ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'
מאמר ג · שער א
הדבר אשר היה על הפעלים אשר הלמ"ד מהם אות נחה נסתרת, והאות היא ה"א רפה
כמו בָּנָה, קָנָה, עָשָׂה, רָאָה, הה"א היא למ"ד הפעל. ודרך העברים כשיאמרו מהם פָּעַלְתִּי, להפוך הה"א יו"ד נחה נסתרת מונע אשר לפניה בחרק, אמרו בָּנִיתִי, קָנִיתִי, רָאִיתִי, עָשִׂיתִי, חָלִיתִי, כלם נהגו על מנהג זה ונצמדו לצמד זה, לא נמלט מהם איש ולא יצא מכללם אחד. ועיקרם להראות היו"ד שעומדת במקום פָּעַלְתִּי ולאמר בָּנַיְתִּי, קָנַיְתִּי, עָשַׂיְתִּי, כמו זָכַרְתִּי, שָׁמַרְתִּי. והפועל העתיד: יִבְנֶה, יִקְנֶה, יַעֲשֶׂה, יַעֲלֶה – מפני העי"ן נפתחה היו"ד בשנים אלה. ולשון צווי: בְּנֵה, קְנֵה, עֲשֵׂה – בצרי. ובא אחד בסגול: שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֶה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ (משלי ז ב עי"ש). ואם פ"א הפעל גרונית בשבא ופתח – עֲלֵה, או בשוא וסגול – עֱנוּ.
ולשון פּוֹעֵל: קוֹנֶה, בּוֹנֶה, עוֹשֶׂה, רוֹאֶה. רובם בסגול, להבדיל בינם ובין בעלי האל"ף שהם בצירי – בּוֹרֵא, קוֹרֵא, שׂוֹנֵא, מוֹצֵא. ויש מהם בצרי, ובמסרת: עוֹשֵׂה שמנה קמצין – עֹשֵׂה פֶלֶא (שמות טו יא), ואֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק (ישעיהו סד ד), וכל אמ"ת דתק"ע דכ"ו במכ"ב פתחין, וכל קוֹנֵה קמץ. אבל יש ספרים קוֹנֶה לֵּב (משלי טו לב) בדגש הלמ"ד, אם כי הנו"ן בסגול מפני הדגש. וכן בצירי: יִתְנֹדְדוּ כָּל רֹאֵה בָם (תהלים סד ט), בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם (תהלים קמז ב), וגָּד… חֹזֵה דָוִד (ש"ב כד יא), רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה (תהלים פ ב), רֹעֵה צֹאן (בראשית ד ב), רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ (בראשית מז ג), כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן (בראשית מו לד), מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת (ירמיהו ד כט).. ושמא אלו שהם בצרי הם סמוכים. ובאו עם אל"ף בסגול: הִנְנִי רֹפֶא לָךְ (מ"ב כ ה), וּמוֹצֶא אֲנִי (קהלת ז כו), וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן (קהלת ב כו), אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע (קהלת ח יב), כַּטּוֹב כַּחֹטֶא (קהלת ט ב), וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה (קהלת ט יח), וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה (ישעיהו סה כ). הה"א היא למ"ד הפועל. ותהפך בלשון פעול יו"ד נראית ויוצאת ממוצא החיך, נאמר בָּנוּי, פָּדוּי, קָנוּי, עָשׂוּי.
והאית"ן בא ברוב בסגול. ובאו מהם בצירי כמשפט: יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו סד ג), וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל (יהושע ז ט), אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה (בראשית כו כט), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (ירמיהו מ טז), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (ש"ב יג יב), וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ… וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (יהושע ט כד), אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה (ירמיהו יז יז), וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ (דניאל א יג). ובא וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ (תהלים קיט קיז) בקמץ מקום סגול. ואם האות גרונית האות הנוספת בפתח – אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז ג); או בסגול – וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות יח כא), הָגֹה נֶהְגֶּה (ישעיהו נט יא), נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים (ישעיהו נט יא). ועם העי"ן לעולם בפתח – יַעֲלֶה, יַעֲשֶׂה. אבל האל"ף בסגול לעולם – אֶעֱלֶה, אֶעֱשֶׂה, אֶהְיֶה, אֶחְיֶה, אֶהֱמֶה.
ולשון נִפְעַל: נִבְנֶה, נִקְנֶה, נַעֲשֶׂה, נַעֲלֶה – בפתח מפני העי"ן. או בסגול – הַנֶּחֱרִים (ישעיהו מא יא), נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ (ירמיהו יב יג). או בחרק – נִחֲרוּ בִי (שה"ש א ו), הֲנִהְיָה כַּדָּבָר… הַזֶּה (דברים ד לב), נִהְיֵיתָ לְעָם (דברים כז ט). ולעתיד: יִבָּנֶה, יִקָּנֶה, יִמָּנֶה, יֵעָשֶׂה, יֵעָלֶה, יֵרָאֶה – ברפיון מפני העי"ן והרי"ש שאין מקבלין דגשות. זה הדרך והחוק בשמוש אלה הפעלים, והעקר אשר ממנו להביא ראייה על חסרון החסר מהם.
כי הרבה שיחסירו הה"א אשר הוא למ"ד הפעל ונשתמשו בפעלים האלה זולתה, ויש כשימירו אותו חסרון למלאתו ויש כשלא ימירו. ומן החסר אשר הביאו תמורה תחתיו: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ (בראשית יב ז), עקרו להיותו וַיִּבְנֶה, שהוא מן בָּנָה, בָּנִיתִי, והפילו למ"ד הפעל והביאו תמורה תחתיה הנח הנסתר שאחרי היו"ד הכתובה, והיא יו"ד נחה במשמע האזן ודבור הלשון, כמו שזכרתי בפעלים אשר לפני אלה. וכמהו וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית לג יט), שעקרו להיות וַיִּקְנֶה, שהוא מן קָנָה, קָנִיתִי. וכמהו וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד), משפטו להיות וַיִּבְזֶה, שהוא מן דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט). וכמהו וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא), ראוי להיות וַיִּגְלֶה, שהוא מן גָּלָה, גָּלִיתִי. וכמהו וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם (שמות לב כ), משפטו להיות וַיִּזְרֶה, שהוא מן זָרָה, זָרִיתִי, תִּזְרֶה לָרוּחַ (יחזקאל ה ב). וכמהו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא) עקרו יִכְלֶה, שהוא מן כָּלָה, כָּלִיתִי. וכמהו וַיִּמֶץ טַל (שופטים ו לח), ראוי להיות וַיִּמְצֶה, שהוא מן מָצָה, וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית (יחזקאל כג לד), וְנִמְצָה דָמוֹ (ויקרא א טו). וכמהו וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה (שמות ב יב) בחרק האות הנוספת, ופעם תבא האל"ף והתי"ו הנוספות בצרי – וָאֵפֶן וָאֵרֵד (דברים ט טו), אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו), דינו להיות וַיִּפְנֶה שהוא מן פָּנָה, פָּנִיתִי. וכמהו וַיִּקֶר מִקְרֶהָ (רות ב ג) שהוא מן קָרָה, קָרִיתִי, כִּי הִקְרָה (בראשית כז כ), מִקְרֶה אֶחָד (קהלת ט ב). וכמהו וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה (ש"ב יט מד), ראוי להיות וַיִּקְשֶׁה, שהוא מן קָשָׁה, קָשִׁיתִי, לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ (דברים טו יח). וכמהו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ (שמות ד כו), משפטו להיות וַיִּרְפֶּה, שהוא מן רָפָה, רָפִיתִי. ועם החי"ת בא פעם בפתח האות הנוספת אע"פ שפ"א הפעל גרונית – וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ (מיכה ד יא), בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ (משלי כז יז), בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּ֑חַל (מ"ב א ב) – נקמץ מפני ההפסק, וכן שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָ֑חַז (איוב כג ט) – נקמץ מפני ההפסק, וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים (בראשית לג א). ועם העי"ן או הה"א לא באו רק בפתח: וַיַּעַל, וַיַּעַשׂ, וַיַּעַן, וַתַּהַר. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר (בראשית טז ד) – פתח באתנח. וכמהו וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר (בראשית כא יד) – בפתחות התי"ו מפני העי"ן, עקרו וַתִּתְעֶה, שהוא מן תָּעָה, תָּעִיתִי. ולפי שעי"ן הפעל גרונית, נפתחה פ"א הפעל מקום הסגול, והאות הנוספת בצרי. וכן תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין (משלי יז י) בא כן מפני שפ"א הפעל גרונית. ופעם האות הנוספת בחרק: וַיִּחַן, וַיִּחַר, וַיִּשַׁע, וַיִּמַח. וכמהו וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי (איוב יז ז), יאות להיות וַתִּכְהֶה, שהוא מן כָּהָה, כָּהִיתִי, כָּהֹה תִכְהֶה (זכריה יא יז). וכן וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית מז יג), וכמהו הרבה מאד.
ומין אחר בשמוש הפעלים האלה, בהניח פ"א הפעל ונקדה בשבא כאשר היתה לפני החסרון, ולא תהיה תמורה מאותו החסרון. כי אלה שהזכרתי כבר הונעה בם פ"א הפעל ולכן נתמלא חסרונה בנח הנסתר אשר עמד במקומה, ועמדה תנועת הפ"א במקום תנועת העי"ן, ופירוש הדבר, כי נעשה הנח אשר אחר יו"ד וַיִּבֶן במקום שבא בי"ת וַיִּבְנֶה, ונעשה סגול בי"ת וַיִּבֶן כנגד סגול נו"ן וַיִּבְנֶה, והנח הנראה שבנו"ן וַיִּבֶן שמקומו שבא, לעמת הנח הנסתר שאחר נו"ן וַיִּבְנֶה שמקומו הה"א הרפה, עד שנשקלה מלה כנגד מלה, אע"פ שוַיִּבֶן חסר ווַיִּבְנֶה שלם. אבל אלה שאני מזכיר, מפני שהיה פ"א הפעל בשבא כמו שהיה כשהיו שלמים, לא היה מקום לבא נח נסתר בין הנוספת ובין הפ"א, ונותרה המלה חסרה משני פנים, מן האות ומן המשקל, שלא הומר מן החסרון. ודמיונם וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), שחסר ה"א וַיִּשְׁבֶּה, וגם חסרה מלת וַיִּשְׁבְּ ממשקל וַיִּשְׁבֶּה תנועת הבי"ת שאחריה למ"ד הפועל, שהוא מן שָׁבָה, שָׁבִיתִי. וכן וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז) עקרו וַיִּפְתֶּה, שהוא מן פָּתָה, פָּתִיתִי, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם (דברים יא טז). וַיֵּבְךְּ (בראשית כז לח) משפטו להיות וַיִּבְכֶּה, שהוא מן בָּכָה, בָּכִיתִי. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (במדבר כד יט) דינו וְיִרְדֶּה, שהוא מן רָדָה, לֹא תִרְדֶּה בוֹ (ויקרא כה מג). אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז כה), ראוי להיות יִשְׂטֶה, שהוא מן שָׂטָה, כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה יב). וַיֵּשְׁתְּ (בראשית ט כא) עקרו להיות וַיִּשְׁתֶּה, שהוא מן שָׁתָה, שָׁתִיתִי, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (במדבר כג כד). נמצא מין זה חסר מאין תמורה. ואע"פ שהעמידו הטעם במקצת מקומות, כמו וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ (בראשית כז כה), וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כט יא), אין זה מן המניין, לפי שלא ישקל וַיֵּשְׁתְּ על משקל וַיִּשְׁתֶּה לעולם כמו שישקל וַיִּבֶן על משקל וַיִּבְנֶה, ועוד שיסור הטעם ותחפז המלה, ומין וַיִּבֶן, וַיִּרֶף לעולם אחד הוא.
ועוד מן החסר שלא נמלא חסרונו בתמורה: תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג), שראוי להיות תִּגָּלֶה, שהוא מן נִגְלָה. וכמו וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא (שמות לד ג), עקרו יֵרָאֶה, כמו יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז). וכמו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ (אסתר ה ו), עקרו וְתֵעָשֶׂה, שהוא מן נַעֲשָׂה.
ומן החסר שלא שלם בתמורה, כמו יִרְאוּ, יִבְנוּ, יִקְנוּ, יַעֲשׂוּ, עקרם יִרְאְיוּ, יִבְנְיוּ, יִקְנְיוּ, יַעַשְׂיוּ. על הדרך הזה יצא השער, כשירצו לאמר מפעלים אלו יִפְעֲלוּ, גרעו למ"ד הפועל ולא הביאו תמורה תחתיה. וכבר נמצאו מהם מלים מעטים על עקר ועל אמת, כמו מַר יִבְכָּיוּן (ישעיהו לג ז), יַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא ג), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים לו ח), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו ט), וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (דברים ח יג), כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו יא); היו"ד במקום למ"ד יִפְעֲלוּן ועי"ן תִּשְׁמְעוּן ורי"ש תִּשְׁמְרוּן ובי"ת יִשְׁכְּבוּן.
והפילו עוד הלמ"ד מאין תמורה, אמרו בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, זָנוּ, עָשׂוּ, חָסוּ. כלם מלרע. ובאו מלעיל: (תָּעוּ בַמִּדְבָּר) ([תָּ֣עוּ מִדְבָּר (ישעיהו טז ח)]), כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּֽלוּ (תהלים לז כ), וְיֹדְעָיו לֹא־חָ֥זוּ יָמָיו (איוב כד א). זה המנהג נהגו בהם. ועקרם בָּנְיוּ, רָאְיוּ, זָנְיוּ, עָשְׂיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ. ונמצאו גם מאלה מלים מעטים שלמים על נכון, כמו דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), צוּר חָסָ֥יוּ בוֹ (דברים לב לז), כִּמְעַט נָטָ֣יוּ רַגְלָי (תהלים עג ב). ואמרו אותם במשקל פָּעָלוּ הבא בהפסק להקל על קריאת היו"ד.
והנתיב הנאחז בלשון פּוֹעֲלִים בחסרון הלמ"ד: בּוֹנִים, עוֹשִׂים, קוֹנִים, רוֹאִים, ומשפטם להיות בּוֹנְיִים, קוֹנְיִים, עוֹשְׂיִים, רוֹאְיִים, כמו שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים.
והדרך הנודע בלשון פּוֹעֲלָה גם זה בחסרון הלמ"ד: בּוֹנָה, עוֹשָׂה, קוֹנָה, רוֹאָה, ומשפטם להיות בּוֹנְיָה, קוֹנְיָה, רוֹאְיָה, עוֹשְׂיָה, כמו שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל (שופטים ד ד), הֹלְכָה הִיא (ירמיהו ג ו). וכבר נמצאת מהם מלה אחת על העקר כמשפט שלמה: אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה (שה"ש א ז). והטעם שנראה למ"ד במקומה, להורות כי כן הדת בכולם, כגון בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, שלא נראה בהם למ"ד הפעל כלל. ובאה בחרק: צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ (משלי לא כז), לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (תהלים סה ב), עִיר הוֹמִיָּה (ישעיהו כב ב), פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה (יחזקאל יט י), עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה (איכה א טז). ובא השורק בדֻמִיָּה מקום חולם. וי"מ כי כל היו"דין האלה ליחס, כיו"ד תַּחְתִּיָּה (תהלים פו יג) ודּוּמִיָּה (תהלים סב ב).
אבל פָּעֲלָה לא החסירו הלמ"ד משם, כמו שעשו בקָנוּ, בָּנוּ וחבריהם, שאם כן לא היה הפרש בין בָּנָה לזכר ובין בָּנָה לנקבה, ולפי שהה"א קשה להראותה. אך הביאו תי"ו תחתיה, ואמרו מן בָּנָה – בָּנְתָה, ועקרו בָּנְיָה. ומן רָפָה – רָפְתָה, ומן עָשָׂה – עָשָׂתָה, ומן גָּלָה – גָּלְתָה, ומן מָחָה – מָחֲתָה, התי"ו הומרה תחת היו"ד שביֶחֱסָיוּן, יֶהֱמָיוּן, שהיא למ"ד הפעל. אך שמור זה ועמוד עליו, כשתרצה לאמר פָּעֲלָה מאלה הפעלים, שתביא תחת היו"ד תי"ו. ואע"פ שזכרתי מלה אחת נפרדת מחברותיה ונאמרת על עקרה – כִּי בְךָ חָסָ֢יָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). ובאה כמשקל ההפסק להקל על היו"ד, והראו למ"ד הפעל ביו"ד להודיע הראותה בחלוף הה"א ביו"ד, כמו בחלוף הה"א בתי"ו – עָשְׂתָה, בָּנְתָה, קָנְתָה. אך ברוב הראוה בתי"ו, כי נקלה קריאתה מקריאת היו"ד. והוא הדרך הנודע בנִפְעֲלָה, בתי"ו תחת היו"ד, כמו נִבְנְתָה, נִרְאֲתָה. ופעם הפילו למ"ד הפעל והמירו ה"א הנקבה בתי"ו להבדיל בינה ובין עָשָׂה לזכר, ואמרו וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה (ויקרא כה כא), הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיהו יג יט).
ונמצא לשון מקור והוא שם הפועל בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל, כמו בְּנוֹת, רְאוֹת, קְנוֹת, עֲשׂוֹת, שמשקלם פְּעוֹל, הו"ו כנגד ו"ו המשך, והתי"ו כנגד למ"ד פְּעוֹל. ונאמר כי זאת הו"ו הוא למ"ד הפועל והתי"ו מוספת, כמו שתוסף על זולת אלה.
והפעלים הכבדים הנאמרים מפעלים אלה היו כמו הִקְרָה, הִרְבָּה, הֶרְאָה, הֶעֱלָה. הה"א הנחה שבסוף המלים למ"ד הפעל. וכשירצו לאמר הִפְעַלְתִּי, הפכו הה"א ליו"ד נחה נסתרת והניעו אשר לפניה בחרק או בצרי, אמרו הִרְבֵּיתִי, הֶרְאֵיתִי, הִפְרֵיתִי, הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (מיכה ו יג), ועקרם להיות הִרְבַּיְתִּי, כמו הִשְׁמַעְתִּי, הִשְׁפַּלְתִּי. והפועל העתיד: יַפְרֶה, יַרְבֶּה, יַרְאֶה, בפתחות היו"ד ושאר הנוספות שהן אינ"ת. ולשון פועל: מַרְבֶּה, מַרְאֶה, מַעֲלֶה, מַרְוֶה, מַפְרֶה. ולשון פעול במ"ם מונע אשר תחתיה בשורק, כמו מוּגְלֶה, מוּרְבֶּה; או בקמץ חטף, כמו אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כה מ), אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה (יחזקאל ט ב).
והרבה שמחסירים את למ"ד הפעל ממין זה, פעמים בתמורה למלא חסרונה ופעמים בלי תמורה, כמנהגם במין הראשון, כמו וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) שמשפטו וַיַּפְנֶה, שהוא מן הִפְנָה, הִפְנֵיתִי, והשימו עניין הסגול תחת יו"ד וַיֶּפֶן כעניין הפתח אשר תחת יו"ד וַיַּפְנֶה, ששניהם מוכיחים כי הוא פעל כבד, כי אילו היה קל היה וַיִּפֶן בחרק, כמו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה (שמות לב טו). וכמהו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב ה), עקרו וַיַּרְבֶּה, שהוא מן הִרְבָּה, הִרְבֵּיתִי. וזהו ההפרש בין עתידי הקל החסרים ובין עתידי הכבד, כי עתידי הקל בצרי האותיות הנוספות, כמו אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו), משפטו תִּפְנֶה מן הקל, ועתידי הכבד האותיות הנוספות בסגול. וכמהו וַיֶּזֶן אֶת (יְהוּדָה) ([אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם]) (דה"ב כא יא), משפטו וַיַּזְנֶה, שהוא מן הִזְנָה, הִזְנֵיתִי. וכמהו וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ (דה"ב לו יג), עקרו וַיַּקְשֶׁה, שהוא מן הִקְשָׁה, הִקְשֵׁיתִי. וכמהו וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד (תהלים קה כד), עקרו וַיַּפְרֶה, שהוא מן הִפְרָה, הִפְרֵיתִי. וכמהו וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו), עקרו וַיַּגְלֶה, מן הִגְלָה, הִגְלֵיתִי.
ומין אחר מן החסר שאין בו תמורה, כי הוא בשוא תחת פ"א הפעל ובפתחות היו"ד לפניה, להוכיח שהוא מן הכבדים, וזה המין הוא כנגד וַיִּשְׁבְּ, וַיִּפְתְּ, שהזכרתי לפני זאת בפעלים הקלים, אמרו וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (בראשית כט י), משפטו להיות וַיַּשְׁקֶה, שהוא מן הִשְׁקָה, הִשְׁקֵיתִי. וחסרה ה"א וַיַּשְׁקֶה ולא באה תמורה תחתיה, כמו שבא הנח הנסתר בוַיֶּפֶן זָנָב, היו"ד תמורה מן הה"א החסירה מסוף המלה, ולכן נשקלה מלת וַיֶּפֶן בוַיַּפְנֶה בדבר, ונגרעה מלת וַיַּשְׁקְ מן וַיַּשְׁקֶה. וכמהו יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (בראשית ט כז), וּמְלָכִים יַרְדְּ (ישעיהו מא ב).
ומן החסר: הִרְבּוּ, הִפְנוּ, הִזְנוּ, עקרם: הִרְבִּיוּ, הִפְנִיוּ, הִזְנִיוּ, והיא המדה בכולם. ומן החסר: מַרְבִּים, מַרְאִים, מַעֲלִים, והוא המשפט לכלם. ומן החסר: הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל (עזרא ז ט), והוא הדין לכלם. ומן החסר שיש בו תמורה: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי (תהלים נא ד), שמשפטו להיות הַרְבֵּה, ובא הנח הנסתר בין הה"א והרי"ש ועמד כנגד הלמ"ד החסרה ונתמלא חסרונה. וכן הֶרֶף מִמֶּנִּי (דברים ט יד), עקרו הַרְפֵּה, כמו הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים (שופטים יא לז). והדת הידועה בהִפְעִילָה גם היא בתי"ו מומרת למ"ד הפעל, כמו הִרְבְּתָה (ש"א א יב), הִפְנְתָה לָנוּס (ירמיהו מט כד), והוא הדין לכולם. ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ובנפול למ"ד הפועל: תְּאֻנִים הֶלְאָת (יחזקאל כד יב), וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (ויקרא כו לד). והמקור שהוא שם הפועל גם הוא בתי"ו, כמו הַרְבּוֹת, הַפְנוֹת. ויש מי שאמר כי הו"ו למ"ד הפעל והתי"ו מוספת.
ומין אחר מן הפועל הכבד מפעלים אלה, נאמר צִוָּה, שִׁוָּה, עִנָּה, נִקָּה, קִוָּה. נשתמשו בלשון פִּעַלְתִּי מאלה גם בהפוך הה"א ליו"ד והניע האות לפניה בחרק, כמו צִוִּיתִי, נִסִּיתִי, קִוִּיתִי, עִנִּיתִי; או בצרי, כמו קִוֵּיתִי (אני), צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי (ישעיהו יג ג), עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי (תהלים לה יג), שני הדרכים נוהגים בהם. והפועל העתיד: יְקַוֶּה, יְצַוֶּה, יְנַקֶּה, יְעַנֶּה, יְנַסֶּה. ולשון פּוֹעֵל: מְקַוֶּה, מְצַוֶּה, מְעַנֶּה, מְנַסֶּה. ולשון צווי: קַוֵּה, נַסֵּה, עַנֵּה.
והחסרון גם במין הזה מאין תמורה, כמו יְצַו יְיָ (דברים כח ח), משפטו להיות יְצַוֶּה, שהוא מן צִוָּה, צִוֵּיתִי. וכמהו יְקַו לְאוֹר וָאַיִן (איוב ג ט), משפטו להיות יְקַוֶּה, שהוא מן קִוָּה, קִוֵּיתִי. וכן וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל (משלי כה ט), ראוי להיות תְּגַלֶּה, שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ (בראשית כד יט), עקרו וַתְּכַלֶּה, שהוא מן כִּלָּה, כִּלֵּיתִי. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיהו כב ח), שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב יא), עקרו וַיְחַלֶּה, שהוא מן חִלָּה אֶת פְּנֵי יְיָ (דה"ב לג יב). וכן הדין לוַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ (בראשית לה טז), וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר (ש"א כא יד), עקרן וַתְּקַשֶּׁה, וַיְתַוֶּה.
ומן החסר: יְצַוּוּ, יְקַוּוּ, יְגַלּוּ, יְכַסּוּ, והוא הדין לכלם. ומן החסר: צִוּוּ, קִוּוּ, גִּלּוּ, עִנּוּ, מדה אחת לכלם. ויש כשיבוא לשון צווי ממין זה חסר למ"ד, כמו צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד ב), עקרו צַוֵּה; גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט יח), משפטו להיות גַּלֵּה; חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ (מ"א יג ו), משפטו להיות חַלֵּה. ומן החסר: מְנַדִּים, מְחַכִּים, מְצַוִּים, והוא הדרך לכלם. ומן החסר: לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (בראשית כז ח), והוא החוק לכלם. וכזה הרבה מאד, בדוק ובחן את זאת בכל הפעלים האלה, תבין ותשכיל בעזרת השם. אך פועל הנקבה שעבר יהיה בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל כמו (מהזכרתי) ([שהזכרתי]), כמו נאמר גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), כִּי כִסְּתָה (בראשית לח טו), רִבְּתָה גוּרֶיהָ (יחזקאל יט ב), והוא הדרך בכלם. ולשון המקור שהוא שם הפועל נמצא בתי"ו מוחלפת מן הה"א, נאמר יוֹם עַנּוֹת אָדָם (ישעיהו נח ה), בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז לח), לְנַסּוֹתוֹ (דה"ב לב לא). ונאמר כי הו"ו במקום הלמ"ד, והת"וין נוספות.