אור ברסלב

ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר

חדר ט

חדר ח

רובא נגד חזקת ממון וע"א מעיד לסייע לרובא אם מהני ובו ז' חלונות: [א]:

ומתוך סוגיא דרפ"ב דכתובות יש לנו מקום עיון בהיכא דיש רובא נגד חזקת ממון וע"א מעיד לסייע לרובא אי מהימן להוציא ממון או לא, דהנה שם מקשה הש"ס וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי, ופי' התוס' שם דלרב פריך דאית לי' הולכין בממון אחר הרוב, ואם נאמר דע"א מסייע לרובא מהני להוציא ממון מתורץ קושית התוס' די"ל דקושיית הש"ס לרב ושמואל לכל חד לפי מאי דס"ל, דלרב קשה דלא בעי עדים כלל, ולשמואל קשה למה צריך שני עדים בע"א סגי כיון דהוא מסייע לרובא, ועי' בס' פתח הבית בדיני הולכין בממון אחר הרוב (ענף ג') שכ' בשם בנו שפלפל בדין ע"א ורוב נגד חזקת ממון מהא דבמס' סנהדרין פ' בן סורר ומורה (ס"ט ע"א) דיליף שם דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דא' אומר בשנים בחודש ואחד אומר בג' משום דרובא טעו בעיבורא דירחא, וא"כ קשה בד"מ באחד אומר בשנים בחודש וא' אומר בג' למה חייב הא אין הולכין בממון אחר הרוב. ומזה הביא ראי' דע"א ורובא מהני דשם אף אם הם מכחישים זא"ז עכ"פ ע"א איכא. ולענ"ד דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך שם על הא דבן סורר ומורה מהא דקאמר שם ר"ה ברי' דר"י דבד"נ לא אזלינן בת"ר משום דכתיב ושפטו העדה וגו' מהא דאחד אומר בשנים בחודש וא' אומר בג' דילמא ש"ה שיש רוב וע"א משא"כ ברובא דעלמא כהך רובא דמיירי התם דרוב נשים לתשעה ילדן דליכא אלא רובא לבד. וע"כ צ"ל דכיון דמקרא מלא הוא לא יקום ע"א באיש וגו' וכתיב לא יומת ע"פ ע"א דע"א אינו מועיל לענוש ע"י מיתה א"כ כך גזירת הכ' דלא תלי' כלל בבירור הדבר דע"א אינו מועיל כלום בשום אופן אף לצירוף דבר אחר אע"כ משום דאזלינן בת"ר לבד והרי יש כאן ב' עדים. וא"כ גם בממון דג"כ נלמד מקרא דלא יקום ע"א וגו' ג"כ אינו מועיל לצרף לרובא. ועוד דבריו נדחים דבכה"ג דהעדים מכחישים זא"ז בדרישות באיזו יום עדותם בטלה לגמרי אם הי' הכחשה גמורה אפי' במקום שע"א נאמן. ואף שכ' באה"ע (סי' י"ז סעי' ט') בע"א שאמר מת וא' אומר נהרג שתנשא. כבר השיגו ע"ז האחרונים ועי' בב"ש שם מ"ש בשם הש"ג. ואף שהב"ש שם מיישב דברי המחבר. כבר כ' רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאורו שם דשגגה גדולה היא ואיזה תלמיד טועה כתבו. ומתשו' הרא"ש שהעתיק הב"י דין זה לא מוכח מידי ע"ש שהביא ע"ז ראיות ברורות. ובלא"ה קשה שם על רב הונא ברי' דר"י דס"ל אין הולכין בדיני נפשות בת"ר דא"כ מכה אביו ואמו דבחנק ומקלל דבסקילה ובת כהן דבשריפה למה חייב מיתה דילמא לאו אביו הוא דהא משם ילפינן דאזלי' בתר רובא בכל התורה כולה בפ"ק דחולין. וע"כ צ"ל דבמיעוט שאינו מצוי ודאי דאזלי' בתרי' גם בד"נ לכ"ע. וריעותא דלא חזינן לא מחזקי' רק דר"ה ברי' דר"י ס"ל דבמיעוט המצוי אין הולכין בממון אחר הרוב. ולכן בהא דנשי דילדן לז' מיעוטא דשכיחא היא טובא וכדאיתא בפ' החולץ (ל"ז ע"א) דקאמר ר"נ נשי דידן לשבעה ילדן ע"ש. וע"ז פריך שפיר התורה אמרה ושפטו העדה וגו' ולכן מביא ראי' מהא דא' אומר בשנים לחודש כו' דשם מיעוט המצוי הוא דאין טועין א"כ אין סברא דנחייב ע"י ע"א: [ב]:

ובזה יש לתרץ מה שיש להקשות ע"ד התוס' פ' הנשרפין (פ"א ע"א) ד"ה הנסקלין בנשרפין שכ' שם דאין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב לחייב מי שאינו חייב דל"ד להך דטריפה הרג כו' ע"ש. דהא הש"ס מסיק כאן אזלינן בד"נ בת"ר אף במיעוט המצוי דלפי מ"ש א"ש ומדוקדק בלשון התוס' דכיון דעכ"פ יש כאן א' שהוא זכאי בוודאי חמיר טפי ממיעוט המצוי. ואין סברא לילך בת"ר בד"נ ולא כל רובא שוים והכל כפי מה שנראה לחכמים בזה וע"ז נאמר ושפטו העדה וגו' ובזה מתורץ מ"ש בס' פתח הבית שם בשם בנו מה שתי' קושיית חכם א' ע"ד התוספ' הנ"ל ובאמת לק"מ למעיין בלשון התוס' שם וכמ"ש. ועי' תוס' רפ"ק דסנהדרין (ג' ע"ב) והעיקר שיש לחלק בין רוב גמור לרוב שאינו גמור. ובוודאי אין סברא לומר דד"מ חמור בזה מד"נ לענין רובא כמו שכתבו קצת דהא עיקר מה דילפינן דאזלינן בת"ר מקרא דאחרי רבים להטות וכמ"ש רש"י בפ"ק דחולין (י"א ע"א) והרי חזינן בד"נ דאין יחיד מכריע לחובה ובד"מ גם יחיד מכריע הרי דד"נ חמיר יותר מד"מ לענין רובא. וקצת הי' נראה להוכיח דע"א אינו מועיל להוציא ממון אף דרובא מסייע לי' מהא דפ' שבועת העדות (ל"ב ע"ב) הכל מודים דר' אבא כו' והכל מודים כו' ולמה לא קאמר במשביע ע"א היכא דרובא מסייע לי' כגון בפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דרובא לרדיא זבני דיכול הלוקח להוציא ממון ע"י ע"א ואם משביעו חייב עליו העד קרבן שבועה. אך יש לדחות דהש"ס לא מיירי בפלוגתא דלרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב לא שייך זה. והנה לפי מש"ל (חדר ד') באורך די"ל דע"א הוי כמו חזקה כמ"ש חזקה אין אדם חוטא ולא לו לשקר בחנם. א"כ לפי מאי דקיי"ל דרובא וחזקה מועיל לגבי חזקת ממון כמ"ש בעה"מ בפ"ב דכתובות א"כ הי' לנו לומר דגם רובא וע"א מועיל וקרא דלא יקום ע"א באיש וגו' היינו דוקא ע"י ע"א לבד אין עונשין אבל מועיל לצרף לרובא דע"א ורובא עדיף מב' עדים. דהא רובא עדיף מע"א דע"א נגד חזקה א"נ ורובא נגד חזקה קיי"ל דרובא עדיף. וא"כ כיון שע"א מצטרף לשני ק"ו דמצטרף לרוב. ובזה נראה ליישב מ"ש להוכיח מפ' בן סורר ומורה מהא דמקשה מא' אומר בב' לחודש כו' אפי' לדעת הב"י דס"ל דגם אם מכחישים בחקירות הוי עכ"פ ע"א דא"כ מאי פריך דילמא שאני רוב וע"א. די"ל דמוכיח שפיר דבשלמא בד"מ דעדות מיוחדת כשירה לד"מ דאם ע"א ראה בפ"ע והשני בפ"ע מצרפינן עדותם. לכן גם ע"א ורובא מצטרפים. אף דהרוב וע"א אינם מצורפים יחד והוי כעדות מיוחדת דהא הרוב עומד בפ"ע רובא דעלמא טועים בעיבורא דירחא. אבל בד"נ קיי"ל דעדות מיוחדת לאו כלום הוא א"כ הע"א אינו מצטרף להדי רובא אע"כ דרוב לבד מועיל ומוכיח שפיר. ובר מן דין מ"ש בפתח הבית בשם בנו להוכיח משם בא' אומר בב' לחודש דאין ע"א מצטרף לרוב אין בראי' זו ממש דבאמת במקום שמוכיח מצד אחר ע"פ הרוב שהדבר אמת כמו שהעיד הע"א י"ל דמועיל עדותו. אבל שם הרוב אינו שמטעם הרוב אמרינן דשניהם אומרים אמת ואין ע"א מכחיש לחבירו משום דרוב טועים בקביעא דירחא. וא"כ אין עדות העד השני מבורר בעדותו כמו העד האחר והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהי' ידוע לנו בוודאי שאין אחד מכחיש חבירו משא"כ אם יש להסתפק קצת שמא מכחישים זא"ז שמיעוט אין טועים א"כ אין כאן שני עדים גמורים. ואין זה ענין לרוב וע"א המסייעים זה לזה דהרוב הוא מצ"ע לא מטעם עדות ע"א. וזה ברור ובחנם פלפל שם בזה:

[ג]:

ועי' בפתח הבית שם שהביא בשם ס' הפלא שהקשה לפי מאי' דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. א"כ מפותה אמאי חייב קנס דילמא לאו אביה הוא ויתומה מפותה מחלה. וע"ש מה שתי' קושיא זו. דכיון דחשיב אביה לגבי שאר איסורים גם לענין ממון כך הוא דא"א לחלק ביניהם. ודחה תי' זה מדברי התוס' ספ"ק דכתובות גבי אם רוב ישראל ישראל מאי נפ"מ להחזיר אבידתו ע"ש. ולענ"ד קשה עליו ג"כ מהא דפ' בן סורר ומורה דדייק שם דאזלינן בד"נ בת"ר מהא דבת ג' שנים ויום אחד הבא עליה כו' ודילמא איילנית היא ודאי שם דמאי דקתני חייב היינו לענין קרבן ומשמע דאף דחשבינן שאינה איילונית לענין קרבן לא חשיבה כאינה איילונית גם לענין קטלא ועי' תוס' פ' גיד הנשה (צ"ד ע"א) באשה הנישאת ע"פ סימנים שנמצא בעלה מת שכתבו דאעפ"כ לא מהני זה לקטלא ובענין דוקא עדים גמורים למיתת בעלה הרי דלא אמרינן הך סברא כיון דמהימנת להו לשארי דברים נאמן ג"כ לענין קטלא (ועיין מ"ש למעלה שדברי התוספ' אינם מוכרחים בזה ושהרמב"ם לא ס"ל כן) אמנם לענ"ד בלאו הכי קשיא ממפותה דשם יש ג"כ חזקה המסייע לרוב דמוקמינן לאמה בחזקת צדקת וכשירה שלא זינתה ומסתמא היא מאביה בנשואין וכמ"ש התוס' פ"ק דחולין (י' ע"ב) בהא דאתיא ממכה אביו ואמו ודילמא לאו אביו הוא שהקשו התוס' שם דילמא משום דיש לאמו חזקת צדקת וכשרות ע"ש. וא"כ במקום שחזקה מסייע לרוב גם בממון מוציאין ע"י כמ"ש למעלה בשם בעה"מ פ"ב דכתובות. גם מה שהקשה הגאון בעל הפלאה אמאי משלם דמי ולדות ומזיק אמאי משלם דילמא טריפה הוא כו' לק"מ דהא שם מטעם מזיק ממון חבירו אתינן עלי'. וא"כ דמי ולדות כיון דזכי' רחמנא לאב וצררי דידי' נינהו והרי הם שוים ממון דאם היו נמכרים לאחרים היו נותנים ממון עבורם והלוקח לא היה חושש לספק דילמא טריפה הוא. וכמו כן מזיק בהמת חבירו הרי ראוייה היא לבעלים למוכרה וא"כ הרי הזיק ממון חבירו. ומה שהביא בשם הגאון שער המלך שהקשה מהא דמת לאחר שלשים יום דחייב לפדותו. דילמא טריפה הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב. לענ"ד ג"כ לק"מ דהא בס"פ הקומץ רבה (ל"ז ע"ב) יליף לה מקרא דנטרף תוך שלשים אין פודים אותו מקרא דאך בכור וגו' אך חלק וא"כ אי לאו קרא הוי אמינא דהתורה חייבה לפדות בכור אפי' טריפה שא"י לחיות, וא"כ לא גילתה התורה רק בנטרף תוך שלשים דוקא משום דחשוב כמת תוך שלשים והתורה אמרה ופדוייו מבן חודש תפדה וכמ"ש התוס' שם דהטעם משום דחשוב כמת, משא"כ אם נטרף לאחר שלשים יום חייבתו התורה לפדותו אף אם בוודאי נטרף כגון ששבר רגלו מארכובה ולמעלה שהרי לא עדיף נטרף ממת ממש אחר שלשים מ"מ כל שחי שלשים יום חייבתו התורה בפדיון וזה ברור ולק"מ:

[ד]:

ולכאורה הי' נלע"ד להוכיח דע"א עם רוב לא מהני במקום שע"א א"נ מהא דר"פ הא"ר (פ"ז ע"ב) דמדייק שם דע"א נאמן באיסורים מהא דתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחישו יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ וקאמר שם ה"ד אילימא דאתו תרי ולא קא מכחיש להו קרא למה לי אלא לאו חד וכי לא מכחיש לי' מהימן ש"מ ע"א נאמן כו' ע"ש, ואם נאמר דהיכא דרוב מסייע לע"א מהימן לעולם א"כ אין משם ראי' די"ל דשם מיירי שהי' כאן תשעה חתיכות חלב וחתיכה אחת שומן וידוע חתיכת השומן במקומו דהוי לי' קבוע וכמחצה על מחצה דמי דאם ידוע הקביעות במקומו לאחד הוי כמחצה על מחצה אפי' למי שא"י כמ"ש בחיבורי בית יצחק באורך, וא"כ לולי העד לא הי' חייב חטאת ודאי וע"י עדות הע"א שאמר שחלב אכל חייב חטאת דרובא מסייע לי' דאע"ג דקבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ אין זה בגדר רוב, אינו אלא גזירת הכ' ואין לך בו אלא חידושו אבל מסברא יש יותר לתלות ברוב ואם רוב מסייע לע"א להיות כב' עדים שאומרים שהוא מעיד אמת כיון דרוב מסייע לי' א"כ גם בזה שייך לומר דמסייע לעדות הע"א, אע"כ דע"א לעולם לא מהני אפי' רובא מסייע לי' במקום שא"נ, אך יש לדחות דבאמת כיון דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה הוא גם בזה דינו כמחצה ולא הוי כרובא מסייע לעדות ע"א, גם הי' נראה לכאורה להוכיח דלא מהני רובא לסייע לע"א מהא דכתבו התוס' רפ"ב דכתובות בהא דפריך ולימא רוב נשים בתולות נישאות כו' דמשני רוב הנישאות בתולות יש להם קול כו' שהקשו שם מהא דספ"ב שם ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנם כו' זכורני בפלונית שיצאתה בהינומא כו' דהיאך נאמן קטן להוציא ממון ותי' שם דבאמת הך רובא דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מהך דרוב הנישאות בתולות יש להם קול ומדאורייתא הוי רוב גמור רק מדרבנן לא הוי רובא ולכך מהימן, והנה שם איתא דצריך שיהא גדול עמו וא"כ קשה כיון דבאמת מיקרי רוב מן התורה נהי דחכמים החמירו דלא ליהוי רובא מ"מ די באחד גדול דהוי רוב וע"א, ומה צורך עוד לעדות הקטן, אבל גם זה יש לדחות די"ל אין ה"נ כיון דחכמים החמירו דלא לשוי' רובא שוב הוי כמחצה על מחצה ממש מדבריהם ולא מהני ע"א, וא"כ עכ"פ מוכח משם כל דאיתרע רובא אע"ג דמדאורייתא הוי רוב גמור וגם חזקת הגוף מסייע לתובע ויש לו ע"א המסייע לתובע לא מהני להוציא ממון לפי מ"ש בעה"מ שם דקושיית הש"ס לימא הלך אחר רוב נשים כו' הוא משום דחזקת הגוף מסייע לתובע ובהדי רובא מוציאין ממון יעו"ש, ומדבעי ב' עדים מוכח כמ"ש דלגמרי עשאוהו חכמים כמחצה על מחצה היכא דליכא רק ע"א בלבד בלא א' שמעיד בגדלו מה שראה בקטנו, ושמעתי בשם גדול א' שהקשה למאי דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב א"כ היכא משכחת לה שמוציאין ממון ע"י ב' עדים ודילמא עידי טריפה הם לפי דעת הב"י בחו"מ (סי' ל"ג) דטריפה פסול לד"מ משום פסול בגופו ועש"ך שם, וכן לדידן קשה דילמא רשעים הם, ואין לומר דמוקמינן להו אחזקת כשרות דהא אינו אלא חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב ישראל צדיקים הם ובממון הא אין הולכין אחר הרוב, ולפי מ"ש מתורץ היטב דזה ודאי אם נחוש דילמא ב' העדים הם טריפה או רשעים הוי מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח כלל דהיכא דאתרמי שיהיו שניהם פסולים בלא נודע פסולם, וא"כ גם בממון אין חוששין למיעוטא דלא שכיח כלל, וא"כ ע"כ אין לנו לחוש רק על ע"א וא"כ הוי רובא וע"א דמועיל להוציא ממון, אף שיש לדחות זה כיון שע"א אינו מבורר לגמרי רק ע"פ רוב וכמש"ל (חלון ב') וקצת הי' לדמות דין זה להא דפ' המוכר פירות (צ"ג ע"א) בהא דקאמר שם בפלוגתא דרב ושמואל אם הולכין בממון אחר הרוב לימא כתנאי שור שהי' רועה ונמצא שור הרוג בצידו כו' רב אחא אמר גמל האוחר בין הגמלים כו' בידוע שזה הרגו כו', ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפי' כר' אחא ע"כ לא אמר ר"א התם אלא דאזלי' בתר חזקה דאיהו גופי' מוחזק כו' עי' פרשב"ם שם דה"ט משום אומדנא דמוכח, והנה אנן פסקינן דלא כר' אחא, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון) ובח"מ סי' ת"א, א"כ ה"ה ע"א ורובא דהוה ג"כ אמדנא דמוכח, ומ"מ אין זה ראיה מכרחת כ"כ דאין כל האומדנות שוות דהרי מצינו בכ"מ דבאומדנא דמוכח מוציאין ממון ע"י והכל לפי ראות עיני חכמים בדבר:

