אור ברסלב

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)· רבי יהודה חיוג'

מאמר א · שער א

מאמר א

עניני הנע והנח. קודם שאזכיר דברי אותיות הנוח, אבאר מה הוא הנח והנע. ואומר כי האות הנע שיבטא האדם בו מאחד מהשבע תנועות הנקראות שבעה מלכים, והם אַ ושמו פתח גדול, ואָ ושמו קמץ גדול, ואֶ ושמו סגול, ויקרא פתח קטן, ואֵ ושמו צירי, ויקרא קמץ קטן, ואִ ושמו חיריק, ואוֹ ושמו חולם, ואוּ ושמו שורק. והנח השוכן הוא שלא יבטא המדבר באחת מאלה השבע תנועות. ולולי שאשנא רב דברים ושלא יהיה מחפץ הספר הזה, הייתי מבאר סבות אלה התנועות שהם כלל ללשון הקדש באר הטב, והייתי מפרש מקומות הפתחין והקמצין.

ואומר כי העבריים לא יחלו בשוכן נח, ולא יעמדו על נע, ולא ימצאו בלשונם נח או שני נחים נפגשין זה עם זה, כי אם אחר תנועה נעה מן ז' מלכים נקדמת, (כי אם אחר נע נקדם,) כי כל שוא שהוא בראש המלה שם או פועל הוא נע, ותנועתו על תכונו. כי יש מהם שתהיה תנועתו כמו תנועות שאחריו, אם היה אחריו אחד מאותיות אחה"ע. והענין, אם היה אחר השוא אחת מהארבעה אותיות והוא נע בפתח, יניעו השוא שהוא לפניו בפתח; ואם היה נע בקבוץ ומלאפום, יניעו השוא כן; ואם בשבר שהוא חיריק, יניעו השוא גם כן. כמו יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט ג), כי היו"ד נע בפתח בעבור היות האל"ף שאחריו פתוח; וכמו תְּאֵנָה, כי התי"ו נטי לצרי בעבור היות האל"ף שאחריו בצרי; וכן קְחוּ, הקו"ף קמוץ ומקובץ כי כן החי"ת; קְחִי, הקו"ף נשבר בעבור החי"ת שהוא בשבר; וכן דְּעוּ, דְּעֵה, דְּעִי, סְחִי, יְהִי, יְהוּא, נוע השוא לעולם כנוע שיש אחריו. מנהג תנועות השוא שהוא בתחלה ואחריו אחד מהארבעה האותיות תנועתו כתנועות שיש אחריו בכל התנועות, חוץ הקמץ הגדול, כי יכבד על הלשון ברב דבריהם להנוע השוא שהוא לפניו בקמצות, על כן יניעו השוא בפתח, כמו גְּעָרָה, קְעָרָה, שְׁעָרִים, נְעָרִים, רְהָבִים, לְהָבִים, נְהָרָה, דְּאָגָה, דְאָבָה, שְׁחָקִים, פְּחָדִים, לא יניעו השוא בקמץ שיש אחריו, אכן בפתח כדי שיקל על הלשון.

ויש שוא שיניעו אותו בשבר שהוא חירק לבדו, אם בא אחריו יו"ד נע, ואינם חוששים עם איזה תנועה יתנועע היו"ד, כי עם כל התנועות השוא שהוא מתחלה יקרא שבור, כמו בְּיַד מֹשֶׁה (שמות ט לה), וְיֵדְעוּ, וְיָדְעוּ, וְיֵרְדוּ, וְיֹאמְרוּ, תנועות השוא בשבר לעולם.

ויש שוא שיניעו אותו בפתח והם רבים, אם לא היה אחריו אחת מאותיות שהם אחה"ע והיו"ד והיה האות משאר האותיות, כמו בְּרָכָה, קְלָלָה, רְשָׁעִים, שְׁמָנִים, נְדוּדִים, נְבוּכִים, דְּשֵׁנִים, כְּבֵדִים, גְּלִילִים, רְבִיבִים, תנועת השוא לעולם בפתח. חוץ מלשון רבים שהאחד הוא מקובץ בחולם, והוא השם שתחילתו בחולם, יהיה השוא הראשון שיחלו בו מתנועע בקמץ ברב דבריהם, כמו קֳדָשִׁים שהאחד קֹדֶשׁ, חֳדָשִׁים האחד חוֹדֶשׁ, גֳּרָנוֹת האחד גוֹרן, וכמו אֳנִיָּה, אֳנִי, ששרשו אֹני, אל רֳאִי ששרשו רוֹאִי מלעיל, וכן דרך ומֶה חֳרִי (דברים כט כג), ואַל דֳּמִי לָךְ (תהלים פג ב), ששרשו חֹרִי, דֹמִי בחולם.

ולא יהיה כן אם יהיה השוא בעצמו אחד מאחה"ע, כי לתנועתם תכונות אחרות. ובתנועת הגעיא שהוא עם השוא שהוא בתחלתו שמנהגו על זה הדרך, והנה הוא על כל מה שהזכרתי.

ועוד אומר כי העבריים לא יחברו שני נחים שאינם נעלמים כי אם במקום הפסקה והשלמת הדבורים, ואם יתחבר שוא עם שוא באמצע המלה או באחריתה, השני מתנועע, חוץ ממקום ההפסקה (שהוא בתחלת המלה), ותנועתו בכל דבריהם על דרך שהזכרתי בשוא שהוא בתחלת המלה, שהוא כמו יִשְׁמְעוּ, יִשְׁמְרוּ, כי השי"ן שוכן והמ"ם נע, תנועות מ"ם יִשְׁמְעוּ בפתח ותנועת מ"ם יִשְׁמְרוּ בקבוץ לקבוץ העי"ן אחריו. וכן יִרְמְיָהוּ, יֶחְדְּיָהוּ, הרי"ש והחי"ת שוכנים נעים, והמ"ם והדל"ת מתנועעים בשבר, בעבור היו"ד שהוא אחריהם. וכן וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם (בראשית מה טו), וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו (בראשית מו כט), אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל ו), יַפְתְּ אֱלֹהִים (בראשית ט כז), וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז), וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז כה), וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה (ישעיהו מז ז) – אלה כולם מתנועעים באחרונה בעבור הסמכם עם שיש אחריהם. ובמקום הפסקה ישכנו וינוחו, כמו וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כז לח).

ויש לך לדעת כי העבריים לא יחברו שלשה אותיות מתנועעות במלה אחת שאין שם שוא ודגש, חוץ אם יהיה שם אות אחה"ע או שני אותיות כפולות, יחברו.

תוכן העניינים

ספר אותיות הנוח (תרגום ראבע)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה