ספורנו על ויקרא· ספורנו
פרק טו · פסוק לג
וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ. כִּי ״דָּוָה״ מוֹרֶה שֶׁהָיָה זֶה עַל חֵטְא, וּלְפִיכָךְ הִיא טְמֵאָה.
וְהַזָּב. וְהָעִיּוּן בִּדְבַר הַזָּב הוּא שֶׁהוּא לְהָעִיר אֹזֶן עַל חֵטְא שֶׁקָּדַם.
אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה. וְעִם זֶה רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן הֶבְדֵּל זוֹב הַזָּכָר מִזּוֹב הַנְּקֵבָה, כִּי זוֹב הַנְּקֵבָה לֹא יְטַמֵּא זוּלָתִי הָאָדֹם, וְזוֹב הַזָּכָר לֹא יְטַמֵּא זוּלָתִי בִּהְיוֹתוֹ בִּלְתִּי אָדֹם.
וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה. גַּם כֵּן רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן שֶׁעַל הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִם טְמֵאָה אָמַר ״וְתָהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״ (ויקרא טו:כד), וְלֹא כֵן יֹאמַר עַל הַטְּהוֹרָה שֶׁיִּשְׁכַּב הַזָּב אוֹתָהּ. כִּי בָזֶה יוֹרֶה שֶׁהַזָּכָר מִתְקַלְקֵל יוֹתֵר בִּשְׁכִיבַת הַדָּוָה מִמַּה שֶׁתִּתְקַלְקֵל הָאִשָּׁה בִּשְׁכִיבַת הַחוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁבָּא הַנִּסָּיוֹן בִּמְצֹרַעַת וְזוּלָתָהּ.