ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)· רבי יהודה חיוג'
מאמר א · שער ב
אחל אותיות הנח והמשך. אותיות הנח והמשך שלשה, והם או"י. צורת אלה השלשה אותיות משתתפות בלשון הקדש לשני ענינים מתפרדים ורחוקים במבטא. הענין האחד תנועה נראת מבוארת בהרגשה ונח נראה מבואר בהרגשה כשאר כל האותיות בתנועתם ונוחם, והענין השני נח נעלם, לא ירגיש בו האדם. והנה צורת אלה השלשה אותיות לבדם מכל האותיות משתתפות לשני מינים מן הנוח והן משונים, האחד נראה מבואר והשני נעלם.
והמבואר הנראה, כאל"ף וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ (תהלים סט טז), וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ (שמות יד ו), כי זה האל"ף נח, אכן הוא נראה; וכמו [הו"ו שב]שָׁלַוְתִּי (איוב ג כו), מְקַלְלַוְנִי (ירמיהו טו י), שהוא נח נראה ואיננו נעלם; וכמו יו"ד וַיְדַבֵּר, וַיְשַׁבֵּר, שהוא נראה והוא נח.
והמין השני הוא נעלם, כמו אל"ף וְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד), רְפָא נָא (במדבר יב יג), שהוא נח נעלם ואיננו נראה; וכן הו"ו שהוא בשוֹפר, ועוֹלם, ויו"ד שָׂרִיד ודָּוִיד ורָבִיד, בעבור זה המין נקראו אלה האותיות 'אותיות הנח' החלק, כי ינוחו ויהיה חלקים עד שיעלמו ולא יהיה להם במבטא ראיה והרגשה, אך תגיעם אל שמע האזן תנועות מה שיש לפניהם מקובץ או פתחות, והכלל אחד משבעה מלכים.
ולמה נקראו 'אותיות המשך', בעבור שהם נוספים בפעלים ובשמות בעבור המשך שהתחדש בהם, כמו שִׁכּוֹר, גִּבּוֹר, שהו"ו נוסף למשך לבדו ואיננו שורש; וכיו"ד שָׂרִיד ופָּלִיט, וכמו הנחים שהם במלת שָׂרִיד, ואָמַר, ודָּבָר, וחָכָם, שהם למשך לבדו ואינם שורש.
ודע כי הה"א ימצא כתוב תמורת אות נח חלק לכן באחרית המלה ובשמות. וכל כך הם רבים, עד שלא יוכל האדם לומר שהוא אל"ף נח נעלם בראיה גמורה, כי יתכן שיהיה ה"א, לכן לא יקרה לה"א נח נעלם וסבות התמורות והחסרונות כהצטרף בהפעלים כאשר יקרה לאותיות או"י. ואם אמר אומר, הנה מצאנו הָלֹךְ אֵלֵךְ (שופטים ד ט) בנוח הה"א והוא נעלם, יֵלכו הלוך, כי הנוח נעלם שהוא במלת אֵלֵךְ, יֵלְכוּ, הוא ה' הָלֹךְ? התשובה היות הלות [המלות] אֵלֵךְ, יֵלְכוּ, הָלֹךְ, שני שרשים, ויהיה שורש הָלֹךְ [– הלך], ושורש אֵלֵךְ, יֵלְכוּ – ילך, יחברם המדבר בעבור היות שרשם קרובים זה לזה ושניהם מענין אחד.
ודע כי העבריים יפילו הנחים הנעלמים ויחסרום מהמכתב כדי להקל, וישענו שהם נמצאים במבטא, כמו גִּבּוֹר ושׁוֹפָר ועוֹלָם, שפעמים יכתבו אותם בו"ו ובלא ו"ו. וכן דָּוִד כתבו ביו"ד ובלא יו"ד. וכן יַעֲקֹב ואַבְשָׁלוֹם כתבוהו בו"ו ובלא ו"ו. לֵאמוֹר כתבוה בו"ו ובלא ו"ו, נְשִׂיאִים כתבוהו ביו"ד ובלא יו"ד, נְבִיאִים כתבוהו ביו"ד ובלא יו"ד. וכלל אומר, כי כאשר נראה שכתבו פועל או שם פעם חסר ופעם מלא, ידענו דעת ברורה כי נכון הדבר אצלם שיכתבו הפועל או השם חסר ומלא.
ודע כי אָמַרְתָּ וְשָׁמַרְתָּ, נָתַתָּ ועָשִׂיתָ, רָאִיתָ, בָּנִיתָ והדומה להם, שיש באחריתו תּ"ו קמץ או תֿ"ו, העיקר שיכתב ה"א אחריהם, ויש מהם שימצאו כתובים; וכן יָדְךָ, יָדֶיךָ, עֵינְךָ, עֵינֶיךָ, רַגְלְךָ, רַגְלֶיךָ, והכלל כל מה שיש באחרית כּ"ף קמוץ או כֿ"ף קמוץ, עיקרו שיכתוב ה"א אחר הכּ"ף או אחר הכֿ"ף, ופעמים ימצא כתוב. וכן אֹמר בכל אֵלֶיהָ, ועָלֶיהָ, ויָדֶיהָ, ורַגְלֶיהָ, ועֵינֶיהָ, וכל מה שיש באחריתו ה"א קמוץ, עיקרו שיכתב האל"ף או הה"א. ובאה מלה אחת כתובה באל"ף, והוא אֲשֶׁר עַל אַחֲרֶיהָ וְאַתִּיקֶיהָא (יחזקאל מא טו). ויחסרו אלה הנחים הנעלמים מהמכתב כדי להקל, ונכתבו פעם מלא ופעם חסר להודיענו כי נכון הוא הכל.