ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר ח
מקום שיש חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא וע"א ובו כ"ט חלונות:
[א]:
יש לחקור בהא דס"ל דע"א א"נ נגד חזקה דמעיקרא ודהשתא הסותרים זא"ז במקום דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא או להיפוך כמו שיתבאר אם ע"א מעיד כנגדו אי מהימן, ולפי שזה ענין עמוק ויש בו כמה פרטי דינים ראיתי להאריך בזה, דגרסינן בפ' י' יוחסין (ע"ט ע"א) אתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם, ומסקינן דפליגי ביומא דמשלם שית דרב אמר מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, ופרש"י שכל היום היא בחזקת שתביא וביומא דמשלם שית לא שייך לאוקמי אחזקת נערות והשתא הוא דבגרה כיון דאותו יום היא עשוי' להשתנות ואין כאן לא חזקת נערות ולא חזקת בוגרות, ומבואר שם דלרב אין כאן ספק כלל ולא חיישינן לקדושי אביה שקידשה בבוקר ואמרינן דנחשב כודאי חזקה דמעיקרא בבוקר בגרה ואזלינן בתר חזקה דהשתא, וא"כ יש לחקור אם העיד ע"א שראה בה בבוקר בעת שקידשה אביה שלא הביאה עדיין סימני בוגרת אם נאמן, דלכאורה הי' נראה כיון דלרב מחזקינן לה בחזקה גמורה מן הבוקר, וא"כ הרי הוא ע"א במקום חזקה וא"נ, אך י"ל להיפוך כיון שיש לה חזקה דמעיקרא דמוקמינן לה אחזקת נערות רק משום דאותו יום דמשלם שית נסתלק קצת חזקת נערות דמעיקרא מ"מ כיון שיש ע"א המסייע לחזקה דמעיקרא ואומר שלא היתה בוגרת הוא נאמן ולא שייך לומר כאן אין דבר שבערוה פחות משנים דהרי ממנ"פ מקודשת היא עכ"פ רק שא"י איזו קדושין חלין:
[ב]:
והנה התוס' כתבו שם דהא דנקט פלוגתייהו בקידשה עצמה ג"כ ולא נקט בקידשה אביה לחוד משום דבזה מודה שמואל לרב דאינה מקודשת משום דמוקמינן לה אחזקת פנוי', מבואר מדבריהם דלשמואל נחשב הדבר לספק ולכן מהני חזקת פנויה דאין חוששין לקדושי אביה, ולפ"ז הי' יכול הש"ס למנקט פלוגתייהו בקידשה עצמה בבוקר לחוד ואח"כ בערב היא בוגרת לפנינו דלרב דאמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי היתה בוגרת הוי קדושין ודאין ואם למחר קיבלה קדושין מאחר אין חוששין לקדושי שני משא"כ לשמואל דנחשב לספק דהא בצפרא כשקידשה עצמה הי' לה חזקת פנויה א"כ לא הי' בקדושין אלו כלום, וא"כ קשה דהי' לו למנקט רבותא יותר דלרב קדושין שלה בצפרא הם ודאים, ונ"מ דאין קדושין תופסין באחותה, ולשמואל הוא בהיפוך ממש דאינה מקודשת כלל, וכן הי' יכול למנקט בגונא דפליגי השתא כגון שקידשה עצמה בבוקר לראובן ולמחר קידשה א"ע לשמעון דלרב אין חוששין לקדושי שמעון ולשמואל חוששין לקדושי שניהם דלא שייך כאן חזקת פנוי' כיון דעכשיו ממנ"פ היא בחזקת א"א וכמ"ש התוס' שם, אמנם הב"ש באה"ע (סי' ל"ו ס"ק ג') כ' דאם קידשה א"ע בבוקר ולא קידשה אביה כלל אינו אלא ספק קדושין משום דחזקת פנויה שלה מגרע חזקה מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת יעו"ש, ולענ"ד אין זה מוכרח דהא לשיטת רש"י שם דכ' דביומא דמשלם שית אין לה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות יש לנו לומר דאזלינן בתר חזקה דהשתא דזה ודאי דהיכא דחזקה דמעיקרא אתרעי ודאי דחזקה דהשתא עיקר דהא במקום שנמדד ונמצא חסר מבואר בש"ס כיון דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו וחזקה דמקוה אתרעי כיון דחסר לפנינו אמרינן דחזקה דמקוה לאו כלום הוא נגד חזקה דאדם טמא דלא אתרעי, וה"ה הכא כיון דחזקה דנערות אתרעי דהא ביומא דמשלם שית ליכא חזק' דנערות יש לנו לילך בתר חזקה דהשתא, ואע"ג שיש לה חזקת פנויה לבד חזקת נערות, וא"כ נהי דחזקת נערות דידה נסתלק ביום דמשלם שית מ"מ נשאר כאן חזקת פנויה זה ודאי אינו דהרי חזקת פנויה דידה תליא בחזקת נערות שלה, וא"כ כל דאתרע חזקת נערות אתרע ג"כ חזקת פנוי' כיון שקידשה עצמה בבוקר, וראי' לזה ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות (כ"ב ע"ב) בהא דתרי אמרי מת ותרי אמרי לא מת שכתבו שם דלא שייך לומר אוקי אחזקת א"א משום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מגרע לחזקה דא"א והא אכתי קשה דנשאר עדיין חזקת חיים של הבעל, אע"כ כיון דחזקת א"א תליא בחזקת חיים של הבעל וחדא בלא חברתה לא משכחת לה לכך אמרינן כיון דאתרע הך חזקה דא"א אתרע ג"כ חזקת חיים של הבעל ממילא א"כ ה"ה בנ"ד כיון דחזקת פנוי' בחזקת נערות תלי' כיון דחזקת נערות נסתלק ביומא דמשלם שית גם חזקת פנויה אתרעי, וכיון דאתרעי יש לנו לילך אחר חזקה דהשתא ואמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ונחשב לקידושי ודאי ומכ"ש לפמ"ש התוס' שם (ע"ט ע"ב) ד"ה מי איכא כו' דרגילות הוא לבוא הסימנים מצפרא וא"כ נחשב כרוב וכוודאי, ועי' ביו"ד (סי' א) בשוחט שנבדק ונמצא שא"י ה"ש דמחלק בין נטל קבלה ללא נטל קבלה, והיינו משום דבנטל קבלה ע"כ היה יודע תחי' ה"ש ויש לו חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא ולכן מה ששחט למפרע אין בו חשש, אבל בלא נטל קבלה מעולם ולא היה לו חזקה זו אזלינן בתר חזקה דהשתא אע"ג דרוב מצויים א"ש מומחים הם וכמ"ש הרשב"א בתשו' דאיך שייך לומר רוב מצויים במי שהוחזק שלא ידע ה"ש, הרי דחזינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא אפילו נגד רוב דמעיקרא כ"ש ביומא דמשלם שית שנסתלק חזקה דנערות דאזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן בצפרא נמי בוגרת כ"ש לפי הנראה מפשט דבריהם דרגילות לבוא סימנים מצפרא והיינו דרוב מביאים בבוקר: [ג]:
ודברי התוספ' צריכים ביאור מ"ש דבקידשה אביה גרידא מודה שמואל דאינה מקודשת משום דהעמידוה על חזקתה דפנויה היא משא"כ בקידשה עצמה דממ"נ היא בחזקת א"א, דמה בכך כיון שאנו דנין על הקדושין של אביה שהי' בבוקר ואז עדיין הי' חזקה דפנויה היא דמה בין זה לגבינות שנעשה מבהמה שנמצא טריפה דקי"ל דהגבינות כשירות ואמרינן השתא הוא דנטרפה אע"פ שעכשיו היא טריפה ממ"נ, מ"מ כיון דנפ"מ על הגבינות אנו דנין עליהם לפי הזמן שנעשו הגבינות שעדיין לא הוחזקה אז בטריפה, א"כ ה"ה בענין קידושי אביה אנו דנין שהיא אז בחזקת פנויה, ואפילו התוספ' פ"ק דחולין דס"ל דהגבינות אסורות היינו מטעם דהיא חזקה שלא נתבררה יעו"ש, משא"כ בנ"ד, אם לא שנחלק דש"ה בגבינות שאז היתה בחזקת כשרות מצ"ע, משא"כ מה שתאמר שבבוקר בעת שקידשה אביה היתה בחזקת פנויה אינו מצ"ע שהרי קידשה, רק מטעם חזקה דהשתא שהיא בוגרת אתה מחזיקה למפרע שגם בבוקר היתה בוגרת ולא אהני קידושי אביה, א"כ ע"כ צריך אתה לדון לפי מה שהיא עתה והרי עתה איתרעי חזקת פנוי' דידה שהרי היא מקודשת ממ"נ א"כ גם חזקת פנויה דמעיקרא איתרעי מטעם זה, ולפי מה שהבנתי מדברי הגאון פנ"י שכ' בדברי התוס' היה נראה לפרש דבריהם דבקידושין החמירו טפי אף במקום חזקה, אך בקידשה אביה לחוד כיון דאיכא תרתי חזקת פנויה וחזקת הרי היא בוגרת לפנינו לא מחמרינן כו' יעו"ש, אבל דבריו אינם ברורים לענ"ד דא"כ מאי פריך שם על שמואל מהא דמקוה דילמא שאני קדושין דמחמרינן יותר אפי' במקום חזקה וכמ"ש, ויותר נלע"ד לפרש דברי התו' דאזלי לשיטתם מ"ש שם ע"ב ד"ה מי איכא למימר כו' דרגילות שתביא סימנים מצפרא ור"ל משום שרוב מביאין סימנים בצפרא ואף דקיי"ל בכ"מ דאזלינן בתר רובא ועדיפא ג"כ מחזקה מ"מ הרי קי"ל בכ"מ דמצרפינן מיעוטא לחזקה, ואף לשיטת ר"י בפ' הלוקח בהמה דלא ס"ל הך כללא וכמ"ש ג"כ הרא"ש בפסקיו ר"פ האשה בתרא מ"מ בחומרא דא"א חיישינן ואפי' במיעוטא דלא שכיחא כמ"ש התוס' לענין אם נישאת ע"י עדות שנטבע בעלה במשאל"ס דמשום חומרא דא"א חיישינן אם לא כשיש ג"כ חזקה המצטרף לרובא אז לא חיישינן לה, וא"כ שפיר כתבו דאם קידשה אביה גרידא מודה שמואל דלא חיישינן לקדושין, משום דחזקת פנויה מסייע לרוב שמביאין סימנים מצפרא משא"כ בקידשה עצמה בערב דלא שייך לומר דמצרפינן חזקת פנויה כיון דבין כך וב"כ היא מקודשת עכשיו בעת שבאו לדון עלי' וכיון דלא אפשר להעמידה על חזקתה הראשונה ולכן שפיר חיישינן מדרבנן לקדושי שניהם, והא דמקשה שם לשמואל מ"ש ממקוה כו' ומ"ש מחבית כו' אע"ג דלא דמי להא דכאן משום חומרא דא"א חיישינן ג"כ למיעוטא י"נ דמדמה שם במקוה וחבית דלא שייך לומר דרוב פעמים היה חסר המקוה מתחי' והיין הי' חומץ בתחי' ואעפ"כ מצד חזקה דהשתא מחזקינן למפרע כיון שיש סברא לומר העמד טמא על חזקתו והעמד טבל על חזקתו, דאל"כ ודאי דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא כמ"ש בכ"מ, וא"כ ה"ה כאן כיון שרוב פעמים מביאה סימנים מצפרא י"ל ג"כ דמצרפינן חזקה דהשתא עם הרוב להחזיקה גדולה למפרע שלא לחוש ג"כ לחומרא דא"א דהוי כמו רובא וחזקה ביחד דלא חיישינן גם בחומרא דקדושין, וע"ז משני שם דיש לחלק בין התם דאיכא תרתי לריעותא לכן בטומאה וטבל דלא חיישינן כי אם בספק השקול אבל לא חיישינן לחזקה נגד רובא, לכן גם אם חזקה דהשתא עדיפא מדמעיקרא דשם חזקת אדם טמא וטבל לא אתרעי וחזקת כשרות דמקוה ודיין דמעיקרא איתרעי ג"כ אזלינן בתר השתא דהוי כמו רובא נגד חזקה דהחזקה נוטה יותר לאיסור, משא"כ בחומרא דא"א דחיישינן ג"כ למיעוטא נגד רובא היכא שיש קצת חזקה דמסייע למיעוטא, ולפ"ז אם קידשה עצמה בבוקר לבד לפי מ"ש דרוב פעמים מביאה סימנים מצפרא ודאי דחוששין לקדושיה ודלא כמ"ש בב"ש, ומכ"ש לפי מאי דקיי"ל כרב נגד שמואל אפילו אם נאמר דמ"ש התוס' דרגילות לבוא סימנים מצפרא אין זה אלא לרב אבל שמואל פליג עליו בזה, מ"מ להלכה ודאי שיש לחוש לקדושיה כיון דרגילות למיתי סימנים מצפרא ודוק: [ד]:
ועי' בפנ"י שביאר כוונת התוס' מ"ש דרגילות לבוא סימנים מצפרא דאין זה רוב גמור אלא דשכיח קצת ע"ש, ולענ"ד לא נראה כן דא"כ במה חידשו שם לפרש פי' אחר דלא כפרש"י שפי' דאותו יום ליכא חזקת נערות ולא חזקת בוגרת דהיום עשוי' להשתנות, אלא ודאי דכוונתם כמ"ש דרוב פעמים הם מביאין בבוקר, ומה שדחקו להפנ"י לפרש דבריהם כן דאל"כ מ"ט דשמואל דפליג על רב י"ל או דבזה חולק שמואל על רב וס"ל דאין זה רוב גמור או משום חומרא דא"א חיישינן לה כמ"ש ויותר נראה כן דאם נאמר דשמואל ס"ל דלא הוי רוב א"כ הי' הש"ס יכול למינקט פלוגתייהו בקידשה עצמה לחוד דלרב הוי קדושין שלה ודאי ולשמואל הוי קידושי ספק, ועי' מ"ש למעלה (חדר ב') מדברי הריב"ש דס"ל דרוב נגד ב' חזקות לא אמרינן רובא עדיף מחזקה אף דב' החזקות חדא באידך תליא כמו חזקת חיים דבעל וחזקת איסור א"א וא"כ כאן שיש לה חזקת פנוייה וחזקת נערות אע"ג דחדא באידך תליא, א"כ י"ל דזהו טעמו של שמואל דס"ל דחיישינן לקידושי שניהם, ומאי דמקשה על שמואל ממקוה וחבית י"ל דמדמה דכמו דהתם היה לנו לומר דמעיקרא ספק הוי לטהר עכ"פ ברה"ר אפ"ה מטעם חזקה דהשתא משוינן למפרע לוודאי וכמו התם אע"ג דהוי ב' חזקות נגד רוב והוי ספק השקול, מ"מ בצירוף חזקה דעכשיו היא בוגרת לפנינו י"ל דמעיקרא ודאי בוגרת הוי, וי"ל עוד קצת טעם אחר בפלוגתא דרב ושמואל דאזלי לשיטתם בר"פ הפרה (מו ע"ב) דרב אלים ליה רוב אפי' להוציא ממון ושמואל לא אלים לי' רוב כ"כ דס"ל שם אין הולכין בממון אחר הרוב, וכתבנו במ"א הטעם משום דחזקת ממון עדיפא טפי ולהכי ס"ל לשמואל סמוך מיעוטא לחזקה, וכמו כן אלים לי' לרב רובא דמייתי סימנים מצפרא אף במקום חומרא דא"א ושמואל לא אלים לי' רוב כ"כ ולכך חייש לקידושי שניהם מחמת שיש קצת חזקה דנערות דמעיקרא:
[ה]:
גם דברי הש"ס שם צריכים ביאור מ"ש מהא דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראי' כו' ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראי' כו' נימא רב דאמר כר' נתן ושמואל דאמר כר' יעקב כו' דהיאך מדמה פלוגתא דרב ושמואל להך דכאן יש סברא דרוב מביאין סימנים מצפרא ואפי' אם נפרש מחלוקתם דאין זה רוב רק דפליגי אי אזלינן בתר חזקה דהשתא או לא, מ"מ קשה היאך ס"ד לומר דשמואל ס"ל כר' יעקב והרי שמואל ס"ל דספיקא הוי דחוששין לקדושי שניהם, ושם ס"ל לר' יעקב דמחזקינן לי' לשכ"מ דהוא מוציא מידם בלא ראי' ואם הי' הדבר בספק הא קיי"ל המע"ה, ועוד דאפי' אם הוא בריא השתא ס"ל לר' יעקב דמוציא מידם בלא ראי', ונראה לפרש דהיינו סברת הש"ס דיש כאן רוב נגד רוב, דזה ודאי דלא שכיח כלל שבריא יתן כל נכסיו לאחרים והוא ישאר גברא ערטילאי דהא מה"ט קיי"ל דמתנת שכ"מ בכולי' יכול לחזור בו משום דחזקה דלא נתן אלא מדאגת מיתה לא כשיחזור לבוריו, וא"כ כאן דמיירי במתנת שכ"מ בכולי' בלא שיור י"ל דאזלינן בתר רוב בני אדם שאין נותנים כל נכסיהם לאחרים בעת בריאתם ומסתמא הי' שכ"מ ויש כאן רוב אחר כנגדו דרוב בני אדם בחזקת בריאים קיימי, ועוד יש כאן חזקה עם הרוב המסייע לנותן מתנה והוא חזקת מארי' קמא, ולכן ס"ל לר' יעקב כיון דאיכא רוב נגד רוב הוי כספק השקול ומוקמי' הממון בחזקת בעליו הראשונים אע"ג דעכשיו הוא בריא לא מהני חזקה דהשתא לגרועי חזקת מארי' קמא דחזקה דמעיקרא עדיפא טפי, ולכן ס"ל דהוא מוציא מידם בלי ראי' דחזקה דהשתא לא מהני מידי, ור' נתן ס"ל דחזקה דהשתא מהני לסיוע לספק וכיון שיש רוב נגד רוב אזלינן בתר חזקה דהשתא, והשתא שפיר מדמה הש"ס להך פלוגתא דרב ושמואל דרב דס"ל הרי היא בוגרת לפנינו וס"ל דחזקה דהשתא מהני לסיוע ולכן אע"ג דבקידושין חיישינן למיעוטא כמו במשאל"ס מ"מ מהני חזקה דהשתא לסייע דלא לחוש למיעוטא, ושמואל ס"ל כר' יעקב דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל, ולכן גם שם ס"ל דחזקת מארי' קמא עדיפא טפי במקום שיש רוב נגד רוב, וע"ז דחי התם אמר לך רב כו' ע"כ לא אמר ר"י כו' ר"ל דאזיל לשיטתו דאלים לרב רובא בכ"מ אפי' להוציא ממון, ולכן כאן בצירוף סברא דהרי היא בוגרת לפנינו לא חיישינן לקידושי אביה כלל משא"כ התם דספק שקול הוא דיש רוב נגד רוב ולכן אמרינן העמד ממון על חזקתו ר"ל חזקת מארי' קמא דעדיפא טפי ושמואל אמר לך ע"כ לא קאמר ר"נ כו' דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ר"ל דרוב זה עדיף מהך רובא דאינשי דאין נותנים שלהם כולו לאחרים דזה הוי רובא דאיתא קמן מהך רובא דליתא קמן וכמ"ש במ"א דשמואל ס"ל לחלק בהכי מדס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, והקשו התוס' רפ"ק דסנהדרין (ג ע"ב) דהא מקרא מלא הוא אחרי רבים להטות ברובא דסנהדרין דרוב מחייבים חייב וחלקו שם בין רוב גמור לרוב שאינו גמור, וכתבנו דכוונתם דרובא דאיתא קמן מודה שמואל דגם בממון הולכין אחריו, וז"ש אבל הכא מי קא מפקה נפשה מחזקה דקמא, ר"ל שאין כאן רובא דאיתא קמן ומיעוטא דשכיחא הוא דאין מביאים סימנים בצפרא לכן חיישינן לקדושי שניהם ודוק:
ו' ולפ"ז באם העיד ע"א שלא הביאה סימנים בבוקר בקידשה אביה בדרך בבוקר והיא בערב לפי מאי דקי"ל כרב דהרי היא בוגרת לפנינו וגם כיון דרגילות למיתי סימנים מצפרא ודאי דאין ע"א נאמן לחוש לקידושי אביה למאן דס"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקה כ"ש שיש סברא לומר דרובא ג"כ מסייע לחזקה דהשתא וגם לשמואל דס"ל דחיישינן לקדושי שניהם אם העיד דהביאה סימנים בבוקר ודאי דמודה דנאמן דהא אינו מעיד נגד חזקה דגם שמואל ס"ל דעכ"פ ספק השקול הוי, וכ"ש לפי מ"ש דגם הוא מודה דרגילות למיתי מצפרא ואם מעיד שבדקה ולא הי' בה סימנים לשמואל דס"ל חיישינן לקידושי שניהם לפי מ"ש דשמואל מודה דרגילות למיתי מצפרא א"כ אין הע"א נאמן לומר דלא ניחוש לקדושין דידה כלל נגד חזקה דהשתא וגם רובא דמיתי מצפרא, וגם לפי מ"ש די"ל דשמואל פליג ע"ז על רב וס"ל דלא רגילה למיתי מצפרא אפשר לומר דע"א נאמן בזה דלא ס"ל לילך בתר חזקה דהשתא, ואם קידשה עצמה בבוקר ולא קידשה אביה כלל לפי מ"ש הב"ש די"ל דמעמידין אותה בחזקת פנויה, א"כ אם העיד ע"א שהי' בה סימני בוגרת הי' אפשר לומר דאין ע"א נאמן בזה במקום חזקה כיון דס"ל דבכה"ג לא אזלי' בתר חזקה דהשתא, ומ"מ כיון דגם הוא ס"ל דהוי ספק קדושין כיון שיש ג"כ חזקה דהשתא א"כ אין כאן חזקה גמורה כלל ולא יהא אלא חזקה נגד חזקה דמהימן ע"א וכמו בב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן דמהימן ע"א לומר שאותה חתיכה היא של חלב כו', ולפי מ"ש למעלה דגם בלא קידשה אביה לדידן דקי"ל כרב דהרי היא בוגרת לפנינו ואזלינן בתר חזקה דהשתא אם הוא מעיד שלא הי' בה סימנים הי' אפשר לומר דא"נ דהוי מעיד נגד חזקה דהשתא, ומ"מ נראה דבכה"ג נאמן ע"א בכל גוונא דאפי' אם נאמר דרוב פעמים רגילות למיתי סימנים מצפרא מ"מ נאמן ע"א דאפי' נגד רוב נאמן ע"א כמ"ש בתשוב' נוב"י דע"א נאמן להעיד נגד רוב דמעשים בכל יום שהטבחים נאמנים להעיד שבשר זה כשר אע"פ שרוב טריפות במקילין, וא"כ אע"פ שנאמר דרוב פעמים רגילות שמביאה סימנים בבוקר מ"מ נאמן ע"א לברר שזו אינה מן הרוב:
[ז]:
וכן אם לא נבדקה בערב אם הביאה סימנים ונתקדשה ביומא דמשלם שית יש לחקור בזה דהנה התוס' כתבו שם בד"ה קידשה אביה כו' דבקידשה אביה לחוד מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד האשה על חזקת פנויה כמה שהיתה קודם שקידשה והרי היא בוגרת לפנינו, ויש לדקדק בדבריהם למה הוצרכו להזכיר כאן סברא דהיא בוגרת לפנינו ולא סגיא להו בהך סברא דחזקת פנוייה לחוד, ועי' בס' המקנה שנדחק מאוד לתרץ זה בדברי התוס', ולענ"ד נראה בכוונת דבריהם דמ"ש התוספ' ע"ב דרגילות למיתי סימנים מצפרא היינו דווקא בנבדקה בערב ונמצא בה סימנים בזה אמרינן כל שהביאה סימנים באותו יום מסתמא הי' בה ג"כ בבוקר דאין רגילות לאחר באותו יום עצמו עד הערב דוקא (א"ה סברא זו שכ' אאמ"ו הגאון ז"ל כתבתיה בחקירה דרושיית שיש לה סמיכה בסברא טבעיית שגידול השערות וצמיחתם ממותרי הליחות הוא יותר מצוי בלילה בעת השינה כמ"ש בספרי הטבע ולכן אמרינן מסתמא הי' הסימנים בבוקר ממה שצמחו מלילה שעברה שזה יותר מסתבר מלתלות שצמחו ביום דוקא, והסברתי סברת התוספ' בזה דאל"כ מנ"ל לר"י בתוספ' סברא זו דרגילות להביא סימנים בבוקר), משא"כ אם לא נבדקה כלל אם הביאה אז סימנים אין זה רוב ורגילות לבוא מצפרא שהרי אמרו אין בין נערות לבוגרות אלא ששה חדשים משמע דעכ"פ יכול להתאחר עד יום שלאחר כלות ששה חדשים, וא"כ אין סברא לומר דבקידשה אביה בבוקר שלא לחוש לקדושין מטעם חזקת פנויה והיינו משום דחזקת פנויה דידה תליא בחזקת בוגרת שכ"ז שלא בגרה כיון דברשותא דאביה קיימא לקדשה והרי אתרעי חזקת פנויה דידה כיון שבאמת קידשה אביה, וא"כ כ"ז שלא נתחזקה בבוגרת ודאי דאין סברא להפקיע קדושי אביה, ולכן הוצרכו התוס' לומר כיון דעכשיו היא בוגרת לפנינו מראים הדברים דמסתמא בבוקר הביאה הסימנין דרגילות למיתי מצפרא כמש"ל, רק משום חומרא דקידושין חששו, וכיון דחזקת פנויה מסייע להך לא חיישינן לקדושין כלל, ועיין מ"ש הפוסקים גבי זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דלא שייך לאוקמי אחזקת א"א כיון דעכ"פ זרק לה גט רק דהספק נולד מצד אחר איתרע חזקת א"א, וא"כ כ"ש בנ"ד שקידשה אביה ודאי רק דהספק הוא בדינא אם היא ברשות אביה אז לקדשה דלא שייך לומר חזקת פנויה אם לא מטעם דהרי היא בוגרת לפנינו, וא"כ י"ל דאפי' לרב דס"ל הרי היא בוגרת לפנינו ולא חיישינן לקידושי אביה כלל מ"מ באם לא נבדקה בערב אם הביאה סימנים ודאי דגם הוא מודה לשמואל דחיישינן לקידושי שניהם, ולכן הוצרך הש"ס למינקט פלוגתייהו דוקא בידוע שהביאה סימנים בערב, ולפ"ז אם העיד ע"א בין שהעיד שהביאה סימנים בין שהעיד שלא הביאה סימנים נראה דנאמן, וגם נראה דבלא"ה לא שייך כאן דאין ע"א נאמן נגד חזקה דעיקר עדותו אינו לענין הקדושין רק דהיא גדולה דנפ"מ ג"כ לענין שאר דברים כגון להפרת נדרים דיצתה מרשות אביה, וביטול חזקת פנוי' ממילא קאתיא, ולא דמי לשאר מעיד נגד חזקה דכאן יכול לומר לעשותה גדולה באתי להעיד וכה"ג אמרינן בכ"מ כההיא דפ"ק דסנהדרין (ט ע"ב) לאוסרה על בעלה באנו ובפ' כיצד הרגל (כ"ד ע"ב) אנן לחיובי גברא פלגא נזקא אתינן ולא שייך בזה עדות נגד חזקה כלל ודוק:
הגה"ה:
עי' בספר המקנה שם שדקדק בדברי התוס' במ"ש דשמואל דוקא בקידשה עצמה בערב נקט משום דממנ"פ היא מקודשת, דהא לפ"ז כל עדות אין מעידים רק על חצי דבר וא"כ אפי' ב' כיתי העדים אין מועילים לעשותה מקודשת ודאי ע"ש, ולענ"ד אין דברים אלו נכונים דדוקא באם העדים עצמם אין מעידים על דבר שלם כהא דשנים אומרים א' בגבה וב' אומרים א' בכרסה כו' משא"כ כאן דכל כת מעיד על דבר שלם שנתקדשה רק שאין אנו מקבלים עדות כל א' משום חזקת פנוי' וא"י אם חלו הקדושין וכיון דממנ"פ חלו הקדושין מקודשת ודאי, הגע עצמך בהא דשני שבילין דקיי"ל הלך בא' ועשה טהרות דהם טהורים משום דמוקמינן להו בחזקת טהרה, ואם העידו עדים שהלך בא' מהם ונכנס למקדש ואח"כ באו עדים אחרים והעידו שנכנס בשביל השני ונכנס למקדש האם נאמר דהוי חצי דבר ולא מהני עדותם שיביא קרבן, ובודאי יש לחלק בין חצי דבר בודאי לספק בדבר שלם כהא דפ' ידיעות הטומאה (י"ט ע"ב) בשני שבילין א' טמא כו' ור"ש פוטר בכולם ואפי' בקמייתא כו' אמר רבא הבמ"ע כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון כו' ת"ק סבר אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה ופרש"י ת"ק אליבא דר"ש שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אע"ג דאיהו לא ידע כו' עדיפא היא מהנך ידיעת ספק דהזה ושנה דהתם ידע לכולה מילתא ואפ"ה ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הו"ל ידיעה ודאית כו', ובר מן דין אין דבריו נכונים דאפי' נימא דעידי קדושין ראשונים הוי חצי דבר מ"מ הרי עדים השנים מעידים על ודאי דעכ"פ ע"י עדותם יודעים שתאסר לכל העולם זולת אלו הב' שקידשוה ע"י אביה וע"י עצמה וא"כ כל שהשנים ידעו מעדות הראשונים הרי העידו בדבר שלם, וא"כ קושייתו אינו כלום די"ל דמיירי שהעדים השנים ידעו מן הראשונים ודוק:
[ה]:
וכל זה כשאין לנו ספק בשנותיה אבל אם יש לנו ספק בשנותיה אם היא בת י"ב ויותר מששה חדשים או שעדיין לא נשלמו הששה חדשים בזה יש לנו לחקור אם הי' כאן ע"א מה דינה, דלכאורה הי' נראה דיש כאן עוד חזקת נערות דלא אתרע כלל הך חזקה כל זמן שאין ידוע לנו, אבל הב"ש (שם ס"ק ד') כ' לפרש דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' אישות הי"ד) מ"ש שם וז"ל כל שהוא ספק בוגרת בין קידשה אביה לבדו בין שקידשה היא עצמה ה"ז מקודשת מספק עכ"ל וכ' הב"ש ר"ל בספק אם היא יב"ש וששה חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ספק קדושין עכ"ל הב"ש, ודבריו צריכים ביאור דהרי מצינו בכ"מ שגם בספק קדושין בכה"ג אזלינן בתר חזקה, דלא דמיא לחזקת פנויה דמחמרינן בכמה ספיקות בדיני קדושין דהיינו דוקא בחזקה דדינא שאינה חזקה גמורה כ"כ או בספק פלוגתא דבזה לא שייך חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ"ש הפוסקים בכ"מ או היכא דחזקה אתרעי כגון בזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אבל בחזקה דגופא ודאי דגם בקדושין אמרינן אוקמי אחזקה קמייתא כל היכא דלא אתרע החזקה כהא דפ"ב דכתובות (כ"ג ע"א) ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה כו' וע"ש בתוס' ד"ה רישא שהקשו בתרי ותרי דרישא ניחא דאית לן לאוקמה בחזקת פנויה כו' והוצרכו לתרץ דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ע"ש, והתוס' פ' אלמנה לכה"ג (ס"ח ע"א) ד"ה רישא בפסולי כהונה הקשו בהא דספק בן ט' ספק אינו בן ט', היאך פוסל בביאתו נוקמי' אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות, ותי' שם דמיירי כגון דהשתא דאתא לקמן הוא ודאי בן תשעה אע"פ שהי' ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשעה דחזקה קמייתא אתרע לה עכ"ל, הרי שאם א"י עכשיו שהוא בן ט' אמרינן דמוקמינן ליה אחזקה שאינו בן ט' ואין לומר דש"ה שיש ב' חזקות א' כשרות דאשה וא' חזקת קטנות דהבעל דהרי גם כאן יש ב' חזקות אלו אם קידשה עצמה בלא אביה חזקת פנוי' וחזקת קטנות, וגם כבר כתבתי למעלה (חדר ב') דכיון דחדא חזקה תליא באידך מיקרי חד חזקה יעו"ש:
[ט]:
וראיתי בלחם משנה שם ע"ד הרמב"ם שעמד בקושיא זו למה לא מוקמינן לה אחזקת נערות, וכ' שם וז"ל ובשלמא אי קידשה אביה לא אמרינן אוקי אחזקה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה והוא חזקת פנוי' וכיון שיש ב' חזקות הסותרות זו את זו הויא ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנוי' מסייע לזה עכ"ל, ע"ש שבזה כוונת הרמב"ם באופן אחר, וגם יש לפרש דברי הרמב"ם דכונתו כעין מ"ש התוס' בהא דספק בן ט' והיינו שעכשיו כשבאתה לפנינו היא ודאי בוגרת דאז הוי ספק גמור אף בקידשה אביה שיש כאן ב' חזקות מסייע לבטל הקידושין חזקת פנויה דמעיקרא וחזקה שהשתא דעכשיו והיא בוגרת אמרינן דגם בתחילה היתה בוגרת ואע"ג דיש לה חזקת נערות מ"מ חדא חזקה נגד ב' חזקות אינו כלום ובקידשה עצמה י"ל דחזקה דהשתא מסייע שתהא מקודשת ואף שיש ב' חזקות כנגדה חזקת פנויה וחזקת נערות י"ל ג"כ דלא חזקה היא דעשוי' להשתנות ממילא דכל נערה סופה להתבגר, וכענין זה כתבו התוס' ר"פ הא"ר (פ"ח ע"א) דנדה לא מיקרי מקום חזקה משום שסופה להיות נפסק דמי', וק"ו הדברים דשם אפשר במציאות רחוק שתהא שופעת ולעולם לא תטהר משא"כ נערה ודאי שאח"כ תתגדל ואין לך חזקה עשוי' להשתנות יותר מזה (אך צ"ע בדברי התוס' פ' הלוקח כ' ע"ב שכתבו דמוקמינן לולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה כשהי' בבטן אמו אף דגם שם עשוי' להשתנות דכל עובר עומד להיות נולד) ומ"ש התוס' בפ' אלמנה לכה"ג דמוקמינן לי' אחזקת קטנות שאינו בן ט' שנים י"ל דעיקר קושייתם הוא משום דמוקמינן לאשה בחזקת כשרות, גם אפשר לומר דהרמב"ם פליג בזה על התוס' וכן נוטה לשון הרמב"ם (פ"ח מה' תרומות) שכ' סתם שספק בן ט' פוסל בתרומה משמע שמפרש כפשוטו והיינו משום דלא שייך כאן אוקמי' אחזקה דעשוי' להשתנות וצ"ע:
[י]:
ולפ"ז אם יש כאן ע"א הענין מסתעף לכמה דינים דאם כשהיתה לפנינו אכתי בספיקא קאי אם הגיעה לשנות בגרות וקידשה אביה, לשיטת התוס' דס"ל שיש כאן חזקה דקטנות א"כ אם העיד ע"א שכבר היא בת יב"ש וששה חדשים י"ל דא"נ להפקיע הקדושין דהוי ע"א נגד חזקה אך כיון שיש חזקת פנוי' לנגדו י"ל דנאמן כיון שיש כאן חזקה נגד חזקה וא"כ אינה מקודשת כלל, וכן אם אמר שעדיין לא הגיעה לשנות בגרות ג"כ נאמן משום דחזקת נערות מסייע לי', אך כיון שחזקה זו עשוי' להשנות י"ל דאדרבא כיון דחזקת פנוי' נגדו וחזקת נערות עשוי' להשתנות מיקרי ע"א נגד חזקה, אך כבר כתבתי שאין זה מוכרח כ"כ, אבל אם בא להעיד בעת שודאי בגרה והעיד שבשעה שקידשה אביה היתה בוגרת א"כ יש כאן ב' חזקות לגרע הקדושין חזקת פנוי' וחזקת בגרות דהשתא וחזקת נערות שכנגדה עשוי' להשתנות א"כ ודאי דנאמן שלא לחוש לקדושין כלל, אבל אם העיד להיפוך שעדיין היתה נערה י"ל דא"נ משום שיש כאן ב' חזקות לעשותה פנוי' וגם חזקת נערות אינה חזקה גמורה דעשוי' להשתנות, ואם הי' ספק בשנותיה וקידשה אביה וגם היא קידשה עצמה אח"כ לאחר ועכשיו כשבאתה לדין כבר עבר זמן נערות, לפי מ"ש התוס' אליבא דשמואל דכיון שבין כך ובין כך היא מקודשת אין לומר אוקמה אחזקת פנויה אף דאנן קי"ל כרב נגד שמואל היינו דוקא התם משום דביומא דמשלם שית אין כאן לא חזקת נערות ולא בגרות כמ"ש רש"י או כמ"ש התוס' משום דרגילות למיתי מצפרא, ועכ"פ מודה דחזקת פנוי' נסתלקה אם מעיד שבעת שקידשה אביה כבר בגרה אין זה מעיד נגד חזקה כיון דחזקה דהשתא מסייע ליה וגם חזקת נערות דמעיקרא עשוי' להשתנות, ואם מעיד שהיתה אז נערה יש להסתפק אם זה נקרא מעיד לסתור החזקה כיון דחזקה זו עשוי' להשתנות, וגם כ"ש לפי מ"ש התוס' דכשמעיד ואנו באנו לדון בעת שגדולה ודאי אין כאן חזקת קטנות כמ"ש וצ"ע בדינים אלו:
[יא]:
ומה שיש לעיין עוד בסוגיא שם בהא דפריך על שמואל מ"ש ממקוה שנמדד כו' ומשני ש"ה דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימר לא חסר הרי חסר לפניך ה"נ הרי בוגרת לפניך השתא הוא דבגרה ה"נ השתא הוא דחסר התם תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא ע"כ, ולכאורה סוגיא זו סותרת לסוגיא דפ"ק דנדה (ב' ע"ב) דפריך שם אהא דשמאי והלל באשה שראתה דם מ"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד כו' לשמאי קשה למפרע להלל קשה ודאי דאלו מעל"ע שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין ואלו הכא ודאי ומשני התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה כו' הרי חסר לפניך ה"נ הרי דם לפניך השתא הוא דחזאי התם נמי השתא הוא דחסר ומשני הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי כו' ע"כ, הרי מבואר דבמקוה הא דמחזקינן לה בודאי חסר מעיקרא הוא משום דשייך לומר חסר ואתאי הא לאו הכי לא הוי ודאי, ולשמאי אמרינן להיפוך דחזקה דמעיקרא עדיפא וא"כ מאי פריך הכא לשמואל הא בסימני בגרות לא שייך לומר דהביאה סימנים מעט מעט ודמיא ממש לנדה, וא"כ לא שייך כאן לומר מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת דהא י"ל השתא הוא דבגרה בבת אחת דלא אתרע חזקה קמייתא כלל כמו בנדה, וע"ש בתוס' ד"ה התם תרתי לריעותא שהביאו ראיה לחזקה דאתרע דג"כ אזלינן בתרה מהא דבית המנוגע בימי הסגר שאם בא כהן בסוף שבוע וראה והנה כהה הנגע ואתרע חזקה מטמאין אדם הנכנס לשם באותו שבוע וחייב קרבן אם נכנס לעזרה והקשו שם דנימא אדרבא העמד אדם על חזקת טהרה וחזקה דנגע אתרע דהרי חסר לפניך ותירצו דשאני מקוה דרגילות להתחסר מעט מעט משא"כ בבית המנוגע דרגילות הנגע להתחסר בב"א, הרי דבכה"ג דליכא למימר חסר ואתאי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף דאיכא חזקה אחרת כנגדו וחשיב כודאי טמא להביא קרבן ולא חיישינן לחולין בעזרה, וא"כ כ"ש דקשה טפי, ואדרבא איפכא קשיא לי על שמואל כיון דלית ליה סברא דרב דרגילות למיתי סימנים מצפרא א"כ למה ס"ל דחיישינן לקדושי שניהם ולא ס"ל דאזלינן בתר חזקה קמייתא וקידושין דילה לאו כלום הוא, ולפי מ"ש למעלה (חלון ה') מתורץ ב' קושיות אלו די"ל דבאמת ס"ל לשמואל ג"כ דרגילות למיתי סימנים מצפרא רק דבזה חולק על רב דס"ל דלא מהני הך רובא למשוי כודאי בוגרת בצפרא רק מועיל לסלק חזקה דמעיקרא ובזה דמיא למקוה דחסר ואתאי, ומקשה שפיר כמו דשם במקוה כיון די"ל חסר ואתאי בזה אתרע חזקה דמעיקרא ואזלינן בתר חזקה דהשתא למשוי כודאי חסר מתחי' שלכן גם ברה"ר טמא, כמו כן י"ל כאן כיון דרגילות למיתי מצפרא מועיל לסלק חזקה דמעיקרא, ויש לנו לילך בתר חזקה דהשתא והוי כמו ודאי בגרה מצפרא וע"ז משני דמ"ע אף דאתרע חזקה דמעיקרא לא דמיא למקוה דשם תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא, ולפי מ"ש י"ל בענין נאמנות בע"א בזה דלא שייך כאן שמעיד לסתור חזקה כיון שיש לנו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא אף דאתרע חזקה קמייתא מ"מ אינו אלא כמברר החזקה או שעדותו מועיל שחזקה קמייתא נמשכה היינו היכא שמעיד שלא בגרה בשחרית או שעדותו מועיל לברר חזקה דהשתא שהתחילה מקודם אם מעיד שבגרה בבוקר, וכמו דקי"ל דע"א מועיל אף נגד רובא כגון במקולין שיש רוב טריפות שמעיד שחתיכה זו מכשירה היא אף דקי"ל דרובא עדיף מחזקה והיינו משום שאין עדותו לסתור הרוב כיון שגם המיעוט ישנו במציאות ואין זה אלא מברר, א"כ כ"ש בחזקה דלא עדיפא כרובא דאם הוא מעיד לברר החזקה דמועיל עדותו כנ"ל ודוק:
[יב]:
ולפי שיש כאן מקום עיון גדול בכ"מ בענין חזקה דמעיקרא ודהשתא ראיתי להאריך קצת בענין זה וממילא רווחא שמעתתא, והוא דלכאורה יש לתמוה שם בסוגיא דרפ"ק דנדה אחר שהקשה שם על מתני' ממתני' דמקוה שנמדד ומשני התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא, ופרש"י שם דבמקוה איכא העמד טמא על חזקתו ובחזקת טהרה דמקוה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך אבל באשה בדידה איכא ריעותא שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך ומשום הך ריעותא לחודא לא מרעינן לה הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתי דכי אמרתי העמידם על חזקתם בחזקת טהרה הם עכ"ל, ולכאורה תמוה כיון די"ל הגס הגס חזיתי' וחזקה דמעיקרא אתרעי עי"ז, א"כ מה בכך דליכא תרתי לריעותא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והי' לנו לחוש לספיקא, ועוד יש לתמוה בענין זה דהנה שם ובפ' י' יוחסין מביא הא דהי' בודק את החבית להיות מפריש עליו והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק, ומשני ג"כ התם תרתי לריעותא כו' ומקשה שם מ"ש הכא ודאי והכא ספק ומשני מאן תנא חבית ר"ש היא דלגבי מקוה נמי ספק משויא לי' כו' יעו"ש, ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם (פ"י מה' מקואות ה"ו) דפסק כת"ק דהוי טומאת ודאי שסותר דבריו שפסק (פ"ה מה' תרומות הכ"ד) בהא דחבית דמכאן ואילך ספק ועי' בכ"מ שם שלא העיר בזה כלום, והוא כ' שם לתמוה למה פסק כר"ש ולא כרבנן דפליגי עלי' דס"ל דהוי ודאי חומץ, ותי' שם כיון דבפ' המוכר פירות אפליגו אמוראי אליבא דהך ברייתא מסתמא ס"ל דהלכה כר"ש, ודבריו תמוהים בעיני דשם פליגי בפלוגתא אחריתי בחמרא דריחי' חלא וטעמי' חמרא, וא"כ אין משם הוכחה דס"ל הכי, ועי' במשנה למלך בה' מקואות שם שהביא בשם הרשב"א בחידושיו שתמה ג"כ על הרמב"ם דפסקיו סותרים זא"ז והמל"מ תי' שם בדוחק, ועי' ביו"ד (סי' פ"א) בגבינות שנעשו מבהמה שנמצא טריפה דקי"ל שהם כשירות הובא שם שיטת הרשב"א שכ' דאם נטרפה ע"י סירכא כל הגבינות אסורות אפי' קודם ג' ימים, וכ' הטעם דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כי אם היכא שי"ל השתא ממש סמוך לשחיטה הוא דנטרפה אבל כל שיצתה מחזקתה מחיים ואין אתה יכול לומר השתא הוא דנטרפה אלא זמן מה מקודם רק א"י כמה זמן מקודם אז אסור למפרע יעו"ש וא"כ הוי א"ש דאין כאן קושיא כלל מחבית אמקוה דהא ע"כ במקוה שחסרה א"א לומר שחסרה כ"ש מארבעים סאה דא"א לצמצם וע"כ מיירי דחסר שיעור הניכר שהוא חסר, וא"כ א"א לומר דבאותו רגע חסר מארבעים סאה וקודם לכן הי' שלם דהא החסרון בא מעט מעט וא"כ כבר יצתה מחזקתה מקודם זמן מה ואתרע חזקה דמעיקרא טובא, ולכן בצירוף דהעמד טמא על חזקתו הוי תרתי לריעותא ולכן נחשב כודאי, משא"כ בהא דחומץ שפיר שייך לומר דהשתא ממש הוא דהחמיצה ומקודם לכן לא הי' עדיין חומץ גמור, וא"כ חזקה קמייתא לא אתרעי, ולכן שפיר הוי ספק דנגד חזקה דמעיקרא איכא חזקת טבל אע"ג דאלו לא הי' חסר לפניך הוי חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקת טבל, מ"מ בצירוף חזקה דהרי החמיץ לפניך הוי ספק השקול ואם כן אתי שפיר, והא דהקשה שם ורמי חבית אמקוה י"ל דאליבא דר' יהושע בן לוי פריך לה דהוא ס"ל בפרק המוכר פירות כל ג' ימי' האחרוני' ודאי חומץ דס"ל ריחי' חלא וטעמי' חמרא חלא א"כ יצתה מחזקתה זמן מה מקודם, ולכן שפיר דמיא להא דמקוה ודומיא דגבינות ומקשה שפיר, אבל הרמב"ם פ"ה מה' תרומות פסק שם כר"י לגבי דריב"ל דכל ב' ימים הראשונים ודאי יין, משום דרבא בפ"ב דע"ז ס"ל ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא כמ"ש הכ"מ שם, וא"כ לדידיה לק"מ מחבית אמקוה וא"ש פסקי הרמב"ם כהוגן:
[יג]:
וראיתי בפרמ"ג במשבצות שכ' לחלק דדוקא בחזקה דגבינות דלאו חזקה מבוררת היא רק חזקה דאתיא מחמת רובא בזה אמרינן כל שיצתה מחזקתה זמן מה מקודם אתרע החזקה, משא"כ היכא דהוה לה מעיקרא חזקה ברורה ודאית יעו"ש, ולפי מ"ש אין הדבר כן אלא גם בחזקה ברורה מעיקרא כמו במקוה ג"כ אמרינן הך סברא כל שיצתה מחזקתה זמן מה לאו חזקה אלימתא היא וכ"כ שם בשם הפר"ח, ולענ"ד דברי הפר"ח ברורים בזה ויש לו סמך מדברי הרמב"ם שכתבתי, גם מה שהקשתי למעלה מהא דפריך ודילמא הגס הגס חזיתי' דמשני דהכא ליכא תרתי לריעותא מה בכך הא כיון דעי"ז אתרעי החזקה א"כ מידי ספיקא לא נפקא, די"ל שבאמת כל היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה כגון העמד טמא על חזקתו וכדומה וגם י"ל דהשתא אתרעי אז חזקה דמעיקרא עדיפא אע"ג דשייך חסר ואתאי וכדומה רק אם יש כנגדו חזקה אחריתי בצירוף סברא דהרי חסר לפניך וגם יצתה מחזקתה מקודם זמן מה הוי ודאי איסור ואזלינן רק בתר חזקה דהשתא, אבל היכא דליכא חזקה אחריתי כנגדה כגון בגבינות וכדומה אז הוי ספק ולא ודאי, ואם לא יצתה מחזקתה זמן מה רק איכא חזקה אחרת כנגדה כגון הא דחביות למאי דקיי"ל ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא בצירוף דהרי החמיץ לפניך הוי שפיר ספק השקול, וא"כ בכה"ג אם הי' מעיד ע"א דאתרע מקודם נראה ברור דנאמן לעשות ודאי איסור דהא אין כאן חזקת כשרות בודאי ודמיא לחתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן עליו ע"א לומר חלב הוא לעשותה ודאי:
[יד]:
ונשאר לנו לברר מה דעדיין קשה לכאורה דנראה סוגיא דקדושין סותר לסוגיא דרפ"ק דנדה דבקדושין שם דפריך על שמואל ומ"ש ממקוה ומחביות ומשני התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לריעותא וא"כ בכה"ג מחשב לספק דהא שמואל ס"ל חוששין לקדושי שניהם, ואלו בפ"ק דנדה שם דפריך על הא דשמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן ומ"ש ממקוה ודילמא הגס הגס חזיתי' ומשני התם תרתי לריעותא כו' משמע היכא דליתא אלא חדא לריעותא לא חיישינן כלל אפי' לשוויי ספק ואמרינן ודאי השתא אתרעי דאל"כ אכתי קשה שם לשמאי מהא דמקוה דהוא ס"ל דיין שעתן, וכבר כתבנו דלשמואל צ"ל דהא דבוגרת כיון דרגילות עכ"פ למיתי מצפרא דמיא להא דחסר ואתאי, ולכאורה הי' נראה לחלק בין הא דבוגרת להא דנדה דבנדה יש להיפוך חזקת טהרה כנגדה דהעמד טהרות על חזקתן, וכיון דבאשה ליכא תרתי לריעותא, ויש חזקת טהרה להיפוך אז הוי חזקה ודאית נגד חזקה דמספקא דהא דאמרינן הגס הגס חזיתי' מהני לגרוע חזקה קמייתא ולמשוי' ספק, וא"כ אין ספק חזקת טומאה מוציא מידי ודאי חזקת טהרה, משא"כ בהא דבוגרת דליכא חזקה אחרת כנגדה דהא אם תעמידנה על חזקת פנויה ע"כ תאמר דמצפרא בגרה וכבר כתבו התוס' דלא שייך חזקת פנויה כיון דבין כך וב"כ היא א"א וכמש"ל בביאור דברי התוס' באריכות, אבל לפ"ז יקשה על סוגיא דנדה שם דפריך מ"ט דשמאי ומשני העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה עומדת והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו היכא דלית ליה ריעותא מגופי' אבל אתתא כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמה אחזקה דאכתי קשה הא איכא חזקת טהרה דטהרות שנגעה בהם, ועוד קשה בהא דקאמר שם ובקדושין דבמקוה איכא תרתי לריעותא דהעמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך דהא לנגד חזקת אדם טמא איכא חזקת טהרה דטהרות שעסק בהם אחר שטבל, וא"כ אוקי חזקה לנגד חזקה וליכא כאן שום חזקה כלל, וא"כ אין כאן תרתי לריעותא, והנה בהא דמקוה היה נראה לתרץ דלק"מ דהא באדם זה שטבל במקוה זו אנו באים לדון עליו בעצמו אם רוצה ליגע עכשיו בטהרות אחר שנמצא חסירה ודאי דנגדו יש כאן תרתי לריעותא, וא"כ הרי אתה מחזיקו לטמא ודאי א"כ בהכרח אתה צ"ל דגם הטהרות שעסק כבר מקודם ג"כ טמאים ודאי דאל"כ הוי תרתי דסתרי ואין חזקה לחצאין, אבל בהא דנדה קשה דהא מה שאנו באים לדון הוא רק על הטהרות שעסקה בהם מכבר קודם ראייתה דהא השתא ודאי טמאה היא ואין נפ"מ בזה כלל, ועי' תוס' פ"ב דכתובות (כ"ב ע"ב) בהא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שכתבו שם דלא שייך לאוקמה על חזקת א"א משום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקה דא"א ולכאורה קשה הא אכתי יש כאן עוד חזקת חיים של הבעל, וע"כ צ"ל כיון דחזקת א"א וחזקת חיים דבעל חדא באידך תליא כיון דאתרע חזקת א"א גם חזקת חיים דבעל אתרעי, וא"כ י"ל דכן הוא בנ"ד בנדה יש כאן ב' חזקות חזקה דאשה בחזקת טהרה עומדת וגם העמד טמא על חזקתם ואימר לא נטמאו וחדא באידך תליא כיון דודאי נגעה בהם האשה אם תאמר דהאשה טמאה ודאי דגם הטהרות טמאים, וכיון שכן כל דחזקת טהרה דאשה אתרעי כיון דמגופה קא חזיתא בהכרח גם חזקת טהרות דתליא בה ג"כ אתרעי וא"כ א"ש דהלל ס"ל דאין כאן חזקה, אך לפ"ז הדרא קושיא קמייתא לדוכתי' דסוגיא דקדושין סותר לסוגיא דפ"ק דנדה וכמ"ש, ולכן נלע"ד לחלק בין הא דבוגרת ובין הך דנדה, והוא דגבי בוגרת יש לפנינו ב' מיני חזקות הא' חזקת נערות והב' חזקת פנוי', והנה חזקת פנוי' אין לה המשך זמן ושום השתנות במנין ימיה, דכ"ז שלא נתקדשה אפי' היא בת שלשים שנה היא פנוי', משא"כ חזקת נערות הוא דבר המשתנה לפי חשבון ימי גדלותה וא"כ א"ש דבהא דבוגרת ביום משלם שית כיון דיום זה יש בו שינוי מימים שלפניו דבאותו יום עשוי' להביא סימני בגרות לכן אמרינן דכבר אזל חזקת נערות לגמרי, דחזקת נערות לא נמשך רק עד סוף יום שלפני יום דמשלם שית ואותו יום נעשה ברי' אחרת לגמרי וא"כ א"ש הא דשמואל ס"ל חוששין לקדושי שניהם בהיכא דליכא רק חדא לריעותא כיון דחזקת נערות כבר נסתלקה לה והוי ספק השקול אי אתיא בצפרא אי לאו כיון דרגילות קצת למיתי מצפרא דזה נחשב כסברא דחסר ואתאי כמש"ל, וגם חזקת פנויה ליכא כאן אף דחזקה זו אין לה שינוי זמנית, מ"מ הא בין כך וב"כ היא א"א כמ"ש התוס', ולכן שפיר הוי ספק, אבל בהא דנדה דאין ראיית דם תלוי באותו יום דוקא דהא באשה שאין לה וסת קיימינן, וא"כ שפיר נמשך חזקת טהרה קמייתא גם עתה ולכן כל היכא דליכא אלא חדא לריעותא אע"ג דאיכא למימר הגס הגס חזיתי' הוי כודאי טהורה רק הלל דס"ל כיון דמגופה חזיא חזקה זו לאו חזקה אלימתא היא ובצירוף דעכשיו חזאי משוי לה לספק, וא"כ א"ש ב' סוגיות דנדה ודקדושין ועולה הכל כהוגן כנלע"ד ודוק:
[טו]:
עוד יש לעיין בזה במ"ש התוס' רפ"ק דנדה דהיכא דאין כאן סברא דחסר ואתאי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף שיש חזקה אחרת כנגדו כגון בהא דנגע שיש לאדם חזקת טהרה ונחשב כודאי שמביא קרבן אם יכנס למקדש שיש לזה סתירה מסוגיא דפ"ג דעירובין (ל"ה ע"א) שם על הא דאיתא במתני' נפל עליו גל כו' תרומה ונטמאת כו' ספק מבע"י כו' רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה חמר גמל רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק עירוב כשר ופריך שם וסבר ר"מ ספיקא לחומרא ע"ש, והוא סותר למ"ש למעלה, דהא שם לא שייך סברא דטמא ואתאי, וא"כ הי' לנו לילך אחר חזקה קמייתא ולומר עכשיו הוא דנטמא משחשיכה ואע"ג שיש כאן חזקה אחרת כנגדו העמידנו על חזקת תחום ביתו ולא קנה עירוב מ"מ כיון דאזלינן בתר חזקה קמייתא אפי' באיסור דאורייתא כמו בנגע אע"ג שהי' לאדם חזקת טהרה וגם כהה לפניך אמרינן דמעיקרא היתה שלימה וחשיב כודאי דמביא קרבן כמ"ש והייתי סבור לפרש מה דקאמר התם ספק מבע"י נטמא ספק משחשיכה אין הכוונה שידוע לנו העת שנגע בה הטומאה אם מבע"י בעת שהשמש על הארץ או משחשיכה אחר צה"כ דבכה"ג אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אפי' באיסור דאורייתא ואפי' איכא חזקה אחרת כנגדו כמ"ש אלא הכוונה שידוע לנו העת שנגע בו השרץ רק שהספק הוא אם אותו העת הוא יום או לילה כגון בהשמ"ש דמספקא לן אם הוא יום או לילה דבכה"ג לא שייך חזקה קמייתא והשתא הוא דנטמא אבל לפ"ז לא א"ש מה דקאמר שם (ל"ו ע"א) בהא דפריך דר' יוסי דעירובין על ר' יוסי דטמא ומשני רבא אמר התם ה"ט דר"י העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימר לא חסר ומשני במקוה שלא נמדד, ופרש"י שם ד"ה העמד טמא כו' וז"ל כולי' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא, אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן עכ"ל, ולפי מ"ש לא שייך כאן לומר העמד תרומה על חזקתה דהא ודאי נטמאת וגם אין לנו ספק על זמן הטומאה שיהי' שייך לומר העמד תרומה על חזקתה והשתא הוא דנטמא כמ"ש דהספק הוא אם אותו העת דין יום יש לו או דין לילה, ובאמת לולי פרש"י ז"ל הוי א"ש די"ל דחזקת תחום ביתו לאו חזקה הוא כמ"ש התוס' שם (ל"ה ע"ב) ד"ה אמר ר' ירמי' יעו"ש, אבל גם דברי התוס' תמוהים לכאורה לענ"ד מ"ש שם וא"ת ומאי קושיא דר"מ אדר"מ דבמתני' הא דלא אוקמוה אחזקה לאו משום דהשתא הוא טמאם אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא אחזקה שלא עירב והוא סותר לדבריהם עצמם ברפ"ק דנדה שם דאפי' באיסורא דאורייתא ויש חזקה אחרת כנגדו ג"כ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כדמוכח מההיא דבית המנוגע וכמ"ש:
[טז]:
אחר העיון כשנדקדק בלשון התוס' דרפ"ק דנדה שם נראה ליישב בס"ד דז"ל שם דמוכח היכא דבא כהן בסוף שבוע וראה והנה כהה הנגע ואתרע החזקה מטמאין אדם הנכנס שם כו' וקשה אדרבא נימא כו', ר"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכן איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בב"א כו' לכן אמרינן התם השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת הכהן מן הבית וכשטמא הכהן את הבית אפי' נתחסר הנגע אח"כ קודם שנכנס זה גזירת הכתוב הוא שהבית טמא עד שיראה הכהן בסוף שבוע ויטהרנו כו' עכ"ל, וכוונתם נראה דהיינו דכאן באמצע שבוע מה דמטמאין לנכנס קודם שנודע אח"כ הריעותא דחסרון לאו מטעם ספק וחזקה אתינן עלי' אלא כך גזירת הכתוב דכל בית שהי' בו שיעור נגע הראוי להסגר הבית הזה טמא הוא והבא לתוכו טמא מתורת ודאי ולא מתורת ספק אפי' אם בא אליהו והי' אומר שכבר נחסר מקודם בתוך שבעה שכ"ז שלא בא הכהן בסוף שבוע דין בית מוסגר יש לו וטמא מתורת ודאי וכיון שכן האדם הנכנס לשם אע"ג דיש לו חזקת טהרה חזקה שלו לא אהני ליה ולא מידי שכבר גזרה עליו תורה דין טומאה, וחזקת טהרה שלו כמאן דליתי' דמי, אך כיון שבסוף שבוע ראינו שכהה הנגע בזה הי' לנו לומר דטהור למפרע דהתורה לא אמרה אלא שהנכנס לתוכו טמא אם לא נודע לבסוף כגון שנשרף הבית וכדומה, אבל לא היכא דאתיילד ריעותא, ולכן כתבו התוס' שפיר דמשם מוכח דאפי' אתיילד ריעותא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכיון שכן וחזקה דאדם טהור כבר נתבטלה לכן אמרינן במקום דלא שייך לומר חסר ואתאי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אבל אם באמת יש חזקה כנגדה במקום דלא גלי קרא דהחזקה שלו בטלה כגון בהא דעירובין, שפיר אמרינן אפי' במקום דלא שייך למימר חסר ואתאי כגון בטומאה די"ל דעכשיו נטמא מ"מ כיון שיש חזקה ברורה נגדו חזקה שלא עירב וחזקה דמעיקרא אתרע מצד שהרי עכשיו טמא לפניך חזקת אדם דלא אתיילד בי' ריעותא עדיפא טפי וכודאי דמי וא"כ א"ש שם, ובזה א"ש גם האי דרפ"ק דנדה גבי מקום דהוצרך לסברא דחסר ואתאי הא לאו הכי לא הוי ודאי טומאה ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא אע"ג דאתרע דהרי חסר לפניך וגם יש כנגדה חזקת טמא דגברא דש"ה כיון דאם הי' בא לשאול לנו קודם שנודע הריעותא במקוה אם יטבול שם אמרינן לי' זיל טבול וא"כ התורה התירה לו לטבול שם ולסמוך על חזקה קמייתא כ"ז שלא יודע הריעותא וא"כ נסתלקה חזקת טומאתו וכמאן דליתא דמיא, ולכן שפיר אזלינן בתר חזקה קמייתא אם לא משום סברא דחסר ואתאי משא"כ בהא דעירובין אע"ג דליכא סברא דנטמא ואתאי שפיר אזלינן בתר חזקה דתחום ביתו דלא אתרעי ועדיפא מחזקת תרומה דאתרע חזקתה דהרי נטמא לפניך אע"ג דגם שם אם הי' בא לשאול אם יעשה עירובו בתרומה זו כ"ז דלא חזינן ביה ריעותא ודאי דאמרינן ליה זיל ערוב, מ"מ לא דמיא להא דטבילה דשם כשטבל כבר נסתלק חזקתו וכן בבית המנוגע כל שנכנס כבר נסתלק חזקת טהרתו קודם יום השביעי כשנולד הריעותא, אבל בעירוב כ"ז שלא ידענו שנקנה לו העירוב לא נסתלק מתחום ביתו ועיקר קנין העירוב בהשמ"ש, וכיון שאין אנו יודעים אימת נטמא הרי לא נסתלק עדיין מחזקת תחום ביתו בבירור, וכ"ז פשוט וברור ואנהירנהו לעיינין בס"ד ליישב הסוגיות שנראות כסותרות זו את זו ומיושב על נכון:
[יז]:
וע"פ מ"ש י"ל ג"כ ברפ"ק דנדה שם (ג' ע"א) דפריך ומ"ש ממבוי דתנן השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא הי' בו שרץ או עד שעת הכיבוד ומשני התם נמי כיון דאיכא שרצים דעלמא כתרתי לריעותא דמיין, והנה גם שם איכא חזקת טהרה דטהרות שעסק בהם וגם לא שייך נטמא ואתאי, וא"כ קשה מה בכך דהוי כתרתי לריעותא ועוד דסתם מבוי דינו כרה"ר לגבי טומאה וא"כ נחשב לודאי טמא למפרע, ע"ק מדין כתמים דקיי"ל הרואה כתם מקולקלת למניינה וכן איתא שם בסיפא כתם שנמצא בחלוקה מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה כו' או עד שעת הכיבוס, אבל לפי מ"ש למעלה א"ש בהא דשרץ שנמצא במבוי דבאמת כל מקום שיש חזקה אחרת כנגדה דלא אתרעי וחזקה אחת אתרעי אזלינן בתר חזקה דלא אתרעי ונחשב כודאי אע"ג דלא שייך חסר ואתאי כמ"ש, וכיון דהך סברא דשכיחי שרצים הוי כתרתי לריעותא א"ש, אך הא דכת' קשה לכאורה דהא אלו היתה האשה שואלת אם להשתמש בטהרות כ"ז שלא נמצא הכתם אצלה ודאי דמותרת להשתמש, וא"כ כבר הוחזקו הטהרות בטהרה וא"כ למה מחזקינן למפרע לטמא ולפי מש"ל דבמקום שיצתה מחזקתה זמן מה מקודם אזלינן בתר חזקה דהשתא א"ש דבכתם יבש ע"כ צ"ל דמקודם הי' הכתם וא"כ כבר יצתה מחזקתה ולכן לא פלוג חכמים בין דיני כתמים בין לח ליבש וכמ"ש התם התוס' שם ד"ה ושרצים, אך לפ"ז יקשה מכאן לשיטת הרמ"א ביו"ד (סי' פ"א סעיף א') שפסק שם דגם בנמצא סרכא הגבינות כשרים קודם לג' ימים ולא ס"ל הך סברא דיצתה מחזקתה זמן מה וא"כ יקשה עליו ממתני' דכתמים, ונלע"ד דהרמ"א ס"ל לחלק בין חזקת טהרה דאתתא לגבי כתמים לחזקת כשרות דבהמה, דהא בלא"ה דעת התוס' בפ"ק דחולין (י"א ע"א) לאסור הגבינות משום דהוה חזקה דלא נתבררה, אך הפוסקים הסכימו לשיטת הר"ש שכ' דהוי חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הם והוה כמו חזקה שנתבררה, וא"כ א"ש דשם עדיפא טפי דכל הש"ס היינו חזקה דגופא דאמרינן כמו שהיתה תחי' כן היתה אח"כ, אבל אין כאן סברא לומר קודם דאתיילד ריעותא בודאי היתה טהורה דספק השקול מיהא הוי דממילא בספק השקול כ"ז דלא חזינן ריעותא אזלינן בתר חזקה קמייתא, ולכן שפיר אמרי' כל שיצאתה מחזקתה זמן מה א"כ חזינן דא"א לאקומי לעולם אחזקה קמייתא וכיון דהדבר שקול לכן לא שייך לומר אוקי אחזקה קמייתא, משא"כ בהא דגבינות אין הטעם משום דמוקמינן אחזקה קמייתא דכשרה היתה כמו שנולדה דזה גופא לא ידעי' אם בעת שנולדה כשירה היתה דלא נתבררה בשעתה רק מטעם רובא אמרינן דמסתמא היתה כשירה ומיקרי חזקה שנתבררה א"כ הך רובא שייך ג"כ לומר שקודם ג' ימים היתה מן הרוב וכיון דרובא עדיף מחזקה וכוודאי חשיבא ונוטה יותר להיתר אמרינן דוודאי כשירה היתה קודם ג' ימים, והוי כמו אם הי' לה חזקה ברורה ברגע שקודם ג' ימים, ויוצא לנו מזה דבר חדש דבאמת היכא דלא שייך לומר דקודם לכן מרובא היתה גם הרמ"א מודה להך סברא דכל שיצאתה מחזקתה זמן מה לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ודוק:
[יח]:
ושם בפ' י' יוחסין בפלוגתא דרב ושמואל, נימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראי' והם אינם מוציאים מידו בלא ראי' דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראי' שהי' שכ"מ ואם שכ"מ הוא עליהם להביא ראיה שבריא הי' נימא רב דאמר כר"נ ושמואל דאמר כר"י ומשני אמר לך רב אנא דאמרי' אפי' לר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו ושמואל אמר אנא דאמרי' אפי' לר"נ ע"כ לא קאמר ר"נ התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דקא מפיק נפשי' מחזקה עליו לאתויי ראי' אבל הכא מי קא מפקא נפשה מחזקה דקמא עכ"ל, וגם סוגיא זו צריכה ביאור דלכאורה דברי ר' יעקב שאמר הוא מוציא מידם בלא ראי' צריכים טעם דהא אם הי' עכשיו בריא א"כ יש לו חזקה דהשתא גם חזקה דמעיקרא שהי' בריא תחי' זמן רב קודם המתנה וא"כ בכה"ג לכ"ע אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כיון דלא אתרעי וגם לא נודע כלל אם הי' כלל שכ"מ בעת המתנה א"כ למה מוציא מידם, גם דברי ר' נתן דס"ל אם שכ"מ הוא עליהם להביא ראי' ג"כ קשה לפ"ז מ"ש דחזקה דמעיקרא עדיפא טפי מדהשתא ומחשב כוודאי אפי' היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדו אם לא כשיש סברא דחסר ואתאי אם לא באופנים שנתבארו למעלה (ועי' למעלה חלק ו') ולמעלה כתבתי דמחלוקת ר"י ור"נ הוא משום שיש כאן רוב נגד רוב היינו דרוב ב"א אין נותנים כל נכסיהם וישארו ריקם כשהם בריאים רק במתנת שכ"מ שחושב שמא ימות ויש רוב נגדו רוב בני אדם בחזקת בריאים הם ויש לנותן חזקת מארי' קמא, ולכן ס"ל דיכול להוציא מידם בלא ראי' דחזקה דהשתא ס"ל דאינו מועיל כלל להחזיק זמן מוקדם וכיון דרוב ב"א אינם נותנים נכסיהם בכולו כשהם בריאים משוי זה לספק ואזלינן בתר חזקת מארי קמא דהוי כאלו הוא מוחזק בנכסים ובכ"מ שהם ברשותו, והוה ס"ד דש"ס שם דס"ל כשמואל דחוששין לקדושי שניהם, דחזקת בוגרת דהשתא לא מהני למפרע וכיון דבאותו יום נסתלק חזקת נערות הוי כאלו אין כאן חזקה כלל לא לנערות ולא לבוגרת כמו כאן דהוי ספק והנותן מוחזק דאין מוציאין מידו, ור"נ ס"ל אם בריא הוא כו' דס"ל דחזקה דהשתא ג"כ מילתא היא להחזיק קצת למפרע אע"ג דחזקה דמעיקרא עדיפא מ"מ כיון שיש כאן ספק השקול מטעם דהוה רובא נגד רובא מהני חזקה דהשתא לילך אחריו ולמשוי כוודאי, ולכן הוי ס"ד דרב ושמואל פליגי בפלוגתא דהני תנאי, וע"ז מתרץ אמר לך רב כו' ר"ל דאפילו ר' יעקב דס"ל שם דהוא מוציא מידם היינו משום דחזקת ממון יש לו וכיון דהוי רובא נגד רובא לא מהני חזקה דהשתא להכריע נגד חזקת ממון, ושמואל א"ל אנא דאמרי כו' ר"ל דאפילו ר' נתן מודה כאן דש"ה דאם הוא עכשיו בריא וא"כ יש כאן חזקה דהשתא ודמעיקרא המסייעים זו לזו הא עדיף מרובא נגד חזקת ממון, ולכן אפילו שמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב מודה שם דהוה כמו רובא וחזקה דמודה שמואל דהולכים אחריהם אף להוציא ממון וכמ"ש בעל המאור ספ"ב דכתובות, ובזה מיושב הסוגיא שם, ומתורצים הקושיות שהקשה שם הגאון פנ"י יעו"ש:
[יט]:
גם הסוגיא דפ' מי שמת במסכ' בבא בתרא (קנ"ג ע"א ע"ב) קשה להולמו וצריך ביאור ואגב דעסיקנא בענין חזקה דמעיקרא ודהשתא הוכרחתי לבאר בזה אף שאין זה מענינינו כ"כ, דגרסינן שם במשנה לא כתב בה שכ"מ כו' דפליגי שם ר"מ וחכמים דר"מ ס"ל הוא צריך להביא ראי' שהיה שכ"מ וחכמים אומרים המע"ה, ונלע"ד דטעמו של ר"מ הוא ג"כ כמש"ל כיון דכשדנין עליו עכשיו הוא בריא, וגם מתחי' קודם המתנה הי' בריא א"כ ב' חזקות אלו הוי כודאי נגד חזקת ממון ועדיף מרובא, ואפי' שמואל דס"ל אין הולכים בממון אחר הרוב מודה כאן כיון דב' חזקות מסייע לי' גם רוב ב"א בריאים הם ולכן מוציאין מידו ועליו הראי', וחכמים דס"ל המע"ה לפי דברי רב הונא שם שמפרש ראי' בעדים ס"ל לחכמים כר' יעקב, ומ"ש המע"ה ר"ל דאזלינן בתר חזקת מארי קמא, ולכן גם אם הוחזק המקבל בנכסים מיקרי מוציא מחבירו ועליו הראי', ושם ההוא מתנתא כו' ולא כתב בי' מי מרעא כו' אמר רבה הרי מית כו' נלע"ד דה"פ דכאן ג"כ יש חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא שהרי עכשיו מת וקברו מוכיח עליו מסתמא מת מתוך חוליו כרוב בני אדם המתים שאינם מתים פתאום וגם בעת הצוואה הי' שכ"מ והספק הוא אולי אח"ז עמד מחליו ושוב חזר ונחלה, ובזה ס"ל לרבה דכיון דב' החזקות מסייעות זו לזו לא מהני חזקת ממון דידי', והוי דומיא דמתני' ממש ואע"ג דרבנן פליגי על ר"מ ס"ל לרבה כר"מ דאזיל בשיטת ר' נתן וא"ל אביי השתא ומה ספינה כו' היינו דמקשה עלי' דזה לא דמי להא דמתני' דכיון שאף שהי' שכ"מ בעת הצוואה מ"מ גם אם לא הי' עומד למות מאותו חולי כיון דרוב חולים לחיים הוי קרוב לוודאי שנתרפא אח"כ מאותו חולי ואין ראי' ממה שהוא מת עתה שמחולי הראשון מת ולא עמד כלל מחוליו, וא"כ אין כאן אלא חזקה דהשתא וחזקת חיים דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא ואדרבה בעת חוליו הי' לו חזקת בריאות דמעיקרא קודם שנחלה וכ"ש כאן שיש לו חזקת ממון ואפי' לר' יהושע בפ' המדיר ובפ"ק דכתובות גבי משארסתני נאנסתי דאזיל בתר חזקה דהשתא היינו משום דחזקת ממון מסייע לבעל וכדאיתא בפרק המדיר שם בסוגיא דמומין, והא דפריך אביי מספינה שאבדה בים דנותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים היינו משום דמיעוט ניצולים הוא מיעוטא דשכיחא ומצרפינן מיעוטא לחזקת חיים כדמוכח בכ"מ (ומה שיש לתמוה מזה על הרא"ש פ' האשה בתרא קי"ט ע"א, וכן בתוס' ר"פ הלוקח עובר פרתו בשם ר"י דס"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כתבתי במ"א) וי"ל דהכי מדמה אביי דכמו דהתם אע"ג דרובם לאבד כיון שיש להם חזקת חיים מצרפינן למיעוטא דניצולים למהוי כפלגא ופלגא כמו כן בנ"ד אף שהי' שכ"מ מתחי' וגם עתה הוא מת ורוב ב"א חולים ובמעט זמן אח"כ מתים לא שכיח כ"כ שיהיו חוזרים לבריאותם לגמרי ולחזור ולמות בקרוב זמן, וי"ל כיון שהם עתה מתים מסתמא מחולי הראשון מתו, מ"מ מצרפינן מיעוטא דחוזרים ועומדים לחזקת ממון דעדיף טפי מחזקה דגופא לפי מאי דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' לרב דס"ל דהולכים אחר הרוב מ"מ רוב זה אינו רוב גמור כיון דרוב חולים לחיים מגרע רוב הנ"ל שלא להוציא ממון, וכעין זה קאמר ברפ"ב דכתובות (יז ע"א) בהא דפריך שם אמאי לימא רוב נשים בתולות נישאות כו' דלרב פריך יעו"ש בתוס' ובזה מתורץ קושיית התוס' כאן ד"ה השתא ומה כו' ע"ש:
[כ]:
ולפי מ"ש יש לתרץ קושיית ר"י בתוספ' כאן ד"ה ר' נתן כו' שכתבו דסוגיא דכאן סותר לסוגיא דפ"ב דקידושין דשם דחי דאמר לך שמואל אנא דאמרי אפי' לר"נ כו' דכ"ע בחזקת בריאים, וא"כ מאי ראי' מייתי בכאן שהי' שכ"מ דאולי עמד מחליו כו' יע"ש, דלפי מ"ש סברת הש"ס כאן כיון דבתחי' בעת הצוואה הי' שכ"מ וגם עתה הוא מת מזמן קרוב אחר שנחלה ורוב חולים שמתים בקרוב זמן משנחלו אין חוזרים במשך זמן להיות בריאים לגמרי וכמש"ל, ומה שאמר שם רבא ולטומאה כמחלוקת פרשב"ם שם לענ"ד אינו מיושב כ"כ לפי מה שפי' שם דהיינו שא' נכנס לבקעה וא"י אם בימות החמה אם בימות הגשמים דלר"נ אזלינן בתר השתא אם הוא ימות הגשמים או לא, דלפמ"ש אין זה שייך להך פלוגתא כלל דהא שם לא שייך חזקה דמעיקרא דהא הספק אינו על זמן ניהוג העולם דעולם כמנהגו נוהג שכן משתנה מימות החמה לימות הגשמים, וממ"נ אם הוא עומד עתה בימות החמה וזה נודע שלא נכנס שם בשנה דאשתקד בימות החמה רק שספק לו אם נכנס בימות הגשמים שעברו אם בימות החמה דעכשיו וכן להיפוך א"כ ודאי דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא דכאן לא שייך לומר סברא דחסר ואתאי כו', וא"כ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דימוה"ח הי' והוא טהור וכן להיפוך אם עומד עתה בימוהג"ש, ולכן נראה לפרש דמ"ש ולטומאה כמחלוקת ר"ל דכמו דהתם לר"נ אזלינן בתר השתא כמו כן לענין טומאה, אבל אין הטעם שוה דשם ה"ט דאם הוא בריא עכשיו משום דכ"ע בחזקת בריאים הם אזלינן בתר השתא ואי שכ"מ ג"כ אזלינן בתר השתא מטעם חזקת ממון כמבואר דבב' אלו האופנים חזקה דמעיקרא בטלה לגבי דהשתא כמו כן בהא דבקעה אזלינן בתר השתא דאם עכשיו ימות הגשמים אמרינן מסתמא עכשיו הלך דמוקמינן לגברא בחזקה דמעיקרא שלא הלך בבקעה זו ואמרינן השתא הוא דהלך שם וכמו כן להיפוך אם עכשיו ימות החמה, ולר' יעקב דאזיל שם בתר חזקת ממון משום דאתרעי חזקת בריאותו מטעם הנ"ל כמו כן אזלינן כאן בתר חזקת טהרת האדם דאפי' אם עתה הוא ימות הגשמים אין לומר דמוקמינן לי' לגברא אחזקה קמייתא דלא נכנס שם עד עתה דהא הך חזקה אתרעי דאדרבה מצד אוקי גברא אחזקה י"ל דהוא טהור ולא נכנס בימות הגשמים:
[כא]:
ועוד הי' נלע"ד לפרש הך סוגיא דההיא מתנתא כו' היינו שהי' ידוע שזה ימים קודם מותו הי' חולה שמת מתוך חוליו והספק הי' על המתנה אם נתנו באותו העת שהיה חולה שמת בו או שחלה עוד פע"א קודם לכן ימים רבים ואז נתן המתנה ועמד מאותו חולי דרבה ס"ל דאזלינן בתר השתא ר"ל דמוקמינן לי' לגברא על חזקה דמעיקרא שלא נתן המתנה עד עכשיו קרוב למותו (דבכ"מ למותו) דבכ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא ואמרינן השתא הוא דנשתנה ויצא המתנה מרשותו ולא מקודם לכן, ואביי ס"ל כיון שספק הוא אם נתן עתה בחליו שחלה שנית או מקודם לכן ואם הי' רובו לחיים ואמרינן דחזר והבריא ועתה שמת הוא מקרוב זמן שחלה יום או יומים קודם מותו דחזקת ממון עדיפא ולא אזלינן בתר השתא לומר שעכשיו נתן, וע"ז קאמר שפיר דאזלא שמעתא דרבה כר"נ דמ"ש מי מוציא מיד מי כו' מיירי שידוע שהי' חולה פע"א וא"י אימתי נתן אם כשהיה חולה או עתה כשהוא בריא דאמרינן השתא הוא דנתן ולא מקודם לכן, ואם שכ"מ הוא אמרינן ג"כ השתא הוא דנתן ולא מקודם לכן, ור"י ס"ל דאזלינן בתר חזקת ממון דעדיפא משאר חזקות וע"ז קאמר שפיר ולטומאה כמחלוקת דשם ג"כ הספק אם נכנס עכשיו או מקודם לכן, ולכן לר"נ אזלינן בתר השתא אם הוא ימות הגשמים טמא ואם עכשיו ימות החמה אמרינן השתא נכנס וטהור, ולר"י לעולם מוקמינן לי' אחזקת טהרה ובזה הסוגיא פשוטה, ולפ"ז יש לפרש ג"כ סוגיא דפ"ה דקדושין בקידשה אביה בדרך כו' דשם הי' הספק אימתי קידשה אביה אם קודם זמן הבאת סימני בוגרת או אח"כ, ולכך רצה הש"ס לדמות זה לפלוגתא דר"נ ור"י דרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו ואזיל בתר השתא ר"ל דתלינן דקדושי אביה הי' לאחר זמן בגרותה והשתא הוא דקידשה, ושמואל ס"ל כיון דאותו יום נסתלק חזקת נערות ואין סברא לתלות בחזקה דמעיקרא לומר דתלינן בזמן יותר מאוחר שנוכל לומר דאז קידשה אביה דמאי חזית לומר כן דיש סברא לומר איפכא דזמן הבוגרת תלינן בזמן מאוחר (שנוכל ונאמר) דהבאת בגרותה הי' לאחר שקידשה אביה והרי איתרע חזקה זו, ולכן יש להחמיר כמו בהא דר"י דאזיל יותר בתר חזקת ממון דעדיפא, וע"ז דחי דשמואל אמר ג"כ אליבא דר"נ דש"ה דכ"ע בחזקת בריאים כו' משא"כ כאן חזקה לקולא כלל מטעם דכתיבנא, ובהא דאמר רבא ל"ש אלא (ל"ש אלא) שלא עברו כו' עי' תוס' שדחו פרשב"ם וגם פי' התוספ' דחוק מאוד, וראיתי ברמב"ם (פ"כ מהל' אבות הטומאה ה"ו) שכ' וז"ל ובקעה שעברו עליה בימות הגשמים ה"ה רה"י לטומאה אפי' בימות החמה ולא כ' בלשונו ימות הגשמים אלא בימות הגשמים ג"כ, ולכן נלע"ד שהרמב"ם מפרש דברי רבא באופן אחר והיינו שידוע שעבר האדם עליו בימות הגשמים רק שעתה בעת שנשאל הוא רה"ר וקמ"ל דלא נימא שאנו דנין אותו כמו בעת שנשאל עליו כיון שבעת שדנין עליו הוה ספק טומאה ברה"ר הוי אמינא דטהור הוא לזה קמ"ל דאנו הולכין בתר שעה שנכנס שם כיון דספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן כמו שם בעת שנסתרה הי' ספק טומאה ברה"י ואפשר שכן הי' גירסתו בש"ס בימות הגשמים וצ"ע בכל זה: [כב]:
עוד צריך לבאר הסוגיא דפ' המדיר (ע"ה ע"ב ע"ו ע"א) דהסוגיא שם מוקשה מאוד לכאורה, וגם נראה כסותר לכמה סוגיות שבש"ס, והוא דשם פריך רישא לסיפא דברישא על האב להביא ראיה ובסיפא דהיתה ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה, ומשני רבא שם רישא כאן נמצא כאן הי' סיפא כאן נמצא כו' ופריך שם מנכנסה לרשות הבעל לנשואין כו' ואמאי לימא כאן נמצא כו' עד דמסיק דהוי חדא במקום תרתי וחדא במקום תרתי לא אמרינן עד שלא תתארס כו' ופרש"י שם חדא במקום תרתי דהעמד ממון על חזקתו לא אמרי' כו' דנגד חזקה דגופא חזקה דממונא לאו כלום הוא כו' ע"ש, ולכאורה תמוה דמה בכך דהוי חדא במקום תרתי הא אנן קי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ לו יהא דב' חזקות נגד חזקה אחת הוי כמו רובא עכ"פ אינו מועיל, וע"ק מ"ש רש"י ז"ל דחזקת ממון לא מסייע למיהוי תרתי משום דאין חזקת ממון לגבי חזקת הגוף כלום דזה לא מצינו דבפ"ק בפלוגתא דר"נ ור"י קאמר שם דר"נ ור"י דס"ל דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ס"ל דע"כ לא קאמר ר"נ אלא היכא דאיכא חזקה או מטעם מיגו, הרי דבלא סברא דברי ושמא לא מהני חזקת הגוף לגבי חזקה דממונא, ולפי מש"ל באריכות דחזקה דאתיא מחמת רובא עדיף מחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא משום דהוי כוודאי לנו שקודם שראינו הריעותא לא הי' בו הריעותא, משא"כ חזקה דמעיקרא אח"כ עכ"פ ספק השקול הוא כמ"ש שם, וא"כ בהא דנולדו בה מומין יש לפנינו חזקה דמעיקרא דשלימה נולדה והוי חזקה שנתבררה וגם קודם שראינו המומין הי' כאן חזקה דאתיא מחמת רובא דוודאי רוב נשים אין בהם מומין ואמרינן דקודם לכן היתה מן הרוב, ולכך ס"ל כאן דחזקה דגופא עדיף מחזקה דממונא והיינו שאנו אומרים דמקודם לכן היתה מן הרוב ורובא עדיף מחזקה, ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ הא כאן יש ג"כ חזקה דמסייע לרובא דשלימה נולדה ובהיכא דחזקה מסייע לרובא לא אזלינן בתר חזקת ממון כמ"ש הבעל המאור פ"ב דכתובות וא"כ א"ש דבסיפא דברשות הבעל נמצא לא מהני לי' מה שיביא ראי' שמשנתארסה נולדו משום דהוה תרתי חזקות נגד חדא וחזקת ממון לא מהני כאן לגבי חזקת הגוף משום דהוי כמו רובא וחזקה לנגד חזקת ממון כמ"ש, משא"כ אם נמצא בה המומין ברשות אביה אע"ג דהוי ג"כ רובא וחזקה מ"מ מהני סברא דכאן נמצא כו' לדחות הך חזקה והוי רובא לבד נגד חזקת ממון, ואנן קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ואע"ג דגם אם הביא עדים שראו בה המומין משנתארסה איכא סברא דכאן נמצא מ"מ אין בה כח לדחות סברא דרובא וחזקה ר"ל דחזקת ממון מסייע לבטל היכא דאיכא חדא לגבי חדא אבל לא לגבי תרתי כמו שכתבו התוס' שם ד"ה וחדא כו' יעו"ש:
הגה"ה:
ועי' תוס' שם ד"ה אבל היכא כו' במאי דקאמר שם דר"י אזיל בתר חזקה דגופא היכא דליכא חזקה דממונא שהקשו שם דהא הוי תרתי במקום חדא דאית לן למימר העמידנה על חזקת פנוי' וכ"ת העמידנה בחזקת שלמה הרי נמצא מום לפניך דבכה"ג חשבינן לה תרתי לריעותא גבי מקוה שנמדד כו' ע"ש, ולכאורה אין מקום לקושייתם לפי המבואר בסוגיא קמא דריש נדה דדוקא היכא שיש סברא לומר חסר ואתאי כו' אמרינן הכי הא לאו הכי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כמו בהא דנגע שהבאתי למעלה, וכאן דומה ממש להא דנגע הנ"ל דהא אם היינו באים לדון על האשה שנתקדשה קודם שנמצא בה המומין אז היא א"א בודאי מן התורה והבא עלי' בסקילה וא"כ כבר נסתלק חזקת פנויה לגמרי ואפשר לומר דזהו עצמו בכלל דבריהם מה שתי' שם בשם הרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל לחזקת הגוף דלכאורה הוא תמוה דלמה יגרע חזקה זו ואין לומר משום חזקה דגופא עדיפא מחזקה דדינא דהא כה"ג במקוה ג"כ הכי הוא כמ"ש העמד טמא על חזקתו כו' דהוי ג"כ חזקה דדינא נגד חזקת מקוה דהוי חזקה דגופא, וא"כ למה צריך שם לסברא דחסר ואתאי, ולפי מ"ש א"ש דכוונתם דחזקת פנוי' אזלא לה מכבר מגזירת התורה אחר שנתקדשה דאז היינו דנין אותה לא"א גמורה מן התורה כמ"ש ודוק: וכמ"ש מבואר ג"כ דברי רב אשי שם דמתרץ רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופרש"י שם דמהדר לאוקמה כר"נ דחזקה דגופא עדיפא, ורישא ה"ט דחזקה דגופא לא מהני לגבי אב, משמע מדברי רש"י דאם הי' מהני לגבי אב אף דהאב טוען שמא ג"כ מהני להוציא ממון וכן הסכימו התוס' בד"ה רישא לפי' הקונטרס דאפי' בשמא ושמא דינא הכי, ולכאורה הוא תמוה הא בפ"ק מסקינן דחזקה דגופא לא מהני לגבי חזקת ממון אם לא בברי ושמא, אבל לפי מ"ש א"ש דכאן הוי רובא וחזקה דמקודם לכן יש לנו לומר דהוי מרובא דאין בה מומין וחזקה דגופא מסייע ליה לכן מהני אפי' להוציא ממון, אך לפ"ז יקשה עדיין בסוגיא דפ"ק דכתובות (י"ב ע"ב) דפריך שם אהא דמנה לי בידך ומסיק אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' לר"ג ע"כ ל"ק ר"ג אלא התם דאיכא מיגו כו' ולפי מ"ש לא הוצרך לזה דהא במשארסתני נאנסתי שייך לומר כאן רובא וחזקה דהא רוב נשים אינם אנוסות וגם רוב אינם מזנות לכך אמרינן דמקודם לכן היתה מן הרוב וגם חזקה דגופא מסייע לי', משא"כ בהא דמנה לי בידך לא שייך רובא, אך י"ל דעיקר סמיך על הא דטוענת מ"ע אני דבזה לא שייך רובא ודוק, ובאמת לפי שיטת רשב"א בהא דגבינות וכמו שס"ל להמחבר (סי' פ"א) דכל שיצתה מחזקתה זמן מה אסרינן למפרע, וא"כ לא ס"ל הך סברא דאמרינן עד שלא ראינו הריעותא היתה מן הרוב ס"ל כאן כפי' התוס' בתחי' דרישא מנה לאבא בידך הוא מטעם שמא ושמא ובסיפא משום ברי ושמא הוא וכן הוא באמת שיטת הרשב"א וכמ"ש הר"ן בשמו בפ' המדיר ודוק בכ"ז:
[כג]:
ויש עוד מקום עיון בסוגיא דהמדיר שם דאמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהי' חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ע"כ, והנה התוס' שם רצו לומר תחי' דאע"ג דהוא מוחזק מ"מ אזלינן בתר חזקת מאריה קמא, ודחו זה מדברי שמואל עצמו בהא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאע"ג דרובא מסייע לי' לא אזיל אלא בתר מי שהוא מוחזק עתה, ולבסוף תי' שם משום דאמרינן כי אשתכח דהחמור מת מסתמא מת תחי' דכל הטומאות כשעת מציאתן כו' ע"ש, ודבריהם תמוהים לפמ"ש באריכות דלעולם חזקה קמייתא עדיפא מחזקה דהשתא אם לא כשיש חזקה אחרת כנגדו וכאן אדרבא חזקת ממון מסייע לבעל החמור וגם חזקה קמייתא, וא"כ למה עליו הראיה, ועוד דהא כל הטומאות כשעת מציאתן כתבו התוס' ברפ"ק דנדה (ב' ע"א. ד' ע"א) דאינו אלא לקדשים ומשום חומרא בעלמא, וראיתי בס' פנ"י שם שכ' דהתוס' לא כ"כ אלא כאן במיתת החמור דבלא"ה חזקה קמייתא לאו חזקה מעליותא היא משום דעשויה להשתנות דכל בע"ח מעותד למות ע"ש, והוא ג"כ אינו נכון לענ"ד דחזקת חי חזקה אלימתא היא מהא דנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת דכ' התוס' דלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן רק לקדשים ולא לחולין הרי דלחולין אזלינן בתר חזקה קמייתא וכן בפ"ג דגיטין בהביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה דנותן לה בחזקת שהוא קיים אע"ג דחזקת זקוקה ליבם מסייע לחזקה דהשתא ועוד מוכח כן מכ"מ, ובאמת התוס' עצמם דחו פי' זה מהא דכל הטומאות כשעת מציאתם אינו אלא לקדשים ע"ש, מ"מ קשה היאך רצו לפרש כן תחי' נגד כמה סוגיות שבש"ס, ולכן נראה דהתוס' מפרשים לה דהספק שם אימת מת החמור לא הי' על הזמן ד"מ שמשך את הפרה בשעה ד' ביום ונמצא מת בשעה ה', והספק אם מת לאחר שעה ד' או קודם לכן, דבכה"ג ודאי דאזלינן בתר חזקה קמייתא ואמרינן השתא הוא דמת כמ"ש, אלא הספק הוא אימת הי' המשיכה שזה ידע שמת בשעה ד' רק שא"י אם המשיכה הי' אחר שעה ד' או קודם לכן, גם יש לפרש ששכח שניהם וא"י אם המשיכה הי' בשעה ד' והמיתה בשעה ה' או להיפוך שהמשיכה בה' והמיתה בד', דבכה"ג הוי ספק השקול ולא שייך לומר אוקי אחזקת חיים והשתא הוא דמית בשעה ה', דאדרבא אני אומר להיפוך אוקי הפרה בחזקת בעלי' הראשון שבשעה ד' לא יצתה עדיין מרשותו עד שעה ה' ובכה"ג שפיר שייך לומר כל הטומאות כשעת מציאתן דלא שייך אוקי אחזקה קמייתא כיון דאין הספק על זמן מיתתו אם מקודם או אח"כ אלא הספק שקול אם המיתה קודם למשיכה או המשיכה קודם למיתה ולכן חזקה דהשתא מכריע דניזול בתרה ואנו אומרים שמסתמא היתה המיתה קודם למשיכה וא"ש, (עי' מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל לעיל חדר ד' חלון י"ט) ולפ"ז י"ל דמפרשים הא דנמצאו בה מומין דג"כ מיירי בכה"ג דשכח זמן האירוסין וא"י אם האירוסין הי' קודם למומין או המומין קודם לאירוסין ודמיא ממש להא דחמור, ומ"מ דחו שפיר התוס' פי' זה כיון דכל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא לקדשים א"כ מנלי' לחלק ביניהם לומר דבכה"ג בנ"ד אזלינן בתר שעת מציאתן דהשתא לדחות החזקת ממון לגמרי, ודומה ג"כ להא דבוגרת דלא אזיל שמואל בתר השתא אע"ג דהוי לן לאוקמה בשעת קדושי אביה על חזקת פנויה דדוחה ג"כ חזקה קמייתא דבזה דומה להא דבדבר שקול אם המיתה קדמה או המשיכה קדמה, ועי' פנ"י שהאריך בזה ולענ"ד נראה כמ"ש:
[כד]:
וע"פ מ"ש יבואר ג"כ הסוגיא דפ' הזרוע והלחיים (קל"ד ע"א) גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמע"ה, וקשה לכאורה דהא כאן יש לפרה חזקת הגוף שמעיקרא בחיים היתה, והי' לנו לומר עתה נשחטה אחר שנתגייר ולמה אמרינן המע"ה, ומכ"ש לרב אשי דבפ' המדיר אזיל בתר חזקת הגוף אף לנגד חזקת ממון דלכך בהא דסיפא בנמצא בה מומין בבית בעלה אמרינן דעליו הראי' משום דהוי לי' מנה לי בידך וברישא ה"ט משום דחזקת הגוף דבת לא מהני לגבי אב ובשמא ושמא ג"כ הדין כן לשיטת רש"י שם, וא"כ קשה למה נאמר כאן דהמע"ה, ולכן הי' נלע"ד דהמשנה מתפרש ג"כ באופן שכתבתי דאין הספק במשך הזמן אם השחיטה היתה בשעה ד' ביום או בשעה ה' ושעת הגירות ידוע אלא שהספק הוא בשניהם כגון שא"י אם הגירות הי' בשעה ד' והשחיטה בשעה ה' או להיפוך הגירות בשעה ה' והשחיטה בשעה ד' דעתה לא שייך לומר אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וחייב במתנות דאמרינן השתא הוא דנשחטה, אך לפי מ"ש למעלה (חלון כ"ב) באריכות דחזקת ממון עדיפא טפי מחזקת הגוף רק היכא דשייך רובא וחזקה בזה אמרינן דמקודם לכן היתה מן הרוב וכדומה ואז אזלינן בתר חזקה דגופא, אף לגבי חזקת ממון, אבל היכא דלא שייך רובא אז חזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף אם לא היכא דאיכא ברי ושמא או ע"י מיגו, א"כ אתיא הך סוגיא כפשטי', אבל לפ"ז יקשה מהא דפריך התם אביי לרבא דמשני התם מהא דפרה על הא דספק לקט לקט משום דפרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא מהא דעיסה נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב כו' דמה דמיון הוא זה להתם דגבי פרה אף שיש כאן חזקה קמייתא דחי' היתה מ"מ חזקה דממונא עדיפא, משא"כ גבי חלה לא שייך חזקה דממונא, גם צ"ע מהא דפריך תחי' מהא דחורי הנמלים שספק לקט לקט ומשני רבא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא, מה בכך שיש לקמה חזקת חיובא הא חזקה דממונא עדיפא אפי' מחזקה קמייתא דגופא כ"ש דעדיפא מחזקה דדינא, וא"כ למה אמרינן ספק לקט לקט, ולכן נראה דעיקר הקושיא היא ע"פ מ"ש המרדכי הבאתיו בספרי בית יצחק באורך בהא דספק לקט לקט למה לא אזלינן בתר רובא דרוב התבואה הוא משל בעה"ב ואין לומר משום דהוי קבוע דהא נמצא בחורים שבשדה דהוי פירש מן הקביעות ובנמצא הלך אחר הרוב, ותי' שם בשם רבינו משולם משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ולכן לא אזלינן במת"ע בתר רוב ע"ש, וא"כ א"ש דעיקר קושיית הש"ס אף אי נימא דחזקת ממון עדיפא מכל חזקות דעלמא, מ"מ עכ"פ אפי' היכא דאיכא חזקה דממונא וגם רובא מסייע לחזקת ממון ג"כ אזלינן לחומרא מקרא דעני ורש הצדיקו, ולכן שם בסוגיא הנ"ל מביא הא דס"ל דילפינן מקרא דעני ורש הצדיקו כדי לחזק קושייתו, וע"ז משני רבא קמה בחזקת חיובא קיימא כו' ר"ל דבאמת קרא דצדק משלך לא קאי אלא על מי שהחיוב מוטל בודאי כגון של ישראל שהוא המחוייב ליתן מתנות עניים עליו אמר הכ' צדק משלך כו' להחמיר בספיקו אפי' היכא דיש רובא לפטור, אבל אם הספק הוא בעיקר חיובא דגברא אם הוא בר חיובא לא שייך לומר עליו צדק משלך כו' דאולי הי' נכרי באמת בעת החיוב, א"כ עיקר הספק אם נאמר עליו קרא דצדק משלך כו', וא"כ מתורץ קושיא השני' שכתבתי מה בכך דבחזקת חיובא קיימא הא חזקה דממונא עדיפא, דבאמת עיקר כוונתו מקרא דצדק משלך כו' דגילתה התורה דכאן חמיר יותר מכל ספיקא דממונא, גם קושיא הראשונה שכתבתי מתורץ ג"כ דבאמת לפמ"ש (חלון כ"ב) דכל היכא דליכא רובא וחזקה חזקה דממונא עדיפא אפי' מחזקה דגופא א"כ אתיא מתני' כפשטה דאפי' הספק הוא בזמן השחיטה אם הי' קודם גירותו או אח"כ ג"כ פטור מטעם חזקה דממונא דבזה לא שייך רובא, ולכן מקשה שפיר מהא דספק עיסה דתני סתם דחייב דהא לפעמים הי' לנו לומר דפטור כגון אם הספק איזו קודם אם הגלגול קודם לגירות או גירות קודם לגלגול, והיינו שידוע זמן הגירות רק הספק אם הגלגול קדם לו או אח"כ, והי' לנו לומר דאזלינן בתר חזקה דגופא ועכשיו נתגלגלה דבכה"ג איסורא דומה לממונא כמו בממון הולכים אחר חזקת ממון לדחות כל חזקות כמו כן באיסורא היכא דאיכא חזקה קמייתא וע"ז משני ספק איסורא לחומרא כו' ר"ל דבאמת משני דלא מיירי בכה"ג שיש כאן חזקת הגוף דמעיקרא דבזה ממונא דמי לאיסורא אלא מיירי באם הספק על שניהם בשוה אם הגירות קודם או הגלגול קודם דבכה"ג יש לחלק בין איסורא לממונא, אבל באמת אם הי' כאן הספק על שעת הגלגול לבד וזמן הגירות ידוע לנו, הי' לנו לומר דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואפי' באיסורא אזלינן לקולא וכמ"ש מכל הסוגיות הנ"ל כנלע"ד, אך כיון שזה דין חדש שלא נמצא בפוסקים בהא דספק עיסה גבי גר והם לא חלקו בזה מסתפינא להקל וצ"ע למעשה: