ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'
מאמר א · שער יב
זה כלל כל הפעלים שתחלתם – שהוא פ"א הפועל מהם – יו"ד
יאל – נמצא משרש זה הפועל הכבד אשר על משקל הִפְעִיל: כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (הושע ה יא), הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי (בראשית יח כז), וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב (יהושע ז ז), הו"ו פ"א הפועל. והם על משקל הוֹרִיד, הוֹרַדְתִּי, וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ (בראשית מג כב), שנאמר מן יָרַד. וצווי הזכר אשר תדבר אליו: הוֹאֶל נָא וְלִין (שופטים יט ו).
ויש ענין אחר בעיקר והוא לשון נִפְעַל: אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ (במדבר יב יא), נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן (ישעיהו יט יג) – הנו"ן נו"ן נִפְעַל, והו"ו אחריה פ"א הפועל. ולעתיד: אִוָּאֵל, יִוָּאֵל, כמו אִוָּרֵשׁ (משלי ל ט), אֶכָּבֵד (ויקרא י ג), תִּוָּקֵשׁ בּוֹ (דברים ז כה). והצווי לזכר: הִוָּאֵל, וכן המקור.
יאשׁ – לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי (קהלת ב כ), פועל כבד, והוא מקור שהוא שם לפועל גופו. ותאמר לשעבר יִאֵש כמו דִּבֵּר, יִאַשְׁתָּ כמו דִּבַּרְתָּ. ולעתיד: אֲיַאֵשׁ, יְיַאֵשׁ, נְיַאֵשׁ, כמו אֲדַבֵּר, נְדַבֵּר, יְדַבֵּר. ושם הפועֵל: מְיַאֵשׁ, כמו מְדַבֵּר. ושם הפעוּל: מְיוֹאָשׁ כמו מְדֻבָּר. ולולא האל"ף שהוא מן אהח"ע, היה דגש כמוהו.
ולשון נִפְעַל כמו שהודעתיך, בהפוך היו"ד לו"ו מונע אשר לפניה בחלם – וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל (ש"א כז א). ולעתיד בדגשות הו"ו כי הובלעה הנו"ן בה – אִוָּאֵשׁ, יִוָּאֵשׁ.
יאת – יָאַת, יָאַתִּי – פָּעַלְתִּי, תבליע התי"ו שהיא במקום למ"ד פָּעַלְתִּי בתי"ו האחרת שמלמדת על הפועֵל המדבר בעבור עצמו, כמו כָּרַתִּי בְרִית (ירמיהו לד יג). כִּי לְךָ יָאָתָה (ירמיהו י ז). והפועל העתיד: נֵאוֹת לָכֶם (בראשית לד טו), יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים (בראשית לד כב), הנח הנסתר אחר הנוספות בדבור הלשון הוא היו"ד אשר ביָאָתָה. ומשקל נֵאוֹת – נִשְׁמוֹר, יֵאֹתוּ – יִשְׁמוֹרוּ.
יבל – הוֹבִיל, הוֹבַלְתִּי, מִי יֹבִלֵנִי (תהלים ס יא), יוּבַל שַׁי (ישעיהו יח ז), יוֹבִילוּ שַׁי (תהלים עו יב).
יבשׁ – כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם (יואל א כ), יָבְשָׁה הָאָרֶץ (בראשית ח יד), יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ (זכריה יא יז), וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל (מ"א יז ז).
והפועל הכבד בהפוך היו"ד לו"ו נחה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְיָ (יהושע ב י), הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח (יחזקאל יז כד).
ובעיקר זה ענין אחר: ויאמר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם (ש"ב יט ו), הֹבִישׁוּ חֲכָמִים (ירמיהו ח ט), כֹּל הוֹבִישׁ (ישעיהו ל ה).
ומין אחר מן הפועל הכבד: יִבֵּשׁ, יִבַּשְׁתִּי, אֲיַבֵּשׁ, תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם (משלי יז כב), גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד). ויש מי שיחשוב שיו"ד יבשׁ נפל מן וַיַּבְּשֵׁהוּ, ולכן אבאר כי איננה נופלת, לפי שכשאנחנו מביאים היו"ד המלמדת על הזכר שאיננו נמצא עמך, יתקבצו שני יו"דין, זאת היו"ד והיו"ד שהיא פ"א הפועל, ויאמר יְיַבֵּשׁ כמו יְשַׁבֵּר. ונודע כי יו"ד יְשַׁבֵּר, כשתוסיף עליו הו"ו הפתוחה, יהפוך ענין עתיד לשעבר, ויאמר וַיְשַׁבֵּר, וַיְדַבֵּר. וכן כשתוסיף ו"ו זאת על יְיַבֵּשׁ ותאמר וַיְיַבֵּשׁ בשני יו"דין, הראשונה בשוא והשנית בפתח, הראשונה כנגד יו"ד וַיְשַׁבֵּר, וַיְדַבֵּר, והשנית כנגד שי"ן וַיְשַׁבֵּר ודל"ת וַיְדַבֵּר. אז יכבד על הלשון, על כן תבליע הראשונה בשנית ותדגש לכך, ותאמר וַיַּבֵּשׁ, וַיַּבְּשֵׁהוּ, כמו וַיְשַׁבֵּר, וַיְשַׁבְּרֵהוּ. נשארה יו"ד וַיַּבְּשֵׁהוּ הדגושה עומדת במקום שי"ן וַיְשַׁבְּרֵהוּ, והיא פ"א הפועל, והיו"ד הראשונה שהיא במקום יו"ד וַיְשַׁבְּרֵהוּ, מובלעת בה, ולכן נדגשה ועמדה במקום שתים. וכבר נראה שפ"א הפועל בוַיְשַׁבְּרֵהוּ קיימת ואינה נופלת. והדומה לו במשקלו ובניינו: וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה (דה"ב לב ל). גם זה היו"ד הראשנה נבלעה בשנית שהיא פ"א הפועל, ונכתב בשני יו"דין על העיקר, ואין במקרא אלא אחת הדגושה. הבין תדע בעזרת ה'.
יגר – יָגֹרְתִּי כָל עַצְּבֹתָי (איוב ט כח), אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר (ירמיהו כב כה).
ידע – יָדַע, יָדַעְתִּי. ותנוח היו"ד הזאת בפועל העתיד ותפול מן הכתב – אֵדַע, תֵּדַע, ומשקלם אֶפְעַל, תִּפְעַל.
ולשון נִפְעַל: וְנוֹדַע יְיָ לְמִצְרַיִם (ישעיהו יט כא), לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ (דברים כא א), לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו ג). הו"ו עומדת במקום שי"ן נִשְׁבַּעְתִּי, נִשְׁכַּחְתִּי, ופ"א נִפְעַלְתִּי. ולעתיד: יִוָּדַע לָכֶם (יחזקאל לו לב), וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי (ירמיהו לא יח).
והפועל הכבד: וַייָ הוֹדִיעַנִי (ירמיהו יא יח), וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי (שמות לג יב), הוֹדִיעוּ בָעַמִּים (ישעיהו יב ד), הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם (יחזקאל טז ב). וכבר דברו בלשון ביו"ד במקום הה"א: וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג), שהוא כמו הוֹדַעְתִּי. וטוב מזה שתהיה יו"ד יוֹדַעְתִּי פ"א הפועל, ויהיה משקלו פּוֹעַלְתִּי על משקל שׁוֹפַטְתִּי שנאמר ממנו לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן (איוב ט טו). שאלו נאמר מן שָׁפַטְתִּי, אז נאמר לשׁוֹפְטִי אתחנן.
ויש בעקר ענין אחר: וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת (שופטים ח טז).
יהב – הַשְׁלֵךְ עַל יְיָ יְהָבְךָ (תהלים נה כג). פועל עובר על משקל יְדָעֲךָ. וצווי הזכר אשר תדבר אליו: הַב, כמו דַּע. ויתכן להיות יְהָבְךָ שם מאומה, ולא יהיה פועל.
יזע – לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע (יחזקאל מד יח). וכבר נאמר המקור הוא שם הפועַל בלא יו"ד: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ (בראשית ג יט), ומשקל דֵּעָה מן יָדַע ושֵׁנָה מן יָשַׁן.
יחם – יִחֵם, יִחַמְתִּי, אֲיַחֵם, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא ז) – על משקל פְּעַלְתַּנִי, על משקל מַדּוּעַ אֶחֱרוּ (שופטים ה כח). והיתה החי"ת ראויה להדגש, כמו מ"ם צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי (תהלים קיט קלט), אלא שהיא מאותיות אהח"ע. והמקור והוא שם הפועל: בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן (בראשית לא י), על משקל טַהֵר אֶת הָאָרֶץ (יחזקאל לט יב), לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת (בראשית ל מא) על משקל לְטַהֲרֶנָּה.
ויש בעקר זה פועל קל: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן (בראשית ל לט) – וַיִּפְעֲלוּ; וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת (בראשית ל לח) – וַיִפְעַלְנָה, והיה ראוי וַתֵּחַמְנָה, כמו וַתִּבְלַעְנָה (בראשית מא ז), וַתִּקְרַבְנָה (במדבר כז א), אך מצאתי דמיונו: וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב), מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה (דניאל ח כב). ודע כי לא מצאתי העתיד מן הפועל הכבד שעל משקל פִּעַל או פִּעֵל, כמו שִׁבַּר ושִׁבֵּר, או פֵּעַל או פֵּעֵל, כמו בֵּרַךְ ושֵׁרֵת, כי אם פתוח הפ"א לעולם בדגוש העי"ן או משך הפ"א בקמץ גדול בשאינו דגוש; ולכן אמרתי כי וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה, פועל קל, לפי שהיו"ד הדגושה שהיא פ"א הפועל איננה פתוחה ולא משוכה בקמץ גדול. הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים (ישעיהו נז ה) – הַנִּפְעֲלִים, בין הנו"ן והחי"ת פ"א הפועל, והוא הנח שהוא במקום יו"ד יחם.
יחל – וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר (יחזקאל יג ו), יִחַלְנוּ לָךְ (תהלים לג כב) על משקל וְטִהֲרוּ, טִהַרְנוּ. והוא פועל כבד, והיו"ד פ"א הפועל. והפועל העתיד: וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם (מיכה ה ו), הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל (איוב יג טו), וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד (בראשית ח י). היו"ד הדגושה הכתובה בוַיָּחֶל עוֹד היא פ"א הפועל, והיו"ד שהיא כנגד יו"ד וַיְמַהֵר מובלעת בה. והיה ראוי להיות וַיְיַחֵל בשני יו"דין, ראשונה בשוא ושנית בפתח, כמו שהזכרתי לך בוַיַּבְּשֵׁהוּ. אבל חזר הטעם מן החי"ת אל היו"ד בעבור עוֹד שאחריו, שכן דרך מתקני הטעמים להחזיר הטעם לאחור בתיבה שיש אחריה תיבה קטנה, כדי לתת ריוח בין הטעמים. אך וַיִּיָּחֶל עוֹד (בראשית ח יב) הוא לשון נִפְעַל, ומשקלו וַיִּפָּעֵל, כמו וַיִּשָּׁאֵר, וַיִּכָּתֵת ([נ"א: וַיִּכָּרֵת]). זאת תשובה לשואל על הפרש בין וַיָּחֶל ובין וַיִּיָּחֶל.
ובעקר זה מין אחר מן הפועל הכבד, נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה – הוֹחִיל, הֵן הוֹחַלְתִּי (איוב לב יא), מָה אוֹחִיל לַייָ (מ"ב ו לג). ושם הפועַל: תּוֹחֶלֶת, על משקל תִּפְאֶרֶת, הו"ו מן תּוֹחֶלֶת כנגד פ"א מן תִּפְאֶרֶת.
יטב – יָטַבְתִּי, וְתִיטַב לַייָ מִשּׁוֹר פָּר (תהלים סט לב), וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו (אסתר ב ט), וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (ויקרא י כ), וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶם (בראשית לד יח). הנח הנסתר אשר בין היו"ד והטי"ת בוַיִּיטְבוּ, הוא פ"א הפועל, ולכן עכבו והעמידו את היו"ד בגעיא, ומשקלו וַיִּשְׁמְרוּ.
ויש בעיקר זה פועל כבד מתעבר אל פעול: הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ (דברים יח יז), הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת (ירמיהו א יב), משקלו הִפְעִילוּ, הִפְעַלְתָּ. והעתיד: הֲלוֹא (יֵיטִיבוּ) דְבָרַי ([דְבָרַי יֵיטִיבוּ]) (מיכה ב ז), מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ (ירמיהו ב לג). וראויין להיות יַיְטִיבוּ, תַּיְטִיבִי, בהראות היו"ד הנסתרת שהיא פ"א הפועל ופתחות הנוספות לפניו, כמו יַשְׁלִיכוּ, תַּשְׁלִיכִי, אך ראו להניח היו"ד והניע הראשונה הנוספת לפניה בצרי קל עליהם יותר. והפועֵל בלשון מַפְעִיל: מֵיטִיב, הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם (שופטים יט כב). ואלו לא היתה היו"ד משרש המלה, אז נאמר מְטִיבִים, כמו מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מב לה), מְשִׁיבִים (שופטים יא ט), ואחרים מלבד אלה שאין בתחלתם יו"ד. מֵיטַב שָׂדֵהוּ (שמות כב ד) – מִפְעָל מעיקר זה, כמו מִסְחָר, מִשְׁפָּט.
אך מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ (במדבר כד ה), הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ (מ"א ח יח), טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה (קהלת ז כו), הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (במדבר יג יט), עיקר אחר מן הפעלים, שהעי"ן מהם אות נוח והסתר, תהיה ו"ו או יו"ד, כמו שאני עתיד לפרש.
יכל – הפועל העובר מעיקר זה נאמר על משקל פָּעוֹל, כמו וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף (בראשית מה א), וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם (שופטים ח ג), יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ (ירמיהו נ כד), יָגֹרְתִּי (דברים ט יט), קָטֹנְתִּי (בראשית לב יא). ויש כשיגרעו הו"ו שהיא בעבור המשך ואיננה מעיקר המלה, להקל מעליהם, ויניעו האות אשר לפניה בקמץ חטף, ונאמר וְיָכָלְתָּ עֲמֹד (שמות יח כג), פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו (תהלים יג ה), כמו שהפילוה מן וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ (שמות ב ג), וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח (במדבר ט ו), בהתכנס הדברים והתחברם. אך בהפסקם והכריתם תשוב הו"ו במלה, כמו נאמר לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ (שמות ח יד). והפועל העתיד בהפוך היו"ד לו"ו נחה מונע אשר לפניה בשרק ללמד עליה, ובחרו השרק מן החלם, להבדיל בינו ובין הפועל העתיד הנאמר מן אָכַל בחלם – יֹאכַל; ונאמר מזה: יוּכַל – לֹא יוּכַל לְבַכֵּר (דברים כא טז), לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח (דברים טז ה), לֹא אוּכַל אָנֹכִי (במדבר יא יד), וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ (שופטים טז ה), כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת (בראשית מד א), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (ישעיהו מז יא). ושם הפועַל: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְיָ (במדבר יד טז).
ילד – לֹא חַלְתִּי וְלֹא יָלַדְתִּי (ישעיהו כג ד), מַה יֵּלֶד יוֹם (משלי כז א), גַּם כִּי יֵלֵדוּן (הושע ט טז), בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג טז). הנח הנסתר שאחרי הנוספות הוא פ"א הפועל. ושם הפועֵל: יוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ (משלי כג כד), יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ (משלי יז כא), הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו (ירמיהו לא ז).
אך הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), בנין נתערב מן יוֹלֶדֶת ויָלַדְתְּ, לפי שיאות בלשונם להרכיב מלה אחת משתי מלים. וכמוהו מִשְׁתַּחֲוִיתֶם (יחזקאל ח טז) מן בנין מִשְׁתַּחֲוִים והִשְׁתַּחֲוִיתֶם; וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי (ישעיהו י יג) שנבנה מן שׁוֹסֶה ושָׁסִיתִי; בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי (תהלים פח יז) מן צִמְּתוּ וצִמַּתְתּוּנִי, לפי שאתה אומר צִמֵּת – צִמַּתְתָּ בשני ת"וין, הראשון למ"ד הפועל והשני לזכר הפועֵל שתדבר אליו, ויש להבליע הראשון בשני, תאמר צִמַּתָּ, כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ (ישעיהו יד כ), וכשתרצה לאמר ממנו פְּעַלְתּוּנִי, תאמר צִמַּתּוּנִי בהבלעת התי"ו הראשונה בשנית הכתובה הדגושה; שפִּעַלְתּוּנִי והִפְעַלְתּוּנִי נאמרים בלשון עברית, כמו לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ (במדבר כא ה), הֲצוֹם צַמְתֻּנִי (זכריה ז ה). ומצאתי צִמְּתוּתֻנִי תחלתו מן צִמְּתוּ וסופו מן צִמַּתְתּוּנִי, ועל כן אמרתי שהוא מתערב ומחובר משניהם. וכן שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים (ירמיהו נא יג) נבנה מן שׁוֹכֶנֶת ושָׁכַנְתְּ; ויֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן (ירמיהו כב כג) מן יוֹשֶׁבֶת ויָשַׁבְתְּ; מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים (שם) מחובר מן מְקֻנֶּנֶת וקֻנַּנְתְּ. והן מלים מועטות נפרדות, אין ללמוד מהן על אחרות. וגם יתכן להיות הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים, יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים, פעלים עוברים לנקבות על משקל פּוֹעַלְתְּ, וגם שׁוֹשֵׂתִי – פּוֹעַלְתִּי, אלא שלמ"ד הפועל שהיא היו"ד היא נחה נסתרת, והדומה להם שׁוֹפַטְתִּי הנגזר מגזרת לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן (איוב ט טו), ועל פי מה שפרשתי בוְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג). וצווי הזכר שתדבר עמו: לֵד כמו שֵׁב, או יְלֵד על העיקר.
ובעקר פועל כבד שהפכו בו היו"ד לו"ו נחה נסתרת: וְהוֹלִיד בֵּן (יחזקאל יח י), אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כה מה), אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד (ישעיהו סו ט). וצווי הזכר אשר תדבר אליו: הוֹלִיד או הוֹלֵד, וכן המקור שהוא שם הפועל.
ועוד יש בו פועל כבד אחר: יִלֵּד, יִלַּדְתִּי, אֲיַלֵּד, מְיַלֵּד, וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת (בראשית לח כח), לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת (שמות א טו). וצווי הזכר: יַלֵּד. ושם האיש, נאמר יֶלֶד ביו"ד, ונאמר בו"ו – אֵין לָהּ וָלָד (בראשית יא ל), על משקל חָכָם, רָשָׁע; כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד (שמות א כב) – כמו הַגִּבּוֹר, הַשִּׁכּוֹר.
אך שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶ֑ךָ (משלי כג כב), פועל קל עובר, והוא קודם הכ"ף יָלַד, ולפעוּל אשר תדבר אליו – יְלָדְךָ, ובהפסק כמו אתנח וסוף פסוק וזקף במקצת מקומות – יְלָדֶךָ; כמו שנאמר אָבִיךָ קָּנֶ֔ךָ (דברים לב ו) בזקף, והיה קָנֶךָ כמו הוּא עָשְׂךָ (שם).
ולשון נִפְעַל: נוֹלַד, הַנּוֹלָדִים לְךָ (בראשית מח ה), אִוָּלֶד בּוֹ (איוב ג ג). וכבר נבלעה הו"ו אשר בנוֹלַד בלמ"ד ונדגשה לזאת: אֵל נוּלְּדוּ (דה"א כ ח), והונעה הנו"ן לפניה בשרק, לפי שקל עליהם יותר מן החלם.
ילל – עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ (ישעיהו טו ח).
ובעקר זה פועל כבד: וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ (ירמיהו מז ב), הֵילֵל בְּרוֹשׁ… הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן (זכריה יא ב). לשון הפועל העובר ולשון צווי הזכר שוים כאחד. וכן תאמר הֵיטִיב פועל עובר והֵיטִיב צווי; והֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ (דברים יח יז) – פועל עובר לרבים, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם (ירמיהו ז ג) – צווי לרבים הזכרים. והפועל העתיד בנוח היו"ד שהוא פ"א הפועל ובהנעתה, נאמר בנוחה לָכֵן יֵילִיל מוֹאָב (ישעיהו טז ז עי"ש), ובהנעתה: כֻּלֹּה יְיֵלִיל (שם), וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ (ישעיהו סה יד). וכן לֹא יֵיטִיב יְיָ (צפניה א יב) בנוח היו"ד, וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב (איוב כד כא) – בהנעתה. וכן יֵדָע בנוח היו"ד, וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע (תהלים קלח ו) – בהנעתה.
ימן – אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה (בראשית יג ט), הרי היו"ד שאחרי האל"ף עקר, והיא במקום פ"א אַפְעִילָה, ושי"ן אַשְׂכִּילָה (תהלים קא ב), וזי"ן אַזְכִּירָה (תהלים מה יח). מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים (דה"א יב ב) – בהראות היו"ד בדבור הלשון. וכבר המירוה באל"ף ואמרו (ו)כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ (ישעיהו ל כא), והיה ראוי להיותו תַּיְמִינוּ. וצווי הזכר שתאמר לו הַיְמִין בהראות היו"ד והֵימִין בהסתרה והנעת הה"א לפניה בצרי, ולנקבה: הֵימִינִי – הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי (יחזקאל כא כא). וכשאתה מכנה מאומה אל יד ימין, או כל דבר שהוא בא מחמת ימין, אתה אומר הַיְמָנִי, הַיְמָנִית. אבל כן עשו להפריש בינו ובין המיוחש אל שבט בנימן. ודע כי בִּנְיָמִין שתי מלים – בֵּן ויָמִין, עשו מהן אחת. ויש שכותבין אותו שתי מלים, כמו וַיְהִי אִישׁ מִבִּן יָמִין (ש"א ט א), ונקרא אחת. ויש כשיחשׂו אל יָמִין לבדו ויגרעו בֵּן, ויאמרו אִישׁ יְמִינִי (שם). ויש כשיחשׂו אל שתי המלים, כמו שאמרו לבנימיני ([קרי: לַבֵּן יְמִינִי]) (דה"א כז יב).
ינק – וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם (ישעיהו ס טז), רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק (איוב כ טז), יוֹנֵק. יָנִיק, כמו פָּלִיט – רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו (יחזקאל יז ד).
והפועל הכבד: הֵנִיק, הֵינַקְתִּי, יֵינִיק. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ (דברים לב יג), וְתֵינִק לָךְ (שמות ב ז), וְהֵינִקִהוּ לִי (שמות ב ט), מֵינֶקֶת.
יסד – יָסַד אֶרֶץ (תהלים קד ה), עַל יַמִּים יְסָדָהּ (תהלים כד ב). והפועל העתיד: אִיסוֹד, יִסוֹד, כמו לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן (במדבר ה טו). ושם מקום: יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (שמות כט יב). וכבר נאמר שם הפועַל בו"ו נחה: מוּסָד מוּסָּד (ישעיהו כח טז) – הראשון הרפה שם הפועַל, והשני הדגש שם פעול, ונדגשה הסמ"ך מפני שנבלעה בתוכה הו"ו, ואלו היתה רפה גם הוא היה יפה. והוא מגזרת הוּסַד לפועל העובר שלא הוזכר פועלו, כמו הוּסַד בֵּית יְיָ (עזרא ג יא). ולעתיד: יוּסַד; הפעול: מוּסָד.
ויש פועל כבד אחר על משקל פִּעֵל דגש העי"ן: יִסֵּד, יִסַּדְתָּ עֹז (תהלים ח ג), יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה (זכריה ד ט), בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה (יהושע ו כו).
ולשון נִפְעַל: נוֹסַד, יִוָּסֵד, בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי (תהלים לא יד). והוא ענין אחר, אבל קרוב לראשון.
יסף – וְלֹא יָסַף עוֹד (בראשית לח כו), וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו (בראשית ח יב), יִיסוֹף. והפועֵל: יוֹסֵף, אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ (דברים ה כב), כמו שׁוֹמֵר, שׁוֹמְרִים, אוֹמֵר, אוֹמְרִים. וכבר נאמר פועֵל על משקל פּוֹעִיל, כמו הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה (ישעיהו כט יד). וכמהו: תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (תהלים טז ה), שהוא מן תָּמַךְ, יִתְמוֹךְ.
והפועל הכבד: וְלֹא הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם (מ"ב כד ז), וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף (איוב מ ה) בחרק, ולֹא אֹסֵף (דברים יח טז) בצרי, יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר (בראשית ל כד). וכבר נכתבה הו"ו אל"ף: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם (שמות ה ז), וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד (ש"א יח כט). אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל ו) – נפלה תנועת הסמ"ך ועמדה השוא במקומה לסמכה עם המלה שאחריה.
יסר – יָסַרְתִּי, אִיסַר כמו אִיעַץ, או אִיסוֹר כמו אִיצוֹק. יֹסֵר לֵץ (משלי ט ז). ושם הפועַל נקרא במ"ם בתחלתו מונעת בשרק, ותהפך היו"ד אחריה לו"ו נחה בעבור זאת, נאמר מוּסַר יְיָ (דברים יא ב), מוּסַר אָב (משלי ד א).
והפועל הכבד: יִסַּר, יִסְּרַנִּי יָּהּ (תהלים קיח יח), וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם (ויקרא כו כח), כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח ה), וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם (ויקרא כו יח), הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר (איוב מ ב).
ובנין נִפְעַל בהפוך היו"ד לו"ו: נוֹסַר, יִוָּסֵר – בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד (משלי כט יט), הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלִַם (ירמיהו ו ח).
ויש בלשון זה ענין אחר: אַיְסִרֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם (הושע ז יב). וגם תהפך היו"ד הזאת לו"ו: וּמֹסְרוֹת עָרוֹד (איוב לט ה), מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ (איוב יב יח), מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת (ירמיהו כז ב). אבל בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית (יחזקאל כ לז) חשוב אותו מן וְאָסְרָה אִסָּר (במדבר ל ד), והאל"ף נחה בין המ"ם והסמ"ך וגרעוה מן המכתב, וראוי היה להיות מַאֲסוֹרֶת, כמו מַחֲגֹרֶת (ישעיהו ג כד).
יעט – יָעַט, יָעַטְתִּי, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי (ישעיהו סא י), כמו שְׁמָרָנִי, אִיעַט, יוֹעֵט. לא יצא משורש זה עֹטֶה אוֹר (תהלים קד ב), לפי שהוא מן עָטָה, כמו עוֹשֶׂה מן עָשָׂה; אבל יאמר מן יָעַט – יוֹעֵט, כמו שיאמר מן יָעַץ – יוֹעֵץ, ומן יָשַׁב – יוֹשֵׁב.
יעד – וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ (ש"ב כ ה), אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ (שמות כא ח), וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שם פסוק ט).
ולשון נִפְעַל: נוֹעַד, וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה (שמות כט מג), כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ (תהלים מח ה), אֲשֶׁר אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה (שמות ל ו).
ויש ענין אחר בעיקר זה: הוֹעִיד, יוֹעִיד, כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יֹעִידֶנִּי (ירמיהו מט יט), וְאִם לְמִשְׁפָּט מִי יוֹעִידֵנִי (איוב ט יט).
יעל – הוֹעִיל, הוֹעַלְתִּי, מָה הוֹעִיל (חבקוק ב יח), וְאֵין בָּם מוֹעִיל (ירמיהו טז יט).
יעף – יָעַפְתִּי, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיהו מ כח), וְיִעֲפוּ נְעָרִים (ישעיהו מ ל), לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף (ש"ב טז ב).
יעץ – כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעָץ (ישעיהו יד כז), אֲשֶׁר יָעַץ (ש"ב טז כג), אֲשֶׁר יְעָצָנִי (תהלים טז ז), לְכָה אִיעָצְךָ (במדבר כד יד), יוֹעֵץ. וצווי הזכר אשר תאמר לו בא נפרד ואין דומה לו, נאמר עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר (ישעיהו ח י), והיה נכון לומר עֲצוּ. כמו רְדוּ, שְׁבוּ, או יַעֲצוּ בפתחות היו"ד מפני העי"ן, והיתה ראויה להיות בחרק, כמו וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה (מ"א יח לד), אבל זה דרך מדרכי אהח"ע, כמו בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם (יהושע כד טו), שהפתח בבי"ת במקום חרק שי"ן שִׁמְעוּ.
ולשון נִפְעַל: אֶת מִי נוֹעָץ (ישעיהו מ יד). ולעתיד: וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו (נחמיה ו ז), נו"ן וְנִוָּעֲצָה לרבים, ונו"ן נוֹעַץ נבלע בו"ו; וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ (מ"א יב ו).
יפח – וִיפֵחַ חָמָס (תהלים כז יב), תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ (ירמיהו ד לא).
יפע – וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ (יחזקאל כח ז).
והפועל הכבד: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים לג ב), וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ (איוב י ג).
יצא – יָצָא, יָצָאתִי, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא (דברים כד ה), יֵצְאוּ, תֵּצְאוּ, וּמִיצִיאֵי מֵעָיו (דה"ב לב כא).
והפועל הכבד בו"ו נחה – הוֹצִיא, יוֹצִיא. ושם הפעלים: לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת (תהלים סח כא), כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב (תהלים עה ז), וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם (במדבר לג ב).
יצב – נאמר ממנו פועל כבד: יִצֵּב, יִצַּבְתִּי, אֲיַצֵּב, תְּיַצֵּב, והמקור שהוא שם הפועל: יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים (דברים לב ח).
ויש בעקר זה פועל כבד אחר בהבלעת היו"ד בצד"י: הִצִּיבוּ מַשְׁחִית (ירמיהו ה כו), אַתָּה הִצַּבְתָּ (תהלים עד יז), דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי (איכה ג יב), וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד (ש"א טו יב). הצד"י דגושה מפני הבלעת היו"ד בה.
ולשון נִפְעַל גם בהבלעת היו"ד: נִצָּב לָרִיב (ישעיהו ג יג), נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד (שמות טו ח) – הנו"ן נו"ן נִפְעֲלוּ, ([צריך להוסיף: והצד"י דגושה]) והיו"ד נבלעה בה שהיא במקום פ"א נִפְעֲלוּ ושי"ן נִשְׁמְרוּ.
ולשון הִתְפַּעֵל: הִתְיַצֵּב. ולעתיד: יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב (תהלים לו ה), וַיָּבֹא יְיָ וַיִּתְיַצַּב (ש"א ג י), וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְיָ (במדבר כב כב), יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ (תהלים ב ב), וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ (שמות ב ד), ומשקלו וַתִּפְתַּעַל, מפני שהיו"ד פ"א הפועל מוקדמת לתי"ו השנית, והיא נחה בין שתי הת"וין, ויורה עליה משך התי"ו הראשונה והנעתה בצרי. ותי"ו הִתְפַּעֵל בפעלים על שני פנים, יש כשתהיה מוקדמת לפ"א הפועל, ויש כשתהיה מאוחרת ממנה, לפי מה שיקל בלשונם או יכבד. אך אם יהיה פ"א הפועל סמ"ך או צד"י או שי"ן, תהיה מוקדמת על התי"ו לעולם, כמו וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב ה), וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו טז), מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק (בראשית מד טז). מפני שטי"ת נִּצְטַדָּק במקום תי"ו, כדי לבאר מוצא הצד"י מן הלשון היטב. כי אילו באה תי"ו לאחריה היתה דומה לסמ"ך בדבור הלשון. וכמוהו וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ (יהושע ט ד), שהוא יוצא מלשון צִיר נֶאֱמָן (משלי כה יג), הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ (יהושע ט יב) מלשון צֵידָה. בלתי מלה אחת הקדימו בה התי"ו לשי"ן: וְהִתְשׁוֹטַטְנָה (ירמיהו מט ג), שיכבד עליהם לאמר וְהִשְׁתּוֹטַטְנָה, שלא לסמוך התי"ו אל שני הטי"תין כדי להרחיקה מהם, מפני שמוצא התי"ו והטי"ת מן הלשון קרוב. ואם יהיה פ"א הפועל מלבד אלה שלש האותיות, תהיה התי"ו מוקדמת לה לעולם, כמו וָאֶתְנַפַּל (דברים ט יח), וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי (יחזקאל לח כג). על הסדר הזה נסדר לשון עברית, שתהיה התי"ו מוקדמת לפ"א הפועל כשלא תהיה סמ"ך או צד"י או שי"ן; חוץ מן וַתֵּתַצַּב, שפ"א הפועל שהוא היו"ד הנחה בין שתי הת"וין מוקדמת לתי"ו, שלא היה אפשר לקבעה אחריה מפני דגשות הצד"י כי אם בהראות מוצא היו"ד. וכבר נתפרש שמשקל וַתֵּתַצַּב – וַתִּפְתַּעַל, ומשקל וַתִּתְיַצַּב – וַתִּתְפַּעַל.
יצק – וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן (בראשית לה יד), לֹא יִצֹק עָלָיו (במדבר ה טו), וַיִּֽצְק֥וּ לַאֲנָשִׁים (מ"ב ד מ) – מועמד בגעיא להורות על היו"ד שהוא פ"א הפועל, ומשקלו וַיִּפְעֲלוּ. אבל וְיִֽצְק֥וּ עַל הָעֹלָה (מ"א יח לד) איננו כן, שהיו"ד פ"א הפועל, ותמיכתו בגעיא לא הוא עיקר, כי אם כמו מִֽשְׁכ֗וּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן (שמות יב כא). ונאמר עוד הפועל העתיד בהבליע היו"ד בצד"י: כִּי אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג). וצווי הזכר שתדבר עמו ביו"ד: וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם (יחזקאל כד ג). ובלא יו"ד: צַק לָעָם (מ"ב ד מא). יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ (מ"א ז כד).
הוּצַק חֵן (תהלים מה ג) – נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה מונע אשר לפניה בשרק להוכיח עליה; והוא נגזר מפועל כבד, שהוא הוֹצִיק, יוֹצִיק, מוֹצִיק, הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת (מ"ב ד ה).
יצר – אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר (בראשית ב ח), עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי (ישעיהו מג כא), וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים (בראשית ב ז). וכבר נאמר בהבליע היו"ד בצד"י: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן (ירמיהו א ה), וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ (ישעיהו מד יב), משקלם: אֶשְׁמָרְךָ, יִשְׁמְרֵהוּ. וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם (איוב יז ז).
ולשון נִפְעַל: לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל (ישעיהו מג י). אִוָּצֵר, יִוָּצֵר.
יקד – יָקַדְתִּי. וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית (דברים לב כב), יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיהו י טז) – יִפְעַל פְּעוֹל כִּפְעוֹל. כְּמוֹקֵד נִחָרוּ (תהלים קב ד), עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ב). היו"ד אשר במלת תִּיקַד, יֵקַד, יְקֹד, נהפכה לו"ו נחה במלת מוֹקְדָה, מוֹקֵד.
יקע – לא מצאנו מעיקר זה כי אם הפועל הכבד שנהפכה בו היו"ד לו"ו נחה: וְהוֹקַעֲנוּם לַייָ (ש"ב כא ו), וַיֹּקִיעֻם בָּהָר (ש"ב כא ט), וְהוֹקַע אוֹתָם לַייָ (במדבר כה ד).
יקץ – יָקַץ, יָקַצְתִּי, וַיִּיקַץ יַעֲקֹב (בראשית כח טז), וַיִּיקֶץ נֹחַ (בראשית ט כד), וְיִֽקְצ֖וּ מְזַעְזְעֶיךָ (חבקוק ב ז) – זאת היו"ד מועמדת ותמוכה בגעיא להורות על היו"ד הנחה אשר אחריה, שהיא במקום פ"א וְיִפְעֲלוּ ושי"ן וְיִשְׁמְרוּ. אך לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר (מ"ב ד לא), הָעִירָה וְהָקִיצָה (תהלים לה כג), הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה (ירמיהו לא כה), אינם באים מעיקר זה, כי אם מן הפעלים שבמקום עי"ן שלהם ו"ו או יו"ד נחים.
יקר – מַה יָּקָר חַסְדְּךָ (תהלים לו ח), מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי (ישעיהו מג ד), וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל (תהלים קלט יז), תִּיקַר נָא נַפְשִׁי (מ"ב א יג), וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו (תהלים עב יד), וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם (תהלים מט ט); נאמרו אלה בצרי, ונאמר וַיִּיקַר שְׁמוֹ (ש"א יח ל) בחרק, מפני שהחרק והצרי כדאי הם להורות על יו"ד נחה אחריהם, שמשקל כולם ויִפְעַל. והשם הנקרא לאיש או לדבר אחר: יָקָר, במשקל הפועל העובר, אלא שהקו"ף בפועל העובר פתוחה, והיא בזה קמוצה. נאמר יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד (קהלת י א), על משקל חָכָם, רָשָׁע; ואם טפלת אותו אל דבר אחר תאמר יְקַר רוּחַ (משלי יז כז) הקו"ף פתוחה והיו"ד בשוא, כמו חֲכַם לֵבָב (איוב ט ד), אלא שחי"ת חֲכַם בשוא ופתח. וזה מדרכי אהח"ע, להנקד בשוא ופתח במקום שוא. ושם הפועַל עצמו: יְקָר בשוא תחת היו"ד – אֶדֶר הַיְקָר (זכריה יא יג), והוא קמץ הקו"ף, וגם אם טפלת את זה יהיה פתח, כמו וְאֶת יְקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ (אסתר א ד עי"ש).
ויש בזה הלשון פועל כבד מתעבר אל פעוּל: הוֹקִיר, יוֹקִיר, אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז (ישעיהו יג יב). אֱנוֹשׁ הוא הפעול וה' המוקיר.
יקשׁ – יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ (ירמיהו נ כד), כמו קָטֹנְתִּי (בראשית לב יא), שָׁכֹלְתִּי (בראשית מג יד). יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ט יב) – פועלים, בא בענין פעולים. יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים (ירמיהו ה כו) – פעולים.
ולשון נִפְעַל: נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ (משלי ו ב), וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ (ישעיהו ח טו), פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ (דברים ז כה). הִוָּקֵשׁ – לשון צווי, ולשון מקור שהוא שם להִפָּעֵל. כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ (דברים ז טז) – הו"ו במקום יו"ד עומדת, כמו מוֹקֵד, מוֹעֵד; והם במקום כ"ף מַכְתֵּשׁ וחי"ת מַחְצֵב.
ירא – וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כה יח), כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת (שמות א כא), כִּי יָרֵאָה (בראשית יח טו), כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת יְיָ (הושע י ג). והפועל העתיד: סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא (תהלים קיב ח), וַיִּירָא וַיֹּאמַר (בראשית כח יז), וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי (בראשית ג י), וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות לד ל) וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם וְתִֽירְא֔וּ (ירמיהו נא מו), יִֽירְא֣וּ מֵיְיָ (תהלים לג ח); משקלם וַיִּפְעֲלוּ, וְתִפְעֲלוּ, יִפְעֲלוּ, הנוספות מועמדות כדי להראות הנח הנסתר אשר ביניהם, שהוא במקום פ"א וַיִּפְעֲלוּ. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת (שמות א יז) – וַתִּפְעַלְנָה, אך נשתנת הנעת רי"ש וַתִּירֶאנָה בסגול העי"ן מהנעת עי"ן וַתִּפְעַלְנָה, מפני האל"ף. לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד (ש"א יח כט) – לִפְעוֹל, והצרי מוכיח על היו"ד שהוא פ"א הפועל, ומשקלו לִשְׁמוֹר. ושם הפועַל: יִרְאָה. וצווי הזכר: יְרָא אֶת יְיָ (משלי ג ז). אך יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹשָׁיו (תהלים לד י), האל"ף נופלת מן המקרא, והיא קיימת במכתב על העיקר. והיה ראוי להיותו יִרְאוּ בהוציא מוצא האל"ף מן הגרגרת ובחרק תחת היו"ד ושוא תחת הרי"ש, על משקל אִמְרוּ, שִׁמְרוּ. ויתכן שעשו כן כדי שלא יתערב ביִרְאוּ, שהוא פועל עתיד לרבים מן פועל רָאָה, כמו יִרְאוּ בִי (תהלים כב יח), יִרְאוּ זָרוֹת (משלי כג לג). ושם הפועל עוד: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם (בראשית ט ב), יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהלים עו יב), וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ (ישעיהו ח יב) – הו"ו הפוכה מיו"ד.
ולשון נִפְעַל: נוֹרָא מְאֹד (שופטים יג ו), נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ (תהלים סה ו), לְמַעַן תִּוָּרֵא (תהלים קל ד).
והפועל הכבד: יֵרֵא, כמו גֵּרֵש, ועקרו להדגש הרי"ש, כמו שִׁבֵּר. כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם (ש"ב יד טו), כמו כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם (ש"א כו יט). והפועל העתיד: יְיָרֵא, אֲיָרֵא. והפועֵל: מְיָרֵא. ולרבים: כִּי כֻלָּם מְיָרְאִים אוֹתָנוּ (נחמיה ו ט). וצווי הזכר: יָרֵא. והמקור שהוא שם הפועל גם הוא יָרֵא – לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם (דה"ב לב יח).
ירד – וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ (במדבר יא יז), יָרֹד יָרַדְנוּ (בראשית מג כ), אֵרֵד עִמְּךָ (בראשית מו ד), נֵרְדָה, אֵרְדָה, יֵרְדוּ תֵּרְדוּ. הנוספות תמוכות בגעיא ללמד על פ"א הפועל הנחה שאחריהם. וכבר נגרעה היו"ד בצווי הזכר כשתאמר רֵד, ולנקבה: רְדִי וּשְׁבִי (ישעיהו מז א), ולרבות הנקבות: רֵדְנָה, כמו לֵכְנָה שֹׁבְנָה (רות א ח). ושם הפועַל: וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד (יהושע ז ה), הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן (יהושע י יא), הו"ו עומדת במקום היו"ד.
והפועל הכבד: וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי (בראשית מה יג), הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ (בראשית מג כב), יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר א נא), וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם (תהלים עח טז).
ירע – נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ (ישעיהו טו ד), אִירַע, תִּירַע.
ירק – יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (במדבר יב יד), וְיָרְקָה בְּפָנָיו (דברים כה ט). אך וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר (ויקרא טו ח), מִכְּלִמּוֹת וָרֹק (ישעיהו נ ו), עַד בִּלְעִי רֻקִּי (איוב ז יט), לֹא חָשְׂכוּ רֹק (איוב ל י), מן רקק, כמו שתאמר תוֹם מן תמם, אינם נאמרים מלשון זה כי אם מאחר.
ירשׁ – יָרַשׁ, יָרַשְׁתִּי, וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו (ירמיהו מט ב), וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ (במדבר יג ל), וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ (דברים יז יד), כִּי לֹא יִירַשׁ (בראשית כא י), אוֹתוֹ תִירָשׁ (שופטים יא כד), וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ (במדבר כא לה). וצווי הזכר נאמר על משפטו: יְרַשׁ, ובתוספת הה"א: יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה (דברים לג כג), כמו שְׁאַל – הַעְמֵק שְׁאָלָה (ישעיהו ז יא). ונאמר עוד בגרוע היו"ד: עֲלֵה רֵשׁ (דברים א כא). ונאמר עוד: הָחֵל רָ֔שׁ (דברים ב לא), בעבור הפסק הטעם. ולרבים: בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ (דברים א ח). ושם הפועַל: מוֹרָשׁ, אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם (עובדיה א יז), לְמוֹרַשׁ קִפֹּד (ישעיהו יד כג).
והפועל הכבד: הוֹרִישׁ, יוֹרִישׁ, אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ (שופטים יא כד), וְתוֹרִישֵׁנִי עֲוֹנוֹת נְעוּרָי (איוב יג כו).
ויש בו ענין אחר: יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ (דברים יח יב), לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים (דברים ד לח), וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לג נה).
ויש עוד בענין זה פועל כבד אחר: יֵרֵשׁ – יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל (דברים כח מב), כמו בֵּרֵךְ – יְבָרֵךְ. וגם זה היה ראוי להדגש הרי"ש.
ולשון נִפְעַל ממנו: נוֹרַשׁ, כמו נוֹלַד. ולעתיד: יִוָּרֵשׁ, פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ (בראשית מה יא), וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי (משלי ל ט).
ישׁב – אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (בראשית יג יב), וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן (בראשית מה י). והפועל העתיד בהניח היו"ד כמו שהזכרתי והפיל אותה מן הכתב להקל, נאמר יֵשֵׁב עוֹלָם (תהלים סא ח), יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ (ש"א כ ה), יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ (תהלים קלב יב), בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ (ויקרא כג מב), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכג א). ונאמר כי אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ (ירמיהו מב י), נהפך הנח הנסתר אשר בתֵּשְׁבוּ לפני השי"ן והוא במקום פ"א הפועל, לאחר השי"ן בשׁוֹב, ונעשה במקום עי"ן הפועל. ונאמר בצווי הזכר: שֵׁב, ולנקבה: שְׁבִי, ולרבים: שְׁבוּ נָא בָזֶה (במדבר כב יט), ובהפסק הטעם: הַשְׁפִּילוּ שֵׁ֑בוּ (ירמיהו יג יח). ותהפך היו"ד לו"ו נחה נסתרת, נאמר וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יב מ).
ולשון נִפְעַל: עָרִים לֹא נוֹשָׁבוּ (ירמיהו כב ו), אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת (שמות טז לה). ולעתיד: יִוָּשֵׁב, תִּוָּשֵׁב.
והפועל שלא הוזכר פועלו גם הוא בו"ו הפוכה מיו"ד: הוּשַׁב, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם (ישעיהו ה ח). והוא (כגזר) ([נגזר]) מן הפועל הכבד: הוֹשִׁיב, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ (ישעיהו נד ג), עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים (הושע יב י), אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת (עזרא י יח), וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח (איוב לו ז), מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת (תהלים קיג ט), בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ (בראשית מז ו).
ומין אחר מן הפועל הכבד: יִשֵּׁב, יִשַּׁבְתִּי, וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם (יחזקאל כה ד), אֲיַשֵּׁב, תְּיַשֵּׁב, מְיַשֵּׁב, מְיֻשָּׁב.
ישׁן – יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי (איוב ג יג), וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ (ירמיהו נא לט), וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית (בראשית מא ה), עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי (תהלים מד כד). כִּי לֹא יִֽ֭שְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ (משלי ד טז), היו"ד הנוספת לענין עתיד מועמדת בגעיא, להורות על היו"ד הנחה לאחריה שהיא פ"א הפועל. ושם האיש: שֹׁכֵב יָשֵׁן (ש"א כו ז), ולנקבה: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר (שה"ש ה ב). אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן (קהלת ה יא) – לִפְעוֹל, על משקל לִשְׁמוֹר. וכבר גרעו היו"ד משם הפועל – כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז ב), אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה (משלי כ יג), על משקל עֵצָה מן יָעַץ.
והפועל הכבד: יִשֵּׁן, יִשַּׁנְתִּי, וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ (שופטים טז יט), מְיַשֵּׁן, מְיֻשָּׁן.
ויש בעיקר זה ענין אחר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים (שה"ש ז יד), וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן (ויקרא כו י).
ולשון נפעל: נוֹשָׁן, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ (דברים ד כה), צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא (ויקרא יג יא), אִוָּשֵׁן, יִוָּשֵׁן.
ישׁע – יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ (חבקוק ג יג), כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ (ש"ב כג ה). והפועל הכבד בו"ו הפוכה מן היו"ד: כִּי הוֹשִׁיעַ יְיָ (תהלים כ ז), הוֹשַׁע יְיָ אֶת עַמְּךָ (ירמיהו לא ז), הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ (דה"א טז לה), וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ (ישעיהו סג ח).
ולשון נִפְעַל גם הוא בו"ו: עַם נוֹשַׁע בַּייָ (דברים לג כט), פתח השי"ן מפני שהוא לשעבר; אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל (תהלים לג טז) – קמץ, מפני שהוא ראוי לכל זמן. וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ (ירמיהו ל ז), פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ (ישעיהו מה כב).
ישׁר – לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי (ירמיהו כז ה), פתח השי"ן שהוא לשעבר, וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו (מ"א ט יב), אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים (במדבר כג כז), וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן (שופטים יד ז). יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי (איוב לג ג). ושם האיש או כל דבר נקרא יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ (איוב כג ז), בְּדֶרֶךְ יָשָׁר (ירמיהו לא ח) – קמץ. וכשתטפול אותו אל דבר תנקד היו"ד בשוא והשי"ן בפתח, נאמר וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ (משלי כט כז). וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ ד) – מִפְעוֹל, על משקל מִזְמוֹר, מִבְחוֹר. מֵישָׁרִים – מִפְעָלִים, כמו מִשְׁפָּטִים.
והפועל הכבד: יִשֵּׁר, על משקל דִּבֵּר, עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי (תהלים קיט קכח), וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה (דה"ב לב ל), וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר (ישעיהו מה ב), יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה (ישעיהו מ ג), הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם (משלי ט טו), מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחֻקֶּה (מ"א ו לה). אך וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב), יתכנו בו שני פנים, כי הוא דגש השי"ן; או שיהיה פועל קל ונבלעה היו"ד שהיא פ"א הפועל בשי"ן, ולזאת נדגשה כמקרא אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג), אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן (ירמיהו א ה), ומשקלו וַיִּפְעַלְנָה; או שיהיה פועל כבד נגזר מן פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי (תהלים קיט קכח), ומשקלו וַיְפַעֶלְנָה בשוא תחת הנוספות, והיא הנבלעת בתוך הדגושה הנכתבת, שהיא במקום פ"א וַיְפַעֶלְנָה. והטעם הראשון נבחר מן האחרון, לפי שפ"א כל פִּעֵל הנקודה בחרק, תנקד בפתח בפועל העתיד, כמו שִׁבֵּר – יְשַׁבֵּר, וכן היה ראוי לאמר וַיַּשֶּׁרְנָה בפתחות היו"ד על משקל יְפַעֶלְנָה, לפי שלא נמצא יְפִעַלְנָה בכל המקרא.
ועוד יש בעיקר זה פועל כבד אחר, נאמר בהראות היו"ד: הִיְשִׁיר, הִיְשַׁרְתִּי, וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ (משלי ד כה). וצווי: הַיְשַׁר, ונאמר הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ (תהלים ה ט), כמו כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק (איוב יג כא).
יתר – יָתַרְתִּי. ונאמר שם לאיש או לכל דבר, על משקל פּוֹעֵל ופָּעֵל, כמו שׁוֹכֵח ושָׁכֵחַ, נאמר וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר (קהלת יב יב), ונאמר יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק (משלי יב כו). ושם הפועַל עצמו: יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז (בראשית מט ג), מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם (קהלת א ג). ונאמר עוד בשם הפועל בנין אחר, נהפכה בו היו"ד לו"ו: וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה (קהלת ג יט). אך פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר (בראשית מט ד), כמדומה אני שהוא פועל שלא הוזכר פועלו, ואם בא בחלם ולא היה בשרק; כי כבר הודעתיך כי החלם והשרק שוין במקצת הבנינים ואין ביניהם הפרש. וגם יתכן להיות אַל תּוֹתַר פועל כבד, כמו זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַף (איוב מ לב).
ויש בלשון זה ענין אחר: יָתַר, יָתַרְתִּי, יֵיתֶר, יוֹתֵר – וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ (ש"א טו טו). ושם הפועַל עצמו: יֶתֶר הַגָּזָם (יואל א ד), וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן (ויקרא יד יז).
ויש בעיקר זה פועל כבד מתעבר, נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה – אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד (שמות י טו), הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד (ישעיהו א ט), וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ (שמות טז כ), אָכֹל וְהוֹתֵר (מ"ב ד מג).
ולשון נִפְעַל: וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ (במדבר כו סה), וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן (ויקרא יד יח), וְאִם יִוָּתֵר (שמות כט לד), לֹא יִוָּתֵר דָּבָר (מ"ב כ יז).
תם המאמר הראשון מספר מחברת אותיות הנח והמשך שחבר ר' יהודה בר דויד המכונה חיוג נ"ע, שתרגם אותו בלשון הקדש ר' משה הכהן בר שמואל הכהן נ"ע קרטבי.