[ה]:

ובסוף פ"ק דכתובות (ט"ו ע"ב) עיר שיש בה כו' ומצא בה תינוק מושלך אם רוב כו' מחצה על מחצה ישראל, וקאמר שם נפ"מ לנזיקין, ופריך ה"ד אי דנגחי תורא דידן כו' לימא לי' אייתי ראי' כו' ל"צ דנגחי' תורא דידי' כו', עכ"פ מוכח קצת מזה דפלגא ופלגא וע"א ע"א כמאן דליתא דמי אפי' היכא דליכא חזקת ממון כ"כ כמו באבידה שכ' התוס' שם דשמואל מודה דאזלינן בי' בת"ר וא"כ הא דקאמר שם אם רוב ישראל כו' נפ"מ להחזיר לו אבידה הי' יכול לומר ג"כ כמחצה על מוחצה ישראל בכה"ג דהיינו להחזיר לו אבידתו אם יש ע"א שנולד מישראל דהא ע"א מסייע לפלגא והוי כמו רובא, וא"כ באבידה הי' לו להחזיר לו (ועי' מ"ש למעלה חדר ד' חלון י"ד בסוגיא דסימנים וסימנים וע"א דע"א כמאן דליתי' דמי דה"ט דמאן דאמר סימנים בלא ע"א יש לו חזקה משא"כ מי שע"א מסייע אין לו חזקה ולכן ע"י ע"א דמסייע לו הוי כפלגא ופלגא משא"כ בנ"ד שהתינוק א"י מאומה ולא שייך כאן שום חזקה כלל ודוק). ומכל מקום אין ראי' מכרחת כ"כ דיש לומר דהש"ס רוצה למצוא נפקא מינה באם אין שום עד כלל דמסתמא בתינוק הנמצא מושלך א"י לשום אדם מי הוא, ועוד אם הי' ידוע לשום אדם א"כ לא שייך רובא כלל דאפי' בפירוש מיקרי קבוע וכמחצה על מחצה דמי כיון דכ"מ שהוא ידוע הקביעות לשום אדם כמ"ש באריכות בספרי בית יצחק ע"ש, ובאמת לדינא אם הי' מחצה על מחצה וע"א מעיד שהוא ישראל לענין השבת אבידה לפי סברת התוס' הי' נראה דהי' חייב להשיב לו אבידתו, ועוד נראה לפי סברת הגאון בעל הפלאה שכתבתי למעלה שכל שהולכים אחר רובא לגבי איסור מהני ג"כ לממון א"כ במחצה על מחצה לענין אם הי' אוכל הי' נראה דחייב מלקות ע"י העד דנחשב כודאי ישראל, וכן אם קידש אשה היתה מקודשת ודאי דע"א נאמן במקום דלא אתחזק איסורא או היתירא, וא"כ כל שהחזקנו אותו כישראל גמור לגבי קדושין ועונשין בהכרח צריכין אנו להחזיקו כישראל גם להשבת אבידה ואפי' היכא דאיכא חזקת ממון כגון אם נגח תורא דידן לתורא דידי', אבל כבר כתבתי שם דאין דבריו מוכרחים בזה, וגם דבריו נגד הפוסקים שכתבו בהא דתינוק הנמצא מושלך דקאמר אם רוב ישראל למאי נפ"מ להחזיר אבידתו ולא קאמר דנ"מ לניזקין אם נגח תורא דידן לדידי' דחייב לשלם, וכ' דה"ט משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכן מוכרח מדברי התוס' שהוצרכו לפרש הא דמחזירין אבידתו משום דלא שייך שם חזקת ממון ולמה לא אמרינן כיון שאנו מחזיקין אותו כישראל גמור מה"ת לגבי איסורים וגם אם אוכל נבילות מלקין אותו לכן דינו כישראל גמור גם לענין הוצאות ממון, אע"כ דלא אמרינן כן וכמ"ש מזה למעלה, ועי' ברמב"ם (פט"ו מה' א"ב) דתינוק הנמצא מושלך בשוק ברוב ישראל ההורגו אין נהרג עליו, והיינו משום דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב וכמ"ש הפוסקים לענין נזיקין דפטור משום דאין הולכין בממון אחר הרוב כ"ש בד"נ, הרי אע"ג דדינו כישראל גמור לאיסורי תורה לא מהני להחזיקו כודאי לגבי ד"מ וד"נ, ולכאורה דברי הרמב"ם אלו סותרים למ"ש (פט"ז מה' סנהדרין) הוא עצמו הבאתי לעיל (חדר ד' חלון ט') דאיסור שהוחזק על ע"א כגון שהעיד עליו שחלב הוא אם אכל אח"כ לוקין ע"י אף שאין מלקין ע"י ע"א כל שהוחזק לחלב דע"א נאמן באיסורים שוב לוקין על אכילתו אם הי' ב' עדים על האכילה, וכן אם הוחזקנה האשה בזונה או בגרושה ע"י ע"א שוב לוקה כהן עליה משום זונה או גרושה: [ו]:

