אור ברסלב

ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'

מאמר ב · שער ד

שער ג

שער

כשירצו העבריים לאמר מאלה הפעלים הפועל הכבד אשר על משקל הִפְעִיל, הוסיפו אחר אותיות אינ"ת הנוספות בראש המלה, וכן במבנה מַפְעִיל מהם, נח נסתר למלאת חסרונה ולתקן משקלה, כמו שזכרתי ביָקוּם, יָשׁוּב וחבריהם. ושמו עי"ן הפעל יו"ד נחה מונע אשר לפניה בחרק והורו על הנח הנסתר הנוסף בהניע הה"א בצרי בפועל העובר ובמפעילו, ובקמץ גדול בפעלים העתידים. ואמרו הֵקִים, הֵשִׁיב, יָקִים, יָשִׁיב, מֵקִים, מֵשִׁיב; וכמוהו הֵבִיא, יָבִיא, מֵבִיא, הֵסִיר, יָסִיר, מֵסִיר, הֵמִית, יָמִית, מֵמִית. אלא שהנח הנסתר בהִפְעִיל, מַפְעִיל צרי, והוא ביַפְעִיל ויתר אותיות אינ"ת קמץ. ועקר הֵקִים, יָקִים, מֵקִים, היה ראוי להיות הִקְיִים, יַקְיִים, מַקְיִים, על משקל הִשְׁלִיךְ, יַשְׁלִיךְ, מַשְׁלִיךְ; אך לפי שכבד על הלשון להניע היו"ד הניחוה והטילו תנועתה על הקו"ף אשר לפניה, ונפל מן הדבור נח המשך לפי שנפגשו שני נחים, והביאו הנח האחר הנוסף למלאת את חסרון המלה כמו שזכרתי. והיא המדה לכל הפעלים אשר על משקלו.

ובסמוך להֵקִים וחבריו ו"ו הקהל בלבד, ולא תהיה אות אחרת אחריה, או ה"א הנקבה שהוא כנוי הפועלת, עמד הנח במקומו, ונאמר הֵקִימוּ, הֵשִׁיבוּ, הֵקִימָה, הֵשִׁיבָה. אך בסמוך להם זולתם מכנוי הפועלים או הפעולים יסור הנח מהם, ויאמר הֲקִימוֹתִי, הֲשִׁיבוֹתִי, הֲרִימוֹתִי, הֲנִיפוֹתִי, הֲסִירוֹתִי, הֲנִיעוֹתִי, הֲפִיצוֹתִי, הֲבִינוֹתִי, הֲקִיצוֹתִי, הֲצֵרוֹתִי, הֲרֵעוֹתִי, הֲבִיאוֹתִי, הֲרִיקוֹתִי, הֲשִׁמּוֹתִי. ועקרם והדומה להם להיותם הִקְיַמְתִּי, הִשְׁיַבְתִּי, הִרְיַמְתִּי, על משקל הִשְׁמַעְתִּי, הִשְׁלַכְתִּי, הִשְׁמַדְתִּי. אך האודות אשר עליהם הונע סוף הֵקִים וחבריו בהסמך להם כנויין אלו בחולם וקיימו הו"ו אחריהם, לפי שכבד עליהם לדבר בם אחר הוסר הנח מראשיתם, ולכן הטילו אותו בסופם. וכן מנהג העבריים כשיסמכו הכנויים אל הפעלים, הניעו סופם שעומד במקום הלמ"ד מהם והביאו אחריהם נח להדביקם אל הכנויים מאחריהם.

ודע כי הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת (ישעיהו מא כה), הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם (דברים ד כו), ממין אלה הפעלים, והיו ראויים להיות הֲעִידוֹתִי, הֲעִירוֹתִי, בשבא ופתח שני ה"הין, כמו הֲקִימוֹתִי; אך כבד עליהם מפני אותיות אהח"ע שמנהגם לנקוד לפניהם בפתח, כמו שכבד עליהם באחרים מלבד אלה, כשאמרו הַיּוֹם הַחִלֹּתִי (ש"א כב טו), הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן (ישעיהו ט ג), ולא אמרו הֲחִלּוֹתִי, הֲחִתּוֹתָ, כמו שאמרו וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ (ויקרא כו לב), הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם (מ"א יח לז), וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי (ש"ב יט מד). וכמו שכבד עליהם בה"א השאלה כשיביאוה על אותיות אהח"ע שמשפטה להיות בשבא ופתח, ומשכו אותם בפתח, אמרו הַעוֹדָם חַיִּים (שמות ד יח), הַעוֹדֶנּוּ חָי (בראשית מג כז), הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים (איוב א ט), הַחִידָה חַדְתָּ (שופטים יד טז), הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה (במדבר לא טו), הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים (ירמיהו ב יא). ויש כשינקדו אותה בסגול, כשתהיה האות אשר אחריה משוכה בקמץ גדול, כמו הֶאָנֹכִי הָרִיתִי (במדבר יא יב). הֶהָיְתָה זֹּאת (יואל א ב). משפט כולם להיות הֲהמיר, הֲחייתם, הֲעודנו, הֲהיתה, הֲחידה, הֲחנם, הֲאנכי, כמו שאמר הֲשָׁלוֹם לוֹ (בראשית כט ו), הֲשֹׁמֵר אָחִי (בראשית ד ט), הֲשֹׁמְרִים הֵם (שופטים ב כב), הֲטוֹבָה הִוא (במדבר יג יט), הֲקוֹלְךָ זֶה (ש"א כו יז), כן תהיה הה"א הזאת בשבא ופתח לעולם כשלא תפול על אהח"ע.

וכשיתחבר יָקִים וחבריו לכנויי הפעלים, יסור הנח אשר אחר הנוספות מתחלתו, נאמר יְשִׁיבֶנּוּ (איוב ט יב), יְסִירֶנּוּ, יְמִירֶנּוּ (ויקרא כז לג), יְפֵרֶנּוּ (במדבר ל יד), וַיְרִיצֻהוּ (בראשית מא יד), וַיְעִדֻהוּ (מ"א כא יג), וַיְעִידֵינִי ([אולי: וַיְעִירֵנִי]), וַיְנִעֵם (במדבר לב יג), יְסִיתְךָ (דברים יג ז). וכן יסור בהלוות אליהם הנו"ן אשר יוסיפו העבריים אחרי ו"ו הרבים, כמו יְקִימוּן, יְשִׁיבוּן, הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל (תהלים נט טז). וכשתקבוץ מֵקִים וחבריו על שם הרבים תאמר מְקִימִים, מְשִׁיבִים, מְרִיקִים, מְמִיתִים. וכל זאת לפי שאיננו מעקר המלה, וכבד עליהם כשיוסיפו בה להאריכה במה שאיננו מעקרה. אך מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם (שופטים יט כב). שהנח שאחרי המ"ם בו מעקר המלה, נכתב יו"ד בה, לפי שהוא יוצא מעקר יטב, והיו"ד פ"א הפועל במקום שי"ן מַשְׁחִיתִים וכ"ף מַכְעִיסִים.

תוכן העניינים

ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה