אור ברסלב

ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר

חדר ה

חדר ד

אם אמר האב קדשתי את בתי כו' ומת ובא אחד ואמר אני קדשתיה, ובו ה' חלונות: [א]:

יש לחקור בדין זה שאמר האב קדשתי את בתי וא"י למי ומת האב ובא א' ואמר אני קדשתיה אם נאמן לכנוס וגם אם נתן גט אם מותרת לעלמא, דלכאורה נראה מלשון רש"י שכ' שם דלכך ס"ל לרב אסי דנאמן לכנוס משום דלא חציף לומר שקר דמירתת שמא יכחישנו האב, וא"כ אם מת האב א"נ, ולכאורה לפי הטעם שכ' הר"ן דלכך נאמן בזה ע"א משום דאינו אלא מברר החזקה, וכ"ש לפמ"ש למעלה משום דאין חזקת א"א גמורה ע"פ עדים רק ע"פ האב א"כ הי' לנו לומר דנאמן בכל גווני, דאין לומר דיצרו תוקפו לכך לא מהימן אלא בצירוף הטעם דמירתת לשקר שמא יכחישנו האב דהא כיון דקי"ל ע"א נאמן באיסורים וילפינן לה מקרא דוספרה לה כמ"ש התוס' ר"פ הא"ר, והרי שם יש ג"כ חשש דיצרה תוקפה, אכן הב"י (סי' ל"ז) כתב בשם רבינו ירוחם דאם אין האב לפנינו א"נ לכנוס, וכן נראה מלשון השו"ע (שם סעיף כ"א) שכ' בא אחד ואמר בפני האב כו', שוב ראיתי בס' המקנה פ"ג דקידושין שם שעמד בזה והניח בצ"ע, אכן לענ"ד נראה דין זה מוכרח מדברי הש"ס דקאמר האשה שאמרה התקדשתי וא"י למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שא"נ לכנוס מפני שהיא מחפה עליו, ואם נאמר דמצ"ע נאמן דבא לברר החזקה וע"א נאמן באיסורים כמו הא דאשה, א"כ מה בכך שהיא מחפה עליו אם נאמר דלא חשיד העד בכך, ולפ"ז צ"ע מהא דצדה, והי' נלע"ד לפרש משום דלכאורה קשה מה דקאמר מפני שהיא מחפה עליו וכי חשידא היא בכך לעבור על איסור א"א והי' לנו לאוקמה בחזקת כשרות וצדקת, ועוד והא חזינן דאינה חשודה דאל"כ למה אמרה נתקדשתי וא"י למי והחזיקה עצמה באיסור א"א אלא ודאי דחיישינן שהיא א"י למי נתקדשה ואמרינן דגם עכשיו א"י אם הוא זה שקידשה רק שהיא סומכת על דבריו וחושבת דמסתמא אומר אמת משום זימנין דרחמנא לי', וכעין מ"ש בפ' הא"ר (צ"ג ע"א) בבעי' דע"א ביבמה משום דזימנין דרחמא לי' לא דייקא ומנסבה וסומכת ע"ז העד, וא"כ י"ל דכאן עיקר האיסור משום דידה ולא משום העד דהא אין דבר שבערוה פחות משנים והיא היתה עומדת בחזקת פנוי' ולדידה לא הימנה רחמנא כדקאמר בש"ס שם בדברי רב אסי ורק משום דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא אתינן עלה ואין האיסור להעד מצד עצמו לכנוס דלגבי אינש אחרינא לא מהימנא כלל, וכיון דהיא עצמה אסורה מתורת ודאי דשוי' אנפשה חד"א ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לכך לא מהימן העד דלא שייך מירתת דלא שייך כאן הך סברא שכ' הר"ן משום דלא הוחזקה באיסור א"א והוכיח כן מדברי הירושלמי שחולק בין הך דינא להא דמעיד על אשה שמת בעלה דלא ישאנה תמן הוחזקה כו' דהא לגבי דידה דשוי' אנפשה חד"א הוחזקה באיסור א"א ודאי, ולכן כל שיש לומר דמחפה עליו היכא דא"י אם אומר אמת אין העד נאמן משום איסור דידה, אבל בהך דינא דאב ואמר קדשתי את בתי כו' דכבר הוכחנו למעלה דלא מטעם ודאי נאמן דרק לאיסורא הימני' רחמנא ולא לקטלא (ואע"ג דגם באמרה נתקדשתי כו' אין סוקלין אותה אפי' לרב אסי דלדידה לא הימנא רחמנא היינו דמשום דשוי' אנפשה חד"א אף דאסורה מתורת ודאי מ"מ לקטלא לא מהני דאין אדם חייב מיתה ע"פ עדות עצמו ודוק) ולבתו אין זה ידוע אם נתקדשה כלל ולא הוחזק הדבר באיסור א"א ודאי י"ל דלא צריכינן לעדות העד מטעם מירתת, וא"כ אף אם אין האב חי י"ל דנאמן דלא חיישינן שמא יצרו תוקפו לעבור על איסור תורה אם יודע בעצמו שאין האמת אתו, כדמוכח מהא דנדה וא"כ דינו של הרי"ז צ"ע, גם מדברי רש"י אין זה מוכרח די"ל דש"ה דאיכא ריעותא דהא בעומד לפנינו ואומר שא"י ואין מכיר אם הוא קידשה וכמ"ש בס' המקנה שם, וזה ודאי מודינא די"ל אם הי' אותו שאומר שקידשה באותו מעמד שאמר האב שקידשה וא"י למי ואחר מיתתו אמר שהוא קידשה ודאי דלא מהימן דיש כאן ריעותא גדולה דמראים הדברים שבחיי האב לא רצה לומר כן שהי' מירתת שמא יכחישנו ולכך המתין עד שמת האב, אבל אם לא הי' בעיר בשעה שאמר האב כן ובא לשם אחר שמת י"ל דנאמן:

[ב]:

ובאמת יש לתמוה אפי' לאותם הסוברים דאין ע"א נאמן באיסורים במקום חזקה דהא ודאי זה אינו אלא לאחרים שא"י אם העד אמר אמת אבל לדידיה ודאי דאינה אסורה כיון שיודע בעצמו שהוא מותר ואין כח בידינו להפרישו מאיסור כיון שאומר שיודע בעצמו שהיא מותרת לו, וא"כ גם בהא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה למה נאמר דא"נ (בעצמינו), והיאך יש כח בידינו לכופו שלא ישאנה, והי' נראה לכאורה לפרש מאי דאמר רב נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס היינו דנ"מ אם גירשה אם מותרת להנשא לאחר, ובזה ס"ל לרב דאם אומר שהוא קידשה ורוצה לכנוס אין אנו סומכין על עדותו להתירה לעלמא אם יגרשנה דדילמא אמר שקר משום דיצרו תוקפו, אבל כשבא ליתן גט ואינו רוצה לכנוס בזה אנו סומכין על עדותו להתירה לעלמא, ורב אסי פליג עלי' ואמר דאפי' לעלמא נאמן אפי' אם רוצה לכנוס דלא ס"ל טעמא דיצרו תוקפו, וא"כ הי' נראה דאם אמרה נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דקי"ל דא"נ לכנוס היינו דוקא באם היא א"י גם עתה, אבל אם אומרת אח"כ נזכרתי שבאמת נתקדשתי לו מותר לכונסה, לפי מ"ש דאין האיסור אלא מצידה שא"י אבל למי שיודע באמת אין אנו יכולים לאסור לו, אך הריטב"א בחידושיו כ' בפי' להיפוך וז"ל מסתברא שאם חזר האב ואמר נזכרתי שקדשתי' לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס משום דליכא גבי' טעמא דיצרו תוקפו ואין אדם חוטא ולא לו, אבל [היא] א"נ לעולם אלא לאסור עצמה שמא עיניה נתנה בו עכ"ל, ועיין בש"ע (סי' ל"ז סעיף כ') בהג"ה מ"ש בשם י"א דאם החתן עמד לפניו תחי' ולא הכירו ואח"כ אמר האב שמכירו א"נ והוכיח כן מדברי התוס' פ"ב דכתובות יעו"ש, וא"כ כ"ש באשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי ועמד החתן בפניה ולא הכירו ואח"כ אמרה נזכרתי שאליו נתקדשתי שא"נ, מ"מ אם אין החתן לפניה בשעה שאמרה א"י ובעת שאמר אני קדשתיה אמרה נזכרתי שבאמת לו נתקדשתי י"ל דגם היא נאמנת אפי' לאחר כ"ד דלפרש דבריו נאמן אפי' אחר כ"ד אף דשוי' אנפשי' חד"א כדמוכח מדברי התוס' פ"ב דכתובות שם, וא"כ גם באשה עצמה י"ל כן לדידן דקי"ל כרב אסי דלא ס"ל טעמא דיצרו תוקפו, ונלע"ד להוכיח ג"כ מדברי הרמב"ם דס"ל דמה דנאמן לכנוס לאו מטעמא דמירתת הוא, ממ"ש (פ"ט מה' אשות) שאב שאמר קדשתי את בתי כו' ואח"כ אמר נודע לי למי קדשתיה דנאמן בזה אפי' אחר שבגרה, וכ' הה"מ שם דטעמו דיליף לה ממה דקי"ל כרב אסי דאף איש אחר שאמר אני קדשתיה דנאמן לכנוס, וכן העתיק דין זה בש"ע (שם סעיף כ') ואם נאמר דמה דנאמן אחר היינו דוקא מטעמא דמירתת שמא יכחישנו האב א"כ אין ראיה משם, ומ"ש בבאר הגולה שם (אות פ') דלכך נאמן לכנוס מפרש בגמרא משום דמירתת כו', הוא תמוה דבש"ס לא נזכר לשון זה אלא לרב דמקשה ליה מהא דתנן זה אומר אני קדשתיה כו' א' נותן גט וא' כונס דאמר לך רב ש"ה דמירתת כו' אבל לרב אסי דלא ס"ל משום דיצרו תוקפו י"ל דלא מטעמא דמירתת נאמן לכנוס ע"ש: [ג]:

עוד נלע"ד לדקדק מלשון הרמב"ם שם שכ' בדין אשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי ושוב בא אחד ואמר אני קדשתיך דא"נ לכונסה וכ' הטעם משום דיצרו תוקפו והיא תרגיל אותו כדי להתירה, שלכאורה תי' כדי להתירה הוא שפת יתר דכיון דחיישינן שמא משקר משום דיצרו תוקפו א"כ גם אצלם יש חשש זה אף אם לא הי' נאסרת בלא"ה, אע"כ דבאמת לא חיישינן אצלה שמא תשקר במזיד לומר שהוא קידשה דהא יש לה מיגו שלא היתה אומרת תחי' שנתקדשה, ואע"ג דהוי מיגו למפרע דלא מהני לאחר כ"ד כמו באשה שאמרה א"א הייתי ואחר כ"ד אמרה נתגרשתי דא"נ וכמ"ש בפ"ב דכתובות, מ"מ לפרש דבריה נאמנת אפי' לאחר כ"ד וכמ"ש התוס' שם בהא דאמר האב קדשתי את בתי ואח"כ אמר לפלוני קדשתיה וכמ"ש הח"מ והב"ש שם וזה ברור, רק דכאן אנו חוששין דעדיין היא בספק רק שדעתה קלה לסמוך על דבריו שאומר שהוא קידשה והיא לא דייקא משום דנאסרת לכל העולם ותעשה כן כדי להתירה, וא"כ י"ל דבאשה אף שאין החתן לפניה אמרה נתקדשתי וא"י למי ושוב כשבא החתן ואמר שהוא קידשה הודיתה שבאמת נתקדשה לו, י"ל דא"נ משום דיש כאן סברא לומר שאומרת כן כדי להתירה, משא"כ באב בכה"ג דלא שייך סברא זו נאמן, שוב ראיתי במ"ש למעלה במקום דע"א א"נ במקום חזקה או בדבר שבערוה שכתבתי שאין כח בידינו להוציא מתח"י כיון שאומר שאצלו ברור הדבר שמותר אין הדין כן מהא דאי' באה"ע (סי' י"ב סעיף א') בע"א שמעיד על אשה שמת בעלה דאם כנסה לא יוציא אף דשם ע"א נאמן מ"מ כ' שם הב"ש דהתוס' ורשב"א חולקים ע"ז משום דיש חשש איסור דאורייתא, וכן נראה שם הכרעת רבינו הגדול הגר"א ז"ל, ואף הרמב"ם דס"ל דלא יוציא וכמו שפסק בשו"ע שם היינו דוקא התם דנאמן עכ"פ להתירה לעלמא משא"כ במקום שא"נ וזה פשוט, והא דכ' (סי' ל"ז סעיף כ"ד) דאם כנס לא יוציא היינו דוקא משום דלא הוחזקה בחזקת א"א ע"י שני עדים וכמ"ש למעלה: [ד]:

עי' בס' המקנה שנסתפק בדין הנזכר בסעיף כ"ד באשה שאמרה נתקדשתי וא"י כו' ובא א' ואמר אני קדשתיה דהדין דלא יכנוס ואם כנס לא יוציא, אם בא אח"כ עד אחר ואמר שהוא לא קידשה אם נאמר דהראשון הוא כשנים, והכריע שם מסברא דלא הוי כשנים כיון שלא התירוה לו לכתחילה לכונסה ע"ש, וקצת הי' נראה ראי' לדבריו מהא דפרק האומר שם בברייתא דמסייע לרב אסי קדשתי את בתי כו' אף דנאמן לכנוס כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו האשה שאמרה נתקדשתי כו' ובא א' כו' א"נ לכנוס כו' ואם נאמר דבדיעבד אם כנסה אין מוציאין מידו אף אם אח"כ בא אחר והכחישו הוי לי' לברייתא למיתני הך דינא דכנסה ובא אחר כו' בסיפא בהא דאשה שאמרה כו' לרבותא דאף דשם א"נ לכנוס לכתחילה אפ"ה אין מוציאין מידו אפי' שאחר מכחישו, ומ"מ צ"ע כיון דקי"ל דבכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין עד אחר נאמן להכחישו, א"כ כיון דקי"ל דאם כנסה אין מוציאין מידו הרי ע"כ דנאמן מן התורה כשנים רק דמדרבנן אסרינן ליה לכתחילה, וכיון דבדיעבד גם רבנן לא החמירו הרי לענין דיעבד נאמן כשנים גם מדרבנן א"כ למה יהי' אחר נאמן להכחישו, גם מהא דלא נקט בברייתא בסיפא יש לדחות כיון שלא הזכירה הברייתא כלל הך דינא דאם כנס לא יוציא, וקצת הי' נראה לדקדק מהא דפ' האשה שלום (קי"ז ע"ב) עד אומר מת ונישאת ובא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא, ופריך שם טעמא דנישאת הא לא ניסת לא תנשא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כו' ובס"ב דכתובות (כ"ב ע"ב) ת"ר שנים אומרים מת כו' אמר אביי תרגמה בע"א ע"א אומר מת המנוהו רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה כו' ופריך א"ה אפי' לכתחילה נמי ומשני משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך כו' הרי דגם שם לא מהמנינן לע"א לענין לכתחי' ואפ"ה אם נישאת ל"ת ולא אמרינן דנאמן ע"א להכחישו כיון דאוסרים ע"פ לכתחי', ושם ביבמות בתוס' ד"ה הא לא נשאת הקשו מאי מקשה הא לא נישאת כו' מדעולא הרי בפ"ב דכתובות משמע דמילתא דעולא הוא רק דיעבד אבל לכתחילה מודה דלא תנשא משום דרב אסי, ותי' שם דהכי דייק דטעמא דנשאת מש"ה לא תצא הא לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא מש"ה פריך מדעולא כו', ודוחק לומר דש"ה דאין האיסור חמור כ"כ דאין זה אלא משום לזות שפתים אסרו עליו משא"כ כאן דמדינא אסרו עליו חכמים משום דחששו שמא משקר שהיא מחפה עליו דאין סברא לחלק בהכי באיסור דרבנן, ויש לחלק קצת באופן אחר דדוקא התם דאע"ג דבא עד השני שאמר לא מת קודם שנשאת ולא הועיל עדותו נגד זה שאמר מת שהאמינה לו התורה כשנים לכך אם נישאת לא תצא, משא"כ הכא שאם הי' בא העד שאמר לא קידשה קודם שנישאת לו היתה אסורה עליו מדינא דלא שייך לומר בזה כ"מ שהאמינה תורה כו' כיון שהוא נוגע בדבר לכך אם בא אחר שנישאת נאמן להכחישו, ומ"מ אין זה סברא לחלק כיון דבדיעבד לא חיישינן שמא משקר אע"ג דהוא נוגע וצ"ע לדינא:

[ה]:

עוד נסתפק שם בהא דקיי"ל אם כנסה אין מוציאין מידו, אם מת אח"כ אם מותרת לעלמא, ודעתו נוטה שם דמותרת כיון דאין אוסרין אותה עליו משמע דה"ה ג"כ אם מת דמותרת לעלמא יעו"ש, ולענ"ד אין טעמו ברור להתיר דהרי איתא שם בפ"ב דכתובות שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' א"ר מנחם בר יוסי אימת אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל אם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא, ופריך שם מכדי תרי ותרי נינהו כו' אמר רב ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה, היא גופה באש"ת קאי באומרת ברי לי, והרי שם ודאי דאם מת אסורה לעלמא דלכ"ע באש"ת קיימא ובודאי לא מהני הא דאין אוסרים אותה על העד להתירה לעלמא כיון דקיימא על כ"ע בספיקא דאורייתא ובאש"ת, וא"כ ה"ה בזה דאמר אני קדשתיה אע"ג דאין כח בידינו לאסור עליו כיון שאומר ברי לי מ"מ לעלמא בספיקא הוא, ובאמת צ"ע לכאורה במה דמחלק שם בין נישאת ואח"כ באו עדים ובין באו עדים ואח"כ נשאת דהא בתרי ותרי אע"ג דבאו ב' המכחישים את הראשונים בזא"ז אין סברא לומר דהשנים הראשונים נאמנים יותר דרק בע"א המכחיש ע"א שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים, משא"כ ב' עדים הם בכ"מ כמאה עדים בהכחשה, וא"כ למה אמרינן ל"ת בנשאת תחי', וע"כ צ"ל כיון דהיא והוא אומרים ברי לי אין כח בידינו לאסור עליהם, א"כ הי' לנו לומר כן בבאו עדים ואח"כ נשאת כיון דשניהם אומרים ברי לי, וע"כ צ"ל דטעמא דר' מנחם בר"י דדוקא אם נישאת קודם שבאו שנים המכחישים שכבר יצתה בהיתר ע"פ ב"ד שוב אין כח בידינו לאסור אותה כ"ז שמסופק לנו כיון שהם אומרים ברי, אבל אם באו עדים המכחישים תחי' קודם שנשאת כיון דלכתחילה אנו אומרים עליהם עדיין לא יצא בהיתר לכן גם בדיעבד תצא כיון שלכ"ע עומדת בספק א"א, וכעין סברא זו מצאתי בדברי תשו' הרא"ש כלל כ' הובא ביו"ד (סי' י"ח סעיף י"ג) בשחט בסכין בדוק ונאבד אחר שחיטה ואח"כ נמצא פגום שחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר וזה שנמצא פגום אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה כו' ועי' ט"ז (שם ס"ק י') דהטעם שכל שיצא בהיתר יש לו חזקה טובה של היתר ושוב אין אוסרים אותו מספק (ועי' בפרמ"ג במשבצות בשם הב"ח שהקשה מה בכך שיצאה בהיתר מ"מ ספיקא הוא ובאמת דברי הרא"ש נכונים ויש להם ראיה מדברי ש"ס הנ"ל), ונלע"ד דקושיית הש"ס שם מכדי תרי ותרי כו' לא קאי ע"ד ר' מנחם בר"י דכיון דמיירי בכבר יצאה בהיתר קודם שבאו ב' המכחישים שוב אין אוסרים אותה מספק ולפ"ז אפי' לא אמרה ברי לי י"ל דלא תצא, רק קאי על ת"ק דס"ל דאפי' באו שנים האחרונים קודם שנישאת דעדיין לא יצאה בהיתר לכך מקשה שפיר, אך מדברי הפוסקים לא משמע הכי דבשו"ע (סי' קנ"ב סעיף ג') כ' אם נשאת לאחד מעדיה כו' אבל אם נישאת לאחר הואיל והדבר בספק אצלו, וכן אם אמרה איני יודעת תצא כו' ולא כ' לחלק דאם נישאת קודם שבאו עדים אחרים אפי' אם א"י לא תצא, אלא ודאי דאין חילוק כיון שהדבר בספק אצלה לא מהני מה שיצתה בהיתר, וא"כ י"ל ג"כ בנ"ד אם נשאת אף דלא תצא מ"מ אם מת אסורה לעלמא, ולא אמרינן כבר יצתה בהיתר אצל בעלה הראשון וצ"ע:

תוכן העניינים

ספר בית נאמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה