך מלשון רש"י שהבאתי אין נראה כן וכן מדברי הפוסקים שהרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' אבידה ה"ו) שהעתיק להלכה דברי רבא דסימנים וסימנים וע"א דכמאן דליתי' דמי ויניח אע"ג דהרמב"ם ס"ל סימנים דרבנן כמ"ש בכ"מ (פי"ג מהל' גירושין הכ"א) דבעינן סימנים מובהקים ביותר ועי' בלחם משנה שם, וכן מוכח מדברי השו"ע באה"ע (סי' י"ז) שפסק דאין סומכים על הסימנים אמצעיים להתיר אשה משום דסימנים דרבנן וכן פסק (בסי' קל"ב) לענין להחזיר גט אשה בסימנים דאין מחזירין אלא בסימן מובהק ביותר, ואעפ"כ פסק בחו"מ (סי' רס"ב) לענין החזרת אבידה דסימנים וסימנים וע"א יניח דע"א כמאן דליתא דמי, ואפשר דה"ט משום דבש"ס הוא בעי' דלא איפשיטא אי סימנים דאורייתא או דרבנן, ולכן מספק פסקינן ג"כ דסימנים וסימנים יניח, אבל אי הוה אמרינן דסימנים דרבנן באמת דינא הכי דינתן לבעל הע"א אפי' לא אמר סימנים כלל וצ"ע:
[ו]:
והנה יש לחקור למ"ד סימנים דאורייתא מאיזה טעם הוא אי מטעם ודאי או מטעם רובא, והיינו אם נאמר דמסתמא מי שמביא סימנים אנן סהדי דודאי הוא שלו או משום דע"פ רוב לא מיתרמי חפץ כחפץ בסימנים שוים והוי מטעם רובא וא"כ יש בזה נפ"מ לדינא, דהי' נראה דמה שלרבא בא' אומר סימנים ואחד הביא ע"א נותנים לבעל סימנים הוא מטעם דכ"ז שאין אחד מהם מוחזק אזלינן בת"ר גם בממונא כמ"ש התוספ' בספ"ק דכתובות, אבל אם כבר הוחזק מי שהביא ע"א שאמר שמכיר בטב"ע שהוא שלו ופסקו ב"ד דינתן לו כמ"ש הר"ן ואחר שנתנו לו בא אחר ואמר סימנים הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ולכן אין מוציאין מידו, אבל אם נאמר דהוי כודאי ועדיף מרובא משום דלא שכיחא שיתרמי חפץ כחפץ בסימנים שוים א"כ הי' נראה דמוציאין מידו משום דע"א בממון כמאן דליתא דמי, וכיון שוודאי הוא של מי שאומר סימנים דלא שכיח כמ"ש והוי כמיעוטא דלא שכיחא כלל דגם בממון אזלינן בת"ר ברוב גמור כמ"ש התוספ' בכ"מ וכשמ"ל, ולכאורה היה נראה להוכיח דלמ"ד סימנים דאורייתא עדיף מסתם רובא דהא קי"ל דמי שטבע במשאל"ס לא תנשא אשתו אע"ג דרוב הנטבעים אין נמלטים דלכך קיי"ל דאם נשאת לא תצא מ"מ חיישינן לכתחילה למיעוטא בצירוף חזקת א"א וע"י סימנים אמצעיים משיאין אשתו למ"ד סימנים דאורייתא ולא חיישינן דילמא איתרמי גברא כגברא בסימנים שוים, אע"כ משום דלא שכיח כלל שיהיו שוים בסימנים וקרוב לוודאי הוא, וא"כ מוכח דסימנים עדיפא מרובא למ"ד סימנים דאורייתא, ולפ"ז יש לי קושיא עצומה מהא דפ' גיד הנשה (צ"ו ע"א) תדע דטב"ע עדיף מסימנא דאלו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא מי קטלינן לי' כו' הרי מוכח דע"י סימנים אין הורגים אותו, ולפ"ז קשה הא קיי"ל דבדיני נפשות אזלינן בת"ר מהא דא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' לחודש כו' וכן מוכח בפ' בן סורר ומורה (ס"ט ע"ב) דמביא ראיה דאזלינן בד"נ בת"ר מהא דבת ג' שנים ויום אחד שאם בא עליו א' כו' ולא חיישינן לאיילונית, וא"כ קשה למה משיאין אשה ע"י סימנים למ"ד סימנים דאורייתא דהא מוכח משם דעכ"פ גרע מרובא, וקושיא זו קשה ג"כ לדידן אף דחיישי' למ"ד סימנים דרבנן מ"מ בסימנים מובהקים ביותר קי"ל דמשיאין ע"י ובכה"ג ודאי דהוי דאורייתא דלא שכיחא כלל אפי' אחד מאלף שיהי' שוה לו באלו סימנים, והא בכה"ג אלו אתו סהדי ואמרי פלניא דהאי סימנא כו' אפי' נותנים סימנים מובהקים ביותר לא מצינו שיהא אדם נהרג ע"י עדות זה, והא בכה"ג ודאי דעדיף מרובא ומחששא דאיילונית וגם מהא דרוב טועים בקביעא דירחא:
[ז]:
ולכן הי' נלע"ד דבאמת סימנים עדיפא מרובא כדמוכח מהא דמשיאין אשה ע"פ סימנים כמ"ש, והא דלא קטלינן לי' ע"י עדים שמכירים אותו ע"י סימנים מובהקים הוא מגזירת הכ' שנאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב וגו', וכיון שהסימנים אפי' מובהקים ביותר מ"מ אין זה חקירה ברורה היטב שהוא הרוצח והחייב מיתה, דהא לפעמים בדרך מקרה רחוקה יכול להזדמן איש אחר כזה אפי' בסימנים מובהקים ביותר אין זה בכלל ודרשת היטב נכון הדבר, אך כ"ז הוא רק בגוף האיש ההורג ובחקירת העדות אם מכוונים דבריהם שע"ז קאי הכתוב ודרשת וחקרת וגו', משא"כ כשידוע בבירור שהחוטא רק שיש כאן חשש פטור ע"פ מיעוטא מצד אחר כגון בחשש איילונית או בדבר דעבידי עדים למיטעי בזמן העבירה כיון שעכ"פ גוף המעשה הוא אמת לכן אזלינן בי' בת"ר כמו בכל התורה כולה שהרי גילתה התורה אחרי רבים להטות בסנהדרין הדנים אותו אף שמיעוט מזכים אותו ובזה מדוקדק לשון הש"ס בפ' בן סורר ומורה התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת אזלינן בת"ר, ולמה לא נקט קרא דוחקרת ושאלת היטב וגו' והיינו משום דמפסוק זה לא נלמד רק מה שיש ספק בגוף המעשה אם אמת הוא, אבל לא מה שתלוי בפטור מצד הדין, ועכ"פ יוצא לנו ממ"ש דאם נאמר סימנים דאורייתא הוא עדיף מרובא וכיון שכן אם הוחזר האבידה לא' ע"פ עדות ע"א ואח"כ בא השני ונתן סימנים דמוציאין ממנו ולא שייך לומר בזה דאין הולכין בממון אחר הרוב, דהא ברוב גמור והמיעוט לא שכיחא אזלינן גם בממון בת"ר כמש"ל, ונראה דהיינו דוקא במקום דליכא חשש שמא ראה הסימנים בבית חבירו כענין הא דאיתא בפ' הכותב (פ"ה ע"ב) בעובדא דחסא דאפקידו גבי' כסא דכספא כו' ולא אמרן אלא איניש דלא רגיל דעייל ואתי בביתי' כו' דאע"ג דגבי סתם סימנים באין הכחשה נותנים בסימנים לבד, מ"מ כיון שכבר הוחזק ע"י ע"א שהוא שלו דמייא להך עובדא דחסא: [ח]:
שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתשוב' נוב"י חלק אה"ע בתק"ע (סי' נ"א) שפלפל שם ג"כ למ"ד סימנים דאורייתא למה לא קטלינן לי' ע"י סימנים דאמרי פלוני דהאי סימנא כו' כיון דשרינן א"א לעלמא ע"י סימנים ותי' שם דשאני גבי א"א דאין מי שיכחיש בברי לומר שאינו זה משא"כ גבי חייבי מיתת ב"ד דאותו פלוני מכחיש ואומר שאינו הוא ההורג, וכיון שמכחיש בברי לא אזלינן בתר סימנים אף דהוי כמו רובא, וא"כ י"ל בנ"ד דלא קשה כלל מהא דמוכח בפ' בן סורר ומורה דאזלינן בד"נ בת"ר דשם אין מי שיכחיש לומר דוודאי איילונית היא, וא"כ בנ"ד אם הוחזק לא' ע"י עדות ע"א בטב"ע אף שהביא א' אח"כ סימנים אף דהוי כמו רובא כיון שהראשון מכחישו אין מוציאין מידו, ומ"מ דבריו צ"ע לענ"ד בחילוק זה דא"כ קשה בסוגיא שם בהא דא' אומר בב' בחודש וא' אומר בג' בחודש דמוכיח משם דאזלינן בת"ר בד"נ הא גם שם ההורג מכחיש ואמר ששקר הדבר וא"כ הוי רובא נגד טענת ברי, ובדוחק י"ל דבאמת מיירי שם באם אינו מכחיש והתראת ספק לא הוי דבידו להכחישם דאטו ידע בשעת הריגה שלא יכוונו אח"כ עדותם להעיד על יום אחד משא"כ בהא דאמרי סהדי פלניא דהאי סימני' כו' בידו בשעת התראה להכחישם ולומר שאינו זה, וא"כ בשעת התראתם הוי התראת ספק דחשבו אולי יכחישם אח"כ וכמ"ש בנוב"י שם ע"ש, ומ"מ דברי הגאון נוב"י הם סתורים מדברי התוספ' שכתבו בפ' ג"ה שם בהא דאמרי פלניא דהאי סימנא כו' דאם אשה נישאת ע"פ סימנים שמת בעלה ושוב זינתה ואח"כ נודע לאחר זמן שמת בעלה ולא נודע אם מת בעת שנישאת דאינה נהרגת ע"י זנות זה משום דאין מחייבים מיתה ע"י סימנים, והוכיחו כן מהא דקאמרי סהדי פלניא דהאי סימנא כו', הרי אף דשם אין האשה מכחשת בברי שמת בעלה אח"ז, ואדרבה היא אומרת ג"כ שמאמינה שמת מקודם שהרי ניסת עי"כ, ואף על פי כן ס"ל להתוס' דלא מהני סימנים, והגאון נוב"י בעצמו הרגיש שם דהתוס' לא ס"ל כן, גם מדברי הש"ס באחד אומר בב' לחודש כו' דסתם ולא חילק בין אם ההורג מכחישם או לא, לא משמע כדבריו, וגם הא ודאי דלמ"ד סימנים דאורייתא דילפינן מקרא דעד דרוש אחיך אותו דרשהו בסימנים אם הי' בא אחד ואמר סימני האבידה ובא אחר וטען ברי שהוא שלו שמכירו בטב"ע והראשון שאמר סימנים לא אמר ברי ששלו דאינו מכירו בטב"ע רק שאומר סימנים משמע ודאי דנותנים למי שאמר סימנים אע"ג דהוא אומר שמא ואחר מכחישו בברי דכי נימא דהתורה אמרה דוקא בליכא אחר ומכחישו בברי, אבל יותר נראה כמ"ש דשאני ד"נ משום דכתיב וחקרת ודרשת היטב וגו' לפיכך בעינן שיעידו על דבר ברור ולא מהני רובא ולכן אפי' אין כאן מכחיש בברי אנן הורגים ע"י, ולפ"ז גם מ"ש התוספ' בהא דאשה שנישאת ע"י סימנים ושוב זינתה כיון דעיקר עדות שזינתה הוא בברור ולא מצד רוב ועדותם נכון אף שיש לחוש למיעוט שדומים בסימנים, מ"מ אזלינן בהו בת"ר כל שספק המיעוט מצד אחר כמ"ש מהא דחשש איילנות וצ"ע:
[ט]:
ולפי מ"ש למעלה דלדידן דקיי"ל דספיקא הוא אי סימנים דרבנן או דאורייתא, וכתבנו דמ"ש הרמב"ם ובחו"מ דסימנים וסימנים וע"א דיניח הוא מטעם ספק שמא סימנים דאורייתא, ולכאורה יש לפקפק בזה לפי מאי דמשמע מכמה פוסקים דמוציאין ממון ע"י ס"ס וכדמשמע מדברי התוס' פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ מצאתי, וא"כ קשה הא יש כאן ס"ס לזכות למי שהביא ע"א ספק שמא סימנים דרבנן, וא"כ וודאי דיוחזר לבעל ע"א ואפי' תאמר סימנים דאורייתא עדיין הוא ספק השקול של מי הוא ואפי' לדעת הפוסקים דס"ל אין מוציאין ממון ע"י ס"ס היינו דוקא להוציא מיד מוחזק משום דס"ס מטעם רובא הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב, משא"כ כאן באבידה שאין שום אחד מוחזק דהולכים אחר הרוב וכמ"ש התוספ' סוף פ"ק דכתובות ולדעת הפוסקים הסוברים דס"ס משם אחד לאו ס"ס היא א"ש דכאן הכל ספק אחד אם הוא של ראובן או של שמעון, גם קשה לענ"ד אפי' אם נאמר סימנים ודאי דאורייתא למה יניח ומי גרע מהא דאי' התם דאם אחד נותן סימן ארכה ורחבה וא' אומר מדת ארכה או רחבה לבד דינתן למי שאומר מדת ארכה ורחבה, הרי דמי שנותן סימן טוב יותר נותנים לו וא"כ הרי ע"א ודאי שדינו כמו סימן אמצעי דהרי מחזירין בע"א באם אין אחר נותן סימנים כמ"ש הר"ן ובסימנים יש סברא דהוא דרבנן, וא"כ מי שנותן סימנים ויש לו ע"א ה"ז כאלו א' אמר סימן א' והשני אומר ב' סימנים ולמה אמר דע"א כמאן דליתי' דמי, אך לכאורה יש ראיה לדברי הר"ן מדנקט רבא דוקא בכה"ג סימנים וסימנים וע"א ולמה לא אמר ג"כ היכא דאין שום אדם תובע ואומר סימנים רק שא' הביא ע"א שהוא שלו דכמאן דליתי' דמי, וא"כ מזה ראי' לדברי הר"ן דמחזירין אבידה ע"י ע"א: [י]:
ולכן נלע"ד עיקר דמ"ש הר"ן דמחזירין אבידה ע"י ע"א היינו היכא דליכא אחר תובע ומכחישו דאז לא שייך לומר לא יקום ע"א באיש וגו' כיון דליכא תובע לפנינו, והוי כשאר דבר איסור דנאמן ע"א היכא דליכא חזקה נגדו, וכן כאן אין זה עדות ממון רק במצות השבת אבידה משא"כ אם יש תובע וטוען ברי להכחיש העד הוא בכלל גזירת הכ' לא יקום ע"א באיש וגו' דאין עדותו מועיל בממון אפי' היכא דלא שייך חזקה, ולכך א"ש מה דאמרינן בסימנים וסימנים וע"א דכמאן דליתי' דמי ואפי' אם נאמר סימנים דרבנן דינא הכי, וגם אם אין שום אחד מהם אומר סימנים ג"כ דינא הכי כיון שיש מכחיש לעד, וא"ש ג"כ מ"ש הרמב"ם והפוסקים דסימנים וסימנים וע"א יניח אף דס"ל סימנים דרבנן, וא"כ נראה דגם בצורבא מרבנן דמהדרינן בטב"ע אין זה אלא באין כאן המכחישו בברי וטוען דשלו הוא, אבל אם יש מכחיש לי' ודאי דאין הצורבא מרבנן נאמן דאל"כ נימא דאם צורבא מרבנן יש לו דין עם ע"ה וכל אחד אומר דשלו הוא ואין כאן מוחזק נימא דנותנים לצורבא מרבנן, וזה לא מצינו בשום מקום, וכעין זה העיר בס' פתח הבית, וקצת י"ל דלכך נשתנה דין צורבא מרבנן באבידה משאר תביעות ממון, דבשאר תביעות י"ל אולי יש לצורבא מרבנן ספק מלוה ישינה עליו ומורה היתר, דהא גם בצורבא מרבנן חיישינן לספק מלוה ישינה דאל"כ נאמר דאם ע"ה תובע לצורבא מרבנן דיפטר משבועה משום דלא שייך בי' ספק מלוה ישינה, אלא ודאי זה אינו דלא יפו חכמים כח צורבא מרבנן רק באבידה באם אין כאן שום תובע דלא שייך לומר שיש לו ספק מלוה ישינה דהא א"י של מי הוא, וא"כ באיכא אחר שמכחישו ודאי דאינו נאמן, וקצת נראה להוכיח ג"כ דאין ע"א נאמן בממון אף דאין שום א' מוחזק כל שמכחישים זא"ז בברי מהא דאיתא בפ' חזקת (ל"ד ע"ב) בההוא ארבא כו' אמר תפסוה עד דמייתינא סהדי דדידי היא כו' משמע מלשון סהדי דבעינן ב' עדים דוקא (עי' מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל לעיל חלון א') וכן בסוגיא דאלו מציאות בבעי' דסימנים דאורייתא או דרבנן שרצה לפשוט מהא דתניא אף השמלה כו' עד דרוש אחיך כו' מאי לאו בסימנים כו' ודחה שם לא בעדים משמע ב' עדים דוקא, והיינו באם יש אחד שטוען ברי להכחישו, אף שיש לדחוק דלשון עדים דקאמר היינו עדות המועיל ואף ע"א מהני מ"מ פשיטא דלישנא לא משמע הכי:
[יא]:
עוד נלע"ד להוכיח דלא מהני ע"א בממון במקום שאחד טוען נגדו בברי אף שאין שום אחד מוחזק, מהא דפלפלו הראשונים אם עד מסייע פוטר מן השבועה כמ"ש הרא"ש רפ"ק דב"מ וגם יש פוסקים דס"ל דאין ע"א פוטר מן השבועה, ואם נאמר דע"א מהני במקום שאין שום אחד מוחזק אפי' בטענת ברי, א"כ פשיטא דפוטר מן השבועה דהא אפי' לא הי' שום א' מוחזק הי' ע"א מועיל לעשות מעשה ע"י וליתן הממון למי שמעיד עליו, כ"ש שהוא עתה מוחזק מעצמו בממון, אע"כ דהתורה לא נתנה נאמנות לע"א בממון בשום ענין כל שטוען ברי ואינו מועיל רק לשבועה והוצרכו ללמוד דמסייע פוטר מן השבועה מק"ו כמ"ש הרא"ש שם, ולפי מ"ש הר"ן דע"א באבידה:
הגה"ה:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמ"ש חכמים דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטב"ע נלמד מקרא דוהיה עמך עד דרוש אחיך אותו דחז"ל אמרו מדכתיב אותו ר"ל שתדרוש את אחיך אם אומר אמת שהוא שלו והיינו ע"י שמביא עדים או סימנים שהוא שלו כמ"ש בש"ס שם, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שמשמעות עד דרוש אחיך אותו היינו שאחיך יתבע ממך ויאמר שהוא לו תחזירנו לו, כיון שאין אחר מכחישו, והא דכתיב אותו דבעינן שיתברר לך ע"י עדים או סימנים שהוא שלו היינו אם אינו צורבא מרבנן ולכן אין ללמוד מהא דאבידה דלצורבא מרבנן יש נאמנות גם בשארי תביעות ממון דשאני באבידה משום דליכא מכחיש וטוען ברי לפנינו ודוק: מהני וכתבתי דהיינו במקום שאין מכחיש אותו בברי הי' נראה, וא"כ אם בא ע"א והעיד תחיל' בב"ד שהאבידה של ראובן ומכירו בטב"ע ופסקו ב"ד שינתן לראובן ושוב אח"כ בא א' ואמר סימנים וטען שהוא שלו דלכאורה הי' נראה דזה דומה להא דפ' האשה שלום דאם בא ע"א ואמר שמת בעלה והתירוה להנשא ושוב בא עד אחר ואמר לא מת דכיון שהתירוה ע"פ הוי כב' עדים, ואין אחד נאמן נגד שנים, מ"מ נראה שיש לחלק בזה בין איסורא לממונא דגבי איסור כל שחל הוראות היתר הוי כאילו כבר נעשה מעשה, משא"כ בממון הוי מחוסר מעשה גדול, ולא שייך לומר כמאן דהחזיר דמי, וא"כ ה"ה בצורבא מרבנן שאמר שמכירו בטב"ע ופסקו ב"ד להחזיר לו ושוב בא אחד ואמר סימנים קודם שנתנו לצורבא מרבנן ג"כ י"ל דאין מחזירין לו דלא עדיף מע"א דעלמא דנאמן ג"כ כ"ז שאין מכחישו בברי וכמ"ש וצ"ע לדינא:
[יב]:
עוד הי' נלע"ד דאם הביא ע"א שהחפץ שלו שמכירו בטב"ע ושוב בא אחר והביא ע"א שאמר סימנים שהוא של שמעון ואינו מכירו בטב"ע כיון דקי"ל דטב"ע עדיף מסימנא אפי' למ"ד סימנים דאורייתא, מ"מ לא מהני נגד העד שאמר שמכיר בטב"ע שהוא של ראובן דהא אף אומר סימנים אין זה בגדר עדות ברירה שהוא של שמעון דאפשר ג"כ דאתרמויי איתרמי שנדמה בסימנים, וראי' לזה מעובדא דשומשמי פרק האשה שלום (קט"ו ע"ב) דאמר סימן כך וכך הוה ובחביתא רמיין דאמר לי' דידך שקלתינהו והני אחרינא נינהו, ועי' חו"מ (סי' רצ"ו) בש"ך באריכות, ועוד ראי' ממ"ש בחו"מ (סי' קל"ד סעי' ג') אם העדים שראו החפץ בידו אין מכירין בודאי שזהו של המערער אלא שנדמה להם בסימנים כמו שלו אם טוען לא נתתו לי מעולם נאמן ע"ש, ועוד ראיה לענ"ד מהא דפ' אלו מציאות זה אומר מדת ארכו ורחבו וזה אומר מדת משקלותיו, הרי חזינן דמי שנותן סימן יותר טוב נותנים לו א"כ כ"ש היכא דע"א אומר ע"פ סימנים וא' שמכירו בטב"ע עדיף יותר, דהא טב"ע עדיף אפי' מסימן מובהק ביותר, והי' נראה ג"כ דכן הדין בצורבא מרבנן דאם מכירו בטב"ע וע"א אומר שהוא של אחר ע"פ סימנים ואינו מכירו בטב"ע דנותנים לצורבא מרבנן כיון שאין זה הכחשה בברי ע"י העד האחר דיכול להיות דאתרמויי איתרמי שנדמה בסימנים כמ"ש, אך אם ע"א מכירו בטב"ע או צורבא מרבנן, וב' עדים אומרים שהוא של אחר ע"י סימנים שאומרים עליו, בזה נראה דלא מהני ע"א נגדם וגם צורבא מרבנן א"נ נגדם אם נאמר סימנים דאורייתא דהוא מטעם רוב כמש"ל, וא"כ כיון דע"א א"נ נגד חזקה כ"ש נגד רובא דעדיף מחזקה, ואע"ג דכתבנו בחדרים הקודמים דע"א מהני במקום רוב דמברר שהוא מן המיעוט והוכחנו זה ממעשים בכל יום במקולין שהטבחים נאמנים לומר שזה בשר כשר אף שיש רוב טריפות במקולין, זה אינו שייך אלא ברובא ומיעוטא דאיתא קמן שמבורר לפנינו שיש שם מיעוט כשר ג"כ משא"כ ברוב דתלי' במציאות כגון בנידון זה שע"פ רוב אין חפץ דומה לחבירו בסימנים מובהקים א"כ ודאי דעדיף יותר מחזקה דאין ע"א נאמן נגדו:
[יג]:
ומ"מ צ"ע באם הצורבא מרבנן או באיניש דעלמא ע"י ע"א שאומר שקנה החפץ מראובן וראובן מביא עידי סימנים שהי' של ראובן דבזה אפשר לומר דע"א או צורבא מרבנן נאמן שלקחה מראובן שהרי אין זה בגדר רוב דהא יכול להיות כדבריו שבאמת מכרו לשמעון, ואין זה אלא בגדר חזקה לבד דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ואין האחר נאמן לטעון לקוח כי אם כשהוא מוחזק היכא דליכא עדים וראה משא"כ כאן באבידה שאין שום אחד מהם מוחזק בו, ומ"מ כיון דע"א א"נ נגד חזקה ואפי' הפוסקים דס"ל דע"א נאמן במקום חזקה באיסורים, מ"מ בממון מודים דא"נ במקום חזקה, וא"כ הרי יש כאן חזקת מארי' קמא דחשיב כמוחזק דכן מוכח בפ' השואל (ק' ע"א) במחליף פרה בחמור וילדה דמוקמינן דקיימא באגם, ופריך ולוקמה בחזקת מארי' קמא, ונהוי אידך המע"ה כו', ומ"מ אם כבר הוחזר לשמעון שהי' צורבא מרבנן או באינש דעלמא ע"י ע"א שהכירו בטב"ע וטענו שלקחוה מראובן, ושוב הביא ראובן עידי סימנים אע"פ שהי' עדים וראה אצל שמעון שאין לו שום מיגו מ"מ כיון דסימנים אין מועילים רק מטעם רוב כמש"ל, והא אין הולכין בממון אחר הרוב, וכיון שהוחזק שמעון כדין ע"פ ב"ד שהחזירו לו ע"י ע"א או בצורבא מרבנן שוב אין עידי סימנים מועילים להוציא מידו, וכ"ז למ"ד סימנים דאורייתא, אבל אם נאמר דסימנים דרבנן רק דתקנתא דרבנן להחזיר בסימנים דניחא לי' לבעל אבנים בכך כמ"ש בש"ס שם, א"כ י"ל דאם הביא שמעון ע"א שמכירו בטב"ע וב' עדים אחרים אומרים שהוא של ראובן ע"י סימנים שאומרים אם אין ראובן לפנינו שיכחישם בברי או כגון שמת ראובן ואין היורשים יודעים לפי מה שנראה מדברי הר"ן שכתבתי שע"א נאמן בזה מן התורה או בצורבא מרבנן א"כ י"ל דעדיף טפי מב' עדים דסימנים שאין מועילים רק מדרבנן, גם י"ל כיון דעיקר תקנתא דרבנן הוא משום דניחא לי' לבעל אבידה שיחזירו בסימנים משום דאומר כ"ע לא ידעי סימנים מובהקים דידה כו' כמ"ש שם, זה אין שייך כשאין אחר בא לפנינו ואומר שהוא שלו, משא"כ כשבא אחר וצווח אל תחזירו לו שהוא שלי ומביא ע"א שמעיד כדבריו ואמר לא ניחא לי בהאי תקנתא, אכן אם ראובן לפנינו וטוען ברי שהוא שלו לפי מה שנתבאר דנגד טענת ברי אין ע"א מועיל כלל ומודה בזה הר"ן, א"כ י"ל דינתן למי שמביא ב' עדים דסימנים, וצ"ע בכל אלו הדינים והפוסקים קצרו בזה במה שיש בו עיון גדול וכמה דינים מסתעפים בזה כהררים התלוים בשערה:
[יד]:
ויש לי מקום עיון בהא דקאמר בפ' א"מ (כ"ז ע"ב) אבעי' להו סימנים דאורייתא או דרבנן נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא באיסורא לא עביד תקנתא כו' ע"ש, וצריך לברר הענין לפי מ"ש למעלה דאפי' אם נאמר דסימנים דאורייתא הוא מטעם רובא, א"כ היאך למד מזה דמהדרינן גט אשה בסימנים הא אנן קי"ל בכמה דוכתין דסמכינן מיעוטא לחזקה ובחשש א"א אפי' למיעוטא דלא שכיחא חששו כמ"ש הפוסקים בהא דנטבע במשאל"ס דלא תנשא אע"ג דרוב אין נמלטים, א"כ באבידה לא מוכח מידי דשאני אבידה דאין שם חזקת ממון כלל כמ"ש התוס' בספ"ק דכתובות, משא"כ בא"א שיש כאן חזקת א"א וא"כ מצרפינן מיעוטא דדומין בסימנים לחזקה, גם קשה בסוגיא שם דרצה לפשוט דסימנים לאו דאורייתא באבידה מהא דתנן בס"פ האשה בתרא אין מעידים אלא על פ"פ כו' ואע"פ שיש סימנים בגופו כו' דמשם אין ראי' דלמא משום דמרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, משא"כ באבידה דאין שם חזקה מועילים סימנים מטעם רובא, ודוחק לומר דלא קאמר ת"ש רק להביא ראי' דאין מחזירין גט אשה בסימנים דשם ג"כ יש חזקת א"א דא"כ למה קאמר ש"מ סימנים לאו דאורייתא דהא אפי' נאמר סימנים דאורייתא י"ל דבמקום חזקת א"א שאני, וסבור הייתי לומר דלא שייך כאן חזקת א"א דדוקא בנטבע במשאל"ס דחיישינן למיעוט נמלטים שם שייך חזקה דשמא בעלה נמלט ונשאר חי, משא"כ במצאו מת בסימנים דאין שייך לומר חזקת א"א דידה תלוי בחזקת חיים דבעל, וכיון דאין סברא לומר דמוקמינן לבעלה בחזקת חיים דמאי חזית דמחזיק לבעלה בחזקת חי ולהוציא איש אחר מחזקת חיים, וכיון דחזקת א"א מתלי תלי וקאי בחזקת חיים דבעל הוי כאלו אין כאן חזקה דא"א כלל:
הגה"ה:
ומזה יש לתמוה על מ"ש התוס' פ"ק דחולין (י"א ע"א) ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשה שם דילמא ש"ה דמוקמינן לפרה בחזקת כשירה דפרה בת ג' שנים, ותי' משום דיש כאן חזקה אחרת כנגדה העמד טמא על חזקתו, דלפי מ"ש אין תירוצם מספיק בזה כיון שחזקת טומאה דאדם תליא באם הפרה אינה כשירה, וכיון דמוקמינן לפרה דכשירה מטעם חזקת כשרות שנולדה ממילא אם מזין עליו באפרה נסתלק חזקת טומאה דאדם ג"כ, ומ"מ י"ל דברי התוס' דש"ה דמחוסר מעשה שכ"ז שלא הזו עליו מאפרה אפי' בכשירה עדיין טמא הוא ולכן כיון שיש חזקה אחרת נגד הפרה חזקת טמאתו אמרינן דאין להזות עליו מאפרה ולא מיקרי דתליא זה בזה משא"כ בחזקת א"א דממילא מסתלק חזקה דידה אם בעלה מת בלא שום מעשה כלל ודוק, ובזה מיושב ג"כ מאי דקשה ע"ד התוס' דמה בכך שיש לאדם חזקת טומאה הא כשיגע אח"כ בטהרות יש ג"כ חזקת טהרה דטהרות שנגע בהם, וא"כ הרי יש כאן ב' חזקות נגד חזקת טומאה דידי', ולפי מ"ש א"ש דכיון דמחוסר מעשה הזאה אמרינן דחזקת טומאתו בפ"ע קאי וא"א להזות עליו מאפרה וממילא הוא בחזקת טומאה, עי"ל כיון דלענין לכנוס למקדש הטמא הזה אין כאן ב' חזקות נגד חזקה אחת לכן גם לענין טהרות לא מהני דאין טומאה לחצאין ודוק: ומ"מ אין זה ברור די"ל דעיקר מה שאנו צריכים לדון עליו בזה צריכים אנו לחלק בין יש לו חזקה או לא אע"ג דאם נאמר שלא הוא המת נוציא איש אחר מחזקת חיים אין זה כלום כיון שאין אנו צריכים לדון על האיש האחר, וראי' לזה ממ"ש רש"י בפ' האומר (ס"ו ע"א) ד"ה סמוך אהני, וז"ל ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקה ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה אבל בנה כו' ע"ש: [טו]:
ולכן נלע"ד לפרש כוונת הבעי' זו דאי אמרינן סימנים דאורייתא לאו מטעם רובא הוא דזה עדיף מרובא, דאם נאמר מטעם רובא הוא, והיינו שמיעוט הם הדומים בסימנים זה לזה, אכתי קשה היאך אמרה תורה להחזיר אבידה בסימנים הא אפי' אם היינו אומרים שאין בנמצא שיהי' חפץ אחר דומה לזה בסימנים, מ"מ אין זה רק מטעם רוב דהא אף אם בא אחד ואמר סימני האבידה אין זה ודאי שהחפץ שלו, דהא יש לחוש שמא מכרו לאחר ונאבד מיד האחר דהא דווקא בוודאי רמאי אין מחזירין לו כי אם בעדים אבל בסתמא לא חיישינן לרמאי כדאיתא התם (כ"ח ע"ב) בפלוגתא דגלימא מכריז ע"ש, וכן מוכח מסוגיא שם דאמר רבא סימנים דאורייתא מקרא דעד דרוש אחיך דרשוהו אם הוא רמאי והיינו ע"י סימנים כדקאמר התם, וא"כ ע"כ צ"ל משום דאזלינן בת"ר דאינשי דלא חשידי לרמאות כזה שימכור חפצו לאחר ויגזול את חבירו, ואם נאמר דהא דסימנים מועילים מן התורה הוא מטעם רובא א"כ הרי יש כאן ב' מיעוטים מיעוט דדומים ומיעוט רמאים שמכר לאחר ויודע הסימן ובכה"ג ודאי דלא אזלינן בת"ר כדמוכח בפ' י' יוחסין (ע"ג ע"א) מאי איכא מיעוט ארוסות ומיעוט שהלכו בעליהם למדה"י כו' וכן מוכח בכ"מ דהיכא דאיכא ב' מיעוטים לא מיקרי רוב, וצ"ל דסימנים עדיפא מרובא או די"ל דהתורה אמרה להחזיר בסימנים דכיון שהוא אומר שהוא ודאי שלו ואנו א"י אם הוא של אחר כיון שאין כאן אחר טוען כנגדו ברי הוי כברי ושמא ובצירוף סימנים דמראים הדברים ואומדנא הוא שאומר אמת לכן מחזירים לו, וגם אם בא איש אחר ואמר ברי שהוא שלו טענתו גרועה כיון שהוא א"י הסימנים והאחר יודע מסתמא אין זה של מי שאינו אומר הסימנים, ולכן קאמר שפיר דנפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דאע"ג דש"ה שיש לה חזקת א"א כיון דסימנים לאו מטעם רובא הוא כמ"ש, ולפ"ז י"ל ג"כ דאם נאמר דסימנים דרבנן מ"מ יש כאן רוב דמיעוט הוא דדומה בסימנים רק דמה"ת אין סימנים מועילים מטעם דיש תרי מיעוטי כמ"ש ולא מהני רוב נגדם, והא דקאמר נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים היינו משום דאם נאמר כן לא מהני גט כיון שיש לה חזקת א"א וקי"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכמש"ל, ולכן מקשה שפיר מהא דאע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו וכו' משום דגם שם אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דא"א, וא"כ בנ"ד אם העיד ע"א שמכיר בטב"ע שהוא של ראובן ושמעון אומר שהוא שלו ונותן סימנים י"ל כיון דאפי' אי סימנים דרבנן יש כאן רוב לסייע לשמעון ולא שייך כאן מ"ש תרי מיעוטא כיון דראובן אינו אומר שלקחו משמעון י"ל דלא מהני ע"א נגד רוב שאין המיעוט לפנינו ידוע כאן כמש"ל ונותנים אותו לשמעון ואפי' אם כבר נתנו לראובן ע"פ ב"ד י"ל דאם אח"כ בא ראובן ונתן סימנים מוציאין משמעון ונותנים לראובן, אך כיון שלא נזכר מזה בפוסקים צ"ע למעשה: הגה"ה:
ועם זה הי' נראה ליישב מה דקשה לכאורה בהך בעי' אי סימנים דאורייתא כו' נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים, ולא קאמר דנפ"מ לשאר איסורי תורה כגון אם שחט ב' בהמות וא' היתה כשירה וא' טריפה ונתערבו וא"י איזו היא הכשירה רק שמכיר הכשירה בסימנים שבגופה דאם נאמר סימנים דרבנן לא מהני, דלפי מ"ש גם אי סימנים דרבנן מ"מ רובא להיתר הוי דע"פ רוב אין דומים בסימנים לכך אף אם לא ראה תחיל' הבהמה השני' שידע שלא היו בה סימנים אלו אפ"ה מותרת דלא שייך כאן חזקת איסור ואזלינן בת"ר לכן הוצרך לומר נפ"מ לאהדורי גט אשה כו' דשם שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקת א"א, והא דאי' בפ' או"ב (ע"ט ע"ב) א"ל ר' אבא לשמעי' כד מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להך דדמיין כו' וקאמר ש"מ סימנים דאורייתא אף דלא שייך צירוף חזקה לא מהני אי סימנים דרבנן עי' רש"י שם כבר פי' גדולי הראשונים ואחרונים דהא דאמר ש"מ סימנים דאורייתא אין כוונתו על הך בעי' דפ' א"מ אלא כוונתו דסימני הפרידות הם דאורייתא כעין מ"ש סימני ביצים דאורייתא, עי' תשו' נוב"י בזה באורך ודוק:
[טז]:
וכל זה בסימנים אמצעיים אבל סימנים מובהקים ביותר קי"ל דלכ"ע הוא מדאורייתא ועדיף כטב"ע ממש, ועי' בתשו' נוב"י (חלק אה"ע סי' נ"א) שכ' דע"י סימן מובהק ביותר חשיב ממש כטב"ע אפי' לענין קטלא, ומ"מ צ"ע לדינא אם היו ב' עדים מעידים שמכירים בטב"ע שהוא של ראובן מעולם שמכירין אותו ושנים מעידים שהוא של שמעון מעולם בסימנים דאע"ג דסימן מובהק ביותר הוא מ"מ י"ל דטב"ע עדיפא ונותנים למי שיש לו עידי טב"ע, וזה דומה להא דאי' שם זה נותן סימני ארכה ורחבה וזה נותן מדת משקלותיו ינתן למי שנותן מדת משקלותיו, הרי דכל מי שהוא נותן סימן יותר טוב נותנים לו, וגם י"ל כיון דקיי"ל בב' כיתי עדים המכחישים זא"ז דכל מה שנוכל לפרש דבריהם שלא יהיו סותרים זא"ז אפי' בצד רחוק אנו מיישבים דבריהם, א"כ כיון שגם בסימן מובהק ביותר, עכ"פ יכול למצוא במקרה רחוק שיהי' דומה לו בסימנים אלו יש לנו ליישב דבריהם שאינם עידי שקר ואולי אותם שמעידים שהוא של שמעון חפץ אחר הוא שדומה לזה בסימנים מובהקים אלו, וקצת לא הי' נראה כן מהא דפ' א"מ שם דקאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא סימנים ועדים ינתן לבעל עדים ופרש"י שם דלרבותא נקט סימנים דאורייתא ע"ש ולכאורה קשה דכיון דלא פשיט לי' לרבא לדינא אי סימנים דאורייתא וכמ"ש הפוסקים בזה, א"כ למה לי' לרבא למינקט הך רבותא מאי דלא נפ"מ כ"כ לדינא, כיון דלא פשיטא לן דסימנים דאורייתא, ולמה לא נקט הך רבותא באם אחד נותן סימנים מובהקים ביותר וא' מביא עדים דינתן לבעל עדים, אע"כ דבכה"ג לא אמרינן דעדים עדיפא דסימנים מובהקים ביותר כעדים דמי, אך אין זה מוכרח כ"כ דנקט הכי דלא מיירי שם בסימנים מובהקים ביותר רק בסתם סימנים וכיון דאם נאמר סימנים דאורייתא אין חילוק בין סימנים מובהקים ביותר או סתם סימנים נקט הכי, ויש לדקדק קצת להיפוך מהא דקאמר בש"ס דלצורבא מרבנן מהדרינן בטב"ע ולמה לא נקט דמהדרינן לי' ע"י סימן מובהק ביותר כגון שראה מתחיל' הסימן ואמר שמכיר ע"י סימן זה שהוא שלו דמהדרי' לי' כיון דחזקה דצורבא מדרבנן לא משקר, אע"כ דלא מהדרי' לי' בכה"ג דלא דמי לטב"ע: [יז]:
ויש לעיין בפ' ג"ה (צ"ה ע"ב) אמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטב"ע דהא מהדרינן אבידתא בסימנים ולא מהדרינן בטב"ע כו' דבאיזה סימנים מיירי אם בסימנים אמצעיים, א"כ היאך ס"ד דרבא דסימנים עדיפא הא הוא עצמו לא פשיט לי' דסימנים דאורייתא ואם נאמר דסימנים דרבנן אין מתירין א"א ע"י ולא מהדרינן גט באשה ע"י סימנים וע"י טב"ע מהדרינן ומתירין א"א ע"י טב"ע לכ"מ, והי' נראה מזה דשם מיירי רבא בסימנים מובהקים ביותר דבזה לכ"ע מתירין אשה ע"י ואעפ"כ קאמר שם אח"כ דטב"ע עדיפא וקאמר שם תדע דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא כו' הרי מוכח מזה דגם בסימן מובהק ביותר לא קטלינן לי' וזה דלא כמ"ש הגאון בעל נוב"י שם, וגם מוכח מזה דסימנים מובהקים ביותר וטב"ע, טב"ע עדיפא וצ"ע, ועי' נוב"י שם שהקשה על הפוסקים דס"ל דלא איפשיטא הבעי' אי סימנים דאורייתא או דרבנן מהא דאיתא בפ' או"ב (ע"ט ע"א) א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עייל לי בהנך דדמיין להדדי כו' קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאוריי' וכ"פ הרמב"ם (פ"ט מה' כלאים) וכן בש"ע יו"ד, וזה נגד דברי הרמב"ם גופו שכ' בכ"מ דסימנים דרבנן וכ"פ הפוסקים באה"ע לענין התרת אשה בסימנים, אבל לפי מ"ש בחלון הקדום דעיקר בעי' דרבא הוא בענין אבידה וגט ועד מיתה משום דאיכא תרי מיעוטא דאז הוה כפלגא ופלגא, משא"כ שם לענין כלאים ליכא תרי מיעוטא, לכן לכ"ע שם הוי סימנים דאורייתא וא"ש ג"כ פסקי דהגאונים אהדדי וכמ"ש (גם י"ל סימנים דאורייתא לא קאי כלל על בעי' דפ' א"מ, אלא י"ל דסומכים על אלו סימנים כעין מ"ש סימני ביצים דאורייתא וכמ"ש לעיל בהג"ה):