ונלע"ד לומר בזה דבר חדש והוא דבאמת יש נפ"מ בין נאמנות ע"א ובין דבר שהוחזק ע"י רוב, וכן יש לחלק בין רוב במקרה ובין רוב בפועל שיש לפנינו רוב והמיעוט נמצא ג"כ לפנינו והוא דאף דנאמנות ע"א אינו מועיל בממון ובד"ה הוא מגזירת הכתוב שהחמירה תורה שלא להוציא ממון ולא לאבד נפש ע"י עדותו משום דלפעמים הוא משקר אע"ג דחזקה אין אדם חוטא ולא לו, ולכן כל שהוחזק עדותו באיסור כיון שהאמינתו תורה לאסור ע"י הרי עבר על איסור שאסרה התורה שהרי התורה אסרה אותו ומה בין אם אסרה תורה חלב בודאי או שאסרה מה שהוא ספק חלב כ"ש שיותר מסתבר שחלב הוא וכגון זה מצינו כמה דברים שעשתה התורה ספק כודאי כמו שמצינו בסוטה שעשתה התורה ספק כודאי כדאי' בפ' כשם (כ"ח ע"ב) ולכן כל שאכל אח"כ בעדים לוקה ע"י משא"כ ברוב אע"ג דרובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן והיינו מטעמא דהרוב אינו במקרה אלא ברור הוא לעינינו ולכך גם המיעוט אם הוא ידוע וברור עדיף הוא ממיעוטא דליתי' קמן שהוא מיעוט במקרה, ולכן בעיר שישראל וא"י דרים בה שבודאי הוא לנו שיש מיעוט א"י בעיר ולכן כל שנמצא בה תינוק מושלך מה שדינו כישראל לאיסורים אינו מתורת ודאי לומר שעשה הכ' ספק כודאי אלא כיון שרוב ישראל אמרה תורה לחוש לרובא, אבל אם הי' בא אליהו ואמר שהוא כנעני וכן אם הי' ידוע לנו שהוא מן המיעוט ודאי דהי' דינו ככנעני, ולכן אף שלענין איסור דינו כישראל מן התורה משום אחרי רבים להטות, מ"מ לענין ד"מ וד"נ שהחמירה תורה לא עשאתו כודאי אלא כספק כיון שבאמת א"א לומר ודאי ישראל הוא ולכן לא מהני מה שהוחזק כישראל לגבי איסורים שיועיל חזקתו זה גם לענין ממון ונפשות, ואין זה דומה למה שמנינו שגם לענין ד"מ וד"נ אזלינן בת"ר כמ"ש בפ' בן סורר ומורה דלא חיישינן למיעוטא דאיילונית דשם אין המיעוט ודאי לפנינו, וכיון דהוי רוב גמור אזלינן בתרי' גם בד"מ וד"נ כיון שהמיעוט לא שכיח כנ"ל וכמ"ש התוס' ברפ"ק דסנהדרין דברוב גמור אזלינן גם בד"מ וד"נ בת"ר, ובזה מיושבים דברי הרמב"ם על נכון, וקצת נראה להביא ראיה לחלוק זה שכתבתי מהא דאי' בפ' יוה"כ (פ"ד ע"ב) בהא דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב כגון תשעה כנענים וא' ישראל כו' דבאותו חצר מפקחין ובחצר אחרת אין מפקחין, ופריך שם אהא דאמר שמואל אף בחצר אחרת מפקחין ומשני הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו ופרש"י שם הא דפריש כולהו הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין, ואע"ג דניידי לא אזלינן בהו בת"ר הא דפריש מקצתייהו ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר אזלינן בת"ר הואיל ולא אתחזק עכ"ל, הרי מבואר בדבריו בפי' דבפ"נ יש לחלק במיעוט נגד רוב דאם המיעוט נמצא בודאי אז לא אזלינן בת"ר ובין אם א"י אם המיעוט ישנו במציאות במקום הזה וא"כ גם לענין חיוב ד"נ ג"כ יש לחלק בכה"ג דכל שיש בו פ"נ אין הולכין אחר הרוב אם המיעוט נמצא כאן בודאי, ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' בפ' הנשרפין (פ"א ע"א) ד"ה נסקלין בנשרפין כו' שהקשו שם אמאי לא אזלינן בת"ר דהא גם בד"נ אזלינן בת"ר ע"ש, ולפי מ"ש א"ש דכיון דהמיעוט ישנו במציאות בודאי לכן לא אזלינן בזה בת"ר:

[ז]:

ולפ"ז הי' נראה דין חדש במה דאי' בפ' הלוקח עובר פרתו (י"ח ע"ב) באחד שהפקיד פרה בחצר בעה"ב ומת א' מהם דאומר לו שלך מת, אע"ג דשל בעה"ב הי' רוב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"כ הרב בהג"ה בחו"מ (סי' רצ"ב סעיף י') בהפקיד אצל בעה"ב דבר מסויים ונאבד ע"ש, והי' נראה דאם הלכו הבהמות של בעה"ב ושל המפקיד לבקעה ופי' אחד מהם למקום אחר ומת דאין הבעה"ב יכול לומר למפקיד שלך מת דבכה"ג אפי' בד"נ דחמיר אזלינן בת"ר כ"ש בד"מ (ועי' בא"ח סי' שכ"ט) ואע"ג דמצינו דאין הולכין בממון אחר הרוב אף דלא אתחזק המיעוט בבירור כגון בהא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכן בפלוגתא דרב ושמואל במוכר עבד לחברו ונמצא גנב או קובייסטוס, וכן בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה כדאי' בר"פ הפרה שם, מ"מ כיון דרובא איתא קמן דעדיף מסתם רובא דעלמא והמיעוט לא אתחזק קמן גם בממון אזלינן בת"ר דנלמד במכ"ש מפקוח נפש דג"כ אמר שמואל בזה דלא הלכו בו אחר הרוב ואעפ"כ בכה"ג י"ל דאזלינן בת"ר, ובלא"ה דעת כמה פוסקים דברובא דאיתא קמן גם בממון הולכין אחר הרוב כמ"ש בתה"ד (סי' שי"ד) דכן משמע מלשון רשב"ם פ' המוכר פירות (צ"ב ע"א) וכ"כ שם דנראה כן מדברי תוס' בגליון שם דמחלק בהכי, וכ"כ בשם תשו' מיימוני בשם תשו' ריצב"א, אך מדברי הפוסקים משמע דלא ס"ל לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין ליתא קמן כמ"ש בחו"מ סי' רצ"ב ובכ"מ, ומ"מ בכה"ג דפי' וניידי כולם ופי' א' מהם כיון דבד"נ אזלינן בהו בת"ר י"ל דכ"ש בד"מ, אך יש סתירה לזה לענ"ד מהא דאי' ספ"ק דכתובות (ט"ו ע"א) ובמס' סנהדרין ובפ' שור שנגח ד' וה' דילפינן שם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מקרא דוארב לו וגו' פרט לזורק אבן לגו ומסיק דמיירי בתשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם ע"ש ואם נאמר דד"נ שוה בזה לד"מ דלא אזלינן בהו בת"ר, א"כ קשה לשמואל דקיי"ל כוותי' היאך ילפינן מיניה לדין קבוע הא ד"נ וד"מ שאני דלא אזלינן בהו בת"ר לכך פטור הזורק אבן לגו והרגו, אע"כ דאזלינן בד"נ בת"ר ואינו דומה לד"מ, ולפ"ז קשה ע"ד התוס' רפ"ק דסנהדרין (ג' ע"ב) שהקשו שם כיון דבד"נ אזלינן בת"ר כ"ש בד"מ והוצרכו לחלק בין רוב גמור לרוב שאינו גמור דהא לפ"ז מוכח דלא דמי לד"נ לענין זה דאע"ג דבד"נ אזלינן בת"ר בד"מ אין הדין כן, ולכן הי' נלע"ד דהתוס' ס"ל כשיטת רשב"ם ותשו' מיימוני בשם ריצב"א דמחלקין בין רובא דאיתא קמן או לא וברובא דאיתא קמן גם בד"מ אזלינן בת"ר, וא"כ מוכיח שפיר מקרא דוארב לו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולשיטת הפוסקים דס"ל דגם ברובא דאיתא קמן לא אזלינן בתרי' בד"מ צריך לחלק בין עשה מעשה או לא דבעשה מעשה גם בד"נ אזלינן בת"ר כמו ברוצח שהרג את הנפש דלא חיישינן שמא טריפה הרג וכמ"ש התוס' במס' סנהדרין (פ"א) וא"כ מוכרח שפיר מהא דוארב לו דשם עושה מעשה, עי' בס' פתח הבית (שם ענף ג') וצ"ע בכל זה לדינא ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ:

תוכן העניינים

ספר בית נאמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה