אור ברסלב

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)· רבי יהודה חיוג'

מאמר א · שער ו

שער ה

שער אהו"י במכתב. דע כי המבטא בה"א ואל"ף נעלמים בלשון הקדש שוה, אין הפרש ביניהם, על מנת שיהיו בסוף המלה או השם, כשיהיה מה שיש לפניהם מתנועע בקמץ גדול, ובעבור זה יכתב אל"ף כאשר היה ראוי להכתב בה"א. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ (מ"ב כה כט) ראוי להכתב בה"א בעבור שהוא מן מְשַׁנֶּה פָנָיו (איוב יד כ), אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי (מלאכי ג ו). וכן כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז ב), עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ (יחזקאל לא ה), כְּעֶגְלָה דָשָׁא (עי"ש), קְרֶאןָ לִי מָרָא (רות א כ) – נכתב באל"ף תמורת ה"א סימן הנקיבה.

וכן נכתב אָתָא בֹקֶר (עי"ש) באל"ף, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב) בה"א, אָנָּא בה"א ובאל"ף, יְרוּשָׁא בַּת צָדוֹק (מ"ב טו לג) באל"ף ובה"א (דה"ב כז א), ואִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא (משלי א י) באל"ף, ולֹא תֹאבֶה (דברים יג ט) בה"א, הֱוֵא אָרֶץ (איוב לז ו) באל"ף, הֱוֵה גְבִיר (בראשית כז כט) בה"א. ודע כי הה"א שהוא במלת צֹנֶה וַאֲלָפִים (תהלים ח ח), הוא האל"ף שהוא במלת לְצֹנַאֲכֶם (במדבר לב כד), אין בו על דעתי ספק.

וכן נכתב בִּצֹּאתָיו (יחזקאל מז יא) באל"ף והראוי ו"ו בה מן בִצָּה (איוב ח יא), בִּיצוֹת. וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ (ירמיהו ל טז) באל"ף במקום ו"ו המשך, וכן וְרָצִאתִי אֶתְכֶם (יחזקאל מג כז), רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל (ירמיהו נא ט), באל"ף והראוי יו"ד. ועל זה המנהג אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ (שמות כא ח), אֲשֶׁר לֹא כְרָעַיִם (ויקרא יא כא), אֲשֶׁר לֹא חֹמָה (ויקרא כה ל), שהיה ראוי להכתב בו"ו ונכתב באל"ף, והוא נכון בלשון. וכן ו"ו הסמיכות במלת כֻּלֹּה (ש"ב ב ט), אָהֳלֹה (בראשית ט כא), שנכתב בה"א, כן הוא נכון שיכתב ו"ו הסמיכות באל"ף, כי פעמים יכתב האל"ף והה"א תמרת הו"ו, ואין דרך להכתב באל"ף אם לא היה כן בעבור היות הענין הפוך. וכן אם מצאנו לֹא שענינו אַל שנכתב בו"ו הפוך הידוע, נהגנוהו על זה המנהג ופירשנוהו כפי הענין הקרוב אליו. והנה ראינו שנכתב לֹא כענין אַל בה"א והמנהג משונה: הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן (דברים ג יא), וזה מבואר, לא יכחש בו אלא חסר דעת. ונכתב יו"ד אחר אות נע בקמץ והיה ראוי שיכתב באל"ף, כיו"ד בְּגָדָיו, סוּסָיו, פָּרָשָׁיו, עֵינָיו, יָדָיו, רַגְלָיו. לכן ([אולי צ"ל: אכן]) יש לכתיבתם אלה ביו"ד סיבה גדולה, בעבור היותו יו"ד הרבים ויו"ד של השניים שהוא במלת בְּגָדִים, סוּסִים ופָּרָשִׁים ועֵינַיִם ויָדַיִם ורַגְלַיִם, וכאשר סמכו יו"ד הרבים (מן) ([אולי צ"ל: או]) השניים ליחיד שאיננו נמצא, בחרו היות קודם היו"ד קמץ, ועזבו היו"ד בתיבה כאשר הוא שרשו.

ודע כי הה"א שהוא במלת פֶּה הוא היו"ד שהוא במילת פִּיהוּ, וה"א שֶׂה (וי"ו) ([יו"ד]) במלת שֵיוֹ שְׂיֵהוּ. ויכתב ה"א תמורת ו"ו, כמו בָּנֹה בָנִיתִי (מ"א ח יג), רָאֹה רָאִיתִי (שמות ג ז), שָׁתֹה תִשְׁתּוּ (ראה ירמיהו כה כח), כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם (משלי כג ה) ורבים כמוהם. ויכתב ה"א תמורת ו"ו הסמיכות, כמו כֻלֹּה, אָהֳלֹה, הֲמוֹנֹה (יחזקאל לא יח), בְּתוֹכֹה (יחזקאל מח טו), בְּרֵעֹה (שמות לב יז), וְהִזְהִירֹה (מ"ב ו י). ויכתב ה"א במקום ו"ו הרבים, כמו כְּאַיִן שֻׁפְּכֻה אֲשֻׁרָי (תהלים עג ב) לֵאמֹר שָׁמֵמֻה (יחזקאל לה יב), עָרִים לֹא נוֹשָׁבֻה (ירמיהו כב ו), נִצְּתֻה (ירמיהו ב טו).

נכתב פּוֹ פעם באל"ף ופעם בה"א ופעם בו"ו, וכתבו אֵיפֹה פעם בו"ו ופעם בה"א ופעם באל"ף כאשר ביארתי כי האל"ף והה"א יכתבו תמורת ו"ו.

נכתב לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם (ישעיהו סג יט) באל"ף אחר הו"ו, כי הו"ו שהוא במלת לוּ הכתוב בלא אל"ף יתכן שיכתב אל"ף, ויתכן שישימו ו"ו נוסף בין הלמ"ד והאל"ף כמנהגם בכל מלא, על כן אומר כי האל"ף במלת לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם כתוב תמורת ו"ו השורש (והאל"ף) ([והו"ו]) נוסף, ואלו נכתב לֻא קָרַעְתָּ בלא ו"ו היה נכון, כאשר הוא נכון שיכתב החסר מלא והמלא חסר, ונכתב לוּא קָרַעְתָּ מלא בעבור הו"ו הנוסף בו לא בעבור האל"ף. וכן אומר בכל לא שענינו אַל הכתוב בו"ו בין הלמ"ד ובין האל"ף כי האל"ף שורש והו"ו נוסף. וכן אֵיפוֹא הנכתב בו"ו בין הפ"א והאל"ף, כי האל"ף שורש והוא הנכתב במקום ו"ו השורש, והו"ו נוסף. וכן מֵחֲטוֹא (תהלים לט ב) הכתוב בו' בין הטי"ת ובין האל"ף, כי האל"ף שורש והוא למ"ד הפועל, והו"ו נוסף בו כאשר הוא בכל מלא. ויתכן שיכתב מֵחֲטֹא בלא ו"ו, כאשר נכתב חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַייָ (ש"א יב כג). ויכתב תחת האל"ף ו"ו, כמו וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי (בראשית כ ו) – זה הו"ו שורש והוא למ"ד הפועל. וכן נָגֹף וְרָפוֹא (ישעיהו יט כב), האל"ף למ"ד הפועל והו"ו נוסף כאשר פירשתי.

ומלת הֶהָלְכוּא אִתּוֹ (יהושע י כד) הכתוב באל"ף אחר הו"ו איננה כמו אלה, שאם אמרנו כי האל"ף נכתב מקום ו"ו הרבים, מה ענין לו"ו שהוא קודם האל"ף שבא בין סימן לשון רבים ובין למ"ד הפועל, ואנחנו נדע כי אין אמצעי בין כל פועל, הוא שיהיה לשון רבים עבר או עתיד, כי לא יתכן להוסיף באותו מקום ו"ו ויקרא מלא. ואם אמרנו כי הו"ו לרבים, מה ענין האל"ף הבא אחריו. על כן אומר כי הפועל של רבים שעבר נכון הוא בלשון שיכתב באל"ף אחר ו"ו הרבים, וכן מנהג לשון קדר, וכמוהו וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ (ישעיהו כח יב). ונכתב הוּא והִיא באל"ף להסמכה מבעל הלשון, כי לא מצאתי הוּא בכל המקרא אעפ"י שהם רבים שיכתב בלא ו"ו, ולא מצאתי שיכתב בלא אל"ף, וכן הִיא לא יכתב בלא יו"ד ובלא אל"ף. והנה כל מה שהזכרתי עד עתה עיקר לכל מה שאני עתיד לפרש בפעלים בעלי הנוח.

תוכן העניינים

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה