אור ברסלב

ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'

מאמר ב · שער ב

שער א

שער

דע כי הפועל העתיד מאלה הפעלים בהנחת העי"ן והשיבה ו"ו נחה נסתרת, מונע האות אשר לפניה בשורק ברוב המלים, או בחולם במעוטם. נאמר יָקוּם, יָשׁוּב, יָסוּר, יָמוּת, יָפוּץ, יָמוּט. ולא יבנה כי אם בנח נוסף אחרי אותיות אינ"ת הנוספות בתחלתן לענין עתיד. זאת הסכמה שהסכימו עליה, ועל זאת נבנתה לשון העברית. והטעם אשר ממנו נוסף הנח הזה אחרי אותיות אלה בפעלים אלה, מפני שנח עי"ן הפועל שהיה ראוי להניעה, וכמו שנגרעה תנועתה וחסרה המלה ממה שהיתה, כשאתה מניע היו"ד בשוא, נמצאת לא תצא על משקל יִפְעַל. אבל כשתמשוך היו"ד בקמץ, ויולד נח בינו לבין הקו"ף, נמצאת שקולה כנגד יִפְעַל וימלא חסרונה.

ואוסיף עוד לבאר, ואומר כי משפט יָקוּם להיות יִקְיוֹם, כמו יִשְׁפֹּט, יִשְׁמֹר, וכבד עליהם להניע היו"ד שהוא עי"ן הפועל והניחוה. וכשהניחוה והיתה הקו"ף נם היא נחה נקודה בשוא, אז נקבצו ארבעה נחים במלה, הראשון הקו"ף הנקודה בשוא, והשני עי"ן הפועל שהוא נח ועומד במקום מ"ם יִשְׁמוֹר ופ"א יִשְׁפֹּט, והשלשי ו"ו המשך שכנגד ו"ו יִשְׁמוֹר, יִשְׁפֹּט, והרביעי המ"ם שלעומת רי"ש יִשְׁמוֹר וטי"ת יִשְׁפֹּט. ואין כח בלשון להגות בהם ולא יתכנו במוצא שפתים, אז גרעו ו"ו המשך והניעו הקו"ף בתנועת הו"ו שהוא עי"ן הפועל, וכשנעה הקו"ף שהיתה נחה, וחסרה המלה תנועת העי"ן, שהרי הוטלה על הקו"ף ונגרע נח הקו"ף שהיה בשוא, אז התרועעה והתמוטטה, על כן הביאו אחרי הנוספות הנח הנעלם למלאת חסרונה ולהשלים מגרעה. שמור זה והבן בדבר, כי לא תמצא נח נסתר אחר הנוספות כי אם בפועל שחסר מקצת תנועותיו, כמו יָקוּם, שהיה ראוי להיות יִקְיוֹם, וכמו יָשֹׁמּוּ, יָסֹבּוּ, שמשפטם להיות יִשְׁמְמוּ, יִסְבְּבוּ. או חסר מקצת אותיותיו, כמו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא), יִצֶף יְיָ (בראשית לא מט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית לג יט), שעקרם יִכְלֶה, יִצְפֶּה, יִקְנֶה, ולפי מה שאני עתיד לפרש.

ואל ידמה בנפשו התועה כי אלה הו"וין אשר ביָקוּם, יָשׁוּב וחבריהן, מוספות במלים מפני המשך, כמו הו"וין אשר ביִשְׁמוֹר, יִשְׁפּוֹט. כי ו"וי יָקוּם, יָשׁוּב ויָנוּס וחבריהם קימים בהתחבר אליהם ו"וי הרבים, בין בהסמך הדברים בין בהפסקם. תאמר יָשׁוּבוּ, יָקוּמוּ, יָמוּתוּ, יָסוּרוּ, יָצוּמוּ. אך ו"וי יִשְׁמוֹר, יִשְׁפּוֹט וחבריהם, נופלות בהתחבר אליהם ו"וי הרבים בהסמך הדברים, תאמר יִשְׁמְרוּ, יִשְׁפְּטוּ, ותעמד השוא במקומה. וכבר נראה שו"וי יָשׁוּב, יָקוּם, אינן נוספות כמו אלה, וכי הם עי"ני הפעלים, ומשפטן להיות נעות, והניחון להקל מעליהם.

אך בסמוך אל אלה הפעלים כנויי הפעולים, יסור זה הנח שאחרי הנוספות שאיננו מן העיקר, נאמר יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת (תהלים קמ יב) מן יָצוּד צֵיד (ויקרא יז יג). נעשה במקום הקמץ מן יָצוּד שבא תחת יו"ד יְצוּדֶנּוּ, ונפל הנח מן הדבר. וכן אַל תְּצֻרֵם (דברים ב יט), תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (תהלים ב ט), אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה (תהלים לו יב), הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ (בראשית ג טו), אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד יז), וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד (איוב לא טו), (ותמוגגנו) ([וַתְּמוּגֵנוּ]) בְּיַד עֲוֹנֵנוּ (ישעיהו סד ו). וכן יפול בהוסיף עליהם הנו"ן שמנהג העברים להוסיפה אחרי ו"ו הרבים, נאמר יְקוּמוּן, יְשׁוּבוּן, יְמוּתוּן, יְרוּמוּן, יבוֹאוּן, וכן לכולם.

ודע כי יאות לומר יָשׁוּב בשורק ויָשׁוֹב בחולם, וכן יָקוּם ויָקוֹם, יָמוּת ויָמֹת, יָרוּם ויָרֹם, יָנוּס, יָנֹס. לפי שהחולם והשורק במקצת המלים שוין. וכשיוסיפו על יָשׁוּב ויָקוּם שהם בחולם ובשורק וחבריהם, הו"ו הפתוחה שהופכת ענין עתיד לשעבר, תפול הו"ו שהיא עי"ן הפועל בהסמך הדברים, וישאר האות אשר לפניה בקמץ חטף להורות על הו"ו אשר נפלה, כמו וַיָּמׇת אַבְרָהָם (בראשית כה ח), וַיָּקׇם שְׂדֵה עֶפְרוֹן (בראשית כג יז), וַיָּשׇׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ (שופטים יד ח), וַיָּגׇר בִּגְרָר (בראשית כ א), וַיָּנׇס הַחוּצָה (בראשית לט יג), וַיָּעׇף אֵלַי (ישעיהו ו ו), וַיָּפׇג לִבּוֹ (בראשית מה כו), וַיָּצׇם דָּוִד (ש"ב יב טז), וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ (ש"ב יח כג), וַיָּמׇל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ה ג). על המנהג הזה נוהג השער כולו, כי אם בהיות פ"א הפעל עי"ן או חי"ת או בהיות למ"ד הפועל עי"ן או חי"ת או רי"ש, שיש כשיכבד עליהם להניע אשר לפניהם בקמץ חטף ופתחו אותם. כמו וַיָּעַף דָּוִד (ש"ב כא טו), וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי (איוב לא ה), וַתָּנַח הַתֵּבָה (בראשית ח ד), וַיָּנַע לְבָבוֹ (ישעיהו ז ב), וַיָּצַר עָלֶיהָ (מ"ב יז ה), וַיָּסַר אֵלֶיהָ (שופטים ד יח), וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה (שופטים ו לח). וכל הקורא אחת מהן בפתח מבלעדי המלים האלה וכמוהם הבאים מחמת טעם זה, טעות היא בידו. אך בהפסק הדבר והבדלו מאשר לאחריו, ישוב הו"ו שהוא עי"ן הפועל בדבור הלשון כמו שהיה קודם הוסיף הו"ו הראשון על המלה, נאמר וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹֽת (הושע יג א), לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹֽׁב (ש"ב ג טז), וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹֽס (מ"ב ט י), והוא הדין לשארם. ובסמוך להם כנוי הרבים או זולתם תעמוד הו"ו במקומה, כמו וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ, וַיָּרוּצוּ.

תוכן העניינים

ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה