אור ברסלב

ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'

מאמר א · שער ח

שער ז

ואלה הפעלים שתחלת אותיותיהם אל"ף לא נמלטה מנוח ומהפך

אבד – וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם (איוב יא כ), אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ (במדבר כא כט). וכבר נהפכה זאת האל"ף לו"ו נחה בדבור הלשון: יֹאבַד יוֹם (איוב ג ג), אַל נָא נֹאבְדָה (יונה א יד), וַיֹּאבְדוּ (במדבר טז לג), נו"ן נֹֽאבְדָה ויו"ד יֹֽאבְדוּ תמוכות ומועמדות, ללמד על פ"א הפועל שאחריהם.

ויש בענין זה פועל כבד מתעבר, ופתרון 'מתעבר', הוא הפועַל הנפרד מן הפועֵל ונופל על הפעוּל, פעמים שהוא קל, כמו אָכַל, אָחַז, שהמאכל והאחיזה יוצאים מן האוֹכֵל והאוֹחֵז ונופלים על האָכוּל והאָחוּז; אבל אינו יוצא מן האוֹבֵד, שהוא אובד לעצמו, וכשתבקש להעבירו אל פעול תאמר הֶאֱבִיד, כמו וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר (במדבר כד יט), מַאֲבִיד (מִפְּנֵיהֶם) ([מִפְּנֵיכֶם]) (דברים ח כ). וכבר נהפכה גם האל"ף הזאת לו"ו נחה, כמו אֹבִידָה עִיר (ירמיהו מו ח), האל"ף אשר בו למדבר בעבור נפשו, והו"ו אחריה נהפכה מאל"ף הֶאֱבִיד, כי כבד עליהם לקבוץ שני אל"פין כאחד, ומשפטו להיות אַאֲבִידָה.

וגם יש בלשון זה פועל כבד שני, גם הוא מתעבר ונופל על פעול: אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה ב ט), יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט ג), אַאֲבֵּד, וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), הנח הנסתר המוטל על הו"ו הקמוצה אשר בוָאַבֶּדְךָ הוא במקום אל"ף המדבר בעבור עצמו, כי הניחו האל"ף והפילוה מן הכתב סמוכים על שהיא קיימת בלשון, וזאת האל"ף הכתובה פ"א הפועל, ועקרו וַאֲאַבֶּדְךָ בשני אל"פין, והראשנה מונעת בשוא ופתח, כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג לג). מְאַבְּדִים וּמְפִצִים (ירמיהו כג א).

אבה – לֹא אָבָה יְיָ הַשְׁחִיתֶךָ (דברים י י), אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם (ישעיהו א יט), לֹא תֹאבֶה לוֹ (דברים יג ט), גם זאת האל"ף נהפכה לו"ו בדבור הלשון למשמע האזן. ופעמים שנופלת מן הכתב בעבור כי היא קיימת בהגות הלשון, כמו אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא (משלי א י), עמד הנח הנסתר שבין התי"ו והבי"ת במקום אל"ף אָבָה ובמקום פ"א הפועל, והאל"ף שבסוף התיבה כתובה במקום ה"א, שהרבה תכתב במקומה.

אהב – אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז ג), לֹא יֶאֱהַב לֵץ (משלי טו יב). ויש כשתנוח אל"ף זאת כשתקדמנה אל"ף המדבר, שכבד עליהם לקבץ שני אל"פין יחד, ונאמר אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב (משלי ח יז), אל"ף זאת הכתובה איננה היא אל"ף אָהַב ובמקום פ"א אֶפְעַל, ומשפטו להיות אֶאֱהַב. ויש כשיהפכו אותה לו"ו נסתרת, ותוכיח עליה הנעת האל"ף לפניה בחלם, כמה שנאמר וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב (מלאכי א ב), שהיה ראוי להיות וָאֶאֱהַב, ועמדה הו"ו במקום האל"ף השנית שהיא כנגד פ"א וָאֶפְעַל, ונאמר תְּאֵהֲבוּ פֶתִי (משלי א כב), והיה משפטו להיות תֶּאֶהְבוּ בשני סגולין, אחד תחת התי"ו ואחד תחת האל"ף, ותהיה הה"א בשוא, על משקל וַיֶּאֶרְבוּ עַל שְׁכֶם (שופטים ט לד), יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר (הושע יא יא), אך כבד עליהם, מפני שקרוב מוצא האל"ף ממוצא הה"א, והפכו סגול התי"ו לשוא, והוסיפו על שוא הה"א פתח, ונמשכה תנועת האל"ף, ולכן נהפך גם הסגול שהיה תחתיה לצרי.

ויש בלשון אהב עוד פועל כבד: אִהַב, אִהַבְתִּי, מְאַהֲבִים, קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי (איכה א יט). והיתה הה"א ראויה להדגש, לולא שהיתה מאותיות אחה"ע.

אהל – וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם (בראשית יג יב).

ויש בעיקר הזה פועל כבד: הֶאֱהִיל, הֶאֱהַלְתִּי, הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל (איוב כה ה). ויש כשתנוח האל"ף ותפול מן הכתב וקימת בדבור הלשון, נאמר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי (ישעיהו יג כ), ומשפטו יַאֲהֵל, כמו אַל יַאֲמֵן (איוב טו לא).

אזל – כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ (ש"א ט ז), אָזְלוּ מַיִם (איוב יד יא), מַה תֵּֽזְלִ֥י מְאֹד (ירמיהו ב לו). בין התי"ו והזי"ן נח, הוא במקום פ"א תִּפְעֲלִי ובמקום שי"ן תִּשְׁמְעִי. ולכן עמדה התי"ו בגעיא ונקדה בצרי ללמד עליו.

אזן – נאמר מזה העיקר פועל כבד על משקל הִפְעִיל: וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם (דברים א מה). והפועל עתיד: מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת (ישעיהו מב כג). וכבר הניחו האל"ף הזאת והפילוה מן הכתב והוכיחה עליה קמצות האל"ף לפניה: אָזִין עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם (איוב לב יא), עיקרו להיות אַאֲזִין בשני אל"פין, כמו לֹא אַאֲמִין (איוב ט טז), כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי (איוב ו יא). וכן נאמר שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת (משלי יז ד), ומשפטו להיות מַאֲזִין.

ובעקר זה מין אחר מן הפועל הכבד: וְאִזֵּן וְחִקֵּר (קהלת יב ט), יְאַזֵּן, על משקל אִמֵּץ, יְאַמֵּץ, מְאַמֵּץ. ולא יתכן להניח זאת האל"ף, בעבור הזי"ן הדגושה אחריה, ואלו הניחוה אז כבד הדבר בזי"ן דגושה אחר אל"ף רפה, ואין חפצם בהנחה כי אם להקל ולא להכביד, ולכן הניחו אל"ף אַזִּין ואֵהָב (משלי ח יז), והפכו אל"ף אֹבִידָה (ירמיהו מו ח), אֹסִפָה (ש"ב יב ח) לו"ו נחה, כי האות שאחריהם רפיה ולא דגשה.

אזר – אָזְרוּ חָיִל (ש"א ב ד), וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ (ירמיהו א יז).

והפועל הכבד: וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה (תהלים ל יב). וכבר הפילו האל"ף הזאת מן הכתב והמקרא יחד והשיבו תנועתה על התי"ו לפניה והרפו את הזי"ן הדגושה, ואמרו וַתַּזְרֵנִי חַיִל (ש"ב כב מ). וטוב מזה הטעם כי נאמר כי וַתַּזְרֵנִי חַיִל יוצא מעקר אׇרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ (תהלים קלט ג), ויפתר לפי הענין. ואע"פ שוַתַּזְרֵנִי וזֵרִיתָ שני מינים מן הפועל הכבד – וַתַּזְרֵנִי יוצא מן הִזְרָה, וזֵרִיתָ מן זֵרָה.

אחד – אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג כד), הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי (יחזקאל כא כא). ותהפך האל"ף הזאת ליו"ד בכמו יַחַד עַל עָפָר (איוב כא כו), מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי (תהלים כב כא), וְרַק הִיא יְחִידָה (שופטים יא לד), כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד (זכריה יב י). ותנוח היו"ד הזאת, נאמר בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי (בראשית מט ו), אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה (איוב ג ו), היו"ד הנחה בין התי"ו והחי"ת בתֵּחַד ובין היו"ד והחי"ת באַל יִחַדְּ, תמורת אל"ף אֶחָד. ויתכן להיות אחד ויחד שני עיקרין.

אחז – אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי (תהלים עז ה). וכבר נהפכה גם זאת האל"ף לו"ו נחה, נאמר וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי (שופטים כ ו), וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב (ש"ב כ ט), הו"ו אשר אחר אל"ף המדבר בעבור עצמו בוָאֹחֵז, והו"ו אשר אחר התי"ו בוַתֹּחֶז, היא נהפכה מאל"ף אָחַז, והיא פ"א הפעל. וכמהו יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח (איוב יח ט).

ולשון נִפְעַל: נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ (בראשית כב יג), וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ (בראשית מז כז), נו"ן נֶאֱחַז נבלע באל"ף וַיֵּאָחֲזוּ, והיה ראוי להדגש, כמו נו"ן וַיִּנָּתְקוּ מִן הָעִיר (יהושע ח טז) וסמ"ך וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם (בראשית ח ב), אבל אותיות אחהע"ר לא ידגשו במקום שהם ראוים להדגש. וגם לשון נִפְעַל מעקר זה, נחה האל"ף ממנו ונהפכה לו"ו נסתרת בדבור הלשון, אע"פ שהיא כתובה אל"ף היא קרואה ו"ו, נאמר וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם (במדבר לב ל), ומשקלו נִפְעֲלוּ, כמו נִשְׁמְרוּ, נִכְרְתוּ.

ויש ממנו פועל כבד: הֶאֱחִיז, יַאֲחִיז, מַאֲחִיז. ולשון מֻפְעָל: מָאֳחָז, וְכֶבֶשׁ בַּזָּהָב לַכִּסֵּא מָאֳחָזִים (דה"ב ט יח). וכמוהו הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה (מ"א כב לה), שהיא מֻפְעַל מן הֶעֱמִיד. והיה משפטם להיות מֻאְחָז, מֻעְמָד, בשורק תחת המי"מים ושוא תחת האל"ף והעי"ן, על משקל מֻשְׁלָךְ (ש"ב כ כא), מֻשְׁכָּב (מ"ב ד לב), אבל זה דרך מדרכי אחה"ע, לפי שכל מֻפְעַל שיבא אחר המ"ם אחת מאותיות אלה, יסע השורק מן המ"ם ויהיה במקומו קמץ גדול, ויהיה תחת אות שהוא מאחה"ע והוא פ"א הפועל, קמץ חטף.

ויש עוד בעקר זה פועל כבד אחר, נאמר אִחֵז, יְאַחֵז, מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה (איוב כו ט), ומשפטו להיות החי"ת דגושה, על משקל מְדַבֵּר, מְשַׁבֵּר, לולא שלא תדגש החי"ת בלשון עברית.

אחר – יש בו פועל כבד: וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר (בראשית לד יט), החי"ת משפטה להדגש, שהוא על משקל אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה ב ט). ולשון רבים: מַדּוּעַ אֶחֱרוּ (שופטים ה כח), ואלו היה פעל קל היה אומר אָחֲרוּ בקמצות האל"ף, כמו כֵּן אָהֲבוּ (ירמיהו יד י). וגם זה היה דגש לולא החי"ת. ולעתיד: אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי (בראשית כד נו). וכשתצוה זכר תאמר לו אַחֵר, כמו דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יד ב), אבל לא ידגש מפני החי"ת.

ובעיקר מין אחר מן הפועל הכבד, נהפכה בו האל"ף לו"ו נחה, נאמר הוֹחִיר, יוֹחִיר, וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד (ש"ב כ ה), כמו הוֹסִיף, יוֹסִיף, וַיּוֹסֶף, הוֹרִיד, יוֹרִיד, וַיּוֹרֶד.

וגם מעקר זה פועל קל: אָחַר, אָחַרְתִּי, בקמצות האל"ף, כמו אָהַב, אָהַבְתִּי, יֹאחַר, וָאֵחַר עַד עָתָּה (בראשית לב ה), האל"ף למדבר בעבור נפשו, והנח הנעלם שבינה לבין החי"ת במקום פ"א הפועל, והיה ראוי להיות כמו וָאַאֲחַר בשני אל"פין, ועל פי מה שהזכרתי באֹהֲבַי אֵהָב (משלי ח יז). ויתכן להיות וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד נגזר מגזרת פועל זה הקל, ונהפכה בו אל"ף אָחַר לו"ו, כמו שנהפכה אל"ף אָמַר ו"ו בוַיֹּאמֶר, ואל"ף אָחַז ו"ו בוַיֹּאחֶז (ש"ב ו ו).

אכל – אָכַלְתִּי. תהפך גם זאת האל"ף בפועל העתיד לו"ו נחה במקרא ותשאר אל"ף במכתב, אבל יוצאה בהגות הלשון ו"ו מונע אשר לפניה בחלם, נאמר יֹאכַל, נֹאכַל, תֹּאכַל. ויש כשתכתב ו"ו כמו שהיא בדבר: כִּי יוֹכְלוּ אַתִּיקִים (יחזקאל מב ה), ויש כשתפול מן הכתב, כמו וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי (איוב לא יז), וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי (בראשית כז כה), וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי (יחזקאל ג ג).

והפועל אשר לא נקרא שם פועלו: אֻכַּל. והייתי סבור כי הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּֽל (שמות ג ב), ולרבים: אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ (נחום א י), חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ (ישעיהו א כ), כמהו פועל עובר לא הוזכר פועלו, וקמצות הכ"ף בעבור כי הוא סוף פסוק, מפני שרוב המלים והשמות אשר באתנח ובסוף פסוק קמוצות במקום הפתחם בזולתם; עד שהתבוננתי לֻקָּח מֵאִתָּךְ (מ"ב ב י), וראיתי הקו"ף קמוצה ואיננה באתנח ולא בסוף פסוק, אז ידעתי כי אֵינֶנּוּ אֻכָּל, לֻקָּח מֵאִתָּךְ, מקומם להיות אָכוּל, לָקוּח, על משקל פָּעוּל, ובאו על משקל פּוּעָל, כי הוא שוה בענין ובפתרון יותר. לפי שאלו היה לֻקָּח במקום זה פועל עובר לא הוזכר פועלו, היה פתח, כמו כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (ישעיהו נב ה), וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה (ירמיהו כט כב), וכמו וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר (צפניה א יז) וזולתם הרבה מאד. וכבר נכון להיות עוד לֻקָּח מֵאִתָּךְ לולי הקמץ פועל עובר מתעבר אל הפעול אשר לפניו שהוא אוֹתִי, שיפול עליו הפועל פעם מאחריו, כמו וְאֹתִי צִוָּה יְיָ (דברים ד יד), ופעם מלפניו כמו כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי (מ"א יג ט), וכמו וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ (יהושע ב ד), שיתכן להיות וַתִּצְפְּנוֹ לשון יחיד נופל על מלת אֶת, לפי שאֶת תיבה מיוחדת לאחד ולשנים ולרבים. ועוד יתכן להיות וַתִּצְפְּנוֹ על ענין שני האנשים, שהוא זוג אחד. ואלו נאמר על לשון רבים נאמר וַתִּצְפְּנֵם. וכשראיתי לֻקָּח מֵאִתָּךְ קמץ קו"ף בהסמך ולא בהפסק, אמרתי שענינו פָּעוּל, ומשקלו פּוּעָל. ויש לאֻכָּל ולֻקָּח שני דומים במקרא, והם שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת (משלי כה יט), כי מוּעָדֶת משקלו פּוּעָלֶת מן וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי (ש"ב כב לז), והשני יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ט יב), שהוא כמו כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים (ירמיהו ה כו), אך הוא על משקל פּוּעָלִים. ולא אזכור מלה חמשית כערכן בכל המקרא.

אמר – אָמַרְתִּי. זה הפועל הרבה נשתמשו בו בלשונם, והניחו האל"ף בעתיד הנאמר ממנו והפכו אותה לו"ו נחה במקרא ודבור הלשון, והיא כתובה אל"ף על העיקר, אמרו יֹאמַר, נֹאמַר, תֹּאמַר. ויש כשכותבין אותה ו"ו כמו שהיא במקרא – אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לָךְ (תהלים נ יב עי"ש), ויש כשמחסרין אותה מן הכתב, כמו אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי (איוב י ב), וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם (שמות ג יז), וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ (ש"ב יט יד). אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת א ב) – לפי הענין והניח הלשון, לפי שקֹהֶלֶת לשון נקבה, כמו יוֹשֶׁבֶת, שׁוֹפֶכֶת; ונאמר אָמְרָה קֹהֶלֶת (קהלת ז כז) על פי הלשון ונעזב הענין, לפי שקֹהֶלֶת זכר שהוא שם לשלמה והוא לשון נקבה, סמכו על מה שיש בדעת, בין תדע.

ויש עוד בעקר זה פעל כבד מענין אחר: וַייָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דברים כו יח), אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ (שם פסוק יז).

אסף – וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר (במדבר יט ט), לֵךְ וְאָסַפְתָּ (שמות ג טז), אָסֹף אֶאֱסֹף (מיכה ב יב), וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ (ויקרא כה כ). ויש כשהופכין אותה לו"ו נחה והאות אשר לפניה מונעת בחלם: אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה (מיכה ד ו), והה"א אשר בסוף המלה נוספת, כמו שהיא באֶשְׁמְעָה, אֶזְכְּרָה, ומשפטו להיות אֶאְסְפָה, אך פעמים יכבד עליהם לדבר בשני אל"פין כאחד, ואע"פ שנאמר אֶאֱסֹף, מפני שאֶאֱסֹף קל על הלשון יותר מן אֶאְסְפָה. ומאמרך לזכר שתצונו לעשות: אֱסֹף אֶת הָעָם (במדבר כא טז), ונאמר גם אֶסְפָה לִּי (במדבר יא טז), וזה נפרד מאחיו, לפי שהמנהג הנוהג בכל הנאמר ממנו פְּעֹל ותוסיף עליו הה"א שמשפט העברים להוסיפה בו, להיות פׇּעְלָה בקמץ חטף תחת הפ"א, כמו שְׁמֹר – שׇׁמְרָה, וזְכֹר – זׇכְרָה, אֱכֹל – אׇכְלָה. ובמה שראוי להיות בלא ה"א פְּעַל, שיהא בתוספת ה"א פִּעְלָה, כמו שְׁמַע – שִׁמְעָה, שְׁלַח – שִׁלְחָה. כי אם אחד נפרד מאלה, כמו שנפרד אֶסְפָה מן הראשונים, נאמרה גם כן קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע (דברים ה כד) – קׇרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ (תהלים סט יט). והיה זה ראוי להיותו קִרְבָה בחרק, כמו שהיה ראוי להיות אֶסְפָה לִּי – אׇסְפָה בקמץ חטף.

ולשון נִפְעַל מן אסף: נֶאֱסָף אֶל עַמִּי (בראשית מט כט), כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ (במדבר כז יג). נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קמץ שהוא שם לנפעל שהוא כן בכל זמן, אבל נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ פתח, שהוא לשעבר. ודע כי כל נפעל יחלק בראשית מחלקותיו לשתי מחלקות, או שיהיה פתרונו נפעל כבר, או שיהיה פתרונו נפעל ועומד בכל זמן. ונפעל שהוא לשעבר יחלק עוד לשתי מחלקות, או שיהיה פתח בהסמך הטעמים והתחבר המלים, וזה הוא עקרו ומשפטו, או שיהיה קמץ בהפסק טעמים, כמו אתנח וסוף פסוק, וזקף במקצת מקומות. אך נפעל שהוא נפעל ועומד קמץ בכל מקום, כי אם תטפלנו לדבר אחר יהיה פתח, כמו נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב ז), בְּמָקוֹם נֶאֱמָן (ישעיהו כב כג), שהן קמצין, אבל וְנֶאֱמַן רוּחַ (משלי יא יג) פתח, שהוא טפל אל רוּחַ. ולכן גם זה נחלק לשני פנים כראשון. אך כשנבקש לדבר מן אסף נפעל שענינו לשעבר, נאמר נֶאֱסַף פתח הסמ"ך בהתחבר המלים, או קמץ הסמ"ך בהפסק הטעמים. וכשנוסיף ה"א לנקבה על המחובר, נאמר נֶאֶסְפָה בשוא תחת הסמ"ך, ואם הוספנוה על הנפסק נאמר נֶאֱסָפָה בקמצות הסמ"ך, כמו שהיה לפני תוספת הה"א. (ואם נרצה לאמר מן אסף נפעל שהוא נפעל ועומד בכל זמן, נאמרנו בקמצות הסמ"ך, כמו שהיה לפני תוספת הה"א.) ואם נבקש לאמר מן אסף נפעל שענינו לאשר הוא שם ולכל זמן, נאמרנו בקמצות הסמ"ך בכל מקום, אלא כשנטפול אותו אל דבר אחר כמו שאמרתי כבר. ואם הוספנו עליו ה"א הנקבה, תהיה הסמ"ך קמוצה לעולם כמו שהיה קודם לכן. אבל הסופרים מתקני הטעמים שמו בין נִפְעָלָה שענינו כבר היתה כשיהיה בהפסק טעם ובין נִפְעָלָה שהוא לעכשיו הפרש, ששמו טעם הראשון בעי"ן הפועל, כמו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּֽרָה (תהלים לד כא), שהבי"ת מן נִשְׁבָּרָה במקום העי"ן מן נִפְעָלָה; ושמו טעם השני בלמ"ד הפעל, כמו זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה (תהלים נא יט), שהרי"ש מן נִשְׁבָּרָה במקום למ"ד הפועל מן נִפְעָלָה.

אסר – וְאָסְרָה אִסָּר (במדבר ל ד), וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ (שופטים טז ה), וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ (שמות יד ו), אֲשֶׁר אֲסוּרִים (בראשית מ ה). ונהגו העברים להניח אל"ף אֲסוּרִים והחסירֻהָ מן הכתב כשהוסיפו לפניה ה"א הדעת, כמו שאמרו כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ (קהלת ד יד), שהוא אֲסוּרִים קודם הה"א, ולולא זאת היה אומר הַסּוּרִים בדגשות הסמ"ך, כמו הַפּוּרִים (אסתר ט כח), הַשּׁוּמִים (במדבר יא ה), הַזּוּזִים (בראשית יד ה). וכן עשו באֲזִקִּים, כשהביאו עליו הה"א או הבי"ת הניחוה והסתירוה, ואמרו הָאזִקִּים (ירמיהו מ ד), בָּאזִקִּים (ירמיהו מ א), אך השאירוה במכתב נחה, ומשפטו הָאֲזִקִּים, בָּאֲזִקִּים – בפתח חטף תחת האל"ף. וכמוהו וְהָאסַפְסֻף (במדבר יא ד), וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה (שופטים ט מא), בהניחה, והיה ראוי להראותה; הָארָרִי (ש"ב כג לג), ומשפטו הָאֲרָרִי בהנעת האל"ף. וכן בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר (זכריה יא ה) בהניחה והטיל הפתח אשר היה ראוי להיות תחתיה על הו"ו לפניה, ומשפטו וְאַעְשִׁיר, כמו וְאַעְלִים עֵינַי (ש"א יב ג); וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד (מ"א יא לט) בהנחת האל"ף, כל זאת להקל. וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), הנח הנעלם שיש בין הו"ו והאל"ף הוא במקום אל"ף המדבר בעבור נפשו, הניחוהו להקל, והאל"ף הכתובה היא פ"א הפועל, והיה ראוי להיותו וַאֲאַבֶּדְךָ, האל"ף הראשונה בשוא ופתח והשניה בפתח, על משקל וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג לג). בֵּאלֹהִים, כֵּאלֹהִים, וֵאלֹהִים, לֵאלֹהִים, בהנחת האל"ף להקל, והיה ראוי להראותה. ונאמר כי זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כב יט) נאמר כהוגן וכשורה בקמצות הלמ"ד, מפני שהוא מודע, והיה ראוי לְהָאֱלֹהִים, וכשהחסירו הה"א מן הכתב הטילו הנעתה על הלמ"ד אשר לפניה, כמו שאמרו לְהַמִּזְבֵּחַ (דה"ב כט כז), לְהַגְּדוּד (דה"ב כה י), וכשגרעו הה"א הפתוחה מן הכתב, הטילו תנועתה על הלמ"ד לפניה, ואמרו לַמִּזְבֵּחַ, לַגְּדוּד. וכן עשו באמרם יְיָ כשתכנס על האל"ף אחת מארבע אותיות שהן בוכ"ל, הניחוה להקל מעליהם, ואמרו בַּייָ, וַייָ, לַייָ. וכן בלשון אדונות, כמו אֲדוֹנֵי, אֲדוֹנֵיהֶם, כשיבואו אותיות אלה עליהם תנוח האל"ף לעולם ותחסר במוצא הלשון. וכבר נמצאו מהם שבעה שיוצאת האל"ף בהם בדבור הלשון וננקדת בשוא ופתח: לַאֲדֹנֵיהֶם (בראשית מ א), וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים (תהלים קלה ה), הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (תהלים קלו ג), והָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם (עמוס ד א), וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד (מ"א א יא), כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ (נחמיה ח י).

אפה – וּמַצּוֹת אָפָה (בראשית יט ג), אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו (ישעיהו מד יט), וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת (ש"א כח כד), אל"ף אָפָה נהפכה לו"ו נחה בוַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת, ולכן הו"ו עומדת במקום פ"א וַתִּפְעֲלֵהוּ.

אצל – הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה (בראשית כז לו), וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ (במדבר יא יז).

ולא נמלט גם זה העיקר מנוח והסתר, נאמר וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ (במדבר יא כה), והיה ראוי להיות וַיַּאֲצֵל, כמו וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ (ש"א כז יב), והוא פועל כבד. נאמר לשעבר הֶאֱצִיל כמו הֶאֱמִין, ולעתיד יַאֲצִיל ויַאֲצֵל כמו יַאֲמִין ויַאֲמֵן. אך הו"ו הפתוחה הנופלת על היו"ד הדגושה הופכת הענין לשעבר, אע"פ שהוא לשון עתיד.

אשם – תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן (הושע יד א), לְמַעַן (יֶחֶרְדוּ) ([יֶחֶרְבוּ]) וְיֶאְשְׁמוּ (יחזקאל ו ו). ולא נמלט גם זה ממקרה הנוח והסתר, שכבר נהפכה האל"ף הזאת ליו"ד ונאמר וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה (יחזקאל ו ו), שדומה לו תִּכְרַעְנָה (איוב לט ג), תִּשְׁלַחְנָה (שופטים ה כו), היו"ד עומדת במקום פ"א תִּפְעַלְנָה וכ"ף תִּכְרַעְנָה ושי"ן תִּשְׁלַחְנָה. ויש כשיחסירוה מן הכתב בטוחים על מה שהיא מְצוּאה בדבר הלשון ומשמע האזן, נאמר וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם (בראשית מז יט), וַתֵּשַׁם אֶרֶץ (יחזקאל יט ז). ויתכן להיות מעיקר זה יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק (ירמיהו יט ח), מפני שלשון יִפְעֹל ויִפְעַל נאמר כאחד, כמו וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן (יהושע ה יב), לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה (נחמיה ו ג), ויהיה האות הנסתר נבלע בתוך השי"ן, ולכן נדגשה שי"ן יִשֹּׁם, כי מנהגם להבליע נחים אלו באותיות שאחריהם, כמו כִּי אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג) שהוא מן וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ (ויקרא ב ו), בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (ירמיהו א ה) שיוצא מן יָצַר.

ויתכן גם להיות וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח (במדבר כא ל), אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם (ירמיהו מט כ), מעיקר זה על מבנה הפועל הכבד, והאות הנח נבלע בשי"ן הדגושה, וראוים להיות וַנַּאֲשִׁים, אם לא יַאֲשִׁים.

תוכן העניינים

ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה