ספורנו על ויקרא· ספורנו
פרק כה · פסוק טז
תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ. תִּקְנֶה בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיָה רָאוּי לַקַּרְקַע בְּתוֹרַת שְׂכִירוּת לְשָׁנָה, כִּי אָמְנָם כְּשֶׁתִּקְנֶה לְשָׁנִים רַבּוֹת עַד הַיּוֹבֵל תּוּכַל לַעֲשׂוֹת בָּהּ לְשָׁנִים רַבּוֹת גְּדֵרוֹת צֹאן וְשׁוֹבָכִים וְזוּלָתָם, מִלְּבַד הַתְּבוּאָה.
תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ. שֶׁלֹּא תִקְנֶה לְפִי חֶשְׁבּוֹן מִמַּה שֶׁהָיִיתָ שׂוֹכֵר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קוֹנֶה לְשָׁנִים מוּעָטוֹת. וְהַטַּעַם, כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. כִּי כְשֶׁתִּקְנֶה לְשָׁנִים מוּעָטוֹת לֹא תוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא בַּתְּבוּאָה לְבַדָּהּ, וְלֹא בְּדָבָר מַכְחִישׁ אֶת הָאָרֶץ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא תָשׁוּב לְאֵיתָנָהּ כְּשֶׁתָּשִׁיב הַשָּׂדֶה לַבְּעָלִים, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא קט:) הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת לֹא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן.