אור ברסלב

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)· רבי יהודה חיוג'

מאמר א · שער ט

שער ח

תחלת הפעלים שהפ"א שלהם יו"ד

הפעלים שהפ"א שלהם יו"ד, כמו יָרַד, יָצָא, יָדַע, יָשַׁב, בשעת הצרפם בנוספים ארבעה יתעלם היו"ד ויפול מהמכתב להיותו קל, כמו יֵרֵד, יֵצֵא יֵשֵׁב, יֵדַע, [ויתעלם] פ"א הפועל אחר יו"ד הנוסף. וכן יֵרְדוּ, יֵצְאוּ, יֵשְׁבוּ, יֵדְעוּ, תֵּרְדוּ, נֵרְדָה, יֵשְׁבוּ, תֵּשְׁבוּ, אֵשֵׁב, נֵשֵׁב, יֵדְעוּ, תֵּדְעוּ, אֵדַע, נֵדַע, תֵּצְאוּ, יֵצְאוּ, נֵצֵא – הנוספים נמשכים בצירי להורות שיש אחריהם נח נעלם. והקורא אחד מהם בלא העמדה הוא כסיל ולא ידע האמת, כי יפול פ"א הפועל. ומשקל(ו) יֵרְדוּ, יֵשְׁבוּ – יִפְעֲלוּ.

וראיתי אנשים רבים לא ידעו הפרש בין וְיָדְעוּ הנקרא בקמץ גדול ובין וְיֵדְעוּ הנקרא בצרי, והוא דבר מבואר, עד שאמרו כי אין יכולת באדם לדעתו בגלוי, ואחרים אומרים כי זה וזה בשוה ואין הפרש ביניהם, ולא ידעו האמת, בעבור היו"ד שנפל מהמכתב, ולא יראו אותו ולא ידעו שהוא במבטא. על כן אומר: וְיָדְעוּ שהוא קמץ הוא פ"א הפועלים כאשר הודעתיך, כי הפועל ליחיד עבר זכר: יָדַע, והרבים: יָדְעוּ, ובתוספת הו' על זו שהיא לזמן עבר יהיה בפירוש על שני דרכים: עבר או עתיד; כי מן לשון הקודש בתוספת ו' שהוא בשוא על הפעלם שעברו ישובו לעתיד, כמו וְיָצְאוּ, וְקָרְאוּ, וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר (ישעיהו ס י), וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לא טז), וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם (יחזקאל ו ט), על כן תוספת ו' במלת וְיָדְעוּ הקמץ כמו שהוא נוסף במלת וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם, הענין בשניהם שוה. ויתכן היות וְיָדְעוּ הקמץ פועל עבר כמו שהוא שרשו, רק וְיֵדְעוּ שהוא כתוב בצרי, היו"ד הכתוב הוא היו"ד לשאיננו נמצא ואיננו שורש, רק השורש הוא הנח נעלם שהוא בינו ובין הדל"ת כי הוא מעמד בצרי כאשר הודעתיך במלת יֵדַע, תֵּדַע. על כן לא יתכן היות וְיֵדְעוּ בצרי כי אם לעתיד לעולם בכל מקום. ומשקל וְיָדְעוּ – וּפָעֲלוּ, ומשקל וְיֵדְעוּ – וְיִפְעֲלוּ. וכן הם וְיָרְדוּ – וְיֵרְדוּ, וְיָשְׁבוּ – וְיֵשְׁבוּ, וְיָצְאוּ – וְיֵצְאוּ.

והצווי מאלו הפעלים בהפלת היו"ד מהמכתב ומהמבטא, ולא נדע למה זה, ואולי עשו זה בעבור שהרבו לדבר מהם. אמרו מן יָרַד יֵרֵד – רֵד, ומן יָשַׁב, יֵשֵׁב – שֵׁב, ומן יָצָא, יֵצֵא – צֵא, ומן יָדַע, יֵדַע – דַּע, תנועות הצווי כתנעות העתיד. ובא לשון צו מן לשון יָעַץ, (או יעץ) ([אִיעַץ]) – עוּץ, עֻצוּ עֵצָה (ישעיהו ח י), והוא זר, והיה ראוי שיהיה עֵץ או עַץ. ושרש כלם יְרֵד, יְשֵׁב, יְצֵא, יְדַע, יְעַץ – בשוא ביו"ד, כמו יְראוּ אֶת יְיָ (תהלים לד י), יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה (דברים לג כג), וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם (יחזקאל כד ג), שבאו בשורש. והוסיפו ה"א בלשון צוי, אמרו רְדָה, שְׁבָה. ותוספות הה"א במלת דְּעֶה חָכְמָה (משלי כד יד) כאשר נוסף בחביריו, אעפ"י שתנועתו משונה. ויתכן היות דְּעֶה חָכְמָה שם. ויסיפו הת"ו בשמות הפעלים חלף היו"ד הנופל, אמרו רֶדֶת, שֶׁבֶת, דַּעַת בפתח בעבור העי"ן, כי כבד על הלשון לאמר דֶּעֶת בסגול. ואמרו צֵאת בהעלם האל"ף פן תכבד תנועתה.

תוכן העניינים

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה