ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר ד
ע"א שמעיד במקום חזקה ואינו מתנגד לחזקה רק מברר החזקה ובו כ' חלונות: [א]:
גרסינן במס' קדושין פ' האומר (ס"ג ע"ב) קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ופליגי שם רב ורב אסי דרב ס"ל נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס ואמר שם הטעם דנאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס מ"ט יצרו תוקפו ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומודה רב אסי באומרת התקדשתי וא"י למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שא"נ לכנוס, ופרש"י שם טעמא דר"א שנאמן לכנוס דלא חציף למימר לפני האב שקיבל הקדושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה אבל באשה שאומרת נתקדשתי לא מירתת משום דמחפה עלי', ולכאורה צ"ע היאך נאמן עכ"פ ליתן גט אליבא דתרווייהו ואף דלא שייך מירתת משום הך סברא דאין אדם חוטא ולא לו לפי שיטת הפוסקים דע"א א"נ במקום חזקה אפי' להתיר אלמא דלא סמכינן אהך סברא דאין אדם חוטא כו' וא"כ הכא דע"פ דיבורו של האב שהתורה האמינו לומר שקידשה והרי היא בחזקת א"א לגבי כ"ע והיאך נאמן זה בעדותו לפוטרה בגט ולהוציאה מחזקת א"א, וראיתי בפנ"י שעמד בקושיא זו, וכ' דכאן לא שייך במקום חזקה דהא כבר יצתה מחזקת פנוי' ע"י דיבורו של האב נמצא שאין העד בא לגרוע החזקה אלא לברר החזקה דא"א בכה"ג חיישינן שפיר לעדותו דע"א, וכ"כ שם בשם הר"ן, וא"כ מבואר לנו מזה דין מחודש דבמקום שהעד בא לסייע החזקה ולבררה אע"ג דעי"ז מסתעף אח"כ ביטול החזקה לגבי כ"ע ג"כ מהימן, אך לכאורה היה נראה לדחות זה די"ל דלכך נאמן דאע"ג דע"א א"נ במקום דאתחזק איסורא היינו משום דלא עביד מעשה וכה"ג אמרינן דיבורא עבידא דקאמר אבל מעשה לא עבידא, וכיון שעשה מעשה ונתן גט לכך נאמן אף באתחזק איסורא, וכה"ג מצינו באשה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אבל אם לבשה בגדי נדותה א"נ ע"י שום אמתלא משום דמעשה לא עבידא אי לאו דקושטא אמרה כדאי' בפ"ק דנדה (י"א ע"ב) ע"ש ובמ"ש ביו"ד (סי' קפ"ה סעיף ג') ועי' ביו"ד סי' א' בטבח שעשה סימן בראש הכבש כו' ומ"ש האחרונים בזה, וגם היה נראה לכאורה להוכיח סברא זו דלמה נקט רב דוקא נאמן ליתן גט ולא נקט סתם נאמן כשלא בא לכנוס ונפ"מ כשמת דמותרת לעלמא, ובפרט לפי מ"ש הר"ן שם דלכך נאמן ליתן גט דאע"ג דתחילה היה דעתו לכנוס משום דכיון שרואה שאוסרים עליו אמרינן אי לאו דקידשה היה מודה בדבר דאין אדם חוטא כו' וא"כ גם בכה"ג שכבר אסרו ב"ד עליו היה יכול רב לומר סתם נאמן אם מת דמותרת לעלמא, אבל לפי מ"ש דעיקר הטעם מה שנאמן נגד חזקה משום דמעשה לא עביד ליתן גט אי לאו דקושטא הוא לכך נקט בכה"ג ולא נקט נפ"מ לענין אם מת: [ב]:
שוב ראיתי דצדקו דברי הר"ן בזה דמוכח מן הש"ס דבזה שנתן גט אין זה ראיה ברורה כ"כ דקושטא קאמר מהא דאיתא בפ' ג"פ (קע"ג ע"ב) בשני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת דפריך שם וליחוש דילמא כתב גיטא וממטי לדביתהו דהיאך כו' הרי דאנו חוששין שעושה מעשה הגט לגרש בו אשה אחרת, וא"כ ע"כ צריכים אנו לדברי הר"ן מטעם דכאן אינו מעיד נגד החזקה, ובהא דפ"ק דנדה דאמרינן מעשה לא עבדא אינו ענין לכאן דשם עיקר הטעם מה דנאמנת אח"כ להכחיש דבריה הראשונים אף דכבר שויה אנפשה חד"א משום דאתי דיבור ומבטל דיבור משא"כ במעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה שקדמה לו וכמ"ש ברפ"ג דקדושין אבל כאן לא שייך זה, ומ"מ לפי מ"ש בספרי הבאתיו למעלה דע"א נאמן באשה להעיד שמת בעלה מן התורה והיינו משום דבמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי בה אינשי, א"כ כאן באמר קדשתיה כיון דצריך שיהיו ב' עדים בשעת קדושין י"ל דמירתת לשקר שמא יבואו העדים ויכירו שאינו המקדש, וא"כ הוי כמו מילתא דעבידא לגלויי דע"א נאמן אפי' באתחזק איסורא דא"א, והא דא"נ לכנוס ה"ט משום דיצרו תוקפו ומיחשב כנוגע ולא מהני מה דעביד לגלויי, ועוד יש לדחות בגווני אחרינא דממנ"פ אליבא דרב אסי דאמר אף נאמן לכנוס טעמא דידי' משום דמירתת לשקר אולי האב יכיר אותו, וזה דומה להא דקיי"ל בחשוד לנבילות שאמר מומחה פלוני שחט לי דנאמן משום דמירתת אולי ישאל אצל אותו פלוני וכ"ש בכה"ג דהאב עומד בפניו, ולרב אסי בהא דהיא אומרת התקדשתי דנאמן ליתן גט וא"נ לכנוס אף דלא שייך טעמא דמירתת דהא היא תחפה עליו דלכך מודה דא"נ לכנוס אע"ג דלא ס"ל טעמא דיצרו תוקפו, הוא משום דשם ליכא חזקת איסור גמור כדאמר רב אסי התם ומודינא באומרת התקדשתי כו' דאין סוקלין מ"ט לדידיה הימנו רחמנא לדידה לא הימנה, וא"כ אין כאן חזקת איסור רק משום דשוי' אנפשה חד"א לכך ס"ל דנאמן ע"א עכ"פ במקום שאין לו הנאה בעדותו, וכן לרב דס"ל שם גם באומר האב קדשתיך כו' דנאמן ליתן גט בלא"ה א"ש דהא רב ס"ל התם דגם באב שאמר קדשתי אין סוקלין דלאיסורא הימנו רחמנא לקטלא לא הימנו, וא"כ ע"כ צ"ל דאין זה חזקה גמורה דהא קיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות, וכאן קיי"ל דאין סוקלין, ובע"כ צ"ל כמ"ש וא"כ אין ראיה לדין זה שכתבנו:
[ג]:
אמנם לענ"ד נראה לכאורה דדברי הר"ן ז"ל מוכרחים ויש להם ראיה מן הירושלמי דגרסינן שם בפ' האומר מהו נאמן שמואל אמר נאמן ליתן גט רב אסי אמר נאמן לכנוס רב הונא בשם רב אומר נאמן לכנוס (ובזה פליג על ש"ס שלנו אליבא דרב) ואין למדין הימנו לדבר אחר מהו אין למידין ממנו לד"א אחת משדותי מכרתי וא"י למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא הכל ממנו אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה לא הכל ממנו מתני' פליגא על רב המביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו תמן הוחזקה א"א בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה א"א אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידש, ודברי הירושלמי צריכים ביאור וגם הם תמוהים לגירסא שבספרים שלנו, והגאון בעל העדה פי' דברי הירושלמי דלכך אין לידון ממנו לדין אומר מכרתי אחת משדותי כו' משום דזה גופא דנאמן לכנוס לאו מדינא הוא דאע"ג דלא חציף אינש למימר קמיה האב אני קדשתיה שמא יכחיש אותו האב, מ"מ מטעם זה לחוד א"נ מן התורה באתחזק איסורא אלא משום עיגונא אקילו רבנן, כעין מ"ש בפ' הא"ר בנאמנות דע"א באשה שמת בעלה, ולכן במקח וממכר א"נ לגמרי ובהא דאמר אף בקדושין כן כו' הגיה שם שצ"ל אף בקדושין כן האשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיך לא הכל ממנו, וה"ט משום דלא מירתת משום דמחפה עליו כמ"ש בש"ס שלנו ובהא דפריך מהמביא גט ואמר בפ"נ ובפ"נ כו' פי' תמן הוחזקה א"א שידוע לכל שא"א היא וע"י גט זה באנו להוציאה מחזקתה הלכך לא ישאנה משום לזות שפתים וחשדא ברם הכא כו' ר"ל דכאן לא מרעינן לחזקה שהרי מעולם לא הוחזקה לאשת אחר וכשיבואו שנים שמא יאמרו שלזה נתקדשה ולכן נאמן אף לכנוס, כן הם תוכן דברי הק"ע, וא"כ מבואר כדברי הר"ן דכיון דכאן לא מגרע החזקה כלל רק אדרבא מחזיק החזקה רק שמברר הדבר למי שנתקדשה שפיר מהימן, ואע"ג דשם יש חשש נגיעה בדבר, ובכה"ג ודאי דע"א לא מהימן ואפי' ב' אחים לא מהימני בממון אם יש חשש נגיעה בדבר, וע"כ טעמא דנאמן לכנוס לרב אסי ולרב היינו משום דמירתת לשקר שמא יכירו האב וכמש"ל, מ"מ כיון דהירושלמי מחלק בין הא ובין הא דשליח שמביא גט דג"כ יש חשש נגיעה בין אם מגרע החזקה או לא א"כ יש משם ראי' לדברי הר"ן גם לרב דנאמן רק ליתן גט ולא לכנוס ולחלק בע"א בעלמא במקום חזקה בין מגרע ומבטל החזקה או רק מבררו וכמ"ש: [ד]:
וראיתי להגאון בעל פני משה בפי' הירושלמי שם בפ' כיצד שהוא מקיים גירסת הירושלמי כמו שהוא בספרים שלנו, ופי' דברי הירושלמי באופן אחר, והוא במה שמחלק בין קדושין ובין מקח וממכר היינו משום דבקדושין מירתת לשקר שמא לאחר זמן יבוא זה שקידשה באמת ויכירו אותו ונמצא שבא על א"א, אבל גבי שדה מאי מפסיד אם יבוא האחר שלקחה באמת יחזיר לו השדה עם הפירות שאכל ולא הפסיד כלום הלכך א"נ דחיישינן שמא בתוך כך יקלקל השדה וישמיט הפירות ולא ימצא מה לגבות ממנו ובהא דאומר אף בקדושין כן פי' דבקדושין בכה"ג ג"כ א"נ באומר א' מבנותי כו' כלומר שהוא מסופק ג"כ בזה איזו מהבנות קידש ולמי קידשה דבזה א"נ לומר קדשתיה לזו ולהוציא את כולם מספק א"א ע"ש, ולפי' צ"ל מה דנקטי במקח וממכר א' משדותי כו' משום דיוקא דקדושין דלר' יוחנן אפי' בא' מבנותי כו' נאמן, ובאמת במו"מ אף בשדה אחת א"נ, והא דקאמר שם דאף בקדושין כן באומר א' מבנותי כו' דא"נ סתמא דהש"ס הוא דפליג על ר"י יעו"ש, ודבריו ג"כ דחוקים ורחוקים מה שפי' א' משדות במו"מ משום דיוקא דקדושין לר"י דהא זה אינו מפורש בדברי ר"י דאפי' באומר א' מבנותי נאמן, ואדרבא משמעות מ"ש אף בקדושין כן כו' היינו דברי ר' יוחנן עצמו מ"ש ואין למידין הימנו ד"א, ומ"ש שהוא דברי הש"ס דפליג על ר"י אינו במשמע כן, גם הקשה בפ"מ שם על מ"ש הגהות מיימוני (פ"ט מה' אישות) ומביא הרמ"א בחו"מ (סוסי' רכ"ב) שהלוקח נאמן לומר שהוא לקחה, והוא נגד המפורש כאן בירושלמי, וגם דברי הגאון בעל קה"ע אינם מחוורים מכמה טעמים א' שצריך להגיה בדברי הירושלמי לפי פירושו, גם לשון הירושלמי לא משמע כן דלדבריו קשה למה נקט במקח וממכר בלשון אחת משדותי מכרתי וא"י למי כו' ולא נקט לישנא דמתני' מכרתי שדה שלי וא"י למי, ולמה הוסיף שא"י ג"כ איזו שדה מכר שכן משמע מלשון אחת משדותי כו' ועוד דלפי פירושו הא דמו"מ והא דקדושין לא מחד טעמא הוא, דבמו"מ הטעם דע"א לא מהימן כי אם בעיגונא, משא"כ היכא דליכא עיגונא א"נ מה"ט דמירתת ובהא דקדושין טעמא אחרינא הוא משום דלא מירתת שהיא תחפה עליו ומה זה שאמר אף בקדושין כן ולאו בחדא מחתא מחתינהו:
[ה]:
ולע"ד הי' נראה לפרש דברי הירושלמי באופן אחר דהוא ס"ל דאב שאמר קדשתי את בתי והוחזקה לא"א ע"י אינה חזקה גמורה למחשב כודאי וכדאיתא בש"ס שלנו דאינו נאמן לסקול ע"י דרק לאיסורא הימני' רחמנא מגזירת הכתוב דאת בתי נתתי לאיש הזה וגו' ולא נחשב רק בגדר ספק לבד, ולכך באומר קדשתי את בתי כו' וא"י למי קדשתיה נאמן לכנוס ולאו מטעם דעיגונא הוא, אלא דלא מיקרי כ"כ חזקה גמורה והוה כלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא דע"א נאמן עליו, ולכך כאן אף שהוא נוגע בדבר ויצרו תוקפו בצירוף סברא דמירתת שמא יכחישו האב מהני דנאמן לכנוס, ולכך באומר מכרתי אחת משדות וא"י למי כו' א"ל שיש כאן ב' ספיקות לכך א"נ לומר אני לקחתי' ואותה שדה לקחתי אם היא טובה יותר משום דיש כאן ס"ס שמא לא הוא לקח ואת"ל שהוא הלוקח שמא אינה אותה שדה, וכיון דס"ס מטעם רובא הוא לכך בהך סברא דמירתת לשקר לא מהמנינן ליה, וכן באומר קדשתי אחת מבנותי וא"י למי כו' שיש ג"כ ס"ס לאיסורא שמא לא הוא המקדש וא"כ הויא א"א ואפי' תאמר שהוא המקדש שמא לא זו היא המקודשת והויא אחות אשה, וכיון שיש כאן ב' ספיקות לאיסורא לכך לא מהימן, וא"כ במקח וממכר אם רוצה ליקח השדה הגרועה יותר י"ל ג"כ דנאמן כיון דליכא רק ספק אחד, ובזה א"ש פסק השו"ע בחו"מ שהביא הרמ"א דנאמן הלוקח, ונלמד מדין אומר קדשתי את בתי הנ"ל, וכ"כ הט"ז שם דזה נלמד מהך דינא, ותמיהני עליו שלא הזכיר דברי הירושלמי, ועש"ך שם שכ' בשם הגהות אשרי מא"ז פרק המפקיד בעובדא דמרי בר איסק שחולק בהדיא על דין זה, ועיינתי בהג"ה שם ונראה שאינו חולק שז"ל שם וכן האומר מכרתי אחת משדותי וא"י למי ובא אחד ואמר אני לקחתי א"נ, ולפי מ"ש הוא ממש דין הירושלמי, ונראה שהאו"ז שהעתיק דין זה מן הירושלמי ולכך הזכיר בלשונו אחת משדות כו' כלשון הירושלמי והיינו מטעמא דיש כאן ב' ספיקות וכמ"ש, ומ"ש תחי' בהא דאמר אני אחיכם דאפי' הם מודים שיש להם אח רק שא"י אם זה הוא א"נ מיירי כהא עובדא דמרי בר איסק שבא האח ממדה"י באופן שלא הי' אחיו מכירים אותו דלא שייך לומר דמירתת שמא יכירו אותו, אתנחת לן לשון הש"ס דילן פרק המפקיד ל"ט ע"ב מרי בר איסק כו' א"ל לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א"ל שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וגו' וכמ"ש בתוס' שם ד"ה שיצא כו' דה"ה אם יצא בחתימת זקן כו' אלא הכא מרי בר איסק לא הי' טוען ברי אלא לא ידענא לך ולכך אם יצא בחתימת זקן א"נ כיון שאינו מכחישו אלא אמר לא ידענא לי' עכ"ל, והיינו כיון שראוי הוא להכירו אז נאמן הבא לומר שהוא אחיו דמירתת לשקר שמא יכירו אותו וכהא דקדשתי את בתי הנ"ל ובכה"ג נאמן, הרי מפורש שהתוס' סוברים כן דבכה"ג נאמן, וא"כ דברי הגהמ"י ופסק הרמ"א ברור, והתימא על מרן הש"ך ז"ל אשר כל רז לא אניס ליה האיך נעלמו ממנו דברי התוס' שכתבו להדיא כפסק הרמ"א דדין זה דהאומר מכרתי שדה שלי וא"י למי נלמד במכ"ש שהרי הקדים לומר קודם שתבעו אותו דודאי נאמן, וגם ההגה"א בשם או"ז אינו חולק ע"ז וכמ"ש, ומוכרח ג"כ מלשון הש"ס דקאמר שפיר קאמר לך דכתיב ויכר וגו' דאל"כ הוא שפת יתר בש"ס ודוק:
[ו]:
ובהא דפריך מהמביא גט ממדה"י דא"נ לכנוס משני תמן הוחזקה א"א בפני הכל, ר"ל ששם הוי חזקה גמורה דידוע לכל שהיא א"א ולכך לא מהימן נגד חזקה, אע"ג דפ"ק דגיטין אמרינן דלכך נאמן משום דרוב מגמר גמירי, מ"מ כיון שיש כאן חשש שיצרו תוכפו אין עדותו מוחזק כ"כ להעיד כי אם במקום שאין חשש נגיעה, משא"כ כאן שלא הוחזקה רק בפני שנים וכ"ז שאין מעידים בפנינו אין כאן חזקה גמורה למחשב כודאי דהא אין סוקלין ע"י לכך נאמן לכנוס אפי' היכא דשייך חשש נגיעה דאף דאיכא לברורי שיבואו העדים כאן, מ"מ אין זה ברור שהעדים יכחישו אותו דאדרבא שמא כשיבואו עדים יאמרו זה שקידש, וא"כ כ"ז שלא באו אין כאן חזקת א"א גמורה על המקדש הזה לכך נאמן, כן היה נלע"ד ביאור דברי הירושלמי, וא"כ אין מכאן ראיה כלל לדין הנ"ל שבמקום חזקה ברורה וגמורה שנחשב כודאי באמת אין ע"א נאמן עליו אף דעכשיו הוא מסייע לחזקה אם ע"י דיבורו מסתעף היתירא לבטל חזקת האיסור, ואפשר שגם הר"ן שכ' סברא הנ"ל ג"כ לא קאמר רק בנ"ד משום דאין כאן חזקה גמורה ולא העתיק רק דברי הירושלמי לבד:
[ז]:
ובהא דמסיק הש"ס דאינו נאמן לסקול ע"י יש להסתפק אם דוקא ע"י דיבורו של האב אין סוקלין ע"י, כגון אם זינתה בעת שהיתה בבית אביה כ"ז שלא בא שום אדם לומר אני קדשתיה, אבל אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ושוב אח"כ זינתה אפשר דכיון דנאמן לכנוס מחזיקין ליה כודאי ושוב נסקלת או דאין חילוק ולעולם אין סוקלין, ומה שהביאני להסתפק בזה הוא במ"ש התוס' פ' גיד הנשה (צ"ו ע"א) ד"ה פלניא כו' דאף דמשיאין נשים שנמצאו בעליהם מתים ע"פ סימנים למ"ד סימנים דאורייתא, מ"מ אם אחר שנשאת באו עדים שזינתה אם נתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר הי' מת בשעת הזנות לא קטלינן לה, והוכיחו כן ממ"ש שם דאלו אמרו עדים פלניא דהאי סימני' כו' קטל נפשאין לא קטלינן לי', וכתבו שם דכן הדין אם נשאת ע"פ ע"א וזינתה לא קטלינן לה ע"י כמו דקי"ל דאין האחין יורדים לנחלה ע"פ ע"ש, ודברי התוס' אלו מוקשים לע"ד דהאיך אפשר לומר דלא קטלינן לה על זנות זה כיון שהתורה האמינה ע"י סימנים להשיאה, א"כ היא א"א גמורה לשני מן התורה כיון דקי"ל סימנים דאורייתא, ומה שהוכיחו מהא דלא קטלינן לגברא ע"י שאומרים פלניא דהאי סימני' קטל נפשא ש"ה דגזירת הכתוב הוא ע"פ שנים עדים יומת המת כו' משא"כ בא"א כיון שיש ב' עדים שזינתה מה בכך שלא הי' עדים על מיתת בעלה, לו יהא שבאמת הי' בעלה הראשון חי בעת נשואי השני, הרי התורה הפקיעה קדושי הראשון ועשתה אותה א"א גמורה מן התורה לשני, ומ"ש מהא דאין האחין יורדים לנחלה ע"פ ג"כ אין ראי' לא מבעי' לפי מ"ש התוס' ר"פ הא"ר (פ"ח ע"א) דע"א באשה שמת בעלה לא מהימן רק מדרבנן שיש כח בידם לעקור ד"ת במקום שיש טעם וסברא א"כ ודאי דלענין ממון לא שייך זה דהם אמרו והם אמרו, וכ"ש לשיטת רש"י בס"פ חביות שכ' הטעם משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקיעו חכמים לקדושין הראשונים, ודאי דא"ש דאין זה מועיל להוריד האחים לנחלה, אלא אפי' למ"ש בספרי דע"א נאמן באשה מן התורה מקרא דלא יקום עד אחד באיש וגו' אבל קם הוא באשה כו' ג"כ י"ל דבאמת לענין ממון גילתה תורה דבעינן ב' עדים, אבל לענין נשואי אשה גזירת הכתוב הוא שמועיל ע"א להשיאה, ובכה"ג התירה התורה חשש איסור א"א, אבל בהך דנשאת ע"פ סימנים כיון דסימנים דאורייתא, וילפינן לנשואי אשה מהחזרת אבידה בסימנים, וכיון שנשאת לשני בהיתר מן התורה והם קדושין גמורים למה יופקע ממנה איסור א"א אם זינתה, גם אין להביא ראיה לדברי התוס' מהא דאמר כאן דהאב נאמן על בתו לאיסורא אבל אין סוקלין ע"י, דבזה ג"כ י"ל דלא הימני' רחמנא רק לאיסורא אבל אין סוקלין ע"י דגזירת הכתוב הוא ע"פ שנים עדים יומת המת וגו' והרי לא נוגע שהיא א"א כי אם ע"י האב, משא"כ אם נשאת לאחר נישואין גמורים מן התורה ואח"כ באו עדים שזינתה:
[ח]:
ובלא"ה יש לתמוה לכאורה לרב דאמר דאין סוקלין ע"י, דא"כ הבא על אשת אביו דחייבי' רחמנא וכן הבא על כלתו דבסקילה וכי נאמר דצריך שיהי' עדים שהוא בנו והרי א"א שיהי' עדים ע"ז, ובפי' אמרו בעשרה יוחסין (פ' ע"א) דסוקלין ושורפין על החזקות דאיש ואשה תינוק ותינוקת שגדלו תוך הבית נסקלין ונשרפים זע"ז, ופרש"י שבמה שהוחזקה לנו אף שאין עדים בדבר, והיינו במה ששמענו מאביהם ואמם שהם בניהם, דע"י מה שהם כרוכים אחריהם לחוד ודאי דלא מהני לשווי כודאי דהרי קי"ל בדין או"ב דבכרוך אחריה לחוד אין לוקין משום או"ב כדאי' בפ' או"ב ובש"ע יו"ד (סי' ט"ז) וע"כ משום דהאב נאמן על בנו, ואע"ג דאשה אינה נאמנת לומר שזה בנה, מ"מ בצירוף סברא דכרוכים מהני לסקול ע"י, הרי דלא בעינן עדות גמורה, ובודאי באב על בנו דהאמינתו תורה לא בעינן כרוך אחריו, (וגם בבן אחר אביו לא שייך כרוך אחריו כמ"ש בכ"מ) וחייב על אשתו משום כלתו משום דהימני' רחמנא דכתיב יכיר, וא"כ למה לא נאמר דמהימן האב על בתו שקידש לסקול ע"י דבשניהם גילתה התורה דהאב נאמן מדכתיב את בתי נתתי וגו', וע"כ צ"ל דהא דלא מהימן האב לומר שקידשה משום דהוי נגד חזקה, דהיא עומדת בחזקת פנויה, ובכ"מ לא מהני ע"א בעריות בחזקה, רק דכאן גזירת הכתוב דנאמן לומר קדשתיה ולכן אין לך אלא מה שגילתה תורה לאיסורא הימני' ולא לקטלא, משא"כ אם נישאת דממנ"פ יצתה מחזקת פנוי' בעת שנישאת לשני ע"י ע"א שהעיד שמת בעלה, שא"ת שהעיד בשקר הרי היא בחזקת א"א לראשון, וא"כ אם שוב נודע שבשעה שזינתה מת בעלה הראשון בודאי למה לא נאמר דמהני עדותו של העד לחייבה מיתה וכן בנישאת על פי סימנים: [ט]:
והנה חקרתי בדברי הראשוני' אם יש איזה חולק על דברי התוס' בזה ומצאתי שלע"ד הרמב"ם חולק ע"ז בהדיא, והוא מ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין) וז"ל א"צ שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ובעל או אכל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א כו' עכ"ל, הרי מפורש בדבריו דכיון דהוחזק דבר זה בחלב או אשה זו בגרושה או זונה אף ע"י ע"א כיון שכבר הוחזקה עי"ז ונאמן בכך לוקין ע"י, וזה מפורש דלא כדברי התוס', ועי' בכס"מ שם שהרמב"ם למד דין זה ממ"ש ע"א נאמן ע"ש, ובאמת דברי הרמב"ם אלו מפורשים בירושלמי, שהרי כ"כ (פ"ז מה' נזירות הי"ז) נהג נזירותו ע"פ ע"א ושתה יין או נטמא למתים והתרו בו לוקה אע"פ שעיקר הנזירות בע"א עכ"ל, ודין זה מפורש בירושלמי פ' שני נזירים הלכה א' דר' יוסי אמר אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא כו' מה דר' יהודא אמר פלוני נזיר כו' אמר לו אחד נזיר והי' נוהג נזירות ע"פ ושתה יין ונטמא למתים והתרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בע"א הוא מה דר' מני אמר פלונית כהנת וזינתה כו' נסתרה בפני שנים כו' והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא עכ"ל, הרי מפורש כדברי הרמב"ם ומשם הוציא דין הנ"ל, וע"כ ה"ט דאע"ג דמלקות ועונשים לא מהני ע"ז ע"א כמ"ש לא יקום ע"א באיש לכל עון וגו' היינו להעיד שעבר על חייבי מיתות ועונשים אבל כיון שכבר הוחזק דבר זה באיסור ע"י נאמנות בע"א שנאמן באיסורים ואח"כ הי' ב' עדים שעבר ואכלו או שבא על האשה או שעבר על נזירותו עונשים ע"י מיתה ומלקות, וא"כ באשה שניסת ע"פ סימנים למ"ד סימנים דאורייתא לא גרע מהא דע"א נאמן באיסורים דבשניהם הטעם משום שהתורה האמינתו ע"ז וכיון שהאמינתו הרי הוא כאלו היו ב' עדים בדבר שכ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים וזה ברור:
[י]:
ובהיות כן מבואר שדברי הרמב"ם הם דברי הירושלמי כלשונו ממש, יש לתמוה על הגאון בעל פנ"י בקדושין פ' האומר שם שתמה על הרמב"ם בדין זה דפט"ו מה' סנהדרין שהבאתי מסוגיא דש"ס שלנו בפ' האומר, דק"ו הדברים השתא הכא דרחמנא הימני' לאב לאיסורא כבי תרי אף בדבר שבערוה וא"כ נאמן כשנים, ואפ"ה היכא שבא אח"כ לידי חיוב סקילה או מכות ועונשין אינו נאמן דפלגינן דבורא, א"כ כ"ש בשאר ע"א דאית לו למימר דאע"ג דע"א נאמן באיסורים אפ"ה אינו נאמן למלקות ועונשים כדכתיב בהדיא לא יקום עד אחד באיש וגו', ואם נאמר דהרמב"ם מפרש דפשטא דקרא איירי דוקא דבשעת העדות רוצה לחייבו בעדותן משא"כ כשהעיד קודם מעשה א"כ בעדות האב נמי נימא הכי יעוי"ש שהאריך, ובמחכ"ת אשתמטתי' דברי הירושלמי שכתבנו שמשם העתיק הרמב"ם דבריו, וא"כ על הירושלמי יסוב קושייתו, ודוחק לומר דהירושלמי פליג על הש"ס שלנו דקאמר דהאב א"נ על בתו רק לאיסור ולא לסקול ע"י, והירושלמי ס"ל דנאמן לסקול ע"י, דבכ"מ שלא מצינו מפורש שהש"ס שלנו פליג על הירושלמי אין סברא לומר כן, ולפמ"ש למעלה א"ש הכל דבאמת רב ס"ל דהא דהימני' רחמנא לאב לאיסורא אינו מטעם ודאי רק בגדר ספק ומוכח ג"כ מלשון הכתוב שאמר את בתי נתתי לאיש וגו' וכמ"ש בפ"ב דכתובות מנין להפה שאסר כו' לאיש אסרה כו' וה"ט כיון שבידו לאוסרה שהרי האב יכול לקדש את בתו וגם למסקנא דפ' האומר שם (ס"ד ע"א) דאמר רב אשי רחמנא הימני' כרב הונא דאמר ר"ה מנין לאב שנאמן לאסור את בתו כו' ואע"ג דאין נאמנות לחצאין, והי' לנו לומר דכיון שהתורה האמינתו לאב לכל מילי הימני' מ"מ הוכיחו חז"ל כן כיון דמקרא מלא הוא לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' על פי שנים עדים יקום דבר, א"כ ע"כ צ"ל דמה שהאמינתו התורה לאב אינו בגדר עדות גמורה מתורת ודאי ואין לך אלא מה שאמרה תורה שנאמן לאיסור ממ"ש את בתי נתתי וגו' משא"כ היכא שנאמן ע"א מדינא כגון לומר שחתיכה זו חלב היא או שפלוני נדר בנזירות דע"א נאמן באיסורים ולא מצינו בכתוב להיפוך דבזה לא יהי' ע"א נאמן יש לנו לומר דאין נאמנות לחצאין ולכולי' מילתא הימני' רחמנא, לכן כל שאח"כ עבר ע"ז ע"י ב' עדים לוקין ע"י, וא"כ ה"ה בהא דנשאת ע"פ סימנים או ע"י עד אחד שהעיד שמת בעלה אם נאמר דנאמן מן התורה כדאי' בספרי ודאי דאח"כ אם זינתה ממיתים אותה ע"י, וא"כ קושיית הפנ"י על הרמב"ם מעיקרא ליתי', ומ"ש הפנ"י דהא דנאמן האב לאיסור ולא לעונשין הוא משום דפלגינן דיבורא, זה אינו דהא קי"ל בחד גופא לא פלגינן דיבורא כדאיתא בפרק יש נוחלין (קל"ד ע"ב) והק"ו שכ' הגאון פנ"י ק"ו פריכא הוא, דשפיר יש לחחלק בין נאמנות האב לגבי קדושי בתו לשאר מקומות שנאמן ע"א מדינא כמ"ש, ובהא דהאומר חתיכה זו חלב הוא ודאי דע"א נאמן מדינא, דהא עד א' נאמן באיסורים במקום דלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא כדמוכח מקרא דוספרה לה כמ"ש בר"פ הא"ר ובתוס' שם, ובהא דאמר ע"א פלוני נזיר ג"כ א"ש דהא ע"כ מיירי שהוא שותק, ולפי שיטת התוס' בפרק האומר (ס"ה ע"ב) שפירשו דמיירי שהבע"ד שותק וכהודאה דמיא משום דאומר לו בפניך כו' וידעת דרגלים לדבר א"כ נאמן מדינא, וכ"ש לשיטת הרמב"ן ורשב"א וריטב"א דע"א נאמן בכ"מ אף באתחזק איסורא כל שאינו מכחישו א"ש, וכיון שכ' בירושלמי דהוא נהג נזירות ע"י הוי כשותק וכהודאה דמיא, וכן העתיק הרמב"ם בלשון זה, א"כ א"ש מ"ש דאם נטמא בב' עדים והתראה לוקין ע"י כיון דנאמן מדינא, וי"ל דלכך דקדק הירושלמי לומר דנהג נזירות ע"י דאל"כ לא הי' נאמן שהרי יכול להכחיש העד ולא הי' נאמן וזה ברור:
[יא]:
אך מ"ש בירושלמי ופסקו הרמב"ם דאם אמר פלונית גרושה היא או זינתה דאם נשאה כהן לוקה ע"י צ"ע דהא בדבר שבערוה לכ"ע בעינן ב' עדים ואפי' שתק לי' קי"ל כרבא בהא דאשתך זינתה דאין דבר שבערוה פחות משנים, וא"כ למה נאמן למכות ועונשין, ואין לומר דעדות גרושה וזונה לא מיקרי דבר שבערוה הואיל ואין בה כרת, דהא מוכח בפ' האומר שם דגם עדות שבוי' לפוסלה לכהונה מיקרי דבר שבערוה, דאמר שם אביי מנא אמינא לה כו' מעובדא דינאי כו' וכמו שיתבאר במקומו באריכות בס"ד, וא"כ היאך נאמן ע"א בתחילה לשוי' זונה ובשלמא לומר גרושה היא י"ל לשיטת הסוברים דגם בדבר שבערוה אם לא אתחזק איסורא נאמן ע"א דיש פוסקים שסוברים כן כמו שיבואר במקומו איה"ש, א"כ י"ל דמיירי שמעיד על אשה שידוע עכ"פ שבעלה מת רק שהוא מעיד שגירשה קודם שמת דבלא"ה יצתה מחזקת א"א, אבל בהא דזונה שיש לה חזקת כשרות ובא להוציאה מחזקתה היאך נאמן, אבל י"ל דיש מקום דע"א נאמן בזונה מן התורה כגון א"א שקינא לה בעלה ונסתרה ובא עד טומאה דנאמן ע"א כדאי' במס' סוטה מקרא דועד אין בה, ולפי מ"ש למעלה א"ש כיון ששם האמינתו תורה בתורת ודאי מגזירת הכתוב משום רגלים לדבר ולכך אם אח"ז נשאה כהן לוקה ע"י וכמ"ש, ועוד נלע"ד דגם הירושלמי והרמב"ם שמבואר מדברים דבכה"ג ע"א נאמן גם לענין עונשין, היינו דוקא אם לא בא העד להעיד ע"ז לבד, רק שתחילה העיד עדותו לא בשביל עונשין ומלקות, והיינו לומר חתיכה זו חלב היא לאוסרה באכילה או פלוני זה נזיר לאוסרו בתגלחת ויין וטומאה ושוב אח"כ עבר על נזירותו בפני עדים לוקין ע"י, וכן באשה שתחי' העיד שפלונית היא גרושה או זונה לאוסרה לכהן, דבכה"ג אם אח"כ באו עדים שעבר הכהן ונשאה כיון דתחילת עדותו של העד לא הי' בשביל מיתה ומלקות והאמינתו התורה ע"ז שוב אין סברא לומר דפלגינן עדותו ליהימני' לאיסור ולא לעונשין כיון שכבר הוחזק עדותו לעדות גמור, אבל אם בתחילה הי' עדותו (מועיל) רק למיתה בלא צירוף עדים אחרים כגון בסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה ושוב העיד שהתרה בה וזינתה עם הנחשד במזיד ודאי דאין עדותו מועיל להורגה ע"י, שהרי בפירוש אמרה תורה לא יומת ע"פ ע"א ע"פ שנים עדים יקום דבר וא"כ בדין זה של התוס' בנשאת ע"פ סימנים או ע"י ע"א במיתת בעלה אם נאמר דנאמן מן התורה ודאי דאם אח"כ נשאת וזינתה בעדים דחייבת מיתה כמו שהוכחתי מדברי הירושלמי והרמב"ם: הגה"ה:
ולע"ד יש לפרש בזה לשון הכ' בפ' שופטים על פי שנים עדים יומת המת לא יומת ע"פ ע"א דלכאורה אחר שאמר דבעינן ב' עדים למיתה למה חזר ואמר לא יומת ע"פ ע"א. ולפי מ"ש בא הכ' לרמוז דאף דלפעמים יהי' ע"א נאמן על הזנות כגון בסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה דהוי אמינא כיון שהאמינתו תורה לע"א לאוסרה על בעלה אף דדבר שבערוה אין פחות משנים כמו בעדות ממון ומיתה והטעם משום דרגלים לדבר. ובא הכ' לומר לא יומת ע"פ ע"א ר"ל גם בסוטה שנאמן לאיסור לקטלא לא מהימן ומטעם שכתבנו כיון דתחילת עדותו למיתה ודו"ק:
[יב]:
ויש לי מקום עיון בדברי הש"ס בקדושין שם בהא דתניא כוותי' דר"ח בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת י"ב שנים ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולעירכין אבל לא למכות ולעונשין, דלכאורה זה סותר ג"כ לדברי הירושלמי והרמב"ם דכיון דמהימנינן לי' לשוי' גדול ע"י למה לא נאמין אח"כ דבריו אם שוב עבר על חייבי מלקיות ומיתות ב"ד ע"י עדים אחרים, ובשלמא בהא דאמר קדשתי את בתי כו' י"ל דהכתוב גילה דרק לאיסור מהימן מלשון הכתוב את בתי נתתי וגו' דלא הזכירה התורה בפי' דהאב נאמן רק ממילא משמע ממ"ש את בתי נתתי וגו' והיינו דלא מהימן רק לאיסור והיינו מתורת ספק ולא בתורת ודאי, אבל הא דנאמן לומר בני זה בן י"ג שנה דלא נזכר בתורה דהאב נאמן ע"ז, ומוכרחים אנו לומר דנאמן מטעם אחר וכמ"ש התוס' שם ד"ה נאמן לנדרים משום דע"א נאמן באיסורים, והקשו ע"ז דהא א"נ אלא בדבר שבידו, ותי' שם דכיון דסופו לגדל עשאוהו כדבר שבידו וכיון דאב דייק טפי לידע שניו דעליו מוטל לכך לאב עשאוהו כבידו כו', וצ"ע דאם נאמר דדינו כדבר שבידו ממש למה לא יהא נאמן גם למכות ועונשין כהא דע"א דאמר חתיכה זו חלב דנאמן גם לעונשין אם אכלו אח"כ וכמש"ל, וכיון דדבר שבידו הוא נאמן ג"כ מדין תורה כמו בהא דע"א נאמן באיסורים במידי דלא אתחזק איסורא, שוב ראיתי בחידושי ריטב"א שם שכ' בשם תוס' בשם ר"י בר שמואל דהאב אינו נאמן לומר שהוא בן י"ג שנה לענין חליצה דבאמת לאו בידו ממש הוא וגם לא דייק כולי האי דזימנין דלא דייק רק לחומרא נאמן לנדרים ולעירכין אבל לא להתיר ולא דמיא להאי דשרינן ע"פ אשה וקטן ביבמה לומר שהי' אשת המת ושהחולץ אחיו של מת דהתם כיון דמיתה דעל"ג הוא דייק טפי יעו"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלפ"ז לא א"ש מה דקאמר שם ואזדא רב חסדא לטעמי' במאי דאמר אין סוקלין על ידו כרב דאמר ר"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לנדרים כו' תניא כותי' דר"ח בני זה כו' דלפי דברי הריטב"א אין זה ענין להך דינא דאב שאמר קדשתי את בתי דהא לא שייך הך סברא דזימנין דלא דייק דהא ודאי דאב נאמן לומר בני זה הוא אחי המת ואשה זו הוא אשת המת לגבי חליצה ומכ"ש הוא עצמו דלגבי חליצה מהימני' גם קרובים, משא"כ כשמעיד על שניו, וא"כ מאי ראיה מייתי משם דנאמן רק לאיסור ולא למלקות בהא דאמר קדשתי את בתי כו' דהא בזה נאמן האב יותר ממה שנאמן להעיד על שניו, ואין לומר דלא מייתי ראיה רק דאשכחן נאמנות לחצאין אף דהוי תרתי דסתרי דזה אינו דלפ"ד ריטב"א הא דנאמן להעיד על שניו לנדרים כו' הוא רק מתורת ספק לבד ואין זה בגדר עדות כלל ולכן אזלינן הכא והכא לחומרא, משא"כ בהא דקשתי את בתי כו', וצ"ל לסברתו דגם מה שהאמינה התורה לאב שיאמר קדשתי את בתי הוא ג"כ רק לחומרא מתורת ספק ולא מתורת ודאי משום דלא דמי להא דנאמן לומר שזו אשת המת כו' משום דהוי מילתא דעל"ג, משא"כ בהא דקדשתי את בתי דלא הוי מילתא דעל"ג:
[יג]:
והנה כמו כן יש לחקור בהא דקי"ל כרב אסי נגד רב באומר קדשתי כו' ובא אחד ואמר אני קדשתיה שנאמן אף לכנוס דאם כנסה וגירשה אח"כ דנראה לכאורה דאחר שגירשה מותרת להנשא לאחר, דכיון שאנו מתירין לו לכנוס ואין אנו חוששין שמא לא הוא קידשה והיינו מטעם דודאי אומר אמת דמירתת לשקר שמא יכירנו האב ויאמר לא זה הוא, א"כ ודאי דנאמן לכולי' מילתא דמועיל גט דידי' להתירה לעלמא אע"ג דהשתא מועיל עדותו להוציאה מחזקת איסור שהוחזקה ע"י האב, ולא שייך כאן סברת הר"ן דהוא מברר החזקה לא מבטלה, דכיון דבשעת עדותו הי' מעיד לברר החזקה מועיל ג"כ אע"פ שמסתעף אח"כ ביטול החזקה, דכן מוכרח מהא דלרב מועיל עדותו ליתן גט כיון דלא שייך לומר יצרו תוקפו משום דע"א נאמן לברר החזקה ומועיל כשנותן גט להתירה לעלמא, וכמו כן לדידן דקי"ל כר"א דנאמן אף לכנוס מטעם דמירתת לשקרא מועיל ג"כ גיטו להתירה להנשא לעלמא, וזה נראה ברור לדינא, אולם מה שיש לדקדק בזה הוא במ"ש הר"ן הטעם דנאמן משום דלא בא לבטל החזקה רק לבררה, דתינח אם נאמר דהא דבעינן שנים בדבר שבערוה היינו דוקא היכא דאתחזק איסור א"א בזה שייך לומר כיון שאינו בא לסתור החזקה רק לברר שפיר נאמן, אבל אם נאמר דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דלא אתחזק איסורא א"כ למה נאמן ע"א ליתן גט אליבא דרב וכן לר"א דקי"ל כוותי' דנאמן אף לכנוס כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים, והי' נראה לומר דהר"ן לטעמי' אזיל דס"ל דהא דבדבר שבערוה בעינן ב' הוא משום דאתחזק איסורא כמ"ש הר"ן במ"ש שם (ס"ג ע"ב) בהא דקדשתי את בתי וא"י איזה היא דכיון דהוי ספק שמא לא זו היא הוי כשתי חתיכות שנתערבו דע"א נאמן, הרי שסובר דדוקא נגד חזקה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, וא"כ קשה לשיטת הרמב"ן דס"ל דאף בלא אתחזק אין ע"א נאמן בדבר שבערוה למה נאמן לכנוס, והנה זה יש ליישב דכיון דיש טעם וסברא שפיר נאמן ע"א אפי' בדבר שבערוה כמו שמצינו שנאמן ע"א להעיד לאשה שמת בעלה מטעם דמילתא דעל"ג לא משקרי בה למ"ד דנאמן מה"ת, א"כ ה"ה הכא כיון דמירתת לשקר שמא יכחישנו האב מוכח דאומר אמת ולכן שפיר מהימן אפי' בדבר שבערוה, אבל בהא דרב דס"ל דא"נ לכנוס ולא ס"ל ה"ט דמירתת, א"כ קשה למה נאמן ליתן גט הא הוי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן אפי' היכא דליכא חזקה. וכן קשה בהך דינא שכ' הרב בהג"ה באה"ע (סי' ל"ז סעיף כ"ד) דאשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי כו' דאם בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן לכנוס לכתחילה, והם דברי הר"ן פ' האומר שם, והיינו משום דאינו סותר החזקה רק מבררה, וא"כ לשיטת הסוברים דבדבר שבערוה בעינן ב' עדים אפי' לא אתחזק איסורא קשה:
[יד]:
ולכן נלע"ד דאף להפוסקים דס"ל הכי, מ"מ כל שיש חזקה ובא לברר החזקה עדיף טפי מלא אתחזק כלל, ותדע לך שהרי בכל התורה קי"ל דרובא עדיף מחזקה, וכיון דע"א א"נ באיסורים במקום דאתחזק איסורא הי' לנו לומר דכ"ש דלא מהימן נגד רובא, וא"כ קשה טובא איך מצאנו ידינו ורגלינו במקולין שיש רוב טריפות איך סומכים על הטבח שאומר שבשר זה מכשירה היא, אע"כ דשם אינו אלא מברר כיון שידוע לנו שעכ"פ יש ג"כ מיעוט כשירות והוא בא לברר שזוהי הכשירה עדיף טפי, וכן מצאתי בתשו' נוב"י דלכך מהימני הטבחים אפי' ברוב טריפות משום דהוא בא רק לברר ואין זה בגדר עדות כלל, ונראה ג"כ להוסיף בזה דמאי דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים אינו אלא בדבר שלם כגון שמעיד על פנוי' שנתקדשה או על א"א שנתגרשה, אבל כשאינו מעיד רק על מקצת דבר כגון שידוע שנתקדשה וא"י למי ומעיד שלזה נתקדשה אין זה אלא חצי עדות, והטעם נלע"ד דכיון דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן לה דבר דבר מממון ובממון כתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר, וא"כ רק בדבר שלם בעינן בערוה שני עדים ולא בחצי דבר, וה"ה למ"ד דאין ע"א נאמן באיסורים במקום חזקה ג"כ לא חמיר מדבר שבערוה ובחצי דבר מהימן ע"א, והיינו שאינו רק מברר הדבר וכמ"ש, וא"כ נפשט ג"כ ספיקא דידי בע"א שאמר אני קדשתיה לרב אסי דנאמן אף לכנוס וזינתה ממיתין ע"י דאין נאמנות לחצאין, ואף לרב דס"ל אין סוקלין ע"י היינו דוקא ע"י עדות האב לבד כיון דמקרא מלא הוא לא יומתו אבות וגו' ובנים לא יומתו וגו' בעדות אבות, א"כ ע"כ מה שמצינו שהאמינתו התורה היינו רק לאיסורא ולא לקטלא, משא"כ בעדות ע"א במקום שנאמן אין נאמנות לחצאין:
[טו]:
אך לכאורה יש סתירה לזה לפי מ"ש במקום שלא בא להעיד עדות שלם רק לברר אינו רק חצי דבר ונאמן ע"א, א"כ גם בממון יש לנו לומר כן דנאמן ע"א, וזה סותר למ"ש בפ' י' יוחסין (ע"ג ע"ב) נאמן בעל המקח לומר, לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו א"נ, ופי' דאז הוי כע"א דעלמא ואינו מועיל להוציא מיד המוחזק ואם שניהם תופסים בו חולקין רק שהשני נשבע להכחיש את העד וכמ"ש בחו"מ (סי' רכ"ב סעיף א') ובסמ"ע שם ס"ק ב', הרי מפורש להיפוך דאע"ג דאינו רק מברר למי מכר אין ע"א נאמן בממון, וא"כ בדבר שבערוה דילפינן מממון ג"כ אינו מועיל, וא"כ יש מזה ראי' למ"ש הח"מ (סימן ל"ז ס"ק מ"ב) דכשבאים שנים וכל א' אומר אני קדשתיה דאף שיש לאחד עד המסייע לא מהימן בדבר שבערוה ודלא כמו שהשיג עליו הב"ש (ושם ס"ק נ') וכ' דיותר מסתבר כיון דלא הוחזק איסור א"א מהני ע"א וכ"כ בשם חידושי מהרי"ט, וצ"ל דדעת הב"ש דבכל גונא לא מהני ע"א בממון אף שאינו מעיד רק בחצי דבר והא דאמרת נתקדשתי שאני דלא הוחזקה לעולם בא"א ע"י ב' עדים רק במאמר האשה לכן מהני בזה ע"א אף בהכחשה, משא"כ בממון בעינן ב' עדים גמורים, וא"כ להפוסקים דס"ל דבדבר שבערוה אף בלא אתחזק איסור א"א לא מהימן הי' נראה דצדקו דברי הח"מ ולא כב"ש, מ"מ נלע"ד שדבריו נכונים דאפי' למ"ד דבדבר שבערוה אפי' לא אתחזק איסורא בעינן ב', היינו דוקא אם ידוע שהוא דבר שבערוה כגון שבאו שני עדים והעידו שנתקדשה לאחד וא"י למי, ושוב בא אחר והעיד שלזה נתקדשה, בכה"ג י"ל דלא מהימן ע"א בהכחשה, משא"כ כאן דלא הוחזקה בא"א ע"י עדים רק במאמר האשה שאמרה נתקדשתי דרק משום דשוי' אנפשה חד"א אמרינן הכי, וכן באב שאמר קדשתי את בתי כו' כיון דאין עדותו עדות גמורה דהרי אין סוקלין ע"י לא מיקרי דבר שבערוה בבירור לכן מהני ע"א, וכן נוטה לשון מהרי"ט בחידושיו שם דרק מטעם דלא הוחזק איסור א"א אתינן עלה, וא"כ יוצא לנו דין חדש באם באמת נתחזקה בא"א ע"י ב' עדים שאמרו שנתקדשה וא"י למי ובא אח"כ ע"א להעיד שלזה נתקדשה הי' לנו לומר דאין ע"א נאמן אף בלא הכחשה כלל דמדברי הש"ס אין הכרח דשם מיירי בלא נתחזקה א"א ע"י ב' עדים גמורים, אבל לפי הטעם שכ' הר"ן משום דלא בא רק לברר החזקה נאמן עכ"פ בדליכא הכחשה, ואפשר דאין זה רק להפוסקים דגם בדבר שבערוה בעינן חזקה, אבל לדעת הרמב"ן ועוד פוסקים דגם בלא אתחזק אין ע"א נאמן בדבר שבערוה א"נ, אבל לפי הטעם שכתבתי משום דאין זה רק חצי דבר י"ל דנאמן עכ"פ בליכא הכחשה, ומהא דבעל המקח א"נ באין המקח בידו י"ל דשם לא מיקרי חצי דבר רק דבר שלם דלולי עדותו אם היו שניהם מוחזקים הרי באנו להוציא החצי מיד השני וא"כ מיקרי עדות שלם דלעולם אין ע"א מועיל להוציא ממון וכ"ש אם השני מוחזק בכל המקח, משא"כ בנ"ד דעכ"פ כיון שכבר נתחזקה האשה בחזקת מקודשת ע"י ב' עדים הרי כבר נתברר חצי דבר שעי"ז אסורה לכל העולם, וא"כ כל שבא אח"כ ע"א ואמר שלזה נתקדשה אין זה אלא חצי דבר ומועיל עדותו: [טז]:
ויש להעיר בזה לענ"ד מהא דאיתא בפ' אלו מציאות (כ"ח ע"א) אמר רבא את"ל סימנים דאורייתא כו' סימנים וסימנים יניח סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח, והרי אם נאמר סימנים דאורייתא הוי כב' עדים שהעידו שהוא של הנותן סימנים, א"כ כבר הועילו הסימנים כאלו העידו עדים שהאבידה אינה אלא משני אנשים אלו וא"י איזהו אבל זה יודעים שאינו של אחר רק מאחד מאלו השנים, וא"כ אם נאמר דבחצי דבר מועיל עדות א' למה אמר דיניח דע"א כמאן דליתי' דמי, וא"כ דבר שבערוה דאנו למידין דבר דבר מממון י"ל ג"כ אם העידו ב' עדים שאחד מאלו השנים קידש האשה וא"י איזהו, ואח"כ בא אחד והעיד שזה קידשה אינו מועיל עדותו, וא"כ קשה על הב"ש בזה, וגם אם נאמר דש"ה דלא אתחזק איסור א"א דהב"ש קאי שם על דין שלא הי' עדים שנתקדשה כלל רק שהיא אמרה נתקדשתי ג"כ קשה דהרי שם באבידה ג"כ ליכא חזקת הוצאת ממון דהרי עכ"פ ודאי הוא דאין האבידה של איש אחר רק לאחד משני אלו, וגם ליכא חזקת ממון כיון שא"י של מי מהם היא, וחזקת של המוצא האבידה ליכא כמ"ש התוס' ספ"ק דכתובות דאפי' לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, באבידה אזלינן בת"ר מטעם דלא שייך בו חזקת ממון, וגם סברת הר"ן לא שייך כאן דאינו אלא מברר החזקה דהרי גם שם אתחזק דהוא של א' מאלו השנים והעד מברר החזקה של מי הוא ולמה לא יועיל עדותו, וע"ק לאותם פוסקים דס"ל דע"א א"נ באיסור במקום חזקה, דהרי אם הי' כאן ב' חתיכות א' של חלב ואחד של שומן וא"י איזהו של חלב הרי הוחזקו שניהם באיסור מן התורה וחייבים עליהם א"ת ואפ"ה ודאי דמועיל עדות ע"א להעיד שחתיכה זו של שומן:
[יז]:
והיה נלע"ד לתרץ זה די"ל דטעמא דע"א נאמן באיסורים במקום דליכא חזקה הוא ג"כ מטעם חזקה דחזקה אין אדם משקר בחנם ללא תועלת כמ"ש אין אדם חוטא ולא לו ולכך במקום חזקת איסור לא מהני משום שיש חזקה נגד חזקה, ואפי' לאותם הסוברים דנאמן באיסורים גם נגד חזקה י"ל דחזקה דאין אדם חוטא כו' עדיפא טפי ולכך בממון אין מועיל ע"א להוציא ממון משום דחזקת ממון עדיפא טפי מכל חזקות כידוע בכ"מ, וא"כ כל שיש אדם המכחישו בדבר יש לו ג"כ חזקה כנגדו דחזקה לא חציף איניש לשקר נגד מי שמכיר בשקרו, וכמ"ש חזקה אין אדם מעיז כו', ולכן בהא דסימנים וסימנים וע"א, אע"ג דליכא כאן חזקת הוצאות ממון דשניהם אין מוחזקים בה ולא חזקת מארי קמא מ"מ לאותו שמכחיש העד יש לו חזקה דלא חציף להכחיש ע"א שאינו נוגע בדבר ויודע ומכיר בשקרו, אבל להשני שהעד מסייעו ליכא חזקה דכיון שיש לו עד מסייע יכול להעיז פניו כדאי' במס' גיטין (ס"ד ע"א) בהא דבעל אומר לפיקדון כו' אע"ג דקי"ל חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואם אמרה גרשתני נאמנת ה"מ דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה כו', וא"כ יש כאן חזקה נגד חזקה, והוי ספק השקול ולכך יניח, משא"כ בב' חתיכות א' של שומן וא' של חלב דליכא חזקה נגד חזקת העד המעיד דכמו שהוחזק כאן חלב כן הוחזק גם של שומן, ולכן מהני עדות ע"א לברר איזו של חלב, ובזה מתורץ ג"כ מה שיש להקשות שם בהא דסימנים דהרי עדים עדיפי מסימנים דאם אחד אמר ב' סימנים והשני הביא עדים נותנים למי שהביא עדים, וא"כ יש לנו לומר דע"א עדיף מסימן א', והרי קי"ל באבידה דאם אחד אומר ב' סימנים והשני אמר סימן א' נותנים למי שאמר ב' סימנים כמ"ש בפא"מ שם זה אמר מדת ארכו ומדת רחבו כו' וא"כ אם נותן סימן וע"א מסייעו והשני אמר סימן אחד למה אמר יניח, והא הוי כאלו אחד אומר סימנים יותר טובים מהשני וכהא דזה אומר מדת ארכו כו' וזה אומר מדת משקלותיו דינתן לאומר משקלותיו, אבל לפי מ"ש א"ש דכאן הוי ספק השקול משום דזה שאומר להכחיש העד יש לו חזקה יותר טובה מאותו שהעד מסייעו וא"כ מסייע חזקה שלו לסימנים שאומר והוי כאלו שניהם שקולים ודוק, ומ"מ יש לדחות הא דפ' א"מ מטעם אחר דשם לא שייך לומר דהוי רק עדות על חצי דבר דבשלמא בהא דנתקדשה ע"פ עדים וא"י למי הועילה עדותם להוציאה מחזקת פנויה שהיתה תחי' והיא א"א גמורה ע"י מדאורייתא, ונמצא שמה שבא אח"כ העד להעיד שזהו שקידשה אינו מעיד על דבר שלם שהרי לענין לאוסרה לעלמא א"צ לעדותו רק שמועיל בעדותו להתירה לזה שאומר שנתקדשה לו, משא"כ באבידה שלא הועיל עדות הראשונים והסימנים ששניהם אומרים לשום דבר, שהרי שכמו שקודם שבאו להגיד סימנים הי' הדין שבעל האבידה יניח אצלו האבידה כמו כן הוא אחר שבאו שנים ואמרו סימנים שווים ג"כ הדין שיניח, א"כ אם בא אח"כ ע"א הרי הוא עדות כולו דבר ולא חצי דבר, ולכן אין מועיל עדות ע"א בממון ודוק, ולפנינו בחדרים הבאים ית' עוד באריכות בעזה"ש בדבר שבממון היכא דלא שייך חזקה אי מהימן ע"א: [יח]:
ובזה שכתבנו למעלה בשם הר"ן בדבר שבערוה אם ע"א בא לברר החזקה ולא לסותרה דנאמן, יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' אשות הכ"ב) שכ' שם בדין יבם ויבמה דבעינן ב' עדים על מנין השנים שהם ראוים ליבום וחליצה, וכ"פ הטוש"ע באה"ע (סי' קס"ט), ולדברי הר"ן קשה דהא כאן ראוי שיהי' ע"א נאמן דאינו בא לסתור חזקת יבום שלהם רק לברר החזקה שהם ראוים ליבום וחליצה, ואין לומר כיון דע"י החליצה תהי' מותרת לשוק הוי כאלו ע"א העיד שנתגרשה דא"נ להוציא מחזקת א"א כמו כן אין ע"א מועיל להוציאה מחזקת איסור לשוק, דזה אינו דדוקא במעיד שנתגרשה שבא להעיד שכבר יצתה מאיסור ערוה שנתחזקה בי' בזה לא מהני משא"כ בנידון זה שאינו בא להעיד שכבר מותרת לשוק אלא שמעיד על שנותיהם שראוים לחליצה, ונמצא שעדותו בעצמו אינו לסתור החזקה רק שיסתעף מזה ביטול החזקה כשיחלוץ לה, וה"ז דומה ממש להא דקדשתי את בתי כו' דנאמן ליתן גט, וסבור הייתי לומר דלכך לא מהני שם ע"א משום דמעיד נגד חזקה דמוקמינן להו אחזקת קטנות כדמעיקרא, אבל לפ"ז יקשה מהא דאיתא בפ' אלמנה לכה"ג (ס"ז ב') ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו, ספק שהביא ב' שערות ספק שלא הביא כו' פוסל בביאתו, ולמה לא מוקמינן להו אחזקת קטנות שעדיין אינם בני ט' דכל ספק במקום חזקה אזלינן לקולא אפי' באיסור דאורייתא כמ"ש בכ"מ, וע"כ צ"ל דאין זו חזקה משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות דכל קטן עומד לכך שסופו להתגדל, ולא תקשה מהא דפ' י' יוחסין (ע"ט ע"א) אתמר קידשה אביה כו' ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם, ופריך שם אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה, ופרש"י שם הא כל אותם ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא כו' דילמא השתא הוא דבגרה הרי דשייך לומר אוקי אחזקה דמעיקרא אפי' בחזקת העשוי' להשתנות דלק"מ דשם ה"ט משום דבתוך ו' חדשים לא שכיח שתביא סימני בגרות והוי חזקה דאתיא מחמת רובא דתחי' היתה מן הרוב שאין להם סימני בגרות, ולכן אמרינן השתא הוא דבגרה, ודומה לגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה דקי"ל דהגבינות מותרות, ואמרינן השתא הוא דנטרפה מטעמא דתחי' מוקמינן לה אחזקת כשרות מחמת דהויא חזקה דאתיא מחמת רובא, משא"כ בנ"ד שיש ספק בגוף שנותיו אם יש לו ט' שנים או לא י"ל דלא מיקרי חזקה כיון שכן דרך כל קטן שיגדל וכמ"ש התוס' ר"פ הא"ר דנדה לא מיקרי חזקת טומאה כיון שדרך לפסוק דמי' ממילא וכיון דחזקה זו עשוי' להשתנות י"ל דגם חזקת כשרות דאתתא אין מועיל כאן דהא חזינן דאתרע חזקתה שודאי בא עלי' פסול ואשתני גופה וכיון דהביאה הוא ודאי ועיקר הספק הוא בשנותיו ושם ליכא חזקה כלל ולא שייך לומר אוקי אתתא בחזקת כשרות ולא דמיא להא דזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה כו' דמוקמינן לה אחזקתה דשם הספק הוא אולי לא נעשה בה מעשה קדושין כלל משא"כ הכא דהביאה הוא ודאי, וקצת דומה זה להא דפ"ק דחולין (י"א ע"ב) סכין אתרעי בהמה לא אתרעי, הרי כיון שהספק הוא בסכין ולא בבהמה אין הולכים אחר חזקת איסור דבהמה כ"ש דלחומרא אמרינן הכי:
[יט]:
הן אמת שהתוס' פ' אלמנה לכה"ג (ס"ח ע"א) הקשו קושיא זו למה ספק בן ט' פוסל בביאתו ולא מוקמינן לי' אחזקה קמייתא שהי' קטן, ותי' דמיירי שבא עכשיו לפנינו הוא כבר בן תשע וא"כ אתרע לי' חזקה קמייתא יעו"ש, ודבריהם נעלמו ממני מה בכך הרי אנו דנין על שעת ביאת הפסול ואז הי' לו חזקה דקטנות ובכ"מ מצינו דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא, וכן מוכח מהא דקי"ל דטומאת מעל"ע בנדה אינו רק לתרומה וקדשים, אבל לחולין מוקמינן לה אחזקת טהרה דמעיקרא ואמרינן השתא הוא דחזאי אע"ג דהשתא היא ודאי טמאה, וכן הא דקי"ל כל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא לתרומה וקדשים כמ"ש התוס' רפ"ק דנדה וכן מוכח בכ"מ בש"ס, ולכן נלע"ד כוונת התוס' בלשונם שבאמת בעת שבא לפנינו יודעים אנו שנותיו כמה הוא רק שהספק נולד באיזה זמן בא עלי' ד"מ שהיום יש לו תשע שנים ושלשה ימים והספק הוא אם ביאתו עלי' הי' בתוך אלו הג' ימים או קודם להם, א"כ לא שייך לומר אוקי גברא בחזקת קטנות שהרי אין באין לדון עליו בן כמה הוא בעת הביאה רק על זמן הביאה ודוק, וא"כ הי' יוצא לנו דין חדש באם ידוע זמן הביאה רק שהספק הוא אם הוא היום בן ט' או לא בכה"ג אינו פוסל בביאתו, אבל הוא דחוק ומסתימת לשון המשנה ספק בן ט' כו' משמע דכל הספיקות שווים בזה, וכן מסתימת לשון הרמב"ם (פי"ט מה' איסורי ביאה) ע"ש, אבל לפי מ"ש משום דהוה חזקה העשויה להשתנות א"ש, שוב ראיתי בפנ"י במס' גיטין פרק כל הגט (כ"ח ע"א) שכ' ג"כ ישוב לקושיית התוס' הנ"ל משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות, וא"כ צ"ע על התוס' שהם בעצמם כתבו בר"פ הא"ר גבי נדה הך סברא דחזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה היא א"כ למה הוצרכו בהא דספק בן תשעה לתרץ באופן אחר, ומשמע מדבריהם דגם עשוי' להשתנות חזקה מעלייתא היא: [כ]:
ולכן נלע"ד דהתוס' ס"ל דדוקא גבי נדה דאין שם חזקה אחרת רק חזקה זו לבדה חזקת טומאה ורואה דמעיקרא דבזה שייך לומר דלא הוי חזקה כיון דדרכה לפסוק דמי' בודאי היאך שייך לומר אוקי אחזקה קמייתא דא"כ לעולם תאמר כן ולא תתן גבול לזה, וזה ודאי שקר דאדרבא דהא ודאי דאח"ז פוסקת מלראות, משא"כ בהא דספק בן ט' שפוסל בביאתו דעיקר מה שאנו דנין עליו לאו בהאי קטן לבד הוא אם יש לו ט' שנים או לאו דאין אצלו נ"מ בספק זה, ועיקר מה שאנו דנין הוא על אותה ביאה שבא עלי' אם הי' בפסול או לא, ובזה שייך גבול וזמן דלא שייך לומר דא"כ לעולם נעמידנו בחזקת קטנות דאין אנו צריכים לדון עליו בעצמו רק מצד ביאתו באשה זו ובזה יש זמן והיינו זמן הביאה לבד ושייך שפיר אוקמי' אחזקה קמייתא, ובזה ניחא נמי הא דפ' כל הגט דהמביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אע"ג דהוה חזקה העשוי' להשתנות דכל אדם סופו למות כ"ש כשהוא זקן או חולה, והיינו משום דשם ג"כ אין אנו דנין רק לעת נתינת הגט לבד אם הוא חי באותו שעה או לא ויש בזה גבול וזמן לא שייך כאן לומר חזקה העשוי' להשתנות, ואע"ג דגבי נדה נמי אנו דנין על אותה שעה אם מותר לבוא עלי' מ"מ כיון שאנו דנין מקודם שבא עליה בזה שפיר י"ל דעשוי' להשתנות דא"כ לעולם יהא אסור לבוא עלי', משא"כ שם בביאת קטן שכבר נעשה מעשה אין אנו דין אלא על אותה שעה בלבד, וא"כ לא א"ש ג"כ הא דפסק הרמב"ם וש"ע דצריכים ב' עדים על שנותיו אם הוא בן י"ג לענין חליצה, דהא לא שייך לומר דמוקמינן לי' אחזקת קטנות כיון שאנו דנין עליו לכתחילה אם הוא ראוי לחליצה, וא"כ וכי לעולם לא יהי' ראוי לחליצה והרי סופו להיות גדול ודומה ממש להא דנדה שכתבו התוס' דהוי חזקה העשויה להשתנות, ויש לדחו' דש"ה גבי נדה דשם אין אנו דנין רק אם מותר לבוא עליה ולאחר ביאתו שוב אין לנו שום נפ"מ בזה, משא"כ באשה זו שאחר חליצתו אנו צריכים לדון אם נפטרה בחליצתו לשוק ויצתה מחזקת יבום א"כ דומה להא דספק בן ט' שבא על אשה דלא מקריא חזקה העשוי' להשתנות מהטעם שכתבנו וצ"ע (ויש לי בזה אריכות דברים בדין חזקה העשוי' להשתנות ויתבאר בחדרים הבאים בס"ד):