ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'
מאמר א · שער ט
הדבר אשר היה על הפעלים שתחלתם יו"ד ועומדת במקום הפ"א מהם
הפעלים שתחלתם יו"ד ועומדת במקום הפ"א מהם, כמו יָרַד, יָשַׁב, יָצָא, יָדַע, כשנשתמשו בפעלים אלה עם ארבע האותיות הנוספות שמלמדות על העתיד, הניחו היו"ד והחסירוה מן הדבר להקל מעליהם, ואמרו יֵשֵׁב, יֵרֵד, יֵצֵא, יֵדַע, הנה הנסתר שאחרי היו"ד הוא במקום פ"א יִפְעַל. וכן יֵרְדוּ, נֵרְדָה, תֵּרְדוּ, אֵרְדָה, יֵשְׁבוּ, תֵּשְׁבוּ, אֵשְׁבָה, נֵשְׁבָה, יֵדְעוּ, תֵּדְעוּ, אֵדְעָה, נֵדְעָה, יֵצְאוּ, תֵּצְאוּ, אֵצְאָה, נֵצְאָה, הנוספות תמוכות בגעיא ללמד על הנח אשר אחריהן. וכל הקורא אחד מהם בלא תמיכה והעמדה כבר סכל ונבער, לפי שהפיל פ"א הפועל מן הדבר. וכן יֵרְדוּ, יֵשְׁבוּ וחבריהם, שמשקלם יִפְעֲלוּ, הנח הנסתר לעולם במקום פ"א הפועל עומד, ובמקום שי"ן יִשְׁמְרוּ, יִשְׁמְעוּ.
וראיתי רוב אנשים נעלם מהם הפרש בין וְיָדְעוּ הנקרא קמץ יו"ד ובין וְיֵדְעוּ הנקרא צרי יו"ד, אע"פ שהוא גלוי ומפורש, עד כי אמרו מקצתם שהוא סוד עמוק ונפלא, אין כמוהו לדעת בגולה, ומקצתם אמרו שהוא אחד ואין ביניהם להבדיל, ונעלם מהם ההפרש בעבור היו"ד שתחסר מן המכתב ולא יראוה כתובה במלה ולא יכירו כי היא קיימת בדבור הלשון. ולכן אומר כי יו"ד וְיָדְעוּ שהוא קמץ פ"א הפועל, כמו פ"א וּפָעֲלוּ ושי"ן וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ (בראשית יח יט), ונו"ן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְיָ (ירמיהו לא יא), לפי שהפועל העובר יָדַע, ולשון רבים יָדְעוּ, וכשנוספה הו"ו הנקוד תחתיה בשוא על הפעלים העוברים הפכה ענינם לעתיד, כמו וְיָצְאוּ וְרָאוּ (ישעיהו סו כד) שהוא לעתיד, וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר (ישעיהו ס י), וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לא טז), וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם (יחזקאל ו ט). נעשה תוספת הו"ו במלת וְיָדְעוּ הקמץ היו"ד כתוספתו בוְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם, וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר, להשיב הדבר לעתיד בו"ו, שהיא לשעבר מבלתי הו"ו. וגם יש כשישאר הענין לשעבר בו"ו כמו שהיה לפניה, כמו וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר (יחזקאל ט ז), וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים (שופטים טז יח). אבל וְיֵדְעוּ הנקוד בצרי לא יהיה לעולם כי אם לעתיד, כי היו"ד הכתובה בו אחת מארבע אותיות אית"ן המוספות לעתיד, והיו"ד שהיא פ"א הפועל הוא הנח הנסתר שאחריה, ולכך נתמכה היא בגעיא להוכיח עליה. ומשקל וְיָדְעוּ הקמץ היו"ד – וּפָעֲלוּ, ומשקל וְיֵדְעוּ הצרי היו"ד – וְיִפְעֲלוּ. וכדבר על וְיָדְעוּ – וְיֵדְעוּ, כן הדבר על וְיָשְׁבוּ – וְיֵשְׁבוּ, וְיָרְדוּ – וְיֵרְדוּ, וכל הדומה להם.
וצווי הזכר שתאמר לו מן הפעלים האלה יהיה בגרוע היו"ד מן הכתב והדבר כאחת להקל, נאמר מן יָרַד, יֵרֵד – רֵד; ומן יָשַׁב, יֵשֵׁב – שֵׁב; ומן יָצָא, יֵצֵא – צֵא; ומן יָדַע, יֵדַע – דַּע. והנעת עי"ן הפועל בהם כהנעתו בפועל העתיד. וגם נאמר צווי הזכר מן יָעַץ, אִיעַץ – עוּץ, עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר (ישעיהו ח י); והוא מרעיו נפרד ואין דומה לו, והיה ראוי להיות עֵץ כמו שֵׁב, או עַץ כמו דַּע, או יְעַץ כמו יְרַשׁ, יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה (דברים לג כג), או יְעוֹץ כמו וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם (יחזקאל כד ג) שבאו כמשפטם.
וכבר נוספה הה"א בלשון צווי זה הנמצא נגרע מתחלתו, נאמר רְדָה, שְׁבָה, וכן נאמר דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ (משלי כד יד), אע"פ שדְּעֶה בסגול והם קמוצים. על כן גם יתכן להיות דְּעֶה שם הפועַל ולא לשון צווי, כאילו נאמר דַּעַת חָכְמָה. וגם יוסיפו התי"ו באחרית שמות הפעלים תמורת היו"ד שנפלה מראשיתם, נאמר רֶדֶת, שֶׁבֶת, דַּעַת – בפתחות העי"ן, שכבד עליהם לאמר דֶּעֶת בסגול. ונאמר צֵאת בהניח האל"ף שהיה ראוי להניעה ולהראות מוצאה מן הלשון.