ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר טו
מה נקרא בכלל דבר שבערוה ובו' ה' חלונות:
[א]:
בס' פתח הבית שם (שורש ג' ענף ד') הביא דברי הגאון נוב"י בתשו' שכ' שיש מקום לומר דיבמה לשוק לא מיקרי דבר שבערוה הואיל ואין בזה כרת, ובשם המרדכי הביא שם דזה מיקרי דבר שבערוה, ובפתה"ב שם הקשה על הנוב"י מהא דפ' האומר בפלוגתא דאביי ורבא גבי אשתו זינתה בע"א מוכח דגם שבוי' לענין פסול בנה מכהונה מיקרי דבר שבערוה דאמר אביי מנא אעינא לה כו', הרי אע"ג דליכא כאן כרת מיקרי דבר שבערוה, ולענ"ד משם ל"ק דהא עיקר מה דבעינן בדבר שבערוה ב' עדים ילפינן לה מקרא דכי מצא בה ערות דבר דילפינן דבר דבר מממון ושם ודאי דגם באשת כהן שזינתה באונס דאסורה עליו מיירי קרא דהא ע"ז אמר קרא וכתב לה ספר כריתות וגו' והיינו שמצא בה ערות דבר שאסורה עליו וצריך לגרשה, ואע"ג דהכתוב מיירי בישראל דהא כתיב והלכה והיתה לאיש אחר וגו' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו' ובכהן בלא"ה אסורה לו מטעם גרושה אע"פ שלא נישאת, מ"מ הא דכתיב וכתב לה ספר כריתות קאי גם אכהן בכל ענין שאסורה עליו בביאה זו, והרי בס"פ המגרש (דף צ' ע"א) דפליגי ב"ש וב"ה וב"ש ס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה ומפרש שם דילפי ב"ש מהא דכתיב כי מצא בה ערות דבר וילפינן דבר דבר מממון מה להלן בעדים כו' וכי נאמר דלב"ש אשת כהן שזינתה באונס בלא עדים יוכל לגרשה בע"כ, וע"כ צ"ל דכל שביאתה בעבירה אע"ג דהי' באונס נק' זה ערוה, וע"ז קאי הכתוב דבעינן ב' עדים, משא"כ ביבמה לשוק אין זה גדר ערוה, אך מהא דקאמר שם רבא מנא אמינא לה כו' ומביא פלוגתא דר"ט ור"ע בעדות בן גרושה משמע דלא בעינן ביאת עבירה מדבר שיש בו איסור כרת וא"כ ה"ה ביבמה לשוק וכל איסור חייבי לאוין, אך גם זה יש לדחות דרבא שפיר מייתי ראי' מר"ע דאמר שם מקוה פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה דפסולו בשנים, ור"ע לטעמיה אזיל דס"ל דחייבי לאוין לא תפסי בהו קדושין והולד ממזר וא"כ ודאי דלדידיה מיקרי דבר שבערוה, אך בגרושה לכהן אין הולד ממזר גם לר"ע דכתיב לא יחלל זרעו וגו' חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים ותפסי בה קדושין לר' סימאי אליבא דר"ע דס"ל דגרושה לכהן תפסי בה קדושין כדאי' בפ' האומר שם (דף ס"ד ע"א) קשה למה קאמר ר"ע דפסולו בשנים דוקא, ודוחק לומר דהך ברייתא אתיא כר' ישבב אליבא דר"ע, א"כ משמע קצת דכל ביאה אסורה אפי' חייבי לאוין מיקרי דבר שבערוה ודלא כדעת הגאון נוב"י, ועי' בספר המקנה שם (דף ס"ו ע"ב) בהא דר"ע בעדות בן גרושה שכ' דע"כ הברייתא אתיא כר' סימאי דס"ל דמודה ר"ע דגרושה לכהן אין הולד ממזר ותפסי בה קדושין, דאל"כ כיון דמיירי בשותק כדאיתא התם א"כ הוי ליה שתוק ממזר ופסול, עוד ראי' לזה מהא דפ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) דאמר ר' יוחנן ד"ה אין ערעור פחות משנים גבי הא דנפק עליו קלא דבן גרושה הוא כו' וע"כ ר' יוחנן ס"ל דלא הוי ממזר מחייבי לאוין ותפסי בה קדושין כמ"ש התוס' סוף פ"ק דיבמות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה קסבר כותי כו':
[ב]:
עוד היה נלע"ד להביא ראיה דיבמה לשוק מיקרי דבר שבערוה מהא דפ' הא"ר (דף צ"ג ע"ב) א"ד כו' כי תבעי לך יבמה לעלמא מ"ט דע"א משום דמלתא דעל"ג כו' או דילמא כו' והרי למעלה בריש פירקין שם (דף פ"ח ע"א) לא הוצרך הש"ס להנך טעמי דע"א באשה שמת בעלה אלא משום דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וא"כ מאי מבעי' ליה כאן ביבמה לשוק הא ע"א נאמן בה אע"ג דליכא טעמא דדייקא, ובשלמא לשיטת התוס' והרא"ש דע"א א"נ באיסורים במקום דאתחזק איסורא אפי' אינו דבר שבערוה א"ש, אבל לשיטת הסוברים דנאמן בשאר איסורים קשה מאי מבעי' ליה, אע"כ דגם זה נקרא דבר שבערוה, ועוד דאפי' לשיטת התוס' והרא"ש מוכח הכי מהא דפשיט רב ששת מדתנן אמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך כו' אלא לאו חד וטעמא דאתו בי תרי ואכחשוהו הא לאו הכי מהימן, והרי בכה"ג לא הוי במקום חזקה, דהא כיון שהיה לה בן בחזקת היתר לשוק עומדת, ואע"פ שהיה בחזקת א"א אין מחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש התוס' בפ' ד' אחין (דף ל"א ע"ב) ועוד דכיון שנאמן לומר מת בעלך הרי יצתה מחזקת א"א, וא"כ במ"ש אח"כ מת בנך אין כאן חזקה ליבום ולא דבר שבערוה, וא"כ מאי פשיט ליה רב ששת להיכא דלית לה בן ואמר מת יבמיך כו' אע"כ דזה הוי דבר שבערוה, אך לפ"ז יקשה מכאן לאותם הסוברים דגם דבר שבערוה אם לא אתחזק איסורא דא"א ע"א נאמן מן התורה א"כ מאי פשיט ר"ש, ואין לומר דהנך דמבעי' להו בע"א ביבמה לשוק מבעי' להו ג"כ בכה"ג במת בעליך ואח"כ מת בנך דזה ודאי א"א לומר כן לשיטת אלו הפוסקים דלדידהו בלא"ה נאמן ע"א בלא טעמא דדייקא או דעל"ג כמ"ש, והנה הוכחה ראשונה שכתבתי דמוכח דזה נק' דבר שבערוה יש לדחות דרב ששת פשיט לה מהא דתנן והולד ראשון ואחרון ממזר דאתיא כר"ע דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין וכמ"ש רש"י שם א"כ לדידיה שפיר הוי דבר שבערוה ובעי' דבעו בני הישיבה י"ל דהיינו היכא דאמר להו מת יבמך להנשא לעלמא ולא היה לה בן ומטעם דאתחזק איסורא דאין ע"א נאמן אפי' בשאר איסורים, אך לשיטת החולקים וס"ל דע"א נאמן בשאר איסורים אף דאתחזק איסורא ודאי דמוכח מכאן דהוי דבר שבערוה, וסבור הייתי ליישב הך סוגיא שלא יקשה משם להפוסקים דס"ל דע"א נאמן באיסורים במקום חזקה, וגם להפוסקים דס"ל דכדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא נאמן ע"א, והיינו דהך בעי' אתיא כתרי לישנא בתראי דרב גידל בפ' הא"ר (דף צ"ב ע"ב) דס"ל דיש ממזר מדרבנן מיבמה לשוק משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י, ולהכי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כמו באשה בעדות שמת בעלה דאין ע"א נאמן משום דהוי דבר שבערוה ואתחזק איסורא דא"א, אך עדיין קשה מהא דקאמר שם א"ל רב מרדכי כו' ת"ש אין האשה נאמנת כו' הא ע"א נאמן, ודחי שם אלא כי אצטריך לר"ע אצטריך סד"א הואיל ואמר ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין חיישא אקלקולא דזרעה ודייקא קמ"ל, וא"כ הך סוגיא כלישנא קמא דרב גידל דלא הוי אפי' ממזר מדרבנן מיבמה לשוק דאל"כ למה הוצרך לומר דלר"ע אצטריך וכמ"ש התוס' שם (דף צ"ב ע"ב) ע"ש, ודוחק לומר דכיון דלרבנן אין זה ממזר מדאורייתא אין כאן קלקול כ"כ ולא הוי רבותא דודאי לא דייקא משום קלקולא דרבנן דאין זה סברא לחלק בהכי, לכן נראה עיקר דודאי מיקרי דבר שבערוה, ומאי דקשה על הר"ן ושאר פוסקים דמשמע מדבריהם דגם בדבר שבערוה אי ליכא חזקת איסור ע"א נאמן, יש ליישב בדוחק די"ל דהא דאמרי לה מת בעלך ואח"כ מת בנך מיקרי אתחזק איסורא, דהא בכ"מ דאזלינן בתר חזקה קי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא (וכבר נת' מזה למעלה באריכות) א"כ בהא דע"א נאמן לומר שמת בעלה שתנשא עכ"פ כל מה שנוכל לאחר זמן מיתתו מאחרינן ואמרינן דעד עכשיו עדיין חזקת א"א עלי', וא"כ כאן יש ספק איזו מת קודם אם בעלה או בנה יש לנו לאוקמה אתתא בחזקת א"א כ"ז שנוכל ואמרינן דתחיל' מת בנה ואח"כ בעלה, וא"כ הע"א שמעיד שבעלה מת קודם הרי בא להוציאה מחזקת א"א מקודם ושפיר מיקרי דבר שבערוה וחזקת איסורא דא"א, ועכ"פ מוכח קצת משם דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה ומאי דמשמע מדברי הגאון נוב"י בתשו' שם קצת דיבמה לשוק כיון דשייך לומר מסני סני לי' גם אי לא הוי דבר שבערוה אין ע"א נאמן, לא הבנתי דבריו דמה בכך הא אם ע"א נאמן לא צריכינן לטעמא דדייקא ומנסבא כדמוכח שם בסוגיא דר"פ הא"ר, וא"כ למה לא יהיה ע"א נאמן כיון דלא אתחזק איסורא וכי בשביל שהאשה שונאתו ליבם יעיד העד שקר, ועכ"פ לשיטת הפוסקים דע"א א"נ באיסורים אף שאינו דבר שבערוה רק במקום חזקה אין לנו הכרח כ"כ דיבמה לשוק מיקרי דבר שבערוה דשפיר י"ל דכאן מיקרי במקום חזקה וכמ"ש ודוק:
[ג]:
ודברי הגאון נוב"י שם צ"ע בעובדא דידיה באשה שהיה לבעלה אח אלם ומת בעלה בלי בנים והעיד ע"א שהי' תנאי בקדושין שחקר שם אם מיקרי ע"א במקום דאתחזק איסורא, וכ' שם דאע"ג די"ל דלא חל הקדושין מעיקרא לא הוי חזקת א"א, מ"מ באשה היושבת תחת בעלה זמן רב, ולא שום תנאי מיקרי אינו מוחזק בתנאי כו' מ"מ תיכף אחר החופה לא שייך דאתחזקה זקוקה ליבם, ואם אז הי' מעיד ע"א שנתקדשה על תנאי היה מועיל אז עדותו ע"ש, ולענ"ד הוא תמוה מהא דפ' המגרש (דף פ"ט ע"א) ההוא דנפק עלי' קלא דאיתקדשה לבר בי רב אתיא רב חמא לאביה כו' א"ל על תנאי קדיש כו' א"ל כיון דבעידנא דהוי קלא לא הואי אמתלא לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא, ושם למעלה איכא פלוגתא דרבה בר רב הונא ס"ל דאמתלא שאמרו אפי' מכאן עד עשרה ימים ורבב"ח אמר ר"י ס"ל אמרו דבר זהו אמתלא כו' לאפוקי מרבה בר רב הונא כו' הרי דדוקא אם תיכף לא נגמר הקול רק ע"י אמתלא דהוי קול ושוברו עמו כו' ע"ש, הרי מוכח דע"א א"נ להוציא מן הקול אף שמעיד שנעשה על תנאי רק אם תכ"ד העיד על האמתלא וא"כ בנדון שלי שנישאת ע"י חופה וקדושין היאך נאמן ע"א להוציא מחזקת א"א אף שמעיד אחר החופה שנעשה ע"ת הרי אין לך קול יותר מזה, ועדיפא מנרות דולקות ומטות מוצעות כו', ומ"ש שם דכיון דרגילות לעשות תנאי בכה"ג לתקנת האשה גם נתברר שהרב המסדר נתן דעתו לזה קודם הקדושין מיקרי רגלים לדבר ובכה"ג ע"א נאמן גם בדבר שבערוה, והוכיח זה דעיקר קרא דכי מצא בה ערות דבר דילפינן דבר דבר מממון בזנות כתיב, ושם מהני ע"א בטומאה משום דרגלים לדבר ע"ש, לפי מ"ש בחדר הקודם אין זה מוכרח לפי מ"ש הלח"מ דדבר כתיב לגבי גט וקדושין דכתיב וכתב לה ספר כריתות ויצאה והיתה וגו' א"כ י"ל דדוקא בסוטה דינא הכי דגלי קרא דועד אין בה וגו', גם לא משמע כן מסוגיא דרפ"ק דגיטין דפריך היאך נאמן השליח לומר בפ"נ כו' דע"א א"נ בדבר שבערוה ומשני רוב גמירי דצריך לכתוב לשמה ואפי' לר"מ דחייב למיעוטא כו' ואם נאמר דברגלים לדבר מהימן ע"א אין לך רגלים לדבר יותר מזה כיון דרובא גמירי ורגילות ודאי לכתוב לשמה א"כ למה לא יועיל גם לר"מ עדות ע"א, וכ"ש במה לרבא דס"ל התם משום דאין עדים מצויים לקיימו דפריך ג"כ היאך ע"א נאמן ודאי דמיקרי רגלים לדבר טובא דח"ו לא חשידי עדים אזיופא, גם לשיטת התוס' והרא"ש שכתבו דבגט לא מהני ע"ח בלא ע"מ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, הרי אין לך רגלים לדבר יותר מזה דחתימי סהדי אגיטא ונתקיים חתימת ידם והגט ביד האשה הרי בודאי בא הגט לידה, אפ"ה לא מהני בלא עדים אף שיש לדחות קצת דש"ה דאין הגירושין נגמר בלא עידי מסירה אף דהענין אמת כמו במקדש בע"א דאין חוששין לקדושיו אפי' שניהם מודים משא"כ בעובדי' דהנוב"י שאם הענין אמת שנעשה תנאי בקדושין לא חלו מעיקרא כלל:
[ד]:
עי' רמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין) שכ' דאם ע"א העיד על אשה שהיא גרושה או זונה נאמן כו' הבאתי למעלה, ולכאורה משמע מדבריו דעדות גרושה לא מיקרי דבר שבערוה דתינח להעיד שזונה היא אף דלכ"ע מיקרי דבר שבערוה י"ל דמעיד שנטמאה אחר שקינא לה בעלה ונסתרה דבכה"ג מהימן ע"א מן התורה אבל בגרושה קשה, וכבר כתבתי למעלה דלפי מ"ש התוס' דבזרק לה גט ספק קרוב לו או לה אתרע עי"ז חזקת א"א הוי א"ש דבכה"ג מיירי דע"א העיד שהיה קרוב לה, אבל כבר כתבתי שם שיש לפקפק בזה דעי"ז לא אתרע חזקת א"א דידה, ועוד אם נימא דדבר שבערוה אף היכא דליכא חזקה אין ע"א נאמן קשה וא"כ משמע קצת דזה לא מיקרי דבר שבערוה, וא"כ יש למצוא דין זה בהיכא דעכ"פ נודע שבעלה מת רק שע"א העיד שגירשה קודם מותו ובכה"ג נאמן ע"א, אך יש לדחות די"ל דהרמב"ם ס"ל דגם דבר שבערוה אם לא אתחזק איסורא נאמן ע"א, וא"כ צריך לפרש הסוגיא דפשיט רב ששת הך בעיא דע"א ביבמה מהא דמת בעלך ואח"כ מת בנך דזה מיקרי אתחזק איסורא כמש"ל, וזה דלא כמ"ש הב"ש (סי' קנ"ו סוף ס"ק י"ד) במ"ש הרא"ש דע"א א"נ להעיד שמת בעלה ואח"כ מת בנה אע"ג דחזקה מסייע לעד, וחולק שם בין אם הרוב מסייע להעד בין החזקה מסייע להעד ע"ש, ולפי מ"ש אדרבא כאן החזקה סותר לעדות העד דמוקמינן לה אחזקת א"א ואמרינן דבעלה מת אחר שמת בנה, ולפ"ז צ"ע מ"ש הרא"ש בתשובה הביא הב"י (סי' קנ"ו) דאשה אינה נאמנת להעיד לחברתה שכבר כלו חדשי הולד להתירה ע"י לשוק, וכ' הב"י שמזה יש לדייק דס"ל דאין ע"א נאמן להתיר יבמה לשוק דכ"מ דע"א נאמן גם אשה נאמנת, ולפי מ"ש הא שם לא שייך חזקה אע"ג דהוחזקה ליבום הא רובא עדיף מחזקה ורוב ולדות בני קיימא וא"כ למה לא יהיה ע"א נאמן, וע"כ צ"ל דמיקרי דבר שבערוה גם מוכח מזה דס"ל דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אף דליכא חזקה וצ"ע בכ"ז, ולפנינו ית' בס"ד דין זה של תשו' הרא"ש ודבר שבערוה ורובא מסייע ליה:
[ה]:
ועי' ב"ש (סי' קנ"ח ס"ק א') שכתב דאין ע"א נאמן לומר מתה אשתך כדי שישא אחרת לאחר חרם ר"ג בנושא אשה על אשתו משום דהוי אתחזק איסורא, ועי פתח הבית (שורש ג' ענף ד') שכתב די"ל בלא"ה א"נ משום דהוי דבר שבערוה, ולע"ד לא נראה כן דלא שייך דבר שבערוה אלא מה שמצד איסור ערוה נגעה דבזה ילפינן דבר דבר מממון משא"כ הא דאסור לישא אשה על אשתו אין בזה גדר ערוה רק שם איסור חרם עליו והוי כמו שאר איסורים, וא"כ להסוברים דחר"ג איסור תורה יש בו הוי כמו איסור תורה במידי דאיתחזק איסורא ותליא במחלוקת הפוסקים אם ע"א נאמן במקום חזקה ולהסוברים דע"א נאמן גם כאן נאמן, ואם נאמר דדין חר"ג אין בו רק איסור דרבנן לכ"ע נאמן ע"א אפי' במקום חזקה, כמו שנבאר איה"ש לקמן, וא"כ יש להקל מטעם ס"ס ספק שמא כהסוברים דע"א נאמן באיסור תורה במקום חזקה, ואפ"ת דאינו נאמן שמא אינו אלא דרבנן וא"כ יש כאן ס"ס גמורה, וכ"ש להסוברים שכבר כלה זמן החרם כמ"ש באה"ע (סי' א') ואין לומר דכיון דאיתא בפ' הא"ר דאין ע"א נאמן להעיד שמתה אשתו שישא אחותה ושם הוי דבר שבערוה, א"כ בזמה"ז גם לישא אחרת א"נ דאין נאמנות לחצאין, דהא מצינו בעד שמעיד לאשה שמת בעלה דנאמן שתנשא ואינו נאמן להיות האחים נכנסים לנחלה ע"פ ואפי' ליטול כתובתה לא הי' נאמן אם לא דמספר כתובתה נלמד כו', הרי מצינו דהעד נאמן לחצאין ועוד יש כאן סניף לענ"ד לפי דעת הסוברים דע"א נאמן באשה להעיד שמת בעלה להתירה להנשא מן התורה, והוא נלמד מספרי דכתיב לא יקום ע"א באיש וגו' אבל קם הוא באשה כו', א"כ ק"ו דנאמן ע"א להעיד שמתה אשתו, אפי' אם נאמר שיש בו איסור תורה, וכן לפי מ"ש הרמב"ם סוף ה' גירושין הטעם דע"א נאמן באשה משום דהוי מלתא דעל"ג כו' א"כ ודאי דגם להעיד שמתה אשתו שייך טעם זה, ובר מן דין הרי בש"ס אבעי' להו הא דע"א נאמן באשה אי הוי משום דעל"ג או משום דאשה דייקא ומנסבא וא"כ אפי' נימא דלא אפשיטא הבעי' א"כ יש כאן עוד ספק, וכ"ש לשיטת הרי"ף והרמב"ם דאפשיטא הך בעיא דע"א ביבמה לשוק דנאמן ע"א והיינו מטעם דעל"ג וכדאמר רבא התם לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש, א"כ ה"ה בנ"ד יש האי ק"ו, ועי' תוס' שם (דף צ"ד ע"א) ד"ה ולטעמיך כו' שהקשו מגופא הוי לי' לאקשויי דהיאך אפשר לומר דע"א יהיה נאמן לומר מתה אחותה שתכנס לביתו דמאי עגונא שייך הכא כו', והתוס' לשיטתם שם (דף צ"ב ע"ב) דגם אם נאמר דע"א נאמן משום דעל"ג מ"מ בלא טעמא דדייקא לא היה נאמן, רק דמבעי' ליה אי על"ג הוא עיקר הטעם וסמכינן אדייקא זוטא, או דעיקר הטעם משום דייקא כו' משמע דע"א לא מהימן מן התורה רק דחכמים סמכו להתיר במקום שיש קצת טעם וסברא, והיינו משום דדייקא טפי ומשום עיגונא החמירו בסופה כדי להקל בתחיל', אבל מדברי הרמב"ם משמע דאם נתפוס סברא דלכך נאמן ע"א משום דעל"ג אין אנו חוששין לטעמא דדייקא טפי שהרי שלא הזכיר בסוף הג' בטעם דמהימן ע"א גבי אשה רק טעמא דעל"ג לחוד ולא הזכיר כלל טעמא דדייקא, ולכן נלע"ד דהרמב"ם ס"ל דאם נאמר טעמא דנאמן משום דעל"ג לא חיישינן כלל לטעמא דדייקא, ובאמת משמע כן מהא דקאמר דלטעמא דעל"ג מהימן ע"א לומר שמת בעלה שתתייבם דבהא לא שייך דייקא דליכא חומר בסופה כמו שבאמת הקשו התוס' שם ד"ה ע"א ביבמה כו' והוצרכו לדחוק דמשום דשאר נשים רגילות לדקדק משום חומר שבסופה גם היא תדקדק אבל זה דוחק גדול, ולכן ס"ל להרמב"ם דלטעמא דעל"ג לא בעינן דייקא דילה כלל, וצ"ל לפ"ז דכל הסוגיא דר"פ הא"ר דמקשה למה ע"א נאמן באשה הא הוי דבר שבערוה כו' ומסיק שם משום חומר כו' היינו לפי הס"ד דלא אפשיטא עדיין הבעי' אם ע"א נאמן משום דעל"ג, ומאי דפשיט רב מרדכי לרב אשי מהא דתנן אין האשה נאמנת כו' וקאמר שם ולטעמיך אימא סיפא אין האיש כו' בשלמא גבי אשה משום עיגונא אקילו בה רבנן אלא גבי איש מאי איכא למימר אלא כי אצטרך לר' עקיבא איצטרך כו' משמע דגם לטעמא דעל"ג לא מהימן אי לא משום עיגונא כו' נראה דר"ל דמ"מ מדרבנן היה ראוי להחמיר שלא לסמוך על ע"א במקום איסור כרת עד שיתברר הדבר, לכן הוצרך לטעם דמשום עיגונא לא החמירו שתשב ותתעגן עד שיתברר הדבר יותר, גם י"ל דעיקר הסוגיא דר"פ הא"ר דהוצרך לטעמא דדייקא ומשום עיגונא הוא מהא דפריך מהוחזקו להיות משיאין ע"פ עד מפי עד ואשה כו' אבל ע"א י"ל דבלא"ה נאמן מן התורה וכמ"ש בספרי וכמו שהאריך בזה בתשו' נוב"י, לכן מכל הלין טעמי נראה דיש להתיר בע"א שהעיד שמתה אשתו שישא אחרת כנ"ל: