ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'
מאמר א · שער ו
שער מאותיות אהו"י במכתב
דע כי מוצא האל"ף והה"א הנחות הנסתרות בלשון עברית שוה ואין מבדיל ביניהם, בסוף התיבות בלבד, ורק בהניע האות אשר לפניהם בקמץ גדול. ולענין זה נכתב אל"ף במקום שהיה ראוי להכתב ה"א. כמו וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ (מ"ב כה כט) הנכתב באל"ף במקום ה"א, שהוא מן מְשַׁנֶּה פָנָיו (איוב יד כ), כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי (מלאכי ג ו). וכמוהו כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז ב), עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ (יחזקאל לא ה), כִּי תָפוּשׁוּ כְּעֶגְלָה דָשָׁא (ירמיהו נ יא עי"ש) קְרֶאןָ לִי מָרָא (רות א כ). כי זאת האל"ף הכתובה היא במקום ה"א הנקבה, כמו אִשָּׁה, חֲכָמָה, טוֹבָה, בשמות; וכמו שָׁמְרָה, עָשְׂתָה, בפעלים.
וכבר נכתב אָתָא בֹקֶר (ישעיהו כא יב עי"ש) באל"ף, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב) בה"א; בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא (משלי א י) באל"ף, לֹא תֹאבֶה לוֹ (דברים יג ט) בה"א; אָנָּא באל"ף ובה"א; הֱוֵה גְבִיר (בראשית כז כט) בה"א, הֱוֵא אָרֶץ (איוב לז ו) באל"ף; חַרְבוֹנָא באל"ף (אסתר א י) ובה"א (אסתר ז ט); יְרוּשָׁא בַּת צָדוֹק באל"ף (מ"ב טו לג) ובה"א (דה"ב כז א). ודע כי הה"א אשר במלת צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם (תהלים ח ח) היא האל"ף הכתובה במלת לְצֹנַאֲכֶם (במדבר לב כד), בלא ספק.
ונכתב בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו (יחזקאל מז יא) באל"ף וראוי להכתב בו"ו, שהאחת בִּצָּה והרבות בִּצּוֹת, כמו שָׂדֶה ושָׂדוֹת. וכן וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ (ירמיהו ל טז) באל"ף במקום ו"ו, שהוא כמו עוֹשַׂיִךְ, בּוֹנַיִךְ. וכן נכתב וְרָצִאתִי אֶתְכֶם (יחזקאל מג כז), רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל (ירמיהו נא ט) באל"ף במקום יו"ד, שהם על משקל וְעָשִׂיתִי, דִּמִּינוּ אֱלֹהִים (תהלים מח י). ועל זה המוצא נוציא אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ (שמות כא ח), אֲשֶׁר לֹא כְרָעַיִם (ויקרא יא כא), אֲשֶׁר לֹא חֹמָה (ויקרא כה ל) וזולתם ממה שהיו ראוים להכתב בו"ו ונכתבו באל"ף. וכמו שנהגו לכתוב כֻּלֹּה (ש"ב ב ט), וַיֵּט אָהֳלֹה (בראשית יב ח), בה"א במקום הו"ו, כן נהגו בלֹא אשר נזכר שנכתב באל"ף במקום ו"ו, שפעמים רבות תכתב האל"ף וה"א במקום ו"ו. ואם נמצא לֹא שענינו 'אין' נכתב בו"ו, הוצאנוהו על המוצא הזה, אף כי החלם מורה על ו"ו נחה; אך כי להבדיל בינו ובין לוֹ אשר פשרו 'לפלֹני', נכתב באל"ף בכל המקרא, כי אם במקומות מועטים שנכתב בו"ו, כמו לוֹ יַעֲשֶׂה אָבִי (ש"א כ ב). ויש שנכתב בה"א, כמו הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן (דברים ג יא).
וגם כתבו יו"ד אחרי אות מונעת בקמץ גדול, והיה ראוי להכתב באל"ף, והמלים האלה הם כמו יָדָיו ורַגְלָיו, בְּגָדָיו, סוּסָיו, פָּרָשָׁיו וכל הדומה להם. אך יש טעם למה נכתבו ביו"ד, לפי שזאת היו"ד היא יו"ד הרבים או השנים אשר ביָדַיִם ורַגְלַיִם, בְּגָדִים, סוּסִים ופָּרָשִׁים, וכשרצו לטפלם אל אחד אשר איננו פה, הניעו אשר לפני היו"ד בקמץ והשאירו היו"ד במכתב על העיקר, להוכיח על לשון רבים כמו שהיה לפני הטפלה. אך בדבור הלשון היא אל"ף נחה.
ודע כי הה"א הכתובה במלת פֶּה היא גם היו"ד אשר בפִּי ופִּיהוּ ופִּיךָ. וכן ה"א שֶׂה תָמִים (שמות יב ה) היא יו"ד שֵׂיוֹ (דברים כב א) ושְׂיֵהוּ (ש"א יד לד). וכן תכתב הה"א במקום הו"ו, כמו בָּנֹה בָנִיתִי (מ"א ח יג), רָאֹה רָאִיתִי (שמות ג ז), שָׁתֹה תִשְׁתּוּ (ראה ירמיהו כה כח), כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם (משלי כג ה) ורבים כמוהם. וגם תכתב ה"א עוד במקום הו"ו, כמו אָהֳלֹה (בראשית ט כא), כֻּלֹּה (ש"ב ב ט), הֲמוֹנֹה (יחזקאל לב לא), וְהִזְהִירֹה (מ"ב ו י). ועוד תכתב הה"א במקום ו"ו הרבים המוספת בעדם, כמו שֻׁפְּכֻה אֲשֻׁרָי (תהלים עג ב) לֵאמֹר שָׁמֵמֻה (יחזקאל לה יב), עָרִים לֹא נוֹשָׁבֻה (ירמיהו כב ו), נִצְּתֻה (ירמיהו ב טו). וכן פֹּה פעמים נכתב בה"א, ופעמים נכתב בו"ו (יחזקאל מ י ועוד), ופעמים נכתב באל"ף (איוב לח יא). וכן אֵיפוֹ על הדרך הזה. שדרכם לכתוב הה"א והאל"ף במקום הו"ו.
אבל מה שכתבו לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם (ישעיהו סג יט) באל"ף אחרי הו"ו, ולא הוצרך הדבר כי אם לו"ו בלבד, כן הוא כמו שאומר, כי הו"ו הנכתב בכל לוּ שהוא בלא אל"ף, יתכן שיכתב באל"ף במקום הו"ו, ואחר כן יביאו הו"ו עוד בין הלמ"ד והאל"ף לשומו מלא בו"ו הנוספת, כמו שהוא חסר זולתה כשיכתב באל"ף לבדה. ולכן אומר בלוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם, כי האל"ף הכתובה בו תמורת הו"ו שהיא עיקר במלה, והו"ו נוספת. ואלו נכתב באל"ף לבדה בלא ו"ו היה גם זה נכון, כמו שיכון לשום החסר מלא והמלא חסר. על כן יקרא שם לוּ[א] מלא בעבור הו"ו הנוספת, ולא בעבור האל"ף. וכזה אומר בלֹא אשר ענינו אין ואפס, כשיכתב בו"ו בין הלמ"ד והאל"ף, שהאל"ף מעקר המלה והו"ו נוספת. וכמוהו אֵפוֹא הנכתב בו"ו בין הפ"א והאל"ף, כי האל"ף היא הכתובה במקום הו"ו, והו"ו נוספת. וככה יצא משפט מֵחֲטוֹא (תהלים לט ב) הנכתב בו"ו בין הטי"ת והאל"ף, שהאל"ף היא העיקר, שהיא מן חָטָא, והו"ו נוספת כמו שיוסיפוה בכל מלא. כי יתכן לכתוב מֵחֲטֹא בלא ו"ו, כמו שנכתב חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַייָ (ש"א יב כג) בלא ו"ו. ועוד יכתבו זאת האל"ף ו"ו, כמו שכתבו וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי (בראשית כ ו), הו"ו הזאת היא העיקר, והיא במקום האל"ף אשר במֵחֲטֹא לַייָ, והיא למ"ד הפועל. והיא הדין לנָגֹף וְרָפוֹא (ישעיהו יט כב) שאל"ף רָפוֹא היא למ"ד הפועל, והו"ו נוספת למלאת את המלה. כי בעת תשקול רָפוֹא על משקל פָּעוֹל, תהיה האל"ף במקום הלמ"ד, וו"ו רָפוֹא כמו ו"ו פָּעוֹל שהוא מלא. ואלו נכתב רָפֹא בלא ו"ו היה חסר, כמו וְאִם אָמֹר יֹאמַר (שמות כא ה), כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן (דברים ד כו).
רק הֶהָלְכוּא אִתּוֹ (יהושע י כד) הנכתב באל"ף אחרי הו"ו לא יצא על הדרך הזה; שאם אמרנו כי האל"ף נכתבה במקום ו"ו הרבים, מה טעם כתיבת הו"ו לפניה, שאין חוצץ לעולם ולא מבדיל בין למ"ד הפועל וו"ו הרבים, וכמו שאין חוצץ בין שני רי"שין אָמְרוּ, שָׁמְרוּ ובין שני ו"ויהן, ואי אפשר להביא אות אחרת בין זה לזה עד שיאמר כי הוא מלא מפני הו"ו. ואם נאמר שו"ו הֶהָלְכוּא אִתּוֹ לרבים, מה טעם כתיבת האל"ף אחריה, כי אם שנאמר כי היא מוספת על המלה ויתירה בה; וזה מנהג ידוע נוהג אצלם, כמו שכתבו וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ (ישעיהו כח יב). אבל מה שכתבו הוּא והִיא באל"ף, הוא מה שהסכימה דעתם עליו ונכון הדבר לפניהם וישר בעיניהם, לפי שלא מצאנום בכל המקרא כתובים בלא אל"ף, או באל"ף לבדה מאין ו"ו ולא יו"ד.
ובכל מה שהבאתי מן הראיות וכנסתי מן הדברים ואגרתי מעניני אותיות סתר ומשך, מה שאני מוחיל להועיל בו במה שאני עתיד להזכיר מן הפעלים שיש בהם אחת מאותיות אלה עיקר בעזרת ה'.