אור ברסלב

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)· רבי יהודה חיוג'

מאמר ב · שער ב

שער א

שער [העתיד]

דע כי העתיד מאלה הפעלים בנוח העי"ן וישוב ו"ו נעלם ויקובץ מה שיש לפניו בשורק ברוב, ופעם בחולם (לכן כמעט), כמו יָשׁוּב, יָסוּר, יָמוּת, יָפוּץ, יָמוּט, לא יהיה לעולם כי אם בשוכן נעלם נוסף אחר הנוספים, כך הסכימה דעת אנשי הלשון וכן דברו לעולם. והסבה שהוצרכנו לעולם בשבילה להוסיף זה הנח הנעלם אחר הנוספים, בעבור שנעלם עי"ן הפעל שהוא ראוי להיותו נע, וכאשר נעלם ונפלה תנועתו, נחסר עי"ן הפועל, ושמו חילופו דבר שישלים הבנין והוא הנוח הנעלם. ואוסיף לבאר, כי אומר כי שורש יָקוּם – יִקְיֹם, כמו יִשְׁמֹר, יִשׁפֹּט, וכבד על הלשון להניע היו"ד שהוא עי"ן הפועל והניחוהו, וכאשר הניחוהו התחברו ארבעה נחים: הקו"ף והיו"ד גם ו"ו המשך והמ"ם, ולא יוכל אדם לבטא בלשון הקדש, על כן הפילו ו"ו המשך והניעו הקו"ף בקבוץ ושמו היו"ד ו"ו בעבור קיבוץ מה שיש לפניו, וכאשר הניעו הקו"ף הנח הוצרכו לשוכן נח שיהיה במקומו. ושמור זה והתבונן בו, כי לא נמצא נח נוסף אחר הנוספים כי אם בפועל שנפלה אחת מתנועתיו, כמו יָקוּם ששרשו יִקְיֹם, וכמו יָשֹׁמּוּ, יָסֹבּוּ, ששרשם יִשְׁמְמוּ, יִסְבְּבוּ, או שיחסר קצת אותיות, כמו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא), יִצֶף (בראשית לא מט), וַיִּקֶן (בראשית לג יט), ששרשם יִכְלֶה, יִצְפֶּה, יִקְנֶה, כאשר אפרש. ולא יחשוב אדם כי אלה הו"וין שהם במלת יָקוּם, יָשׁוּב, יָמוּת וחביריהם, נוספים למשך כמו הו"וין שהם במלת יִשְׁמֹר, יִשְׁפֹּט, יִזְכֹּר, כי הו"וין שהם במלת יָקוּם, יָשׁוּב, יָמוּת וחביריהם עומדים ואינם סרים אם נוסף ו"ו הרבים במקום סמוך או מוכרת, כמו יָקוּמוּ, יָשׁוּבוּ, יָסוּרוּ, יָצוּמוּ, יָמוּתוּ, והו"וין שהם במלת יִשְׁפֹּט, יִשְׁמֹר, יִזְכֹּר, יפלו בהוסיפך ו"ו הרבים במקום הסמוך, כמו יִשְׁמְרוּ, יִשְׁפְּטוּ, יִזְכְּרוּ, והנה אין העומד כמו הסר, והנה נתברר מזה הדקדוק כי הו"וין שהם במלת יָקוּם ויָשׁוּב וחביריהם אינם נוספים. ואם יתחברו אלה הפעלים בסמיכות הפעול יפול הנח הנעלם שהוא אחרי הנוספים כי איננו שורש, כמו יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת (תהלים קמ יב), אַל תְּצֻרֵם (דברים ב יט), תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (תהלים ב ט), ואַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה (תהלים לו יב), הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג טו), אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד יז), וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד (איוב לא טו), וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ (ישעיהו סד ו). וכן יפלו כאשר תוסיף עליהם הנו"ן שהוא מנהג העבריים להוסיפו על ו"ו הרבים כמו יְמוּתוּן, יְשׁוּבוּן, יְרוּמוּן יְבֹאוּן, וכן כלם. ודע כי נכון הוא שיאמר יָשׁוּב בשרק ויָשֹׁב בחולם, וכן יָקוּם בשרק ויָקֹם בחולם, יָמוּת ויָמֹת, יָרוּם ויָרֹם, יָנוּס ויָנֹס, כי החולם (במקום) ([במקומות]) רבים תמורת השרק, וכן השרק במקום החולם. ואם תוסיף על יָשׁוֹב ויָקוֹם (וישות) שהם בחולם, וכן חביריהם, ו"ו החבור הפתוח שהוא סימן פועל עבר, תפיל הו"ו שהוא עי"ן הפועל בסמיכות הדבורים, וישאר מה שיש לפניו מקובץ בקמוץ על הו"ו הנופל, כמו וַיִּגְוַע וַיָּמׇת אַבְרָהָם (בראשית כה ח), וַיָּקׇץ מוֹאָב (במדבר כב ג), וַיָּקׇם שְׂדֵה עֶפְרוֹן (בראשית כג יז), וַיָּנׇס וַיֵּצֵא (בראשית לט יב), וַיָּפׇג לִבּוֹ (בראשית מה כו), וַיָּהׇם, וַיָּרׇץ, וַיָּמׇל, וַיָּגׇר, וַיָּשׇׁב. על זה המנהג המה אלה הפעלים. רק אם היה פ"א הפועל עי"ן או חי"ת, או שיהיה הלמ"ד עי"ן או חי"ת או רי"ש, כי יתכן שכבד על הלשון לקבץ על מה שיש לפניו, על כן פתחוהו, כמו וַיָּעַף דָּוִד (ש"ב כא טו), וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי (איוב לא ה), וַתָּנַח הַתֵּבָה (בראשית ח ד), וַיָּנַע לְבָבוֹ (ישעיהו ז ב), וַיָּסַר אֵלֶיהָ (שופטים ד יח), וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה (שופטים ו לח). והקורא אחד מהנזכרים למעלה בפתחות חוץ המלות הנמצאות במקרא הוא טועה. ואם הוא במקום מוכרת ונבדל הדבור מאשר אחריו, ישוב הו"ו שהוא עי"ן הפועל, ויקבצו מה שיש לפניו בחולם כאשר היה בתחלה טרם תוספות ו"ו החבור עליו: וַיָּמֹת, וַיָּשֹׁב, וַיָּקֹץ, וַיָּנֹס, וַיָּצֹם, וַיָּרֹם, וַיָּמֹג, וַיָּרֹץ. ואם התחברו הכנוים, לעולם יהיה בו"ו בכל מקום (סמך) [סמוך] או מוכרת, כמו וַיָּקוּמוּ, וַיָּשׁוּבוּ, וַיָּנוּסוּ, וַיָּרוּצוּ.

תוכן העניינים

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה