ספורנו על דברים· ספורנו
פרק לב · פסוק ד
הַצּוּר. בִּלְתִּי מִשְׁתַּנֶּה, לֹא קָצְרָה יָדוֹ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ, וְגַם כֵּן לֹא תַיַּחֲסוּ אֵלָיו עָוֶל, אַחֲרֵי שֶׁיְּדַעְתֶּם בְּמוֹפְתִים כִּי תָמִים פָּעֳלוֹ בַּמְּצִיאוּת, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ.
וּבָזֶה נוֹדָע כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. דַּרְכֵי טוֹבוֹ וּמִדַּת דִּינוֹ כֻּלָּם מִשְׁפָּט בְּלִי סָפֵק.
אֵל אֱמוּנָה. נֶאֱמָן בְּמַה שֶּׁנִּשְׁבַּע לָאֲבוֹת לְהֵיטִיב לַבָּנִים בִּזְכוּתָם שֶׁל אָבוֹת.
וְאֵין עָוֶל. בַּהֲבִיאוֹ פֻּרְעָנוּת.
צַדִּיק. צְדָקוֹת אָהֵב, וּבְצִדְקָתוֹ לֹא יִטּוֹש אֶת עַמּוֹ.
וְיָשָׁר הוּא. שֶׁלֹּא לִקְפֹּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו, וּלְפִיכָךְ מַאֲרִיךְ וּמֵיטִיב לָאֻמּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה.