ספר בית נאמן· רבי יצחק אייזיק חבר
חדר ג
ע"א נגד ב' חזקות להיתר אם נאמן לאסור ובו ז' חלונות:
[א]:
יש לחקור לשיטת הפוסקים הסוברים דע"א נאמן במקום חזקה אם יש כאן ב' חזקות להיתירא אם נאמן, אם יש חילוק בין חזקה אחת לב' חזקות, ומה שהביאני לזה הוא מה שיש לעיין בסוגיא דר"פ הא"ר שם בהא דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה דמסיק שם מידי דהוי אטבל הקדש וקונמות כו' ולכאורה נראה משם דאין חילוק בין חזקה אחת לשתים דהא בא"א יש כאן ב' חזקות העמד בעלה בחזקת חיים, והעמד האשה על חזקתה כמו שהיתה א"א מקדם, וא"כ מאי ראי' מייתי מטבל ואינך דשם ליכא אלא חדא חזקה, וראיתי בפנ"י בקו"א במס' כתובות שכ' לחלק בין ספק בגירושין דליכא אלא חדא חזקה לספק במיתת הבעל שיש שם ב' חזקות חזקת חיים וחזקת א"א, ובתשו' נוב"י (אה"ע סי' מ"ג) האריך הרבה בענין זה והשיג על הפנ"י וגם על הריב"ש בתשו' שכ' ג"כ כדברי הפנ"י בזה, ולפי שהריב"ש הוא מכת הקודמים ורב גוברי' חובה עלינו לחפש בזכותו להצילו מהשגות הרבות שהשיג עליו הנוב"י, ומישרים נשפוט ונראה היצומדו דבריו אם תחזקנה ראיותיו, שמ"ש שם להביא ראיה מהא דפריך בפ"ב דיבמות ובפ' א"מ אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן, והקשה בנוב"י שם מאי פריך דילמא בא"א שיש כאן חזקה לאיסור חיישינן לשאלה משא"כ באבידה דבלא"ה אינו שלו, וע"ז צ"ל דגם בא"א יש חזקה אחרת כנגדו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, וא"כ סלק חזקה נגד חזקה והוי כאין חזקה כלל ודמיא לאבידה, ואם נאמר דבא"א יש ב' חזקות א"כ הדרא קושיא לדוכתיה, אע"כ דאין חילוק בין חזקה אחת לב' חזקות, והנה הגם שהתוס' ג"כ כתבו ספ"ק דכתובות (ט"ו ע"ב) ד"ה להחזיר לו כו' דאפי' לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מודה כאן דדוקא במוכר שור לחברו ונמצא נגחן שבהיתר בא המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח אבל הכא מודה דאזלינן בתר רובא, וא"כ מוכח דבאבידה לא שייך חזקת ממון נגד הרוב, אבל לענ"ד אין מדברי התוס' הכרח כלל, דהא בלא"ה יש לתמוה על דין זה דקיי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב דטעמא בעי הא בכל התורה קיי"ל דרובא עדיף מחזקה, וכתבתי במ"א די"ל דה"ט דכמו דקיי"ל בכל איסורים דמצרפינן מיעוטא לחזקה מדרבנן כמו כן אמרו חכמים דלא מהני רובא נגד חזקה אלימתא דממונא ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וא"כ י"ל דדוקא בחזקה אלימתא דהיינו בממון שהוא שלו מעיקרא ובהתירא אתי לידי' תקנו חכמים שלא להוציא ממון ע"י הרוב ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, והיינו דוקא היכא דהחזקה אלים טובא והיינו בממון שלו, משא"כ באם רוצה לזכות בממון אחרים כמו במציאה ע"י שנאמר דאולי אינו מהרוב ישראל רק ממיעוט הכנענים אין החזקה אלים טובא ובכה"ג ודאי דלא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה, והרי לא בכ"מ אמרו סמוך מיעוטא לחזקה, דבמיעוט שאינו שכיח לא אמרינן הכי כמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין ויבואר בסמוך בס"ד, וגם התוס' עצמם כתבו ברפ"ק דסנהדרין ובר"פ המוכר פירות דברוב גמור מודה שמואל דאזלינן בתר רובא אבל מ"מ גם באבידה שייך חזקה דהרי בהא דחמור בסימני אוכף אם נאמר דחיישינן לשאלה, א"כ החמור עצמו דבר שאין בו סימן הוא ונתייאשו בעליו ממנו והרי זכה בו מתורת הפקר והוא שלו, וא"כ שפיר פריך במכ"ש אם בענין א"א חיישינן לשאלה אע"ג דליכא שום חזקה כלל דסלק חזקת א"א נגד חזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו, כ"ש דלא ליהדר אבידה חמור בסימני אוכף שיש חזקה למוצא החמור שאין בו סימן והוא שלו כ"ש דניחוש לשאלה והוי אין בו סימן, וא"כ אין משם קושיא כלל לדברי הריב"ש והפנ"י, ועיין בחו"מ (סי' ר"ס סעיף י') בספק הינוח בדבר שאין בו סימן פסק המחבר שהוא שלו, ואפי' לשיטת החולקים שהביא הרמ"א שם דיהא מונח עד שיבוא אליהו ה"ט משום דבתחלה באיסורא אתי לידי' כיון דאסור לו ליטלו לכתחלה יעו"ש, הרי מוכח דגם כאן שייך חזקת ממון ואין בו חשש גזל:
[ב]:
עוד הביא הגאון נוב"י ראיה מהא דפריך בפ"ב דיבמות (ק"ב ע"א) אע"פ שיש סימנים בגופו כו' למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו מצא קשור כו' ולדברי הריב"ש והפנ"י מאי פריך דילמא הא דסימנים הוי כמו רובא שע"פ רוב לא ימצא כיוצא בו בסימנים ורובא עדיף מחזקה משא"כ בא"א יש כאן ב' חזקות אלא ודאי דגם בספק מיתה אין כאן אלא חזקה אחת, הנה לדבריו עדיפא ליה להקשות אליבא דאמת גם לדידן אפי' אם נימא דבא"א הוי חדא חזקה דהא בא"א לא אזלינן בתר רובא תדע דהא הנטבעים במשאל"ס הוי רובא למיתה ואפ"ה קי"ל דאסורה והיינו מטעם סמוך מיעוטא לחזקה דא"א כמ"ש הפוסקים בכ"מ ומדרבנן חיישינן למיעוטא בהדי חזקה דלכך אם נשאת לא תצא וא"כ גם בגט למה מחזירין בסימנים, ואף דקי"ל שם בפרק כל הגט (כ"ח ע"א) דמביא גט והניחו חולה נותנו לה בחזקת שהוא חי ואמר שם משום דרוב חולים לחיים, וא"כ אזלינן בתר רובא ש"ה דיש רובא וחזקה, וכיון דמהדרינן גט בסימנים צ"ל דהוי מיעוטא דלא שכיחא כלל וכודאי חשיב, וא"כ אין ראיה זו כלום, ועוד דלא שייך לומר שיש כאן ב' חזקות כיון שעכ"פ נמצא א' מת, ואם נאמר שאין זה הנמצא בעלה משום דמוקמינן ליה בחזקת חיים, א"כ אתה מוציא אדם אחר מחזקת חיים, וכעין זה כ' הנוב"י עצמו במ"א, עוד הקשה שם על הריב"ש שהוכיח דבא"א יש ב' חזקות מהא דבפ"ג דגיטין גבי ג' דברים שאמר ר"א בן פרטא שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים שכ' שם שאם נשאת תצא כמו שהאריך בראיות, וכ' דאע"ג דרובם ליאבד ורובא וחזקה רובא עדיף מ"מ ש"ה דאיכא תרי חזקות יעו"ש, ודחה הגאון נוב"י דבריו דלשיטתו אפי' איכא תרי חזקות מאי הוי הא רובא עדיף מב' חזקות מהא דפרה אדומה דמשם נלמד הך דינא דרובא עדיף מחזקה ושם איכא ב' חזקות חזקת טמא שמזין עליו והב' חזקת איסור דדילמא במקום נקב קא שחיט דאין השחיטה כלום יעו"ש, ראי' זו יש לדחות מתרי טעמי, חדא שכבר כתבתי במ"א בתשו' באורך דניקב הוושט במקום שחיטה לאו נבילה היא אלא טריפה ושחיטתה מטהרתה שכן מפורש בתוספת' פרק השוחט וכתבתי להוכיח כן מכ"מ שגם התוס' והרא"ש סוברים כן, ועוד שאפי' לשיטת הרמב"ם והאחרונים דס"ל דניקב הוושט נבילה היא מ"מ אין זה בחזקת איסור שבחיי הבהמות אין הסימנים עומדים בחזקת נקובים והוכחתי זה מכ"מ בש"ס ופוסקים וכ"כ האחרונים בכ"מ וא"כ שפיר י"ל דבאמת תרי חזקות נגד רובא הוי כמו פלגא ופלגא, גם מ"ש להביא ראיה מהא דקי"ל רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם אע"ג דאיכא תרי חזקות נגדו חדא חזקה דלא נולד מומחה ועוד דאינה זבוחה ואפ"ה סמכינן ארובא דמומחים ע"ש הנה לשיטת הרא"ש פ"ק דחולקין שכ' לתרץ מה דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה שאינה זבוחה ותירץ שם דשאין מומחין הוי מיעוטא דלא שכיחא והוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא סמכינן ליה לחזקה דכמאן דליתי' דמי, וא"כ מתורץ ג"כ קושייתו שהריב"ש עצמו כ' בהא דטבע במשאל"ס דלכך אם נשאת לא תצא אע"ג דאיכא תרי חזקות משום דמיעוטא דנמלטים לא שכיח כלל וא"כ ה"ה בהא דאין מומחין: [ג]:
ובמ"א הארכתי במה שיש לתמוה ע"ד הרא"ש שם מהא דפ"ק דחולין (י"ב ע"א) הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו כו' במקום שרוב ישראל מצויים כו' דאפי' באם מיעוט העיר א"י ג"כ מותר וכדמוכח בפרק אלו מציאות ולא חילקו בין אם הם מיעוטא דמיעוטא או מיעוט גמור כמו שיש בעיר שלשים ישראלים ועשרים א"י, וא"כ לא אמרינן שם סמוך מיעוטא לחזקה דשם הוא מיעוטא דשכיחא, וכתבתי לתרץ זה שי"ל דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וסמך לדבר ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' קט"ז דדבר המפורש בתורה להיתר לא אסרו חכמים, וא"כ ברובא דאיתא קמן שמפורש בתורה אחרי רבים להטות א"א לומר סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן אבל רובא דליתא קמן שאינו מפורש בתורה רק מהלכתא גמרינן לה כמ"ש רש"י שם ד"ה פסח כו' ע"ש שפיר אמרינן מדרבנן סמוך כו' ובלא"ה רובא דאיתא קמן עדיפא טפי מרובא דליתא קמן ולכן לא אמרינן שם סמוך כו' וא"כ י"ל דגם נגד ב' חזקות לא חיישינן לה ברובא דאיתא קמן ולכך גם בהא דאבדו גדייו לא אמרינן דניזל בתר ב' חזקות, ומ"מ מה שתמה הנוב"י על הריב"ש דהא הנך ב' חזקות חדא חזקה הוא דחדא באידך תליא דחזקת א"א נמשך מחזקת חיים של בעלה, לכאורה היא תמי' עצומה, והי' נלע"ד דדינו של הריב"ש במחלוקת שנויה בהא דספ"ק דכתובות בסוגיא דראוה מדברת עם אחד כו' דפסקינן שם כר"ג ופליגי אמוראי שם א"כ למ"ד אפי' למאן דמכשיר בה פוסל בבתה מ"ט איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות וח"א מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ופרש"י שם משום דחדא בחברתה מישך שייך דכיון דאמרת דמוקמינן לאיתתא בחזקת כשרות א"כ ע"כ גם בתה מכשרינן דא"א לזה בלא זה, וא"כ ה"ה בנ"ד דחזקה דא"א בחזקת חיים דבעל תליא, וא"א לזה בלא זה ג"כ תליא בפלוגתא זו דלמ"ד דלא מהני חזקה דאם לגבי בת לא נחשב כחדא חזקה א"כ גם בהא דריב"ש נחשבים לב' חזקות דמה דנמשך א' מחברו לא נחשב לא', ולמ"ד דמכשרינן גם בבתה משום דנמשך זה מזה והכל אחד, גם בנידון דריב"ש נחשב לחזקה אחת, וכן הוא כיון דאנו דנין על הבעל דהולכים בו אחר רוב שאינם נמלטים דעדיף מחזקת חיים דידי' מן התורה לענין אם נשאת לא תצא בזה נסתלק ג"כ חזקה דא"א וא"כ לפי מאי דקי"ל כמ"ד דמכשירים גם בבתה וכמו דמסיק בפ' עשרה יוחסין וכן פסק בש"ע אה"ע סימן ד' א"כ ליתא לדינא דהריב"ש כן הי' נראה לכאורה:
[ד]:
אכן בפרק האומר בקדושין ס"ו ע"א בעובדא דינאי מלכא דאמו נשבית דקאמר שם ה"ד אי דאתו בי תרי כו' מאי חזית כו' ופרש"י דחזקת כשרות דאמו לא מהני לינאי כיון דאמו לא באתה לפנינו לדין ולא מהני חזקה דידה לגבי ינאי, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דעיקר מה שאנו דנין עכשיו הוא על האשה אם יצתה מחזקת א"א ולגבי בעלה אין אנו צריכים לדון כלל א"כ לא שייך לומר חדא באידך תליא דאין כאן סברא לומר דכחדא חזקה דמינן, וגם צריכים אנו לדון על האשה מכח הרוב דאין נמלטים לכך חשבינן ג"כ חזקת חיים דגברא למיהוי חזקה אחריתי וכב' חזקות דמינן ודוק, ובזה יש ליישב מה שיש לתמוה על הריב"ש מסוגיא דפרק כיסוי הדם (פ"ו ע"א) בהא דתינוק שנמצא בצד העיסה לשיטת רש"י שם דפי' רוב תינוקות מטפחין באשפה כו' דשם ג"כ יש ב' חזקות חזקת טהרה של התינוק וחזקת טהרה של האשה ואפי' הכי אמרינן שם דרובא עדיף ע"ש, ולפמ"ש י"ל דרש"י לשיטתו אזיל בהא דפרק י' יוחסין דאם אנו באים לדון על האשה אז מכשירין גם בתה וכחדא חזקה חשיבא, וא"כ גם כאן אנו צריכים לדון גם על התינוק אם הוא טמא לענין מגעו בשאר טהרות וא"כ ממילא גם העיסה טמאה דחדא נמשך מחברתה ולא נחשב לב' חזקות, וכן י"ל מה שקשה על הריב"ש מהא דפ"ב דנדה (י"ח ע"א) בשליא בבית הבית טמא דקאמר שם דהולכים אחר הרוב אע"ג דגם שם יש ב' חזקות, חזקת טהרה של האשה וחזקת טהרות של כלי הבית, ולפמ"ש א"ש דגם שם צריכים אנו לדון על האשה עצמה אם היא טמאה לידה א"כ כחדא חזקה חשיב' ובזה מודה הריב"ש, וא"כ הי' נראה להוכיח דגם בכה"ג ע"א נאמן גם נגד ב' חזקות לשיטת הסוברים דע"א נאמן במקום חזקה כמש"ל מהא דר"פ הא"ר דאמר מידי דהוה אטבל כו' דאל"כ מה דמיון הוא זה דשם יש חזקה אחת, משא"כ להעיד לאשה שמת בעלה דיש ב' חזקות, וע"כ צ"ל דאין זה דומה להא דרובא נגד ב' חזקות דשם כיון שיש ב' חזקות לא נחשב למיעוט לגבי רוב רק כפלגא ופלגא משא"כ נאמנות דע"א דלא מטעם רובא הוא דנאמן אלא גזירת הכתוב דבאיסורים ע"א נאמן מתורת ודאי דלא חשיב לאסהודי שיקרא וא"כ אין נפ"מ בין חזקה אחת לכמה חזקות ובכל גוונא ע"א נאמן לשיטתם: [ה]:
והיה נלע"ד לכאורה להוכיח ג"כ דע"א נאמן גם נגד ב' חזקות מהך דספרי שהבאתי למעלה חדר א' חלון ו' דדריש מקרא דלא יקום עד אחד באיש וגו' אבל קם הוא באשה להשיאה דדומיא דהא דע"א א"נ באיש היינו לגבי ממון שיש ג"כ ב' חזקות כגון שמעיד שראובן חייב לשמעון מנה והוא כופר בכל שיש כאן ב' חזקות חזקת ממון דעדיפא טפי וחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח דהא מה"ט כופר בכל פטור משבועה כדאיתא בש"ס, ודומיא דהכי באשה נאמן אע"ג דאיכא ב' חזקות כעובדא דהריב"ש, אך יש לדחות דלכאורה הי' נראה דבאשה בע"א לא שייך חזקת א"א דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לה לחזקה דא"א, כמ"ש התוס' פרק האשה שנתארמלה (כ"ו ע"ב) ד"ה אנן אחתינן כו' דלכך בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לא תצא אע"ג דאיכא חזקה דא"א משום דחזקה דדייקא מרעא לה, אבל לפ"ז יקשה הסוגיא דריש פירקין בהא דפריך שם בע"א שמת בעלה הא אתחזק איסורא דא"א, מה חזקה היא זו כיון דחזקת דייקא דידה מרעא לה, וצ"ל דהיינו הא דמשני שם מתוך חומר כו' והיינו משום דחזקה דדייקא מרעא לה להך חזקה, אבל לא נראה כן מדברי התוס' שכתבו שם דמה דע"א נאמן באשה הוא מדרבנן דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת במקום שיש טעם ואמתלא לדבר, ואם נאמר דמרעא לחזקה לגמרי א"כ למה לא יועיל מן התורה, דהא לכ"ע נאמן ע"א במקום דלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא, ומ"מ לדברי הספרי דס"ל דנאמן מן התורה א"ל דהוא כך מה"ע משום דמרעא לחזקה דא"א דהא מן התורה ליכא חומר בסופה, דהא די"ג דרכים בה אינם אלא מטעם קנסא מדרבנן ומן התורה ליכא חומר וא"כ לא שייך לומר דייקא ומנסבא, וא"כ נראה קצת משם דע"א נאמן גם במקום דאיכא ב' חזקות, ויבואר איה"ש באורך בדין ע"א אם נאמן מן התורה בעדות אשה:
[ו]:
ולענין ע"א במקום חזקה הי' נראה לכאורה להעיר בזה ממתני' דרפ"ק דחולין בחש"ו ששחטו ואחרים רואים אותו כו' דהנה הראשונים הקשו היאך נאמין לשוחט ששחט כהוגן לפי שיטת הסוברים דע"א א"נ נגד חזקה ותירצו משום דבדבר שבידו נאמן לעולם ושוחט בידו לשחוט כהוגן וזה אינו אלא בבר דעת שבידו לשחוט כהוגן משא"כ בחש"ו, והי' נראה לכאורה לדקדק מלשון המשנה דנקט אחרים עע"ג משמע דוקא שנים שראו אותו ולא אחד והיינו משום דחד לא מהימן כיון שאינו בידו, אבל ראיתי בפרמ"ג במשבצות (ס"ק א') שעמד בדקדוק לשון המשנה בזה והביא שם לשון הרמב"ם (פ"ד מה' שחיטה ה"ד) שכ' חש"ו ששחטו בפני יודע כו' משמע דע"א מהימן, ונראה להוכיח כן מלשון הש"ס פ"ק דחולין (י"ב ע"א) אמר ר"נ אמר רב ראה אחד ששחט אם ראוה מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך שם ה"ד אי דידע דגמיר כו' אי דידע דלא גמיר פשיטא ופרש"י פשיטא דראה מותר דהא לא שהה כו' ולכאורה קשה כיון דידע דלא גמיר א"כ אין זה מיקרי בידו לשחוט כהוגן כיון שא"י שזה אסור ואפשר דשהה ודרס ולאו אדעתי', וא"כ למאן דס"ל דע"א א"נ במקום חזקה א"כ למה מותר בע"א, אע"כ דגם בכה"ג נאמן ע"א, אבל לפ"ז יקשה לשיטת הסוברים דע"א אינו נאמן במקום חזקה, ונ"ל דש"ה שיש לאותו עד מיגו שהי' אומר שיודע דגמיר ולכך נאמן העד דמה לו לשקר ולכך פריך פשיטא דראה מותר, גם י"ל דהתם מותר לאותו איש שראה אותו ששחט שהוא מותר לאכול משחיטתו ולכך פריך פשיטא דראה מותר הוא עצמו לאכול משחיטתו כיון שיודע ששחט שפיר, משא"כ מתני' דחש"ו מיירי שיהי' שחיטתם מותר לאחרים שלא ראו לכך בעינן ב' עדים, ודברי הרמב"ם י"ל דאפשר דהוא ס"ל כשיטת הפוסקים דע"א נאמן במקום חזקה לעולם אפי' אינו בידו וכמ"ש באמת הש"ך סי' קכ"ז ס"ק ט"ז בדעתו, והוכיח כן ממ"ש סוף פ"ט מה' נזירות שמביא קרבן ע"פ ע"א אע"פ שהוא מסתפק ע"ש, וצ"ל שהרמב"ם מפרש מ"ש במשנה אחרים רואים אותו ל"ד והוא ע"א שראה אותו מהני או משום דנקט חש"ו ששחטו לשון רבים נקט אחרים בלשון רבים, אכן מ"ש הפרמ"ג עוד דחש"ו כיון דרוב מעשיהם מקולקלים א"כ מנין לנו שיהא ע"א נאמן במקום רוב דאף למ"ד ע"א נאמן במקום חזקה מנין לנו דנאמן נגד רוב ואפי' בידו מנין לנו דנאמן ע"ש, דבריו תמוהים דהא רק ר"מ ס"ל דרוב מעשיהם מקולקלים אבל רבנן פליגי עליו בזה כדאי' בפרק כיסוי הדם (פ"ה ע"א) דר"מ מתיר באותו ואת בנו לשחוט אחריהם ופטרי שחיטתם מכיסוי מה"ט, אבל רבנן מסיק התם דמספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלים, ועי' תוס' שם, ואפשר דס"ל להפרמ"ג דכיון דלרבנן מספקא להו אין ע"א נאמן מטעם ספק שמא רוב מעשיהם מקולקלים, ומ"מ כיון שאין זה רוב גמור וידוע ודאי דקי"ל דע"א נאמן בזה ואין זה בגדר רוב, ועוד יתבאר בחדרים הבאים דע"א נאמן נגד רוב ואפי' ברובא דאיתא קמן דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו היאך אנו סומכים על הטבחים המוכרים בשר במקולין אם הי' רוב טריפות וכמ"ש בתשו' נוב"י וכמו שיתבאר במקומו, וא"כ כ"ש ברובא דליתא קמן דגרע טפי, ואע"ג דקי"ל רובא עדיף מחזקה, ומ"מ בדין חש"ו י"ל דגרע טפי כיון דאיכא ג"כ חזקת איסור דבאינה זבוחה קיימא אם הי' רוב מעשיהם מקולקלים הי' אפשר לומר דאפי' למ"ד דע"א נאמן נגד חזקה מ"מ ברובא וחזקה יחד אין ע"א נאמן בזה ואפשר הי' לומר דלכך נקט במתני' ואחרים רואים בלשון רבים דסתם משנה ר"מ ואזיל לטעמיה דס"ל דרוב מעשיהם מקולקלים, אבל הרמב"ם דנקט ואחר רואה כו' כ"כ לדידן דס"ל כרבנן דלא ס"ל רוב מעשיהם מקולקלים וס"ל דע"א נאמן במקום חזקה, ואפשר ג"כ לומר דאף לדעת הסוברים דאין ע"א נאמן במקום חזקה, מ"מ כאן נאמן במיגו שהי' אומר שהוא עצמו שחטו דאז הי' נאמן משום שהוא בידו, ובחדרים הבאים בדין ע"א נגד רוב יבואר איה"ש ביותר ביאור:
[ז]:
לכאורה יש לתמוה על הפוסקים דס"ל אין ע"א נאמן נגד חזקה מהא דאי' בפרק המביא תנין (כ"ג ע"א) בהא דתנן הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חש"ו, ואמר שם רב הונא והוא שיהי' גדול עע"ג, ופרש"י דקסבר ר"ה דמתני' ר"א דבעינן כתיבה לשמה כו', וא"כ קשה היאך נאמן ע"א במקום חזקת א"א, אך מלבד זה קשה דהא בדבר שבערוה אין לפחות משנים לכ"ע, והרב בסוגיא קמא דריש מכילתין פריך לרבה דטעמא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ הוא משום דאין בקיאין לשמה א"כ לבעי תרי משום דאתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה כו', והנה התוס' שם (כ"ב ע"ב) ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו חלקו בין גט לחליצה דבחליצה לא מהני בשוטה פקח עע"ג מה שאין כן בגט משום דמוכחא מילתא דעביד לשמה שכותב שמו ושמה ושם עירו ועירה ע"ש, ואם כן י"ל לפי זה דלכך מהני כאן ע"א שמעיד שאמר לו לכתוב לשמה משום דמוכחא מילתא ובמקום דאיכא הוכחה ורגלים לדבר נאמן ע"א אף במקום חזקה ובדבר שבערוה כדמוכח מע"א דסוטה לטומאה וכמש"ל (חד"א חל"ד) עוד היה נראה ליישב בפשיטות משום דמיקרי דבר שבידו שהרי בידו לומר לחש"ו לכתוב לשמה ולכך נאמן בזה שאמר לו כן וכיון שנאמן הוי כשנים עומדים ע"ג דמהני גם בחש"ו, אך שם בפ' האומר (ס"ד ע"א) בהא דבעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתנו לי ואבד קאמר שם דאמר ר"י הוי דבר שבערוה כו' ופריך וליהמנו לשליש ומשני מי קא נפקא גיטא מתותי ידיו כו' מוכח דבגט דהוי דבר שבערוה אע"ג דתחי' היה ביד השליש למסור הגט להאשה כיון שעכשיו כשמעיד לפנינו אינו בידו לא מהני עדותו, וא"כ לא מהני מה שאומר עתה לב"ד שאמר להחש"ו שיכתבו לשמה כיון שעתה אינו בידו שכבר נכתב הגט, וכ"ש לדעת הסוברים דע"א א"נ במקום חזקה אף שהיה בידו כבר כל שאין עתה בידו (א"ה אני לעצמי דנתי בזה ליישב קושיית אאמ"ו הגאון ז"ל דהא דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפי' חש"ו כשהי' גדול עע"ג, מיירי באמת שעד אחד גדול שמע כשאמר לו זה הגדול שיכתוב לשמה, אלא דהגמרא לא נחית כאן לענין נאמנות ועדים וסמך אדיני' בכ"מ וכאן לא נחית אלא לאשמועינן דאע"ג דלאו בני דיעה נינהו כשרים כשאומר להם הגדול שיכתבו לשמה ובהא ודאי דסגי בחד שיאמר אבל לענין נאמנות אפשר באמת דבעינן עד אחד שישמע כשאומר אבל מסתימת דברי הגמרא והפוסקים משמע כדברי אאמ"ו הגאון ז"ל) ולפמ"ש התוס' שם עמד לפרש הסוגיא דר"ה מוקי למתני' כר"מ דעידי חתימה כרתי וא"צ כתיבה לשמה רק מדרבנן א"ש דבדרבנן י"ל דנאמן אפי' במקום דאתחזק איסורא, וית' עוד בתוס' ביאור בחדרים הבאים בס"ד בדין זה: